בחלק הקודם עמדנו על שני השופטים המתדיינים בנפשו של הבינוני. כאן מגיעים אנו לשלב שבו המחשבה כבר עומדת להתקבל אצלו כמחשבה רצונית - האדם מתחיל להתענג על הדמיונות העולים בו - ודי בכך שיחשוב בהם במחשבה רצונית אפילו שנייה אחת, בכדי שייקרא רשע באותה שעה.
אך אין זה שפירושה של נפילה ברגע אחד שהאדם ימשיך ליפול. בשנייה שלאחריה עומד לפניו מבחן חדש, ובידו לעצור ולא להמשיך ליפול. וכפי שלמדנו בפרק הקודם, הגדרת הבינוני היא הגדרה נקודתית: בנקודה זו נפל, ובנקודה הבאה יכול הוא להיות בינוני ולא ליפול.
יש לשים לב שאדמו"ר הזקן מחליף כאן בין הלשונות: פעם 'יצר טוב' ופעם 'נפש אלוקית'. אין זו החלפה בעלמא, אלא הגדרות מדויקות:
'יצר טוב' - הכוונה להרגשות והיצרים שבלב.
'נפש אלוקית' - הכוונה ההתבוננות שבמוח.
לאור הגדרות אלו נחזור אל לשונו: "ומיד חולק עליו השופט השני שהוא הנפש האלקית שבמוח המתפשט בחלל הימני שבלב מקום משכן היצר טוב" - הנפש האלוקית מקומה במוח, ומשם היא מתפשטת אל החלל הימני שבלב, שהוא מקום משכן היצר הטוב, שהרי 'יצר טוב' הוא כינוי לרגש שבלב.
וממשיך: "והלכה כדברי המכריע הוא הקב"ה העוזרו" - למי עוזר הקב"ה? "להיצר טוב". וכיצד הוא עוזר לו? "והעזר היא ההארה שמאיר ה' על נפש האלקית" - הקב"ה מבקש לעזור ליצר הטוב שבלב, והעזר ניתן דווקא בהארה על הנפש האלוקית שבמוח.
וטעם הדבר: המוח הוא השליט על הלב, ואין דרך לעקוף סדר זה. אם על הלב להירגע ולהשתחרר מן התאווה, מוכרח הדבר להתחיל מן המוח - שיסיח האדם את דעתו מאותן מחשבות, יפתח ספר ויתחיל לחשוב מחשבות אלוקיות. אז נכנס אל מוחו אור אלוקי, המתפשט משם אל הלב ונותן בו כוחות לדחות את התאווה. אין מציאות שהאדם ימשיך להעסיק את מוחו במה שירצה, ומלמעלה יבוא עזר בדרך של 'פטנט' שהלב ייעשה שקט מאליו.
מכאן דרכו של הרבי במכתביו לאותם יהודים שכתבו לו על התמודדויות שונות: להסיח את הדעת מן הדברים, ולהכניס אל הראש דברי תורה ותפילה - פרק תהילים, כמה שורות בתניא, דבר אלוקי כלשהו - וזה יהיה לעזר בלתי רגיל להתגברות. כשהאדם יעשה פסיעה קטנה, יגלה סיוע גדול מאוד מלמעלה.
לכאורה, מי שעומד בהתמודדות זו רגע אחר רגע ואינו נופל כלל, אלא עומד ונלחם תמיד - מדוע אין קוראים לו צדיק? על פי מה שהקדמנו הדבר ברור: לבו מלא ברע, הרע עולה בו כל העת, וכל הישגו הוא שאינו נותן לו להתפשט. ואילו אצל הצדיק אין מציאות זו קיימת כלל.
הספר נפתח בפרק א' בדברי הגמרא, שמשביעים את הנשמה קודם ירידתה לעולם: "תהי צדיק ואל תהי רשע", ומיד לאחר מכן אומרים לה: "ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה - היה בעיניך כרשע". על כך שאל אדמו"ר הזקן שתי שאלות:
מהסתירה שבמקורות: משנה מפורשת בפרקי אבות אומרת "ואל תהי רשע בפני עצמך". נמצא האדם מבולבל: הגמרא במסכת נידה מורה לו להיות בעיניו כרשע, ואילו המשנה באבות מורה לו את ההפך.
מההיבט הנפשי: אם ישנן האדם לעצמו כל העת "רשע אני, רשע אני" - אחת משתיים: או שיהיה שרוי תמיד במצב רוח ירוד, בבחינת נבואה המגשימה את עצמה; או שיאמר לעצמו: ממילא אומרים עליי שאני רשע, אם כן אהיה רשע, ולמה לי לשחק משחק.
וכאן באה התשובה: "אך מאחר שהרע שבחלל השמאלי בבינוני הוא בתקפו כתולדתו" - הרע שעימו נולד עומד בתוקפו ובעוצמתו כביום היוולדו. הקב"ה קבע שנשמתו תרד לעולם במהות זו, והיא אינה זזה אפילו כמלוא הנימה.
"להתאות תאוה לכל תענוגי עוה"ז ולא נתבטל במיעוטו לגבי הטוב" - הרע קיים במלוא עוצמתו, אינו מתמעט ואינו בטל ביחס לטוב שבו, שכן הטוב שבו אינו גדול כל כך, והרע שבו מרובה על הטוב. "ולא נדחק ממקומו כלל" - אינו נדחק ממקומו, והריהו מוכן בכל עת להילחם ולהעלות תאוות, ואהבתו לכל תענוגי עולם הזה עומדת בעינה.
