בחלק הקודם למדנו על הדרגה השלישית שבבינוני - אהבה השייכת בעיקרה לצדיקים, אלא שהקב"ה מאפשר שתהיה גם אצל הבינוני. וכאן עולה השאלה: מדוע היא מגיעה באופן מוסתר, ומדוע אי אפשר לתת אותה בגלוי?
התשובה מעניינת: הבינוני אינו צדיק, ואילו הייתה ניתנת לו אהבת הצדיקים בגלוי, היה עלול להיתפס ליוהרה ולישות - "ברוך השם, יש לי אהבה" - וברגע שהוא נתפס ליוהרה, באותו רגע הוא יכול ליפול. לפיכך ניתנת לו האהבה באופן שלעיתים אין הוא מודע כלל למה שיש בו: הדבר קיים בו, אך הוא אינו יודע זאת. זהו הפירוש שהבינוני מגיע לעיתים לדרגות גבוהות - פעמים ללא מודעות, ופעמים מתוך מודעות.
רבא היה מודע לאהבה זו, וסבר שאף שהגיע למודעות זו אין הוא אלא בינוני, ולא שהוא במדרגת צדיק. בהמשך דבריו בליקוטי תורה (והרוצה יעיין שם במקור) מביא אדמו"ר הזקן ממש את הלשונות שלפנינו כאן בפרק י"ג, ומבאר שזו הייתה טעותו של רבא.
לצידו של רבא מצרף אדמו"ר הזקן את רבי יוחנן בן זכאי, שאמר על עצמו ביום פטירתו: "איני יודע באיזו דרך מוליכים אותי" - איני יודע אם לגן עדן או לגיהינום. והרי מדובר ברבי יוחנן בן זכאי, שהגמרא משווה את גדולתו למשה רבנו (חי מאה ועשרים שנה, והשוואות רבות נוספות שעורכת הגמרא ביניהם), וכיצד ייתכן שאינו יודע? אלא שכל ימיו לא הייתה לו שהות לבזבז אף דקה כדי לחשוב אם צדיק הוא או בינוני; כל ימיו חשב: מי יודע, אולי במהותי איני שייך לשם, ואיני אלא בינוני המתפלל. ביום פטירתו נעצר לחשוב, ואמר שאינו יודע לאן הוא שייך באמת - אף שבוודאי היה שייך לצידם של הצדיקים. ובזה מבואר גם עניינו של רבא.
כעת אנו בסיום הפרק ונקדים את כיוון הדברים, ולאחר מכן נקרא בפנים. לכאורה יש באמור עד כה כדי לייאש את הבינוני: גם אם הגיע לדרגה הגבוהה ביותר, אומרים לו שהנפש הבהמית קיימת, ושכל מה שהשיג הוא נקודתי - "לעתים מזומנים" בלשון התניא - ולא מעבר לכך. ואם כן, בשביל מה הוא עמל? יתרה מזו: לכאורה אין בעבודתו אמת, שהרי הגדרתו של דבר אמיתי היא שהוא נשאר ומתקיים.
כידוע, זהו ההבדל שבין אותיות "אמת" לאותיות "שקר": אותיות אמת פרוסות מן האל"ף שבראש האותיות, דרך המ"ם שבאמצען, ועד התי"ו שבסופן - כלומר הדבר חודר בכול ואינו פוסק לעולם; ואילו אותיות שקר סמוכות זו לזו בסופן של האותיות, ואין להן אחיזה לא בהתחלה ולא באמצע. האמת היא דבר הנמשך תמיד.
יבוא אפוא הבינוני ויאמר: אם כך, מה ערך יש בכל עבודתי, אם אינה אמת? על כך בא ביאור מעניין: אכן, ביחס לגדולים ממך אין זו אמת, אך באותם רגעים שבהם אתה נמצא במה שאתה נמצא - נגעת בנקודת האמת המוחלטת. האמת האלוקית המוחלטת והאין סופית קיימת בשלמותה אצל הקב"ה, וכל המצליח לגעת בה בנקודה מסוימת, אף שזו נקודת זמן בלבד - באותה נקודה נגע באמת האמיתית. ואם לאחר מכן התגברה עליו נפשו הבהמית ונפל, אין זה משום שאינו שייך לכך; עליו לעבוד על עצמו ולשוב ולהגיע לכך מחדש.
