לאחר שעמדנו על מקומם של המוח והלב, נשים לב היכן נמצא הלב אצל הבינוני. הבינוני אינו שולט על ליבו, ולפיכך יש לו תאוות; אך גם אינו נמצא ברשות ליבו, ואינו עושה באופן אוטומטי את מה שהלב מורה לו. מכאן הלשון בתניא "באמרו לליבו" - בכוחו וביכולתו לשכנע את ליבו, להציע לו הסבר כזה או אחר שישנה את המצב שהוא נמצא בו.
בכל עבירה שאדם מתפתה אליה קיימים שני פיתויים, ושניהם חייבים להיות מצויים - שאם לא כן, לא יעבור את העבירה:
הפיתוי הגלוי: התאווה לדבר המסוים עצמו - הוא מתפתה למאכל זה או לעניין זה.
הפיתוי הסמוי: מתחת לפני השטח נדרש פיתוי נוסף שיחזיק את הראשון: "אל תדאג, לא קרה דבר. גם אם תעשה זאת אינך מתנתק מהקב"ה, אין זה הופך אותך לגוי, אתה נשאר יהודי ומקובל בחברה, הכל בסדר". פיתוי זה הוא בלבול עצמי, ולכן הוא נקרא 'רוח שטות' - האדם מבלבל לעצמו את המוח.
ובלעדי בלבול עצמי זה לא היה נכשל כלל. שהרי, כפי שיבואר בתניא בהמשך, ברגע שאדם עובר על רצון ה' הוא מנותק מהקב"ה, ואין הבדל בין חטא קטן לחטא גדול. משל למי שמחובר למכונות והוחלט לנתקו: החטא הוא הניתוק עצמו. אילו היה האדם יודע ומרגיש שברגע שהוא עובר על רצון ה' הוא מנתק את קשרו עם הקב"ה, לא היה מעלה זאת בדעתו כלל, ולא היה היצר הרע מצליח לשכנעו לדבר. לפיכך תחילה מבלבל היצר הרע את מוחו ואומר לו שלא קרה דבר, ושהחיבורים ממשיכים כאילו לא אירע מאום; ורק לאחר שהצליח בכך הוא בא עם הפיתוי הספציפי: ממילא, בוא ועשה זאת.
מכאן, שאין הבינוני יכול לעצור את המצב בהתמודדות עם הפיתוי הגלוי עצמו - אין הוא יכול לומר על המאכל שהוא אינו טעים, בשעה שהיצר הרע אומר שהוא כן טעים. אך יכול הוא להתמודד עם הפיתוי הסמוי, שהוא המחזיק את כל העניין: יאמר לעצמו שאין אמת בדברי היצר הרע כי "לא קרה דבר", אלא אם יעבור את העבירה יתנתק מהקב"ה. משיגלה זאת, ישבור את כל הבסיס שעליו עובד היצר הרע, וממילא יקל עליו שלא ליפול בתאווה. זהו הרעיון שאדמו"ר הזקן מבאר כאן.
ראוי להוסיף: ישנם מקומות שבהם מובא סוג התבוננות אחר - שיאמר האדם לעצמו "מה, טיפש אתה? כל מה שאומרים לך אתה עושה?", כמשל למי שנשאל מדוע עשה שטות ומשיב "הוא אמר לי", ואומרים לו: אילו היה אומר לך לקפוץ מהגג, גם היית קופץ? כך אף כאן: וכי כל מה שהלב אומר לך אתה חייב לעשות? זו אמנם מחשבה שיש בכוחה לעצור, אך אדמו"ר הזקן אינו הולך בכיוון זה אלא בכיוון נעלה ועמוק יותר: לא "אל תיכשל משום שאינו מתאים לחכם כמותך להיכשל", אלא אל תיכשל כדי שלא להתנתק מהקב"ה - ודע לך שאם אתה חוטא, בכל גודל שיהיה החטא, התנתקת.
אדם העומד מול פיתוי צריך לגלות מיד לליבו שאין היצר הרע צודק באותה שטות שהוא אומר לו, "באמרו לליבו: אינני רוצה להיות רשע אפילו שעה אחת". מדוע אינו רוצה? לכאורה יכול היה לומר: אהיה רשע שעה אחת בלבד, ואחר כך אחזור בתשובה.
אלא שאין אדם מוכן שיהרגוהו אף אם יבטיחו לו שלמחרת יחיוהו, כסיפור הידוע ברבה ורבי זירא. ואין אדם מוכן לנתק את החבל בהבטחה "אל תדאג, נתק ליום אחד ומחר נחבר מחדש", שהרי מי יאמר שיצליחו לחבר מחדש. ולמעשה אין הבינוני צריך להגיע כלל למשא ומתן זה, אלא הוא פשוט שולט בעצמו - שליטה במחשבה ובמעשה. אשרי מי שנמצא במצב כזה, אך אין זה דבר קל אלא עבודה ממשית.
"כי אינני רוצה להיות מובדל ונפרד ח"ו מהשם אחד בשום אופן" - אם יהיה רשע, הרי התנתק מהקב"ה, וזאת אין הוא רוצה. וכאן אין מקום לשכנוע "התנתק לרגע", שהרי אין אדם מוכן להתנתק מחייו אפילו לרגע. ומניין שהחטא מנתק? "כדכתיב: עונותיכם מבדילים וגו'" - כל עוון נעשה מסך מסתיר ומבדיל, וזהו נתק. ומה שלאחר מכן ניתן להתחבר מחדש - חסד ה' הוא שמחבר אותנו מחדש, אך אין זה אומר שלא נוצר נתק בשעת החטא: בשעת החטא היה זה נתק מוחלט.
