בחלק הקודם למדנו את לשון אדמו"ר הזקן, שהנפש האלוקית מתאמצת ומתגברת על הנפש הבהמית. נשלים תחילה את ביאור הנקודה: כיצד נעשית התגברות זו בפועל?
החסד והגבורה הם שני צדדים שבלב, וממילא במלחמה המתנהלת בתוך הלב עצמו קשה מאוד להתגבר על הבהמה. לפיכך מוכרחת הנפש האלוקית לעלות אל מקור הגבורות, שהוא בינה: האדם מתחיל להתבונן בגדלות השם - בהשגחה הפרטית, בהנהגה האלוקית, במשלים ובביאורים שבתורת החסידות ובספר התניא. כאשר המוח מתבונן, הוא מעניק ללב את הכלים, ואז מצליחה הנפש האלוקית להתגבר על הבהמה המשתוללת בלב. זהו פירוש הדברים: הנפש האלוקית עולה אל מקור הגבורות שהוא בינה, ומשם היא שואבת את הכוחות להתגבר על הנפש הבהמית.
הבינוני שעליו מדובר כאן נמצא בדרגה הגבוהה שבבינוני: אף בליבו הצליח להגיע לניצוץ של אהבה לבורא עולם. בשעה שיש לו אהבה כזו, אין לו כל משיכה לתאוות העולם. אך אין הכוונה שהתאוות מתו, אלא שנרדמו. ייתכן שכמה דקות לאחר מכן יתפרצו בכל עוזן, ואף ישלימו את החסר שנצטבר אצלן, אלא שבשעת התפילה הן נרדמו.
[אצל הצדיק מדובר במצב קבוע שאין בו התעוררות כלל - "ולבי חלל בקרבי", ואף ב'צדיק ורע לו' הלב חלל, כפי שלמדנו באריכות בפרק שלם].
אך הבינוני אינו צדיק, ולכן נוקט אדמו"ר הזקן בלשון "אבל בבינוני הוא דרך משל כאדם שישן" - אדם ישן אינו מדבר, אינו מתרגש ואינו רואה דבר, ואפשר לעשות לידו כל שרוצים; אלא "שיכול להיות חוזר וניעור משנתו" - די ברעש כדי שיתעורר. כך גם הבהמה: אפשר להרדים אותה, אך אל יחשוב האדם שהיא מתה, אלא שנרדמה בלבד.
ו"כך הרע שבבינוני הוא כישן בחלל השמאלי בשעת קריאת שמע ותפילה שלבו בוער באהבת ה'" - כאשר האדם קורא קריאת שמע ומכוון במה שהוא קורא, מתפלל ומתבונן בתפילתו, הוא מרדים את הבהמה, וכרגע היא ישנה. "ואחר כך יכול להיות חוזר וניעור" - לאחר התפילה היא מתעוררת שוב.
דוגמאות לכך קיימות גם בימינו: כאשר יושבים חסידים ומתוועדים כראוי, הבהמה נרדמת, והאדם חש שרק אלוקות, קדושה וחסידות מעניינים אותו, כאילו העולם כולו אינו קיים; וכשהדבר נגמר, הוא רואה לפתע שהכול התעורר מחדש. שכן בשעת התפילה או ההתוועדות היה שרוי באווירה אחרת, ובה נרדמה בהמתו.
[ואם מצב זה מתרחש אצל אדם - באותה שעה עצמה אין הוא רשע אלא בינוני].
כאן בא אדמו"ר הזקן להשיב על אחת השאלות החזקות שהעלה בפרק הראשון של התניא. בעמוד הראשון הובא שרבה ישב עם תלמידיו בבית המדרש והסביר להם את הדרגות - מהו צדיק, מהו בינוני ומהו רשע, ואמר לתלמידיו: "כגון אנא בינוני".