נקרא בלשון אדמו"ר הזקן: "והנה מדת האהבה הזו האמורה בבינונים בשעת התפלה" - האהבה שבדרגה השלישית, שאליה מגיע הבינוני בשעת התפילה "על ידי התגברות הנפש האלוקית כו'", במקור הגבורות שהיא בינה, כפי שלמדנו. "הנה לגבי מדרגת הצדיקים עובדי ה' באמת לאמיתו - אין בחינת אהבה זו נקראת בשם עבודת אמת כלל" - כשמעמידים יחס בין הבינוני, שאצלו הדבר נקודתי ובשעת התפילה בלבד, לבין הצדיק הנמצא בעולם אחר, אין אהבת הבינוני נקראת עבודת אמת כלל. ומדוע? "מאחר שחולפת ועוברת אחר התפלה" - אצל הצדיק זהו מצב קיים, ואצל הבינוני מצב חולף ונקודתי.
ועל כך מביא את לשון שלמה המלך: "וכתיב שפת אמת תכון לעד, ועד ארגיעה לשון שקר" - דבר שהוא לרגע בלבד, רגע כן ורגע לא, מוגדר כ"לשון שקר". נמצא שהבינוני עלול לחשוב חס ושלום שהוא שקרן, ושכל מה שיש לו אינו אמיתי אלא התחזות. מחשבה זו עצמה באה מן היצר - אך כיצד משכנעים אותו, והרי בפועל אכן נעלמת האהבה לאחר התפילה, וכלל הוא שדבר הנעלם אינו אמיתי?
אף על פי כן מרגיע אותו אדמו"ר הזקן: "ואף על פי כן לגבי מדרגת הבינונים נקראת עבודה תמה באמת לאמיתו שלהם, איש איש כפי מדרגתו במדרגת הבינונים" - ביחס למצב שהוא נמצא בו, עבודתו נקראת עבודה שלמה ואמיתית.
לכאורה האמת היא מוחלטת, וכיצד ניתן לומר "אצלי זו אמת ואצלך אינה אמת"? כאן נמצאת הנקודה: האמת במהותה מוחלטת, וככזו היא קיימת אצל הקב"ה. האדם יכול לגעת בה ולהרגישה במינון כזה או אחר, אך באותו מינון שבו הרגיש - באותו רגע נגע באין סוף עצמו.
שתי דוגמאות להמחשה:
מתיקות התפוח: כתוב בחסידות שמתיקותו הגשמית של תפוח, שאדם טועם וחש בה, מקורה בהשתלשלות העולמות. בעולמות ישנן מידות אלוקיות, וביניהן מידת החסד, ובכל אחד מארבעת העולמות הכלליים - אצילות, בריאה, יצירה ועשייה - יש בחינת חסד: חסד שבאצילות, חסד שבבריאה, וכן חסד שבעשייה, עד שהדבר יורד ונעשה מתיקות של תפוח. הכול קו אחד: מתיקות של תפוח, מתיקות של כלי נגינה שהיא גבוהה יותר, מתיקות של רעיון שכלי נפלא ועמוק שאין כמוה, מתיקות של אלוקות ומתיקות של אצילות. ואולם, האם ניתן לומר שמתיקות התפוח היא אצילות ממש? לא. לאחר מיליוני צמצומים ירדה מן האצילות ונעשתה מתיקות של תפוח, אך אין זו אצילות אלא חלק זעיר שבזעיר ממנה.
האש: האם ניתן להצביע בעולם הזה המוגבל על דבר בלתי מוגבל הנראה במוחש? החול אינו כזה - הוא מוגבל, אלא שאין בידינו לספרו; ומעצם זה שהתורה נוקטת לשון של אי ספירה מובן שמצד עצמו הוא בר ספירה. אף מי הים אינם כאלה, וכבר אמר אחד התנאים שביכולתו לשער כמה טיפות יש בים. אך האש - מנר דולק אחד אפשר להדליק אינסוף נרות, ואין אורו של הנר הראשון מתמעט כלל. לעומת זאת בכל דבר מוגבל: כוס מים שהוצאתי ממנה טיפה - חסרה בה טיפה; חול שנטלתי ממנו מעט - חסר בו אותו מעט שהעברתי למקום אחר.
