בחלקים הקודמים למדנו על מהותו של הבינוני ועל שליטת המוח על הלב. בחלק זה נעמוד על הכלל "התורה על הרוב תדבר", ומתוכו נבחין בין דרכי עבודתם של הצדיקים הגדולים לדרכו של הבינוני, ונפתח בביאור שני הסוגים הראשונים שמונה אדמו"ר הזקן בפרק י"ג.
יש צדיקים גדולים שסוג עבודתם שונה. ישנו כלל שנאמר בגמרא פעמים רבות, ש"התורה על הרוב תדבר": המצוות, האיסורים והזהירויות הכתובים בתורה נאמרו כלפי הרוב. אין לצדיקים מצוות מסוג אחר, אך יש להם מצבים שבהם מותר להם לעשות דברים שלבינוני אסורים.
מסופר על רבי משה לייב מסאסוב, מן הצדיקים הגדולים, שקירב יהודים רבים והעמיד בעלי תשובה, ודרך מיוחדת הייתה לו למנוע מאנשים לחטוא: היה מתחבר עם "משחקי בקובייה" - אנשים המסתובבים בכל מיני מקומות מפוקפקים - ויושב עמם לילות שלמים כדי לשמור עליהם מלחטוא, וכך לאט לאט היה מקרבם.
אין זה סדר עבודה לאדם רגיל. בינוני שילך למקומות כאלה, סביר להניח שלא יצא משם, שהרי במהותו הוא כרשע. לפיכך אסור לאדם ללמוד ממעשיו של פלוני ולומר "גם אני אעשה כך": מי שבמהותו צדיק, סוג עבודתו שונה, ואין הדבר שייך לכולם.
אדם רגיל, שכל המידע שהוא מקבל על עצמו בא ממה שהעולם אומרים לו, אל יאמין להם, "אלא יהיה בעיניו כאלו מהותו ועצמותו של הרע הוא בתקפו ובגבורתו בחלל השמאלי כתולדתו" - עליו לחוש שהרע שעמו נולד נמצא בחלל השמאלי בכל עוצמתו, אף אם כרגע הוא רדום.
בפרק זה מונה אדמו"ר הזקן דרגות בבינוני, וכפי שהזכרנו כבר בפרק י"ב, יש דרגה בבינוני שבשעת התפילה הוא מתרגש באמת מן התפילה ומן הקדושה, והרע שבו רדום. וכך גם מי שזכה להיות בהתלהבות זו כל היום: מה שנאמר "הלוואי ויתפלל אדם כל היום כולו" אין הכוונה שיאחז בסידור כל היום ויאמר "אשרי יושבי ביתך", אלא שיהיה כל היום באותה הרגשה של התפילה. אם הצליח בכך, כל יומו ברוממות - אך הרע שבו לא נעלם, אלא נרדם. ייתכן שהוא ישן כדוב הלבן הישן כל החורף, אך אין זה אומר שאינו קיים.
לפיכך, גם אם אומרים לאדם שהוא צדיק, ידע שמהותו נמצאת בתוקפה ובגבורתה בחלל השמאלי כתולדתו, ולא חלף והלך ממנו מאומה, אפילו לא אחוז אחד. אם הוא זוכר שנכשל פעם בחטא זה או אחר, עליו לדעת שגם היום הוא עלול להיכשל באותו חטא ואף בגרוע ממנו. היצר הרע ותאוותיו קיימים בכל עוצמתם, וזה שהוא מצליח להתגבר אינו פוטר אותו מלהמשיך ולהילחם.
"ואדרבה נתחזק יותר בהמשך הזמן" לא רק שהבהמיות שבו נמצאת כפי שהייתה בעת שנולד, אלא אדרבה: היא מתחזקת יותר במשך הזמן. אדם החי בעולם עשרים, שלושים, ארבעים או חמישים שנה - הבהמה שבו גדלה, התפתחה ונעשתה בהמית עוד יותר, "שנשתמש בו הרבה באכילה ושתייה ושאר ענייני עולם הזה".
ואם תאמר: הרי למדנו בפרקים הקודמים שהבינוני אוכל לשם שמיים ומכוון בכל דבר, ואולי אצלו לא השפיעה האכילה? אומר אדמו"ר הזקן שאין הדבר כן.
