אנו נמצאים בפרק י"ד בספר התניא, בדף י"ט עמוד ב' (עמוד 38). פרק זה בא בהמשך למה שלמדנו בהרחבה בשני הפרקים האחרונים: בפרק י"ב הגדיר אדמו"ר הזקן מהו בינוני, ובפרק י"ג למדנו שיש דרגות בבינוני, והובאו שם שלוש דרגות כלליות.
עיקרה של הגדרת מדריגת הבינוני: בכל מה שקשור למחשבה, דיבור ומעשה הבינוני זהיר באופן מלא, ואין אצלו כישלון כלל - ובעניין זה הוא דומה לצדיק. לעומת זאת, בכל מה שקשור ללב, לצד הפנימי ולמהותו, יש דרגות, ומבחינה מהותית הוא דומה אפילו לרשע. על יסוד זה הסביר אדמו"ר הזקן בפרק י"ג מדוע משביעים את הנשמה בטרם ירידתה לעולם 'היה בעיניך כרשע' - שכוונת הלשון "כרשע" היא שיהיה בינוני, שכן במהותו דומה הוא לרשע, ואילו בצד הביצועי דומה הוא לצדיק.
שלוש הדרגות שלמדנו בבינוני:
בעל עסק: בינוני שיש לו התמודדות יומיומית עם התאוות שהוא רואה מול עיניו ונפגש בהן כל הזמן, והן מנסות ואף מצליחות להעלות לו הרהורים במוח. אך מצד היותו בינוני יש לו סייעתא דשמיא, הקב"ה עוזרו, והוא מצליח להדוף זאת ולא להרהר ברצונו. זו הדרגה הנמוכה שבבינוני.
יושב אוהל: היושב ולומד תורה, שראשו עסוק בלימוד, ולפיכך אין התאווה עולה כל כך להרהר במוחו, וההתמודדות קלה לו יותר. אצלו הדבר בא מכוח שליטת המוח על הלב.
הבינוני המתפלל: ובמיוחד אותו אחד שעליו נאמר "הלוואי ויתפלל אדם כל היום כולו", כפי שרבא החזיק את עצמו בדרגה זו. זהו בינוני שיש לו רגש, ואף רגש גלוי של אהבת ה', ואז אף לבו אינו מתעורר בשום תאווה. לכן נדמה היה לרבא שהוא בינוני, אף שבאמת היה צדיק, כי בינוני שבדרגה זו - המרחק בינו לצדיק מצטמצם עד שקשה לזהותו.
לאחר שהגדיר את עניין הבינוני ואת הדרגות הכלליות שבו, עובר אדמו"ר הזקן בפרק י"ד אל ההוראה המעשית לכל אחד ואחד, ופותח: "והנה מדת הבינוני היא מדת כל אדם ואחריה כל אדם ימשוך" - מידה זו של הבינוני, הזהיר בכל רגע ורגע במחשבה, בדיבור ובמעשה שלא להיכשל בשום עניין הנוגד את רצון ה', היא מידה המתאימה לכל אדם, יהיה מי שיהיה. וממילא, מאחר שכל אחד שייך אליה ויכול להגיע אליה - "ואחריה כל אדם ימשוך", עליו למשוך את עצמו להגיע באמת למצב זה.
כאן יש להדגיש דיוק מעניין בלשונו: את הדבר ששייך לכל אחד, ושכל אחד לא רק צריך לשאוף אליו אלא גם יכול לבצעו, מכנה אדמו"ר הזקן "מידת הבינוני" - ולא 'מדרגת הבינוני'. מהו ההבדל בין 'מידה' ל'מדרגה', ומדוע דייק לומר שמידת הבינוני היא מידת כל אדם? שמעתי בזה דיוק נפלא.
ובהקדמה לכך נזכיר את מה שדיברנו בשיעורים הקודמים: הבינוני אינו רק מי שאינו נכשל בחטא בפועל, אלא מי שמושלל בנפשו הרצון לחטוא. כפי שלמדנו בפרק י"א בעניין רשע וטוב לו: יכול להיות אדם שאינו חוטא בפועל כלל, ואף על פי כן נקרא רשע וטוב לו - משום שאין החטא מושלל אצלו. אף שזו דרגה גבוהה, נקרא הוא רשע, כי לא מושלל אצלו לחטוא.