ובכל זאת, אין האש בלי גבול אמיתי: היא אש בלבד ולא מים ולא אוויר. אך במידה מסוימת יש בה המחשה לדבר שלמעלה מגבול. וזה גם ההבדל שבין שתי הדוגמאות: במתיקות התפוח איני רואה חסד דאצילות - אני רואה תפוח, אלא שאני אומר שהוא התשלשל ממנו במיליוני דרגות; ואילו כשאני רואה את הבלי גבול שבאש, אני רואה את הבלי גבול עצמו. אמנם לא בכל מרחביו, שהרי זו אש ולא מים, ואילו היה בלי גבול אמיתי היה בלי גבול בכל הממדים - אך באותו ממד שנגעתי בו, נגעתי בבלי גבול האמיתי.
וכך בענייננו: הבינוני מגיע בשעת התפילה לאהבת ה' בנקודת זמן מסוימת, ברמה רגשית מסוימת ובמינון מסוים - אך באותו מינון, באותה נקודת זמן ובאותה דרגה, זוהי נקודת האמת האמיתית שנתגלתה אצלו. אצל הצדיק היא מצויה בכל המרחב ובכל הזמן, ואצל הבינוני היא נקודתית, אך הנקודה המצויה אצלו היא הנקודה האמיתית כפי שהיא במקורה. משום כך אין לבינוני להתייאש ולומר "אם כך, איני אמיתי" - כל נקודה שהצליח לגעת בה, באמת האמיתית והאין סופית נגע.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "והריני קורא באהבתם שבתפלתם ג"כ שפת אמת תכון לעד" - ואף שהאהבה חולפת, קורא אני עליה "שפת אמת תכון לעד", "הואיל ובכח נפשם האלקית לחזור ולעורר בחינת אהבה זו לעולם" - בכוח ובפוטנציאל הדבר קיים אצלו תמיד, והכול תלוי בו: השקיע והתאמץ - האהבה מתעוררת מחדש; לא השקיע - אינה מתעוררת, אך היא קיימת במציאות. וכיצד יעורר אותה? "בהתגברותה בשעת התפלה מדי יום ביום, על ידי הכנה הראויה לכל נפש כפי ערכה ומדרגתה" - יש המרבה בהכנה ויש הממעט, והכול לפי ערכו ומדרגתו.
ישנו סיפור: לרבי עקיבא איגר, מגדולי הדורות שכתב פירושים רבים על הגמרא ושאלות ותשובות, היה נכד - רבי לייבל'ה - שנתקרב לחסידות, ולימים אף עמד בעצמו בראשה של שושלת חסידית. הוא היה תלמידו של הצדיק מקוצק, ופעם שאל אותו: "מה אומַר לסבי, שהחסידים מבזבזים כל כך הרבה זמן על ההכנות לתפילה עד שהם מגיעים לתפילה עצמה?". (כידוע, חסידים היו מרבים בהכנות לתפילה: אין קמים בבוקר ומתפללים מיד, אלא לומדים לפני התפילה, הולכים למקווה ולומדים, ורק אז מצליחים להגיע לרגש בתפילה. וכפי שלמדנו בשיעור קודם, אף חכמי ישראל יצרו הכנות לתפילה: התפילה היא שמונה עשרה, ולפניה תיקנו קריאת שמע, פסוקי דזמרה וברכות השחר, ולאחר מכן נוספו הכנות נוספות).
השיב לו הרבי מקוצק: אמור לו כך. סבך מבקש שלכל דבר יהיה מקור בהלכה - אביא לו מקור בהלכה. השוכר פועל לחטוב עצים ומשלם לו לפי יום עבודה, ובא הפועל וגרזנו אינו חד, וצריך להשחיזו, ומשחיז שוב ושוב עד שעוברות שעתיים ושלוש בהשחזה בלבד - האם משלם לו על אותן שעות כעבודה, או שיאמר לו "איני משלם אלא על מה שחטבת"? ההלכה אומרת שעל השחזת הגרזן משלם לו כאילו עבד אצלו, ואף אם רוב היום עבר בהשחזה ורק בסופו הצליח לחטוב עץ אחד. אמור לסבך: החסידים משחיזים זמן רב את הסכין עד שהם מצליחים לחטוב עץ, והעיסוק בהשחזה הוא חלק מן העניין עצמו.
זו כוונת אדמו"ר הזקן ב"הכנה הראויה לכל נפש כפי ערכה ומדרגתה": כל אחד מתכונן לתפילה באופן אחר, אך ההכנה היא שמביאה לרגש של אהבת ה'. ומשעה שאהבה זו נגישה לך תמיד ותלויה רק בך - הרי היא קיימת במציאות.