'רבה' זה הוא רבה בר נחמני, שהגמרא במסכת בבא מציעא מספרת עליו, וכפי שהבאנו את הסיפור בהרחבה בלימוד פרק א': בהגיע זמנו לצאת מן העולם, לא הייתה למלאך המוות דרך להוציא את נשמתו, שכן בשעה שאדם עוסק בתורה אין למלאך המוות שליטה עליו. משום כך נזקק לכל מיני תחבולות כדי להסיח את דעתו מלימוד התורה לשבריר שנייה, ורק אז היה יכול ליטול את נשמתו. ואדם כזה אמר על עצמו: "אני בינוני".
מכאן שאלת אדמו"ר הזקן בפרק א': כיצד יכול היה רבה לומר על עצמו דבר כזה?
לתרץ שרבה אמר זאת מחמת ענווה בלבד, מפני שלא רצה לומר לתלמידיו שהוא צדיק - אין זה תירוץ נכון. לא משום שרבה לא היה עניו, שהרי אכן היה עניו באמת, אלא משום שענווה אינה שקר. אין פירוש הענווה שאדם יודע בתוך תוכו שהוא צדיק, אלא שאינו מגלה את האמת לזולתו; מי שנוהג כך הרי הוא אחד בפה ואחד בלב, שקרן ולא עניו. מה שאדם אומר בפיו הוא מה שהוא חושב וחי בינו לבין עצמו, וכשאמר רבה לתלמידיו "אני בינוני" - היה בטוח באמת ובתמים שהוא בינוני.
וכאן קשה: על פי מה שלמדנו בפרק י"ב ובתחילת פרק י"ג, שאצל הבינוני בדרגה הראשונה משתוללות בליבו תאוות, והן אף עולות ומתעוררות במוחו עד שנצרך לכל מיני תחבולות - לא היה רבה יכול להשלות את עצמו שהוא בינוני, שהרי הכיר את עצמו וידע שאין לו תאוות ושליבו אוהב את השם. אלא שלאחר שרוממנו את הבינוני לדרגה כזו, שבזמן מסוים - זמן התפילה - בהמתו רדומה, מתיישבים הדברים: אם תפילתו נמשכת כל היום, והוא שרוי כל היום ברמה זו, יכול היה רבה מתוך ענוותנותו להיות בטוח שאינו צדיק ולומר לעצמו: הריני בינוני, ומה שאיני חש כלל בבהמה שלי - כנראה שהיא רדומה. זו הייתה טעותו של רבה.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "ולכן היה רבה מחזיק עצמו כבינוני" - ומיד מרומם אדמו"ר הזקן את דרגתו: "אף דלא פסיק פומיה מגירסא", שפיו לא פסק מלימוד התורה אף רגע אחד, והיה "ובתורת ה' חפצו יומם ולילה" - ולא סתם, אלא עם הרגשות המקסימליים: "בחפיצה וחשיקה ותשוקה ונפש שוקקה לה' באהבה רבה כבשעת קריאת שמע ותפילה". הרמה הרגשית הגבוהה ביותר שיכולה להיות באהבת השם הייתה אצל רבה בקביעות, כמו בשעת התפילה. [ולא ניכנס כאן לדיוקי הלשונות הללו ולהיותן כנגד ארבע האותיות של שם הוי', כדי לא לצאת מן העניין].
"ונדמה בעיניו כבינוני המתפלל כל היום" - שכן הגמרא אומרת "וכמאמר רז"ל הלוואי יתפלל אדם כל היום כולו". ואין הכוונה שיאמר כל היום "שמע ישראל" או "ברוך שאמר", אלא שיהיה כל היום ברמה של תפילה. רבה אמר על עצמו שהגיע לדרגה זו, של המתפלל כל היום - אך לדעתו הבהמה שלו עדיין קיימת, ומשום כך טעה לחשוב שהוא בינוני וקירב את עצמו לצד זה.
מסופר שעל דרך זה היה גם עם אדמו"ר הזקן עצמו: פעם אמר לאחד החסידים "כגון אנא בינוני". נרעש החסיד ואמר: "רבי, על מה אתה מדבר?". השיב לו אדמו"ר הזקן: "בבינוני יש חמש מאות דרגות". אדמו"ר הזקן היה צדיק גמור, אלא שכפי שהוסבר ברבה - הצדיקים האמיתיים מורידים את עצמם מתוך ענווה. הבעיה היא דווקא ההפוכה: שהבינונים ירוממו את עצמם יתר על המידה, וזאת בא אדמו"ר הזקן למנוע כאן, שלא יחשבו על עצמם יותר ממה שהם.