אם כך, הבינוני שהוא למעלה מזה - קבלת עול מלכות שמים שלו כזו, שהעניין מופרך אצלו לחלוטין. כל אדם יכול למצוא בנפשו חטאים שהם מבחינתו מופרכים ולא יעלו על הדעת כלל, לעומת חטאים אחרים שאדם "דש בעקביו" (בלשון רש"י). אצל הבינוני כל דבר הנוגד את רצון ה' מופרך אצלו כך, ולומר שכל אחד שייך לזה - דבר נדיר הוא.
משום כך אין אדמו"ר הזקן אומר שמדרגת הבינוני היא מדרגת כל אדם: 'בעל מדרגה' הוא מי שנמצא במדרגה גבוהה, ובינוני שמופרך אצלו בנפשו לחטוא הוא בעל מדרגה מיוחדת. אך "מידת הבינוני" - הצד הטכני והמעשי שבו, שבפועל אינו חוטא בשום דבר במחשבה, בדיבור ובמעשה (אף שאצל הבינוני עצמו יש גם את צד הלב והרגש, שבו הוא עולה ושואף) - זו אכן מידת כל אדם. לפיכך "ואחריה כל אדם ימשוך": כל אחד צריך למשוך את עצמו לפחות לעניין זה, ובכל רגע נתון של היממה יכול אדם לומר לעצמו: כרגע אני יכול להיות בינוני ולא להיכשל בשום דבר של מחשבה, דיבור ומעשה.
מיד בשורות הבאות יבאר אדמו"ר הזקן מה על האדם להסביר לעצמו ובאילו נקודות עליו להתבונן, כדי שתהיה לו בזה נתינת כוח שאכן לא ייכשל.
אחד החסידים, בביאורו לפרק זה, העיר שאדמו"ר הזקן חוזר כאן שלוש פעמים על המילה "אדם": "מידת כל אדם", "ואחריה כל אדם ימשוך", "שכל אדם יכול להיות בינוני" - להדגיש שמי שאינו בינוני פשוט אינו "אדם". העובר על רצון ה' אינו בגדר אדם; ואם רצונך להיות אדם - מידת הבינוני היא מידת כל אדם, ומי שנקרא אדם חייב להיות בינוני. וכידוע, "אדם" הוא כינוי ייחודי לישראל, כמאמר חז"ל "אתם קרויים אדם".
"שכל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה" - אין מצב שאדם יוכל לומר: ברגע זה לא הייתי מסוגל להיות בינוני, הייתי חייב לחטוא, זה היה דבר שאין לעמוד בו. אין דבר כזה: בכל עת ובכל שעה, בכל שנייה שביום, הדבר בידו.
ולא שיהיה הבינוני מואס ברע - "כי הבינוני אינו מואס ברע". אין הוא כצדיק, שלמדנו עליו פרק שלם: הצדיק, בהתאם למידת אהבתו לאלוקות, מואס ושונא כל דבר רע. הבינוני אינו כזה שאם יראה דבר רע יסלוד ממנו מעצמו, "שזהו דבר המסור ללב" - המיאוס ברע פירושו שלבו נמצא במצב אחר, ואילו הבינוני מצד מהותו דומה לרשע, ובכוחו להתאוות תאוות מסוימות. "ולא כל העתים שוות" - אין אדם נמצא תמיד באותו מצב נפשי: פעם הוא סולד מן הרע יותר ופעם פחות, פעם נמשך ופעם אינו נמשך; יש עבירות שהוא מואס בהן באמת ויש שאינו מואס בהן כל כך.
אלא מה נדרש מכל אדם? "אלא סור מרע ועשה טוב" בצד המעשי והביצועי: שלא ייכשל באף חטא - שס"ה מצוות לא תעשה, ושיעשה כל מה שנדרש ממנו - רמ"ח מצוות עשה, והכול "דהיינו בפועל ממש, במעשה דיבור ומחשבה". כלומר, כשמדובר במחשבה, בדיבור ובמעשה - ולא בלב וברגש - "שבהם הבחירה והיכולת והרשות נתונה לכל אדם" לעשות, לדבר ולחשוב גם נגד תאוות לבו ואופיו ממש.
