לפני שניגש לדרגה השלישית, נחדד את סדר הדברים - דירוג מעניין:
הדרגה הראשונה: הרע נמצא בלב, ואף מצליח לעלות אל המוח.
הדרגה השנייה: במוח אין הרע נמצא, שכן מוחו עסוק בלימוד התורה ואין הוא עולה, אך בלב הוא נמצא. וכיוון שהמודעות מתחילה מן המוח, כאשר המוח עסוק אין האדם מודע בהכרח למתרחש בלבו: ייתכן שקיימות בלבו תאוות, ואין הוא מודע לקיומן משום שהוא מעסיק את מוחו.
הדרגה השלישית: דרגה גבוהה מאוד בבינוני, שבה אף בלב אין הרע קיים כרגע - הבינוני הצליח להרדים את הנפש הבהמית גם בלב.
מצב זה קיים בזמנים שבהם מצליח האדם להתעורר באהבת ה', כגון בשעת התפילה. שהרי לא ייתכן שיהיו בלבו של אדם שתי אהבות מנוגדות בעת ובעונה אחת; ואם הצליח לעורר אהבה אמיתית לקדושה, הרי שבאותה שעה האהבה לענייני העולם אינה קיימת. וכאשר הוא מצליח לעמוד באהבה זו שעה ושעתיים, ואף כל היום, עלול הוא לחשוב שהרע אינו קיים כלל.
[במהלך השיעור הועלתה הערה: יש מי שסבו כונה על ידי הרבי בשם 'בינוני', ומכך עולה שדרגת הבינוני קרובה ואפשרית - עד שניתן להצביע על אדם בשר ודם שנאמר עליו שהוא בינוני. ואכן בפרק י"ד נראה כי מידת הבינוני היא מידת כל אדם, שכל אדם צריך להיות בה ברגעים מסוימים].
כאמור, הדרגה השלישית בבינוני זו הדרגה שבה מצליח האדם להוציא את הנפש הבהמית אף מלבו, והוא קרוב מאוד לדרגת הצדיק. מפני קרבה זו עלול מי שהגיע לרמה זו לחשוב שהוא צדיק - ואדמו"ר הזקן "מורידו מכך" במהירות. ואף ההיפך אפשרי: אדם שהוא צדיק אמיתי יאמר על עצמו שאינו אלא בינוני, ושהעדר התאוות שבו אינו אלא משום שהוא בינוני שבדרגה השלישית. הדבר יכול להיות לשני הכיוונים.
"כי אם בשעה שאהבת ה' הוא בהתגלות ליבו" - יש זמנים שבהם אהבת ה' מורגשת בלבו של האדם בגלוי. באותם רגעים אף בלב אין נפש בהמית, והוא בינוני בדרגה גבוהה. אך אין זה שהנפש הבהמית מתה ולא תהיה לה תקומה: הוא התגבר עליה באופן שהרדים אותה בסם הרדמה, והיא נרדמה לשעה - וכאשר תחלוף השפעת הסם, תקום שוב.
[הגדרות אלו נקודתיות הן בכל רגע ורגע, והדבר אישי: יש שאצלם הדבר נקודתי לפרק זמן מסוים - בינוני כרגע - וייתכן שלאחר שעה, ואף לאחר שנייה, ישתנה מצבו].
"בעתים מזומנים כמו בשעת התפילה וכיוצא בה" - מתי נמצא האדם במצב שאהבת ה' בהתגלות לבו? בזמנים מסוימים, כגון בשעת התפילה. כפי שלמדנו בפרק י"ב, זמן התפילה הוא עת רצון וזמן מסוגל, שבו נפתחים השערים מלמעלה והקב"ה מסייע בידי האדם להתעורר. באותה שעה ייתכן שתהיה לו התרגשות מסוימת, ובאותו רגע אין הנפש הבהמית נמצאת אף בלב.
[מסופר על חסיד שניכרה עליו אהבת ה' בשעת התפילה, ואמר לו חברו: "רואה אני שהגעת, יש לך אהבת ה'". השיב לו: "דגדוג קל" - שכן חסידים לא עשו מעצמם דבר. ואף בהתעוררות כזו של 'דגדוג קל', באותה שעה אין הנפש הבהמית נמצאת בלב].
"ואף גם זאת הפעםאינה רק שליטה וממשלה לבד" - אין זו הריגת הנפש הבהמית, אלא שליטה עליה בנקודת זמן זו בלבד, ולא ביטולה לגמרי. "כדכתיב 'ולאום מלאום יאמץ'" - פסוק זה נאמר על שני התאומים שהיו בקרבה של רבקה אמנו, יעקב ועשו, וכפי שהזכרנו גם בשיעור הקודם. ומדוע מובא כאן פסוק זה? חז"ל אמרו "כשזה קם - זה נופל וכשזה קם כו'": כאשר קם היצר הטוב, הנפש האלוקית, השני נופל. אך עצם הלשון מלמדת שאין כאן אלא נפילה, וייתכן מצב שבו יקום גם השני. ממילא, אף כאשר הנפש הבהמית בנפילה - אין היא במיתה, אלא נפלה בלבד.
"שנפש האלקית מתאמצת ומתגברת על נפש הבהמית במקור הגבורות שהיא בינה" - הנפש האלוקית מתגברת על הנפש הבהמית בגבורה אדירה, בכך שהיא הולכת אל מקור הגבורות "להתבונן בגדולת ה' אין סוף ברוך הוא", ומתוך ההתבוננות "ולהוליד אהבה עזה לה' כרשפי אש בחלל הימני שבלבו" - שהרי השכל מוליד רגש. כאשר האדם מתבונן בהשגחה הפרטית, ביד ה' המובילה כל דבר, בעבודת בית המקדש ובמהות עבודת ה' והתפילה - נולדת בו התרגשות, משיכה והשתוקקות. "ואז אתכפיא סטרא אחרא שבחלל השמאלי" - הנפש הבהמית שבחלל השמאלי אינה מסוגלת אף להרים את ראשה, שכן הלב תפוס כולו במשיכה מלאה לקדושה.
