בחלק הקודם עמדנו על כך שמהותו של האדם נקבעת מראש בבריאתו. נשלים כאן נקודה נוספת: אף רמתו השכלית של האדם - אם יהיה חכם או טיפש - נקבעת מראש, ואין הדבר מסור לבחירתו. אך יש להדגיש שאין לכך קשר לעניין קיום התורה והמצוות, אלא להבנה בענייני העולם בלבד.
יתרה מזו: לעיתים דווקא אנשים שרמתם השכלית נמוכה מקיימים את המצוות בתמימות ובפשטות, והיצר הרע אינו מצליח לבלבלם בטיעוני שכל. אין הם מתפעלים מכל מיני התחכמויות, ותשובתם היא: כך חונכתי וכך אני יודע. נמצא שהחוסר בהתחכמות עשוי דווקא לקרב את האדם לתורה ולמצוות. אנו מכירים יהודים פשוטים רבים, שאינם מבינים בדברים שמעבר לפשטות וחיים את חייהם בפשטות, ואין הדבר שייך לעניין התורה והמצוות.
*
עד כאן למדנו כי דרגת הצדיק אינה מסורה לכל אדם, ומי שלא נברא לכך אינו יכול להיות צדיק. אך את כל נשמה משביעים בירידתה לעולם: "תהי צדיק ואל תהי רשע". ומכאן שתי שאלות:
הצדיקים מועטים הם. אף אם נכלול את הצדיקים שבדרגת 'צדיק ורע לו', שבהם הובא המספר שמונה עשר אלף - מול ארבעה עשר מיליון יהודים אין זה יחס כלל; מדובר באלפים ולא במיליונים. ואם רובם ככולם אינם שייכים לדרגה זו, מדוע משביעים את כולם "תהי צדיק"? איך דורשים מאדם דבר שאינו שייך אליו?
קיים הכלל "בכלל מאתיים מנה" - מי שיש לו מאתיים, אינו צריך שיהיו לו גם מאה, שהמאתיים כוללות בתוכן כבר את המאה. ואם משביעים את האדם "תהי צדיק", הרי בכלל זה בוודאי שלא יהיה רשע. מדוע, אם כן, נדרש הכפל ונאמרים שני הצדדים: גם "תהי צדיק" וגם "אל תהי רשע"?
ראוי להוסיף דיוק בלשון "משביעים": שבועה היא מלשון שובע. כשם שאמרו במדרש על חודש תשרי שהוא נקרא השביעי לפי שהוא שבע במועדים - ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות - ומכיוון שמונים את החודשים מניסן הוא יוצא שביעי. 'שביעי', 'שבועה' ו'שובע' עניין אחד הם: כשמשביעים את הנשמה "תהי צדיק", נותנים לה בכך גם את היכולת לכך. וקשה: כיצד ניתנת יכולת זו למי שאינו שייך לדרגה זו כלל?
אדמו"ר הזקן מחדש כאן דבר נפלא: גם אדם שאינו יכול להיות צדיק, מוטל עליו לתרגל את עצמו במשך ימי חייו ברגשותיו של צדיק. אין אלו רגשות אמיתיים, ואין הוא נעשה צדיק בפועל, אך זהו הנדרש ממנו:
בבחינת ועשה טוב: אהבת המצוות שייכת לצדיקים, ולבינוני אין אהבה כזו. ואף על פי כן נדרש הוא להרגיל את עצמו שבכל מצווה ובכל חג יקבל את הדברים בשמחה - זהו "תהי צדיק".
בבחינת סור מרע: להרגיל את עצמו שתאווה פלונית מגונה ומאוסה, רעה ומושללת, ולהכניס זאת לדעתו עד שכאשר תעמוד התאווה לנגד עיניו ירגיש מיד בליבו שהדבר מאוס ואינו מסוגל לו.
ואם לא הצליח להגיע ל"תהי צדיק", כלומר לא הצליח להרגיל את עצמו ברגש כלשהו של אהבה למצוות או בסלידה כלשהי מן העבירות - לכל הפחות "אל תהי רשע", שלא ייכשל במחשבה, בדיבור ובמעשה. בכך נענות שתי השאלות. ובסוף הפרק יוסיף אדמו"ר הזקן, שאם ימשיך האדם בעבודה זו, ייתכן (אף שאין הדבר מובטח) שהקב"ה יכניסו בכלל אותם שלא נוצרו מלכתחילה להיות צדיקים, ואף על פי כן תולבש בהם עוצמה של צדיק, ויזכה לדרגה גבוהה יותר.
