בחלק הקודם עמדנו על כך שאפילו קל שבקלים מוכן למסור את נפשו על קדושת ה'. בחלק זה נראה כיצד יסוד זה הופך לטיעון שכל אדם יכול לומר לליבו, ומדוע "מידת הבינוני היא מידת כל אדם" - ולעומת זאת, מהי הדרגה שאינה נדרשת מן הבינוני כלל.
גם אדם שהוא קל שבקלים, ברגע שהוא מגיע למצב שבו אין היצר הרע יכול לפתותו ולבלבלו בטענה ש"לא קרה כלום" - הוא עוצר ואומר: איני רוצה להתנתק מהקב"ה. נמצא שאף קל שבקלים אינו רוצה להתנתק מהקב"ה. הוא מתנתק על ימין ועל שמאל רק משום שאינו שם לב ואינו סבור שהוא מתנתק, אך באותו רגע שהוא מודע לכך שזו שאלה של חיבור או ניתוק - אף הוא אינו רוצה להתנתק.
אם כן, אומר הבינוני לעצמו: וכי אני גרוע מן הקל שבקלים? אם הקל שבקלים, ברגע שיש לו מודעות שזו שאלה של חיבור או ניתוק, מוכן לשלם על החיבור אף במחיר חייו - לא אהיה פחוּת ממנו, ואף אני מוכן לעצור את עצמי, שכן איני רוצה להתנתק.
ולא זו בלבד: הקל שבקלים אינו יודע את האמת. הוא סבור שהניתוק נוצר רק באותה שאלה אחרונה של מסירות נפש, ובכל שאר תרי"ג המצוות דומה לו שלא קרה דבר. אני, לעומתו, איני מבולבל, ואני יודע את האמת שכל חטא הוא נתק. ואם הקל שבקלים מוכן למסור את נפשו בקו האדום של מסירות נפש על קידוש השם, אף אני מוכן למסור את נפשי על מחשבה אחת קטנה שאינה לפי רצון ה'.
זהו הטיעון שהבינוני אומר לליבו, והוא זה שיחזיק אותו שלא ייפול. ואם התבונן בכך ואף על פי כן נפל - הרי הוא גרוע אף מן הקל שבקלים, ואין כאן מה להוסיף. שהרי אדם נורמלי אינו רוצה להתנתק.
בלשון אדמו"ר הזקן: "ואפילו קל שבקלים יכול למסור נפשו על קדושת ה'" - אפילו אדם שהוא ברמה הנמוכה ביותר אינו רוצה להתנתק מהקב"ה, "ולא נופל אנכי ממנו בודאי" - בוודאי איני גרוע ממנו: אם הקל שבקלים מוכן למות על קידוש השם, האם אני לא אאזור אומץ להתגבר ולא להיכשל?
ומדוע אין הקל שבקלים עומד בניסיון תמיד? "אלא שנכנס בו רוח שטות", ורוח השטות מבלבלת אותו בשני עניינים:
"ונדמה לו שבעבירה זו עודנו ביהדותו ואין נשמתו מובדלת מאלקי ישראל" - רוח השטות מרגיעה אותו ואומרת לו שלא קרה דבר, שנשמתו מחוברת והכל בסדר, ומרפדת לו את הדרך להמשיך כאילו הכל כשורה.
"וגם שוכח אהבתו להשם המסותרת בלבו" - הבלבול גדול כל כך, עד שהוא שוכח כי יש בו אהבה לבורא עולם, ואינו שם לב שהוא עושה נגד רצון ה'.
ועל כך אומר הבינוני: "אבל אני אינני רוצה להיות שוטה כמותו לכפור האמת" - איני טיפש כמותו. הוא שם לב רק במצווה אחת של "אנוכי ה' אלוקיך" ו"לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי", ואני שם לב גם ב"כבד את אביך", גם ב"זכור את יום השבת", ובכל דיבור ובכל דבר - שהכל עניין אחד הוא. זה כל ההבדל ביני לבינו: עד כמה מרחיבים את הדבר. אך אם הוא מוכן למסור את נפשו, אף אני מוכן למסור את נפשי.