"אבל לא נתבטל לגמרי בבינוני, אלא בצדיק שנאמר בו 'ולבי חלל בקרבי'" - אצל הבינוני אין הרע מת, הוא קיים ואינו מתבטל. אצל הצדיק לעומת זאת - שלמדנו עליו פרק שלם, פרק י', ובו שתי דרגות בצדיק, ואדמו"ר הזקן מזכירן כאן בקצרה - לבו "חלל", דהיינו ריק, ולא רק שאין בו אהבה לענייני העולם, אלא "והוא מואס ברע ושונאו בתכלית השנאה והמיאוס או שלא בתכלית השנאה כנ"ל": הצדיק הגמור אינו שייך כלל לרגש בהמי, ואם אינו צדיק גמור - אין שנאתו ומיאוסו בתכלית. אך אצל הבינוני אין הדבר כך.
נשוב אל השורה שקראנו ונבאר מהי התגברות הנפש האלוקית על הנפש הבהמית "במקור הגבורות שהיא בינה". אמנם אין כאן המקום להאריך, אך נעמוד על יסוד הדברים.
כידוע, בנפש עשרה כוחות: שלושה כוחות שכל ושבע מידות של רגש. וישנם כמה אופנים לתאר את מבנה הכוחות:
בקו אחד ישר, זה מתחת לזה: העליונים הם כוחות השכל - חכמה, בינה ודעת, והתחתונים הם המידות - חסד, גבורה, תפארת, נצח והלאה.
בשלושה קווים: קו ימין, קו שמאל וקו האמצע. שני האופנים נכונים, והדבר תלוי בעניין שבו עוסקים.
חלוקת שלושת הקווים:
קו ימין - חח"ן: חכמה, חסד, נצח.
קו שמאל - בג"ה: בינה, גבורה, הוד.
קו האמצע: כתר שלמעלה מן הקו, מלכות שמתחת לקו, ובאמצע - דת"י: דעת, תפארת ויסוד.
ניתן לעסוק באריכות בשאלה מדוע נכנס כל כוח לקו שלו ומה משמעות הדברים, אך נתמקד בנוגע לענייננו: חסד הוא ימין וגבורה היא שמאל - ימין מקרבת, והחסד הוא נתינה; שמאל דוחה, והגבורה היא שמאל. לפיכך אברהם אבינו הוא סמל החסד, יצחק קשור לשמאל, ויעקב הוא קו האמצע - "תיתן אמת ליעקב", מידת התפארת.
עתה נשים לב מה נמצא מעל החסד ומעל הגבורה, בשורשם ובמקורם: מעל החסד - חכמה, ומעל הגבורה - בינה. בחסידות מובא, וכן נאמר בפירוש במשלי: "אני בינה לי גבורה" - הרי שהבינה מקושרת עם הגבורה. ומהו ההבדל בין חכמה לבינה, שעליו עמדנו באריכות בפרק ג'?
חכמה - הנקודה המבריקה במוחו של האדם: רעיון חדש הנופל במוח כנקודה. אין בה עדיין אורך ורוחב, ואין האדם יודע עדיין על מה בדיוק מדובר; וכשם שנכנסה הנקודה, כך היא עלולה לברוח ולהיעלם בתוך שנייה ("היה לי רעיון טוב, וברח לי") - וכל אדם חווה זאת בצורה זו או אחרת.
בינה - התפתחות הנקודה: הרחבתה וקביעת גבולותיה - מהיכן ועד היכן, מה כן ומה לא, למה וכמה; להבין את הדבר, לדעת בדיוק כיצד הוא עונה על השאלה, היכן מתחיל והיכן נגמר, מה מובן בו ומה אינו מובן.
מכאן הקשר: הברקת נקודת החכמה היא בבחינת חסד, שכן היא נותנת לאדם הארה שלא הייתה לו כלל - נתינה מלמעלה. ואילו הבינה נותנת לנקודה גבול ומידה, ועבודה זו היא קו הגבורה: החסד הוא נתינה, והגבורה היא מניעה - ואין המניעה בהכרח מניעה מוחלטת, אלא נתינת גבול ומידה. ממילא מקור הגבורה הוא הבינה, ולכן נקראת הבינה "מקור הגבורות".
לסיכום: בחלק זה עמדנו על שלוש הדרגות בבינוני, ובעיקר על הדרגה השלישית - שבה הצליח האדם להרדים את הנפש הבהמית אף בלבו, בשעה שאהבת ה' בהתגלות לבו "בעתים מזומנים כמו בשעת התפילה". למדנו כי אין זו אלא "שליטה וממשלה לבד", ולא ביטול הרע, כמרומז בפסוק "ולאום מלאום יאמץ" ובלשון חז"ל "כשזה קם - זה נופל"; ואילו ביטול גמור אינו אלא בצדיק שנאמר בו "ולבי חלל בקרבי". כמו כן ביארנו את הלשון "במקור הגבורות שהיא בינה": מבנה שלושת הקווים, ההבדל בין הברקת החכמה (חסד, נתינה) לבין הרחבת הבינה (גבורה, גבול ומידה), ומדוע נקראת הבינה מקור הגבורות.
בחלק הבא נמשיך בפרק י"ג, שבו יופיע יעקב - קו האמצע, ונוסיף בביאור הדברים.