עצרנו באמצע פרק י"ג, המובא בדף י"ח עמוד ב' (עמוד 36). אנו עומדים בשורה הרביעית מלמעלה, בסופה: "ואף מי שבתורת ה' חפצו". בפרק זה החלנו לבאר את הדרגות השונות שיש בבינוני - שלוש דרגות כלליות. בשיעור הקודם עסקנו בהרחבה בדרגה הראשונה, וכעת נעלה אל הדרגות הנוספות.
נקדים תזכורת: הבינוני, כפי שהודגש כמה וכמה פעמים בשיעורים הקודמים, הוא אדם שבמהותו הפנימית יש בו נפש אלוקית ונפש בהמית, ככל יהודי הנולד עם שתי נפשות אלו, ובמהותו הפנימית לא שינה ולא עקר דבר. הבהמה שבו והמידות הרעות שבו קיימות בכל עוצמתן כביום היוולדו, ואף גדלו והתרחבו במשך השנים שבהן אכל ושתה ונהנה מן העולם הזה. ייחודו של הבינוני מתבטא בחלק הביצועי בלבד - במחשבה, בדיבור ובמעשה, שבהם אינו נכשל בשום דבר, בעוד שבמהותו הפנימית עומדות המידות הרעות בכל תוקפן, ואין הוא מצליח להזיזן.
הדרגה הראשונה הייתה של בינוני שאין לו רגש אלוקי אף פעם, או כמעט אף פעם. רוב היום הוא בעל עסק, מסתובב בשוק ובענייני העולם, ואף על פי כן הוא בינוני שאינו נכשל בדבר. בתוכו ניטשת מלחמה פנימית עזה מאוד, שכן הבהמה שבו קיימת בכל עוצמתה ומנסה בכל כוחה להכשילו. המידות הרעות אף מצליחות לעלות אל המוח, והוא מתחיל להרהר הרהור ראשוני באותה תאווה ששוגרה אליו במישרין מן הלב. אלא שמכיוון שהוא בינוני, אין הוא מוכן לחשוב מחשבה אסורה ברצונו, וכשנופלת לו מחשבה כזו שלא ברצונו - ברגע שהוא מודע לה, הוא מסלקה מיד מראשו.
ומי נותן בידו את הכוח לסלק מחשבה שכבר עלתה למוחו? כאן אין מדובר בשליטת המוח על הלב, שהרי הדבר כבר עלה אל המוח ונמצא בראש. לשם כך נדרשת סייעתא דשמיא מיוחדת: הקב"ה מסייע בעדו, משום שמצדו הוא רוצה ומבקש להתגבר.
אדמו"ר הזקן ממשיך ומדבר בבינוני שברמה גבוהה יותר: "ואף מי שבתורת ה' חפצו ויהגה בה יומם ולילה לשמה" - זהו יהודי שאינו בעל עסק אלא יושב אוהלים, היושב ולומד תורה יומם ולילה, ולימודו לשמה.
לימוד לשמה פירושו שאין הוא לומד משום שנעים ומעניין לו לעסוק בדברים הנפלאים שבתורה - שהרי בוודאי התורה היא דבר נפלא ויפה, כלשון הכתוב שהיא "חכמתכם ובינתכם לעיני העמים" - אלא משום שהוא מבקש להתקשר עם הקב"ה, והוא יודע שזוהי תורת ה', ושהדרך היחידה להתחבר עם הקב"ה היא דרך לימוד התורה. [הלומד תורה משום שערב לו בכך אין זה גרוע, ואדרבה, בזמננו זו דרגה גבוהה מאוד, שהרי הוא נהנה מן התורה ולא מהבלי העולם - אך זו דרגה נמוכה יותר, שכן הוא מחפש בלימודו את הנאתו שלו; ואילו "לשמה" הוא לשם התורה ולשם ההתחברות עם הקב"ה].
אצל בינוני זה המוח עסוק כל העת בלימוד, וכידוע שכאשר המוח עסוק בדבר אחד, אין נכנסת בו מחשבה מעניין אחר. ממילא אין עולה אליו ערעור של תאווה מן הלב, ולכאורה עלול אדם כזה לדמות בנפשו שאין הוא בינוני אלא צדיק, שהרי אין הוא נלחם כלל במלחמת התאוות.
ובאמת, מודעותו של האדם לתאוותיו באה דרך המחשבה: התאווה פועלת בלב, והמחשבה היא המגלה לו את המתרחש בליבו. וכאשר המוח עסוק בדבר אחר, אין הוא יודע כלל מה מתרחש בלב, וממילא אינו מתמודד עם התאווה, שכן היא אינה נכנסת אצלו למודעות - ומכאן הוא עלול להסיק שהוא צדיק.