ונביא לכך דוגמה מן הצדיקים הגמורים, שאין אצלם רע כלל ואין אצלם מה שיתפתח, ואצלם האכילה עצמה קדושה היא, ממש כקורבן על גבי המזבח - ואף על פי כן אין אכילתם דומה לשהייה בלא אכילה. משה רבנו עלה להר ארבעים יום, והתורה מספרת מה עשה שם: "לחם לא אכל ומים לא שתה". והרי אכילתו של משה רבנו אינה אכילה שלנו ואינה תאווה אלא קדושה, ולכאורה מה היה חסר בקדושתו אילו אכל ושתה, ולאיזו קדושה היה הדבר מפריע? ובכל זאת אומרת התורה שכאשר משה רבנו התרומם לדרגה של ארבעים יום בהר, אותה אכילה - עם כל מעלתה וקדושתה - הפריעה, והיה עליו להיות בלא אכילה ובלא שתייה, שכן התרומם לרמה אחרת.
ואם אצל צדיק גמור יש הבדל בין אכילה לשהייה בלא אכילה, אף ששתי המדרגות בקדושה הן (יש קדושה ברמה זו ויש קדושה ברמה גבוהה יותר), על אחת כמה וכמה אצל הבינוני, שאצלו אין האכילה כקורבן על המזבח, אלא היא גם טעימה והוא גם מרגיש בה, והבהמה שבו נהנית ממנה. נמצא שלא רק הנפש האלוקית מתפתחת מאכילתו שבקדושה, אלא גם הנפש הבהמית נהנתה במשך השנים ממה שאכל ושתה ומשאר ענייני העולם הזה. לפיכך אין להשוות את מצבו היום למצבו לפני עשרים שנה, ואדרבה: אפשר שאז הייתה נפשו הבהמית חלשה יותר. אמנם במשך אותן שנים למד תורה, אך הבהמה התפתחה במקביל.
מכאן שעל האדם לחשוב על עצמו תמיד כרשע: בכל רגע נתון, אם אינו עומד על המשמר, הוא עלול ליפול חס ושלום, שכן מהותו לא השתנתה. ועם זאת הוא בינוני - שהרי בשום אופן אינו נותן לבהמיות שבו לצאת אל החוץ ואינו מממש אותה כלל. זהו הסוג הראשון של בינוני.
נחזור על נקודה שהזכרנו: 'מוח שליט על הלב' באופן הטבעי נכון רק במצב שבו אין האדם מרגיש ואינו מודע לתאווה שעלתה בו כרגע. שליטת המוח מתבטאת בכך שהתאווה אינה מצליחה לצאת מן הלב אל המודעות שבמוח.
לדוגמה: אדם מונח כרגע בלימוד תורה, ובא מישהו והגיש לו דבר שהוא אוהב בדרך כלל, מאכל או עניין אחר שבמצב רגיל היה עוזב הכול לרגע בעבורו - והוא פשוט אינו רואה זאת. [אילו היה רואה, שוקל ומחליט "לא עכשיו", פירושו שבאותה שנייה הוציא את ראשו מן הספר והדבר עלה למוח; ואם החליט שלא - סימן שהתאווה לא עלתה בעוצמה מספקת שתביא לידי מעשה. או אם היה מונח בקריאה בענייני חול ובאה אליו תאווה, יכול היה להחליף תאווה בתאווה].
וכפי שלמדנו בפרק הקודם, שליטת המוח על הלב קיימת גם כאשר נשאר באדם רק רושם מן התפילה או מן הלימוד ואינו מונח בהם ממש - הרשימו שנשאר במוח חזק דיו לשלוט על הלב ולהעיף את התאווה. אך אם יעברו שעתיים, שלוש או ארבע, וכבר אינו מונח בכך, ואז תוצג לפניו אותה תאווה - לא בקלות כזו יאמר "איני מעוניין". כאן כבר תהיה מלחמה, ויידרש סיוע מיוחד להתגבר, ולא יהיה הדבר בטבעיות של 'מוח שליט על הלב'.
אלו שני מצבים שונים ונפרדים:
'מוח שליט על הלב': דבר טבעי הוא, ותנאו שהמוח פנוי מן התאווה ואינו מושפע ממנה, או שנשאר בו עדיין רושם ממשהו טוב - ואז יש בכוחו לשלוט.
סיוע מיוחד: אם חס ושלום המוח כבר נקי מקדושה ומונח בענייני העולם, ואז עלתה התאווה - אי אפשר להשתמש בטבע זה של שליטת המוח על הלב, ונדרש כאן סיוע מלמעלה.
ומי זוכה לסיוע המיוחד? מי שיש בו החלטה פנימית שהוא רוצה בכל אופן להתגבר ולדחות את הפיתוי. אם רצונו לדחות - יבוא לו סיוע מיוחד, ויראה שהוא מצליח.
[ישנו הפסוק "יצר לב האדם רע מנעוריו" בספר בראשית מופיעה לשון זו פעמיים, ובשתי הפעמים היא באה כטיעון הפוך: פעם אחת נאמר שהקב"ה מביא מבול על העולם כי "יצר לב האדם רע מנעוריו", ופעם אחת נאמרת אותה לשון עצמה כנימוק שלא להוסיף ולהביא מבול. כיצד ייתכן ששני דברים הפוכים נלמדים מלשון אחת - זו סיבה למבול וזו סיבה שכנגד המבול?