"כי הנה מדת אמת היא מדתו של יעקב, הנקרא בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, מרום המעלות ומדרגות עד סוף כל דרגין" - ומדוע נקראת מידתו של יעקב מידת אמת? אברהם אבינו - בנו האחד היה יצחק, אך בנו השני היה ישמעאל, ולא עלה בידו להמשיך את קדושתו בכל בניו. יצחק אבינו - בנו האחד יעקב ובנו השני עשיו, ואף הוא לא המשיך את קדושתו בכל בניו. ואילו ליעקב אבינו לא היה בן אחד ולא שניים, אלא שנים עשר, וכולם צדיקים - שבטי ישראל, שבטי י-ה. לפיכך נקרא הוא מידת האמת: אצלו הדבר חודר מן ההתחלה ועד הסוף, בלא הפסק.
וזהו "בריח התיכון" שהיה במשכן, המבריח מן הקצה אל הקצה: המשכן היה עשוי קרשים בודדים, ובריח אחד, תיכון ופנימי, הבריח את כולם. כל קרש אחז בבריח בנקודה שלו, ואף על פי כן יכול היה כל קרש לומר שהוא אוחז בבריח התיכון עצמו. כך היא נקודת האמת - אמת מאל"ף ועד תי"ו, וכל אחד תופס בה במקום שבו הוא נמצא ובאופן שהוא מסוגל. וזהו "ובכל מעלה ומדרגה מבריח תוך נקודה האמצעית שלה, שהיא נקודת ובחינת מדת אמת שלה". "ומדת אמת היא נחלה בלי מצרים" - האמת המוחלטת אין לה גבולות ואין לה שיעור עד רום המעלות, וכזו היא קיימת אצל הקב"ה.
ומכאן: אילו היינו אומרים שהנמוך אינו נקרא אמת ביחס לגבוה ממנו, היינו צריכים לומר כן אף בצדיקים, שהרי יש דרגות בצדיקים, וצדיק שבמדרגה נמוכה אינו אמת ביחס לצדיק שמעליו; וכן מלאך ביחס למלאך שמעליו, ואף עולם האצילות ביחס לעולמות שלמעלה ממנו. ואין זה נכון לומר כך, שכן האמת היא נקודה אחת, וכל דרגה אוחזת בה כפי דרגתה.
"וכל מעלות ומדרגות שלמטה הן כאין לגבי מעלות ומדרגות שלמעלה מהן, כידוע ליודעי ח"ן, שמבחינת ראש ומוחין של מדרגות תחתונות הן למטה מבחינת עקביים ורגלי מדרגות עליונות מהן, וכמאמר רז"ל רגלי החיות כנגד כולן" - כידוע ללומדי הקבלה. מצד סולם הדרגות ודאי יש גבוה ויש נמוך, ורגליה של הדרגה העליונה גבוהות מראשה של הדרגה שתחתיה. ואף על פי כן, בכל הדרגות כולן חודרת אותה נקודת אמת עצמה.
ממילא אין לבינוני להתייאש. עליו לדעת שלכל רמה שאליה הגיע, ובכל נקודת רגש של אלוקות וקדושה שהצליח לעורר בעצמו - אף שהיה זה בנקודת זמן אחת בלבד - באותה נקודת זמן נגע באמת המוחלטת והאמיתית; ועליו לעשות את כל ההשתדלות שגם בנקודת הזמן הבאה ישוב ויגלה אותה.
לסיכום: בחלק זה למדנו מדוע אהבת הצדיקים שבבינוני מוסתרת ממנו - שלא יבוא לידי יוהרה וישות; ראינו את עניינם של רבא ושל רבי יוחנן בן זכאי; עמדנו על השאלה כיצד אהבה חולפת נקראת "עבודה תמה באמת לאמיתו שלהם", ולמדנו שבאותה נקודה עצמה נוגע הבינוני באמת המוחלטת, כמשל מתיקות התפוח לעומת ההמחשה של הבלי גבול שבאש; למדנו על ערכה של ההכנה הראויה לתפילה, ועל מידת האמת של יעקב אבינו - "בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה", שכל דרגה אוחזת בנקודתו האמצעית כפי ערכה.
בחלק הבא נמשיך בעזרת השם לפרק י"ד בליקוטי אמרים.