זהו אף הסיום של המשפט הראשון בפרק: "מידת הבינוני היא מידת כל אדם" - כל אדם יכול לומר לליבו טיעון זה, וממילא יש בכוחו להחזיק מעמד בקו זה של הבינוני ולא להיכשל.
"מה שאין כן בדבר המסור ללב" אבל לעקור מן הלב את היצר הרע - שלא יהיו לו תאוות כלל, שיהיה מנוטרל לחלוטין ולא יצטרך אפילו להתמודד עם כל הטיעונים הללו - זו אינה מידת כל אדם, ולא כל אחד יכול לעמוד בה. "דהיינו שיהא הרע מאוס מאוד בלב ושנאוי בתכלית שנאה" - להיות ברמה זו של שנאת הרע כמו צדיק גמור, "או אפילו שלא בתכלית שנאה" כמו צדיק שאינו גמור - "הנה זה אי אפשר שיהיה באמת לאמיתו אלא על ידי גודל ותוקף האהבה לה' בבחינת אהבה בתענוגים להתענג על ה' מעין עולם הבא".
אדם שהרע מאוס אצלו ממש, חי כבר בעולם הבא וטועם אותו בעודו בעולם הזה - ואין זה שייך לכל אדם, אלא לצדיקים בלבד. ומדוע הם מגיעים לכך? משום שמלכתחילה יצר אותם הקב"ה עם הפוטנציאל להגיע לזה. לא כל אחד יכול להגיע לכך, וממילא גם אין הדבר נדרש מכל אחד.
"ועל זה אמרו רז"ל" ועל דרגה זו - של אהבה בתענוגים לה', ומתוכה שנאה מוחלטת לרע - אמרו רבותינו: "עולמך תראה בחייך כו'", שזכה לראות בחייו את העולם הבא ולחיות בגן עדן בעודו בעולם הזה. דבר נדיר הוא, "ואין כל כל אדם זוכה לזה" בעולם הזה לטעום את העונג האמיתי שבגן עדן, "כי זהו כעין קבול שכר" - מי שכבר בעולם הזה חי באהבה אמיתית לאלוקות, באהבה ותענוגים, הרי כבר קיבל שכר על עבודתו ועבר לרמה אחרת.
מדוע מרחיב כאן אדמו"ר הזקן בעניין הצדיקים, שאינו מענייני הבינוני? משום שבפרקים אלה הוא מתחיל להשיב על השאלות שהעלה בפרק א'. בפרק י"ג עמדנו על תשובתו בעניין ה"רשע", וכאן הוא בא להשיב על שאלה נוספת: בפרק א' הובאו דברי איוב "ריבונו של עולם, בראת צדיקים בראת רשעים", והוקשה - הרי הגמרא אומרת שעל הנשמה, בטרם ירידתה לגוף, נקבע מראש אם תהיה חכם או טיפש, גיבור או חלש, עני או עשיר, אך "צדיק ורשע לא קאמר" - זאת אין קובעים מראש. אם כן, כיצד אומר איוב "בראת צדיקים", והרי אין קובעים מראש מי יהיה צדיק? זו סתירה.
כאן מוליך אותנו אדמו"ר הזקן אל התשובה: "צדיק ורשע לא קאמר" - פירושו שאין הקב"ה קובע מראש שאדם זה יקיים מצוות בלבד ולא יחטא, שאם היה קובע כך היה שולל ממנו את כוח הבחירה, ואילו בחירה חופשית נתונה לכל אדם (ובלעדיה היה האדם כ"רובוט"). אך אף שהבחירה נתונה לכל, וכל אחד יכול לעשות מצוות וכל אחד יכול לעשות עבירות, ברא הקב"ה נשמות שיש בהן הפוטנציאל והיכולת להגיע למצב של צדיקים - וזהו "בראת צדיקים".
ויש מי שהדבר ניכר בו מלידתו, כמשה רבנו שנאמר בו "נתמלא הבית כולו אורה", וכמו שנאמר "בוצין בוצין מקטפיה ידיע" - שחכמים וצדיקים ניכרים מקטנותם. אמנם לא בכל הנולדים כצדיקים ניכר הדבר לעין כל: מי שהוא עצמו צדיק יכול לזהות מי הוא הצדיק, אך הסביבה לא בהכרח מבחינה בכך. בכל אופן, הפוטנציאל של "בראת צדיקים" נטוע בו מלכתחילה.