הביאור: היות יצר לב האדם רע מנעוריו אינה כשלעצמה סיבה להשחית. אין הקב"ה מאוכזב מכך שיצר לב האדם רע מנעוריו, שהרי כך ברא אותו וזו עבודתו; מה שהביא את המבול הוא שהאדם לא השתלט על יצרו, עשה שטויות ונפל ממצבו. ולאחר מכן נאמר שלא יבוא עוד מבול: "יצר לב האדם רע מנעוריו" - זו עובדה ומצב נתון, ומעתה יעמוד ויתמודד. ואפשר גם להצליח: עצם לימוד התניא נותן כוח להצליח, ואף אם אין האדם מונח בו תמיד, נשאר בו רשימו - ולכן צריך לבוא וללמוד הרבה, כדי שיישאר רשימו רב].
עד כאן עסקנו בדרגה הראשונה: בינוני שהוא שקוע בענייני העולם, איש עסקים, שאצלו אין 'מוח שליט על הלב' אלא התאווה עולה למוחו - מוחו מונח כל הזמן בענייני העולם והוא רק מחליט להתגבר, ובא לו סיוע משמיא. כאן ממשיך אדמו"ר הזקן ומעלה דרגה גבוהה יותר: "ואף מי שבתורת ה' חפצו ויגע בה יומם ולילה לשמה".
מדובר בבינוני שאינו איש עסקים המונח בענייני העולם, אלא יושב ולומד תורה כל היום, תלמיד חכם, ואינו לומד סתם אלא יגע בה יומם ולילה לשמה - לא כדי להרוויח, לא כדי שיאמרו עליו שהוא חכם, לא בעבור משכורת ולא בעבור כבוד, שכל אלו אינם לימוד לשמה אלא לימוד לשם דבר אחר, אלא לומד תורה משום שצריך ללמוד תורה ומשום שהוא רוצה להתחבר עם הקב"ה, עם כל הדרגות שיש ב'לשמה'. אדם זה יש לו רגש לקדושה והוא משקיע את כל ימיו בקדושה, וזהו בינוני שבליגה גבוהה יותר, שלכאורה הוא צדיק.
ומה בכל זאת חסרונו? הוא אינו עומד במלחמה כבינוני הקודם, שעולה בו תאווה והוא נלחם בה. אין לו זמן לתאוות, שהרי כל היום הוא מונח בלימוד, ואינו מכיר את התאוות ואינו נפגש עמן - ומשום כך הוא עלול יותר לטעות ולחשוב שכבר נעשה צדיק ומושלם. על כן אומר אדמו"ר הזקן "אין זו הוכחה כלל שנדחה הרע ממקומו": הרע נמצא, אלא שאינו מכיר אותו, ואם ייצא אל החוץ מיד יכיר בו. ועיקר הדברים - שגם קודם שייצא לא יחשוב לרגע שאין הרע נמצא, שהרי אם לא יהיה מודע לו, יכול הוא להיכנס אליו גם בפנים.
ידוע הסיפור על רבי לוי יצחק מברדיטשוב, שניגש להיות שליח ציבור ביום הכיפורים. הוא ניגש לעמוד התפילה, כיסה את ראשו בטלית, וכל הקהל ממתין שיפתח בתפילת יום הכיפורים - ודממה. עברו כמה דקות והוא אינו מתחיל, ולא רצו להפריע לו. הסיר את הטלית מראשו, הניחה על עמוד התפילה, וחזר למקומו, והשאיר את העמוד יתום וריק. הקהל לא הבין מה אירע שם. לאחר זמן חזר, התפלל, והכול היה כשורה.
כשנשאל לאחר מכן מה אירע ביום הכיפורים, ספר: כשעמדתי בעמוד התפילה ורציתי להתחיל להתפלל, ראיתי פתאום שעומד לידי עוד מישהו. שאלתי אותו: "מי אתה?". אמר לי: "זה אני, היצר הרע, גם אני רוצה להתפלל". אמרתי לו: "מה אתה עושה כאן? לך מכאן, תן לי להתפלל ותעזוב אותי בשקט". אמר: "ולמה שאעזוב אותך? אני עמך יחד, חברים אנחנו". אמרתי לו: "מה לך אצלי? אני רבי לוי יצחק, תלמידו של המגיד ממזריטש, ישבתי ולמדתי אצל רבי - ומי אתה בכלל?". אמר לי: "אגלה לך סוד: כשישבת אצל רבך ולמדת, ישבתי עמך יחד והייתי איתך". אמרתי לו: "אם חכם אתה כל כך, גם למדת וגם יודע - תתפלל אתה", ועזבתי והלכתי, שיתפלל הוא.