"רק אני רוצה לדבקה בו, נפשי רוחי ונשמתי, בהתלבשן בשלשה לבושיו יתברך שהם מחשבה דיבור ומעשה, בה' ותורתו ומצוותיו" - כיצד מדביק האדם את נפשו, רוחו ונשמתו בקב"ה? על ידי התלבשותן בשלושת הלבושים האלוקיים: מחשבה, דיבור ומעשה. שלוש השלשות שבמשפט זה חוזרות מכיוון אחר בכל פעם, והן מכוונות זו לזו בדיוק:
"נפשי" - כינוי לחלק התחתון שבנפשו של האדם, הקשור בכוחות המעשה שלו - ולפיכך "מעשה", ובמקבילה "ומצוותיו".
"רוחי" - חלק עליון יותר בנפשו, הקשור בעיקר ברגשותיו וגם בדיבור, כלשון התרגום "לרוח ממללא" - ולפיכך "דיבור", ובמקבילה "ותורתו".
"ונשמתי" - החלק השכלי והמחשבתי שבאדם - ולפיכך "מחשבה", ובמקבילה "בה'", באלוקות עצמה.
הסדר בשלשה הראשונה הולך מן הקל אל הכבד: נפש ומעשה תחילה, שכן קל יותר להתמודד עם היצר הרע שלא להיכשל במעשה מלהתמודד שלא להיכשל במחשבה, ואף שהמעשה הוא התוצאה של המחשבה והדיבור. לעומת זאת בשלשה "בה' ותורתו ומצוותיו" הסדר הוא מלמעלה למטה. הסדר בשני הכיוונים מכסה את כל המצבים.
[ראוי להדגיש: אין זו מידתו של הבינוני להיכשל, לא במעשה ולא במחשבה, שהרי הבינוני אינו נכשל בכלום, ובוודאי מוטל עליו לעצור את עצמו בשלושתם. וזה ההבדל בין הרשע לבינוני: אצל הרשע הדבר קיים ועומד ממש "אוטוטו", אלא שאינו מבצע בפועל - שהרי הרשע אינו מוכרח לעשות את העבירה בפועל, ודי בכך שהעניין קיים אצלו כאפשרות; ואילו אצל הבינוני אין הדבר עומד אפילו כאפשרות כלל, אלא מופרך אצלו].
ומאין שואב הבינוני כוח זה? "מאהבה מסותרת שבלב כללות ישראל שנקראו אוהבי שמך". האהבה המסותרת קיימת אצל כל יהודי, וכינויה 'מסותרת' הוא משני הכיוונים: מסותרת מבחוץ, משום שהיצר הרע מסתיר עליה; ומסותרת מבפנים, משום שמצד עצמה היא כה עמוקה עד שאינה באה לידי גילוי, ונמצאת בעומק רב.
והיכן רואים שכל ישראל אוהבים את הקב"ה? דוד המלך אומר בתהילים "אוהבי שמך", ובכך נקראים כל עם ישראל אוהביו. אצל אחד הדבר בגילוי ואצל אחר בהעלם, אך כל יהודי נכלל בכללות ישראל, וכולם אוהבים את הקב"ה. לפיכך אומר הבינוני לליבו: אני אוהב את ה', ואיני רוצה להתנתק ממנו בשום אופן.
כפי שהקדמנו, מה שגורם לאדם להיכשל אינו רק התאווה לדבר המסוים, אלא בעיקר אותה שטות האומרת לו שלא קרה דבר. והנה, אף אדם שכל חייו נכשל בעוונות על ימין ועל שמאל, יש לו 'רמזור אדום' - קו גבול שאותו לא יעבור: כשהוא עומד בניסיון של קידוש השם, כשאומרים לו להמיר את דתו או למות כיהודי. ברוב המקרים ידע מה לעשות, אף שכל חייו לא קיים כלום. מדוע שם הוא נעצר? משום שבנקודה זו אין היצר הרע יכול לומר לו את אותה שטות שלא קרה דבר ושניתן להמשיך; ומכיוון שאין הוא יכול לומר לו זאת, ממילא אינו נכשל [ומסירות נפש זו מכפרת על כל עוונותיו, ומשהגיע למצב זה הרי הוא קדוש].
לסיכום: בחלק זה למדנו על מקומו של הלב אצל הבינוני, שאינו שולט בליבו ואף אינו נתון תחת שלטונו, ומכאן כוחו "באומרו לליבו". הקדמנו את שני הפיתויים שבכל עבירה - התאווה הגלויה והשטות הסמויה שלפיה "לא קרה דבר" - וראינו שהבינוני מתמודד דווקא עם הפיתוי הסמוי, בגלותו שכל חטא מנתק אותו מהקב"ה, כדכתיב "עוונותיכם מבדילים". עמדנו על שלוש השלשות המכוונות: נפש-מעשה-מצוות, רוח-דיבור-תורה, נשמה-מחשבה-אלוקות, ועל מקור כוחו של הבינוני באהבה המסותרת שבלב כללות ישראל, ובחיזוק שבנקודת קידוש השם.
את ביאורה הרחב של האהבה המסותרת נשאיר לפרק י"ח והלאה.