לשון אדמו"ר הזקן בפרק: "ובזה יובן כפל לשון השבועה תהי צדיק ואל תהי רשע, דלכאורה תמוה, כי מאחר שמשביעים אותו תהי צדיק, למה צריכים להשביעו עוד שלא יהיה רשע?" - הכפל לכאורה מיותר: אם משביעים אותו להיות צדיק, בוודאי לא יהיה רשע, והיה מספיק חלקה הראשון של השבועה. בשאלה זו כלולה גם השאלה שלא נאמרה במפורש: כיצד שייך בכלל לדרוש מן האדם להיות צדיק, והרי לא כל אדם נברא לכך.
"אלא משום שאין כל אדם זוכה להיות צדיק, ואין לאדם משפט הבחירה בזה כל כך להתענג על ה' באמת ושיהא הרע מאוס ממש באמת" - לא כל אדם זוכה לדרגת צדיק, שיש מי שנברא עם הפוטנציאל לכך, ורובם ככולם לא נבראו עמו. ואין לאדם בחירה חופשית בעניין זה: אינו יכול להחליט שמעתה יגיע לתענוג אמיתי באלוקות, שהרי אין הוא נמצא בדרגה שבה הוא מרגיש אלוקות כלל, וכיצד יהיה לו תענוג אמיתי בה. וכן אין בבחירתו שיהיה הרע מאוס אצלו ממש באמת, בעודו נמצא בתוך עולם שרובו ככולו רע.
"ולכן משביעים שנית אל תהי רשע על כל פנים" - שבחלק זה של השבועה "שבזה משפט הבחירה והרשות נתונה לכל אדם". כפי שנתבאר בתחילת הפרק, כל אדם יכול בכל עת ובכל שעה לשמור על עצמו, "למשול ברוח תאוותו שבלבו ולכבוש את יצרו, שלא יהא רשע אפילו שעה אחת כל ימיו". אין אדם שיכול לטעון 'לא הייתי מסוגל' - כל אחד יכול למשול בתאוותו גם כשהיא בוערת כאש, ולומר: מבין אני שדבר זה מנתק אותי מן הקב"ה, ואיני רוצה להתנתק ממנו.
"בין בבחינת סור מרע" - אף אם תאוותו מושכת אותו אל דברים של רע, יכול הוא לעמוד בכך.
"בין בבחינת ועשה טוב" - אף אם תאוותו אומרת לו שלא לקיים מצוות עשה, יכול הוא להתגבר על עצלותו ולקום ולעשות. אדם צריך לקום בבוקר ולקרוא קריאת שמע בזמנה, והוא עייף מאוד ואין בכוחו לקום - אך הגיע הזמן, והוא יכול להתגבר ולקום ולקרוא. ואינו יכול לומר 'לא יכולתי': עובדה היא שאילו היו מביאים לו דבר שהיה חפץ בו מאוד, היה קם שעתיים קודם וממתין לבואו.
"ואין טוב אלא תורה" - אף שלימוד התורה ללא הפסקה הינו קשה מאוד, עד שביטול תורה הוא מהדברים שאמרו חז"ל ש"אין אדם ניצול מהם בכל יום"; אך גם בזה יכול האדם להתגבר בכל עת, "דהיינו תלמוד תורה שכנגד כולן".
"אך אף על פי כן צריך לקבוע לו עתים גם כן לשית עצות בנפשו להיות מואס ברע" אף שדרגת הצדיק אינה מסורה לבחירתו, מוטל על האדם לקבוע לעצמו זמנים ולחפש פתרונות ועצות בנפשו כדי להיות מואס ברע, ולהתבונן ברעיונות המביאים לכך. משל למאכל שאדם אוהב מאוד: אם יסייר פעם אחת במפעל ויראה כיצד מייצרים אותו, לא ייגע בו עוד. בפרסומות מציגים לפניו רק את העטיפה הנאה ואת הצד הנוצץ, ואינם מראים את צדו השני; ומשיראה כיצד המוצר נעשה, הדבר ייעשה מאוס בעיניו. וכך גם מי שעובד כמשגיח במקום ורואה מה נכנס בתוך הדברים - לפעמים הוא יפסיק לאכול מהם כליל.
"כעצת חכמינו ז"ל" - אדמו"ר הזקן מביא כאן שני סוגי תאוות, שבהם יכול האדם להתגבר בעזרת עצות מסוימות.
הראשון בעניין תאוות נשים: כשהיצר מתאווה ומתגבר, יתבונן במה שאמרו חז"ל "כגון בעצת חכמינו ז"ל אשה חמת מלאה צואה כו'" - 'חמת' הכוונה לנאד או שק. האדם יתבונן למה הוא בעצם מתאווה: לו היה רואה את פנימיות הגוף ואת כל ההפרשות שבו, לא היה יכול לעמוד אפילו לא בקרבתן.