להשלמת העניין מובא בליקוטי תורה קטע מעניין מאוד, שבו מתייחס אדמו"ר הזקן לפרק זה שבתניא. זו דוגמה נפלאה לכך שסיפורי התורה, הנראים כסיפורים יפים שאפשר לספר לילדים לפני השינה, אינם כפשוטם: ספר בראשית כולו סיפורים מתחילתו ועד סופו, ואף חלקו הראשון של ספר שמות, אך כולם תורת אמת, תורת השם, וכל מילה שבהם מכילה בתוכה את הסודות הנפלאים ביותר. כאן נוטל אדמו"ר הזקן אחד הסיפורים המרתקים שבספר בראשית, ומבאר משפט אחד מתוכו בהקשר לפרק זה בתניא.
נקדים את הרקע: הכול מכירים את סיפור יוסף ואחיו, שהוזכר בסוף הפרק הקודם. אחד השלבים שבהם ביקש יוסף לסחוט מאחיו את התשובה היה כשהחביא את גביע הכסף שלו באמתחתו של בנימין. בנימין הולך לדרכו ואינו יודע שיש באמתחתו גביע כסף שאינו שלו אלא של יוסף, ומשם נמשך כל התהליך. מכל הסיפור נוטל אדמו"ר הזקן את המשפט הזה בלבד: מה פירושו של דבר שיוסף מטמין את גביע הכסף שלו אצל בנימין - ובמשפט זה מקופלים פרקים י"ב וי"ג שבתניא.
כך מבאר אדמו"ר הזקן בליקוטי תורה (ומי שירצה יעיין בפנים בלשונו שלפניכם):
יוסף - נקרא 'צדיק עליון', ומקורן של נשמות הצדיקים במשך הדורות הוא ממנו.
בנימין - נקרא 'צדיק תחתון', ומקורן של נשמות הבינונים הוא ממנו.
ומהו 'כסף'? כפי שלמדנו כבר בתניא, 'כסף' הוא מלשון אהבה וכיסופים, כלשון "נכסוף נכספת". לבנימין אין גביע כסף משלו - שכן לבינוני אין מצד מהותו אהבת השם: הבינוני הוא זה הנלחם, ואינו בדרגת הצדיק שיש לו אהבת השם תמידית. אך יוסף הצדיק נוטל את גביע הכסף שלו - את אהבת השם השייכת מצד עצמה לצדיקים - ומטמין אותו באמתחתו של בנימין.
לסיכום: בחלק זה השלמנו את ביאור התגברות הנפש האלוקית על הנפש הבהמית - עלייה אל מקור הגבורות שהוא בינה, התבוננות בגדלות השם, ונתינת כלים מן המוח אל הלב. ראינו שהרע שבבינוני בשעת קריאת שמע ותפילה הוא "כישן" - נרדם ואינו מת, ויכול לחזור ולניעור לאחר מכן. בכך מתיישבת השאלה מפרק א', כיצד החזיק רבה את עצמו לבינוני: מתוך ענווה אמיתית - שאינה שקר - סבר שהוא "בינוני המתפלל כל היום", ושבהמתו רדומה בלבד. כמו כן הובא הסיפור על אדמו"ר הזקן שאמר "כגון אנא בינוני" ו"בבינוני יש חמש מאות דרגות", והתחלנו בביאור אדמו"ר הזקן בליקוטי תורה על גביע הכסף שהטמין יוסף, 'צדיק עליון', באמתחתו של בנימין, 'צדיק תחתון' - שהכסף הוא האהבה שאין לבינוני מצד עצמו.
בחלק הבא נמשיך בביאור משל גביע הכסף ובמשמעותו לעבודתו של הבינוני.