וזהו סיום השורה: "כי זהו כעין קיבול שכר, וכדכתיב 'עבודת מתנה אתן את כהונתכם' וגו' כמו שכתוב במקום אחר" - עבודת הכוהנים בבית המקדש אינה עבודה טכנית בלבד של זריקת הדם ושאר העבודות; כדברי הזוהר, עבודת הכהן היא עבודה פנימית, עבודה של אהבה אינסופית לקב"ה. הכהן נמצא בדרגה גבוהה ויש לו אהבה גלויה לקב"ה (ואף בזה יש היררכיה: כוהנים וכהן גדול). והכוהנים נולדים כוהנים, ועל כך נאמר "עבודת מתנה אתן את כהונתכם" - הכהונה ניתנת במתנה מלמעלה ואי אפשר לקנותה בכסף.
[ומעשה באדם שבא אל הרב לקנות את הכהונה בכסף. אמר לו הרב: אי אפשר. סבר שהרב מבקש שיכפיל את הסכום, והוסיף: אשלם יותר, רצוני להיות כהן. הוסיף עוד ועוד, עד ששאלו הרב: מדוע אתה חפץ בכך כל כך? ענה: אבי היה כהן וסבי היה כהן, גם אני רוצה להיות כהן!... אך הכהונה אינה נקנית ואי אפשר לקנותה - נולדים בה].
וממילא אף דרגת הצדיק היא מתנה מלמעלה, וזהו "בראת צדיקים". "ולכן אמר איוב 'בראת צדיקים', כדאיתא בתיקונים" - כמו שכתוב בתיקוני הזוהר, "שיש בנשמות ישראל כמה מיני מדרגות ובחי'" מלכתחילה, בטרם ירידת הנשמה לעולם, נקבע הפוטנציאל הרוחני שלה. וכאן מביא אדמו"ר הזקן חלק מן הבחינות המובאות שם "חסידים גבורים המתגברים על יצרם מארי תורה נביאים כו' צדיקים כו' ע"ש", מבואר שרשימה זו כוללת את כל המידות, כנגד כל הספירות ושבע המידות:
חסידים - כנגד מידת החסד.
גיבורים - המתגברים על יצרם, כנגד מידת הגבורה.
מרי תורה - בעלי תורה, כנגד התפארת, שהיא מידת האמת.
נביאים - כנגד נצח והוד.
צדיקים - כנגד מידת היסוד.
על כל פנים, מה שנוגע לענייננו: הצדיקים הם סוג נשמה שמלכתחילה יש בו את היכולת להגיע למצב שבו הרע מאוס בלב וישנה אהבה בתענוגים לאלוקות.
לסיכום: בחלק זה למדנו את הטיעון שכל אדם יכול לומר לליבו - שאם אפילו קל שבקלים מוכן למסור את נפשו כדי לא להתנתק מהקב"ה, וכל חסרונו הוא רוח השטות המדמה לו שבעבירה זו עודנו ביהדותו ומשכיחה ממנו את אהבתו המסותרת - הרי מי שיודע את האמת, שכל חטא הוא נתק, מוכן למסור את נפשו אף על מחשבה אחת שאינה לפי רצון ה'. זהו "מידת הבינוני היא מידת כל אדם". לעומת זאת, עקירת הרע מן הלב, שיהיה מאוס ושנוא בתכלית, אפשרית רק על ידי אהבה בתענוגים מעין עולם הבא, והיא שייכת לצדיקים בלבד - ובזה נענתה השאלה מפרק א' על דברי איוב "בראת צדיקים": אין הקב"ה קובע מראש את מעשי האדם, אך יש נשמות שנבראו עם הפוטנציאל לדרגה זו, כ"עבודת מתנה" וכמובא בתיקוני הזוהר.
בחלק הבא נעסוק במה שכן נדרש מן הבינוני, ש"אחריה כל אדם ימשוך" - להיות זהיר במחשבה, בדיבור ובמעשה.