ובעניין זה מובא סיפור בגמרא, שממנו נראה כיצד חיזקה זאת דווקא אישה, ואף שאינה יהודייה: הקיסר אמר לרבן גמליאל ש"אלוקיכם גנב הוא", שהרי כתוב "ויפל ה' אלוקים תרדמה על האדם" ה' לקח את אחת מצלעותיו - הרדים את האדם, נטל ממנו חלק ויצר ממנו את האישה. אמרה לו בתו: "שבקיה, אנא מהדרנא ליה" - הנח לרבן גמליאל, ואני אשיב לו. תחילה השיבה שמעדיפים גנב הגונב כלי כסף ומחזיר תמורתם כלי זהב. אמר לה הקיסר: "אלא לישקליה בהדיא" - אם רצה לתת דבר טוב, מדוע נטל בסתר? היה לו לומר לאדם שברצונו לתת לו דבר טוב, וליטול ממנו בגלוי.
אמרה לו: "אייתי לי אומצא דבישרא" - הביאה חתיכת בשר חי, שמראהו אינו נעים כלל להסתכל בו, צלתה אותו מעט על האש מכל צדדיו, והגישה לקיסר לאכול. אמר הקיסר שאינו מסוגל לאכול, שכן ראה כיצד נראה הדבר קודם לכן והדבר מגעיל אותו. אמרה לו: כך אילו היה אדם הראשון רואה מהיכן נוצרה האישה, היה מואס בה ולא היה רוצה להסתכל בה, ולפיכך נעשה הדבר באופן שלא יראה. מכאן שעל האדם להתבונן שמה שעומד לנגדו אינו אלא 'חמת מלאה צואה'.
ואכן מבואר, שאילו היה הקב"ה מותיר תאווה זו לטבעו האמיתי של האדם מצד עצמו, לא היה מתאווה לה כלל אלא מואס בה, ולא היו באים נישואין לעולם. אלא מפני ש"הוא ציווה ויעמוד" - הקב"ה נטע בלב האדם רצון זה ותאווה זאת כדי שיהיה קיום לעולם, בעניין אישה ובנים; אלא שייתכן והאדם ינצל את הרצון הזה לדברים שאינם טובים. לפיכך, כשמגיע הדבר לעניין שאינו טוב, יש להכניס לדעת את המידע האמיתי על מה שעומד לנגדו.
"וכהאי גוונא" - וכן מחשבות נוספות שבהן יכול האדם לפתח סלידה מן הדבר. וכך גם בכל מיני מטעמים ומעדנים: הם נראים נאים, בחמש שכבות של קרם, ויתבונן האדם במה שנעשה מהם - שבעוד חמש דקות ייהפכו ל'חמת מלאה צואה', ולזה הוא מתאווה? מי שיש לו כוח הציור רואה מיד את התוצאה, ואינו מסוגל לאכול, שכן אינו אוכל את הדבר הטעים אלא את מה שייעשה ממנו. "וכן כל תענוגי עולם הזה, החכם רואה הנולד מהן, שסופן לרקוב ולהיות רמה ואשפה". זהו שאדם מרגיל את עצמו כאילו הוא צדיק המואס ברע: אין הוא מואס באמת, אך מרוב שהוא מתבונן בכך קל לו יותר לעמוד מול התאווה.
אלו דוגמאות בבחינת סור מרע, וכיוצא בזה בבחינת ועשה טוב: יתבונן האדם בדברים של קדושה, כמה הם נעימים וטובים. בבוא חג או שבת ישמח את עצמו כדי שיאהב את השבת ויאהב את התפילין, ויעורר בליבו רגש של אהבה לדבר - "וההפך להתענג ולשמוח בה' על ידי התבוננות בגדולת אין סוף ברוך הוא כפי יכולתו". וכשאדם עושה זאת כפי יכולתו, מקיים הוא את השבועה "תהי צדיק", וזהו הנדרש מכל אחד ואחד: להגיע לכל הפחות לדרגה זו.
לסיכום: בחלק זה עמדנו על שתי השאלות שבכפל לשון השבועה "תהי צדיק ואל תהי רשע": כיצד משביעים כל אדם בדרגה שאינה שייכת לו, ומדוע נדרש הכפל, והרי "בכלל מאתיים מנה". ביאר אדמו"ר הזקן שאין לאדם משפט הבחירה להתענג על ה' באמת ושיהא הרע מאוס ממש באמת, ולפיכך משביעים שנית "אל תהי רשע על כל פנים" - דבר שהבחירה והרשות בו נתונות לכל אדם, בסור מרע, בועשה טוב ובלימוד התורה. ועם זאת נדרש האדם לקבוע לו עתים ולהשית עצות בנפשו, כעצת חז"ל, להיות מואס ברע ולהתענג ולשמוח בה' כפי יכולתו - ובכך מקיים הוא את "תהי צדיק".
בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן בהמשך הפרק ובסיומו, ובביאור כיצד עשוי אדם שלא נברא מלכתחילה לדרגת צדיק לזכות שתולבש בו עוצמה של צדיק.