רבי לוי יצחק עצמו היה צדיק גמור ולא היה לו יצר הרע, והוא עשה מעשה זה כדי להמחיש ולהורות שכל אחד ידע את מקומו: גם מי שבתורת ה' חפצו ויגע בה יומם ולילה ולומד תורה לשמה אינו משתחרר מן היצר הרע, והוא נמצא איתו יחד בפנים.
"אין זו הוכחה כלל שנדחה הרע ממקומו, אלא יכול להיות שמהותו ועצמותו הוא בתקפו ובגבורתו במקומו בחלל השמאלי רק שלבושיו שהם מחשבה דבור ומעשה של נפש הבהמית אינן מתלבשים במוח והפה והידים ושאר אברי הגוף" - הם פשוט אינם מצליחים לשלוט, "מפני ה' שנתן שליטה וממשלה למוח על הלב".
יש לשים לב שכאן כן נאמר במפורש שהדבר נובע משליטת המוח על הלב, שכן מדובר באדם הלומד, ומוחו עסוק בתורה. אצלו נתן השם שליטה טבעית למוח על הלב, ולפיכך אין לבו פעיל ואינו מעלה לו תאוות, ואדרבה - הוא מונח באמת בלימוד. אך אל ידמה לרגע שהרע אינו קיים.
אדמו"ר הזקן מאריך כאן עמוד שלם, וכנראה אין זה קל לשכנע לומד זה, שאף אם התורה ממלאת את כל יומו והוא עוסק בה בכל לבו, יהיה מודע לכך שהרע נמצא. נצביע כבר עתה על אחת ההוכחות המעניינות שהוא מביא בהמשך: אצל רבקה אמנו נאמר "ויתרוצצו הבנים בקרבה", והיא הייתה בדילמה - זה רץ לכאן וזה רץ לכאן; ומשנאמר לה "שני גויים בבטנך" נרגעה, שאין כאן פיצול אישיות אלא שניים, וכל אחד לכיוון אחר. וממשיך הפסוק "ולאום מלאום יאמץ", ואומרים חז"ל: כשזה קם זה נופל, וכשזה קם זה נופל.
ראוי לדייק בעצם הלשון: כשהיצר הטוב קם, היצר הרע נופל - אך הדברים אינם מסתיימים בכך, אלא ממשיכים "וכשזה קם", כלומר שגם היצר הרע יכול לקום. אילו היה נופל ותם הדבר, לא היה צורך להוסיף "וכשזה קם". די בכך שקיימת אצלו יכולת לקום, כדי ללמד שהוא קיים.
ממילא צריך כל אחד לדעת שהוא כרשע - שמהותו לא השתנתה, ורוב רובם של האנשים יצר אותם הקב"ה במהות כזו של יצר הרע ושל מידות רעות, וזו מהותם. ואם מפעם לפעם מתחילה מהות זו להשתולל, אין להיבהל, אלא להחליט שמעיפים אותה. וכשמחליטים כך, יש הבטחה בתניא שיש סייעתא דשמיא, והקב"ה עוזר, ואז יש יתרון האור על החושך - והחושך נעלם ממילא ואינו קיים כלל.
לסיכום: בחלק זה למדנו את הכלל "התורה על הרוב תדבר" - שדרכי עבודתם של הצדיקים הגדולים, כדוגמת רבי משה לייב מסאסוב, אינן מודל לחיקוי לבינוני, שבמהותו הוא כרשע. עמדנו על כך שהרע שבבינוני עשוי להיות רדום אך אינו נעלם, ואדרבה מתחזק במשך השנים בשל השימוש באכילה, בשתייה ובשאר ענייני העולם הזה, כפי שהוכחנו מאכילתו של משה רבנו שנמנעה ממנו בארבעים היום שבהר. הבחנו בין 'מוח שליט על הלב', שהוא טבעי ותנאו שהמוח פנוי או שנשאר בו רושם, לבין מצב שנדרש בו סיוע מיוחד למי שהחליט להתגבר. ביארנו את שתי הפעמים שנאמר "יצר לב האדם רע מנעוריו", ופתחנו בסוג השני של הבינוני - מי שבתורת ה' חפצו ויגע בה יומם ולילה לשמה, שאף אצלו אין הוכחה שנדחה הרע ממקומו, כמומחש בסיפורו של רבי לוי יצחק מברדיטשוב.
בחלק הבא נמשיך בעזרת השם בדברי אדמו"ר הזקן, ונעמיק בהוכחות שהוא מביא לכך שהרע נמצא במקומו בתוקפו ובגבורתו גם אצל מי שעוסק בתורה יומם ולילה לשמה.