על כך אומר אדמו"ר הזקן: "אין זו הוכחה כלל שנדחה הרע ממקומו" - אין בכך ראיה שהוא ניקה את פנימיותו ושאין בו תאוות. היעדר המלחמה וההתמודדות נובע אך ורק מכך שמוחו עסוק בלימוד התורה.
"אלא יכול להיות שמהותו ועצמותו הוא בתקפו וגבורתו במקומו בחלל השמאלי" - מהותה של הבהמה שבו, המידות הרעות הקיימות בו, עומדת בכל עוצמתה במקומה שבחלל השמאלי שבלב, שהוא בסיס המידות הרעות. היא לא זזה אף כמלוא הנימה מיום היוולדו, וכל התאוות הרעות שבעולם קיימות בו בכוח.
ומדוע בפועל אין הוא מודע לכך? "רק שלבושיו, שהם מחשבה דיבור ומעשה של נפש הבהמית, אינן מתלבשים במוח והפה והידים ושאר אברי הגוף" - הבהמה אינה מצליחה להתבטא, ולפיכך אינה באה לידי ביטוי. משל לאדם שאין מניחים לו לדבר: הוא שותק, ואפשר לחשוב שאיננו נמצא כאן כלל - אך ודאי שהוא נמצא. כך הנפש הבהמית קיימת, אלא שאדם זה הצליח לבלום אותה מלבוא לידי ביטוי, ואפילו לא במחשבה.
ומהו הכוח הבולם? "מפני ה' שנתן שליטה וממשלה למוח על הלב" - הקב"ה יצר את האדם בטבע שהמוח שליט על הלב, ולפיכך אין המוח מניח ללב שום יכולת לפרוץ החוצה, אף שהלב פועם בתאוותיו. וכיוון שאצל בינוני זה "בתורת ה' חפצו ויהגה בה יומם ולילה", מוחו עסוק בלימוד, "ולכן נפש האלקית שבמוח מושלת בעיר קטנה, אברי הגוף כולם, שיהיו לבוש ומרכבה לשלושה לבושיה שיתלבשו בהם, שהם מחשבה דיבור ומעשה של תרי"ג מצות התורה".
נמצא שממשלתה של הנפש האלוקית מצומצמת למחשבה, לדיבור ולמעשה בלבד; אין היא מצליחה לגרש ולעקור את הרגשות מן הלב, והפוטנציאל קיים בעינו, אלא שאינו מצליח לפרוץ החוצה - "אבל מהותה ועצמותה של נפש האלוקית אין לה שליטה וממשלה על מהותה ועצמותה של נפש הבהמית בבינוני". המהות לא השתנתה כהוא זה.
ההבדל בין שתי הדרגות שנתבארו עד כה:
הדרגה הראשונה: בינוני שהרהורים בלתי רצוניים עולים לו למוח כל העת, והוא נדרש להילחם ולהוציאם משם - ובכל זאת הוא בינוני, שכן הוא מצליח במלחמתו.
הדרגה השנייה: בינוני שמוחו עסוק בתורה, ולפיכך אין עולה לו למוח דבר. הוא עלול לחשוב שכבר נקי הוא מן היכולת הבהמית - ועל כך אומר אדמו"ר הזקן שאין הוא נקי כלל: הבהמה קיימת בכל תוקפה, אלא שלא ניתנה לה יכולת ביטוי.
לסיכום: בחלק זה חזרנו על הדרגה הראשונה בבינוני - בעל העסק שהתאוות עולות אצלו אף אל המוח, והוא מסלקן בסיוע מיוחד מלמעלה מפני שרצונו להתגבר; ולמדנו את הדרגה השנייה - מי ש"בתורת ה' חפצו ויהגה בה יומם ולילה לשמה", שמוחו עסוק בלימוד ואין עולה אליו הרהור מן הלב. אין זו הוכחה שנדחה הרע ממקומו, אלא שמהותה ועצמותה של הנפש הבהמית עומדת בתוקפה בחלל השמאלי, ורק לבושיה - מחשבה, דיבור ומעשה - נבלמים מלהתלבש באיברי הגוף, מפני ה' שנתן שליטה וממשלה למוח על הלב. ממשלת הנפש האלוקית היא על הלבושים בלבד, ולא על מהותה ועצמותה של הנפש הבהמית.
בחלק הבא נשדרג את העניין ונעלה אל הדרגה השלישית בבינוני - דרגה שבה נראה כאילו האדם נקי לגמרי, ובה קשה הרבה יותר לאדם לשכנע את עצמו שהבהמה עדיין קיימת בו; שם נעסוק גם במצבו בשעת התפילה.