[נשאלה השאלה האם היה מעולם אדם שהיה בינוני והפך לצדיק, והועלו דוגמאות שונות, כגון רבי עקיבא שהחל את לימוד התורה בגיל מבוגר. מדובר בדבר נדיר ביותר, שכן הכוחות שעימם נברא האדם אינם משתנים לעולם; להתייחסות מפורשת לשאלה זו נגיע בעזרת השם בסוף פרק י"ד.
עוד נשאלה השאלה כיצד אין זה 'הוגן' שאדם נברא עם מידות רעות ונדרש להתמודד עימן. אך האמת הפוכה: דווקא עבודה זו חביבה ויקרה יותר. הקב"ה לא הכשילו, אלא נתן לו יחד עם הנתונים גם עזר וסיוע. הדבר דומה לטעות אופטית: נדמה לאדם ש"מפילים עליו הר" שאין בכוחו לעבור, אך משיחליט שאין בכך ולא כלום, יגלה שהמכשול כולו היה מדומה, והוא עובר אותו בקלות. הכול תלוי בו, והתוצאה יקרה מכל יקר, שכן השקיע ועמל עליה.
כן נשאלה השאלה היכן עומד ה'אני' של האדם בין היצר הטוב ליצר הרע. כפי שדובר באחד השיעורים הקודמים, הנפש השכלית היא כעין ה'אני' שעליו להתמודד מול שני העניינים הללו, ואין כאן המקום להאריך בכך].
כל הישגו של הבינוני להצליח הוא "רק שאין לו שליטה וממשלה להתפשט באברי הגוף". אין באים אליו בטענה על עצם קיומן של המידות הרעות, שהרי כך נברא ואין הדבר משלו; זכותו היא שאינו נותן להן להתפשט אל אברי הגוף. וגם זאת אין הוא עושה בכוח עצמו, אלא "מפני שהקב"ה העומד לימין אביון ועוזר ומאיר לנפש האלוקית".
נמצא, שהבינוני במעשיו הריהו כצדיק, ואילו במהותו קרוב הוא לרשע. לפיכך אין השם 'בינוני' מורה על עמידה בנקודת האמצע ממש: מבחינה מהותית קרוב הוא לרשע, ומבחינה מעשית הריהו כצדיק.
מכאן מתבארת לשון השבועה: "אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה" - שהרי העולם רואה את מעשיו, ומעשיו כמעשי צדיק; ואף על פי כן "היה בעיניך כרשע" - כרשע ולא רשע. כלומר: בינוני, שמהותו קרובה לרשע יותר מאשר לצדיק, וזוהי כוונת הלשון "כרשע".
ובלשון אדמו"ר הזקן: "וכמאמר רז"ל אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע ולא רשע ממש", אין הכוונה ח"ו שירגיש את עצמו רשע, "אלא שיחזיק עצמו לבינוני, ולא להאמין להעולם שאומרים שהרע שבו נתבטל לגבי הטוב שזו מדרגת צדיק".
ובזה מיושבת הסתירה: מה שנאמר בפרקי אבות "ואל תהי רשע בפני עצמך" נכון ונשאר במקומו - אין האדם צריך להחזיק עצמו לרשע, ואל לו לחשוב תמיד שאינו בסדר. אדרבה, עליו לראות תמיד את הצד הטוב ואת מה שהצליח בו. אך מאידך גיסא, אל לו לדמיין דמיונות שמהותו כבר נעשתה מתוקנת ומצוינת; עליו לזכור שמהותו היא כל העת כשל רשע, ואם "יירדם בשמירה" אפילו לרגע עלול הוא ליפול.
הדבר דומה לאזהרה הניתנת לנוסע בכביש שסביבו נהגים פרועים: עליו להיזהר, ואם לא ינהג כראוי עלול הוא להיפגע חלילה מיד. זהו תוכן הדברים "היה בעיניך כרשע".
ידועים סיפורים רבים על צדיקי אמת, שנולדו ונבראו צדיקים, שאמרו על עצמם שהם צדיקים - הם ידעו זאת והרגישו זאת. וכי לא קיימו את השבועה "היה בעיניך כרשע"? התשובה פשוטה: השבועה מתייחסת למצב שבו מקור המידע של האדם הוא העולם. כשהעולם אומרים לו שהוא צדיק - אל לו להתרגש מכך, שכן צדקת האמת היא שהוא כרשע. אך לצדיקי אמת מקורות מידע משלהם, הם מכירים את מהותם ויודעים את האמת שהם במצב של צדיק - ואין הם 'מאמינים' לעולם אלא יודעים. השבועה אינה אלא שלא להיסחף אחר מה שהעולם אומרים.
לסיכום: בחלק זה למדנו את דיוק הלשונות 'יצר טוב' - הרגש שבלב, ו'נפש אלוקית' - ההתבוננות שבמוח, וראינו שעזרתו של הקב"ה ליצר הטוב באה דווקא בהארה על המוח, שהוא השליט על הלב. עמדנו על כך שהרע שבבינוני עומד בתוקפו כתולדתו ואינו נדחק ממקומו כלל, וכל הישגו שאין לו שליטה להתפשט באברי הגוף - ומכאן שבמעשיו הוא כצדיק ובמהותו קרוב לרשע. בכך התיישבו שתי השאלות שבפתיחת הספר: "היה בעיניך כרשע" - כרשע ולא רשע ממש, היינו שיחזיק עצמו לבינוני, ואין בכך סתירה למשנה "ואל תהי רשע בפני עצמך".
בחלק הבא נמשיך בלשונו של אדמו"ר הזקן, ונראה שלא זו בלבד שהרע שבבינוני נשאר בתוקפו כביום היוולדו, אלא שהוא אף מתחזק ומתגבר במשך השנים.