לאדם יש בחירה חופשית ויש לו יכולת, ואין הוא יכול לומר 'איני מסוגל'. גם אם לבו תובע בכל התוקף תאווה מסוימת, השלילית והגרועה שבתאוות, בכוחו לומר ללבו: איני עושה זאת. אמנם בא לי - אך לא אעשה: אתאפק ולא אסתכל, לא אדבר, לא אחשוב ולא אבצע, וכן בכל דבר ודבר.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "כי גם בשעה שהלב חומד ומתאווה איזו תאווה גשמית בהיתר או באיסור ח"ו יכול להתגבר ולהסיח דעתו ממנה לגמרי" - בין בתאווה גשמית בהיתר, כגון מאכל כשר בכשרות המהודרת ביותר שהוא אוכלו לשם תאווה, ובין בתאווה של איסור, שרצונו לאכול מאכל אסור חס ושלום. אף כשהלב בוער והנפש משתוללת - ובמיוחד אצל הבינוני שבדרגה הנמוכה, בעל העסק, המסתובב בחוץ ועינו רואה - יש בכוחו להתגבר ולהסיח את דעתו מן העניין לגמרי.
ואגב, הסחת הדעת היא נקודת ההצלחה שבה על הבינוני להתחיל: לא להתמודד עם העניין ולחשוב עליו, אלא להסיח ממנו את הדעת. כך מופיע במכתבי הרבי פעמים רבות, כעצה למצבים שונים שאדם נמצא בהם: הסח את דעתך מזה, חשוב כיצד אתה מסיח את הדעת, חשוב על דבר אחר ואל תעסוק בזה - וממילא תישקע התאווה הקיימת.
היחס שבין האדם ללבו:
לפני שנראה מה יחשוב הבינוני לעצמו כדי שאכן יצליח להתגבר על התאווה, נקדים כמה דברים. ראשית, ביחס שבין האדם ללבו: האם האדם שולט בלבו, או שהלב שולט בו, או שהוא נמצא במצב ביניים - שאין הוא שולט בלבו ואין לבו שולט בו, והדבר תלוי בעבודה יומיומית. זהו בעצם ההבדל בין צדיקים, רשעים ובינוניים.
צדיקים: תמיד הם שולטים על הלב, ליבם ברשותם - הם המחליטים מה ירגיש הלב, ולכן נאמר במדרש "צדיקים דומין לבוראם". לפיכך, בכל מקום שהתנ"ך מזכיר צדיקים שחשבו דבר או שלבם העלה רעיון, הלשון היא שאמר אל לבו: בסיפור המבול נאמר "ויאמר ה' אל לבו" - כביכול, שאין לו לב גשמי, אלא שהתורה נוקטת לשון הנשמעת לאוזן. ועל דרך זה אצל הצדיקים: אצל חנה שהתפללה נאמר "וחנה היא מדברת על לבה", ואצל דוד המלך בספר שמואל "ויאמר דוד אל לבו" - הצדיק אומר ללבו מה להרגיש, הוא השולט על הלב.
רשעים: להיפך ממש - הם ברשות לבם. הלב, שהוא היצר הרע שלהם, שולט בהם, וכל רגשותיהם השליליים מנווטים אותם, ואין הם יכולים להשתלט על כך כלל. לכן בכל מקום שנאמר בתנ"ך על רשעים שחשבו, הלשון שונה: "ויאמר עשו בלבו" - ולא 'אל לבו': אין הוא מדבר אל הלב אלא מתוך הלב, לבו הוא המדבר ולכן זה מה שהוא אומר. וכן אצל המן במגילת אסתר: "ויאמר המן בלבו".
זו נקודת ההבדל: הצדיק מדבר אל לבו, והרשע מדבר מתוך לבו.
לסיכום: בפרק י"ד עובר אדמו"ר הזקן מהגדרת הבינוני אל ההוראה המעשית לכל אחד ואחד: "מידת הבינוני היא מידת כל אדם ואחריה כל אדם ימשוך". דייקנו בלשון "מידה" ולא 'מדרגה' - שכן מדרגת הבינוני, שבה מופרך החטא בנפשו, היא מדרגה מיוחדת, אך המידה המעשית שבו, שלא להיכשל בפועל במחשבה, בדיבור ובמעשה, שייכת לכל אדם ובכל עת ובכל שעה. עוד למדנו שאין דורשים מכל אדם למאוס ברע, שזהו דבר המסור ללב ולא כל העיתים שוות, אלא "סור מרע ועשה טוב" בפועל ממש, שבו הבחירה, היכולת והרשות נתונה לכל אדם - אף נגד תאוות לבו ואופיו. כמו כן עמדנו על היחס שבין האדם ללבו: הצדיק מדבר אל לבו, והרשע מדבר מתוך לבו.
בחלק הבא נעסוק במקומו של הבינוני ביחס זה שבין האדם ללבו, ובמה יתבונן האדם ויחשוב לעצמו כדי להתגבר על התאווה בפועל.