הקדמה: בחלק הקודם למדנו כי אצל הבינוני "זה וזה שופטן", שהיצר הטוב והיצר הרע שופטים בליבו, וכי "הלכה כדברי המכריע". כעת נמשיך בלשון אדמו"ר הזקן ונראה כיצד מתנהל משפט זה בפועל, ומיהו המכריע בו.
"כך היצר הרע אומר דעתו בחלל השמאלי שבלב" - בחלל השמאלי שבלב שוכן היצר הרע, ומשם הוא משמיע את דעתו ואת רצונו: שהאדם ייכשל במחשבה, בדיבור ובמעשה. שאיפתו לכבוש את האדם בכל צעד ושעל ולא להשאיר אצלו פינה אחת ריקה.
אלא שאין הדבר נשאר בלב. כפי שהקדמנו, בפרק זה מפרט אדמו"ר הזקן שלוש דרגות בבינוני, וכאן מדובר בבינוני שבדרגה הנמוכה יותר: אצלו אין ה"דעה" של היצר הרע נשארת בלב, אלא מצליחה לטפס ולעלות כלפי מעלה - "ומהלב עולה למוח". התאווה שהייתה בלב עולה אל המוח, והמוח מתחיל "להרהר בו" מתחיל לחשוב באותו עניין שהלב נמשך אליו.
וכאן נשאלת השאלה - האם יהיה ההרהור מחשבה רצונית, או שמיד עם עליית המחשבה ישתדל האדם לדחותה ולא לחשוב בכך, שהרי המחשבה הרצונית כבר עומדת בבחירתו החופשית של האדם. הקב"ה אכן ברא אותו באופן שיהיו בליבו מידות רעות - זהו נתון בסיסי שאין בכוחו לשנותו, ואי אפשר לפעול שהדבר לא יהיה בלב כלל; אך אין אדם נברא כך שיהיו לו דווקא מחשבות רעות. לפיכך, מהרגע שהתאווה עולה מן הלב אל המוח, זהו ניסיון הכיבוש של היצר הרע - תחילת הכיבוש, בתחום המחשבה.
וברגע שהדבר יוצא מתחום הלב, שבו אין לאדם שליטה, ועובר אל התחום שבו יש שליטה - שם מתחילות המלחמה וההתמודדות, אפילו במחשבה: "ומיד חולק עליו השופט השני, שהוא הנפש האלקית שבמוח המתפשט בחלל הימני שבלב מקום משכן היצר טוב". הנפש האלוקית שבמוח מתעוררת מיד וקובעת שאסור לחשוב בכך, ומיד היא שולחת את המסר כלפי הלב. וכך נוצרת מלחמה: מן הלב עולות כלפי מעלה מחשבות אסורות, ומן המוח יורדת כלפי מטה ההחלטה שאין לחשוב כך.
[התמודדות זו קיימת אצל כל אדם; ייחודו של הבינוני הוא שהוא מצליח לעמוד במלחמה זו, ובאותו רגע שהוא מצליח בנקודה הספציפית הזו הוא נחשב לבינוני].
ומכאן חוזרים אנו לכלל שלמדנו: כאשר ישנם שני שופטים, זה אומר בכה וזה אומר להיפך - "והלכה כדברי המכריע". לכל אחד מהם נציגות רחבה: זה בלב וזה במוח, זה בחלל השמאלי וזה בחלל הימני, ואף כאן הדבר כבר עלה למוח, ומן הצד השני המוח מתנגד. מי, אם כן, מכריע? "הוא הקב"ה העוזרו ליצר טוב" - הקב"ה מכריע ומעניק כוחות ליצר הטוב להתגבר על היצר הרע, ומכיון שעוצמתו של היצר הטוב גדולה פי כמה - ממילא הוא גובר.
ומיד תישאל השאלה: מדוע החליט הקב"ה לעזור דווקא ליצר הטוב, ולמי הוא עוזר ולמי אינו עוזר - האם יש כאן 'פרוטקציה'?... תחילה נראה כיצד הוא עוזרו, ולאחר מכן למי.
מקורו של הדבר מפורש בגמרא: "כמאמר רז"ל: אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו" - המלחמה קשה עד כדי כך, שאילולא הסיוע מלמעלה לא היה האדם מצליח לעמוד בה, והוא זקוק לסיוע זה.
ומהו אותו סיוע? "והעזר היא ההארה שמאיר אור ה' על נפש האלוקית, להיות לה יתרון ושליטה על סכלות הכסיל ויצר הרע, כיתרון האור מן החושך, כנ"ל" - הקב"ה נותן הארה לנפש האלוקית, וכפי שלמדנו בפרק הקודם ביתרון האור על החושך בשני עניינים: מעט אור דוחה הרבה חושך, ודחייה זו נעשית ממילא.
ולמי מסייע הקב"ה - למי שרוצה לעזור לעצמו. התורה מצווה על הרואה חמור "רובץ תחת משאו": "עזוב תעזוב עמו", וחובה על מי שנקלע למקום לסייע לבעל המשא המבקש עזרה. אך אם אומר בעל המשא לאורח שנקלע למקום: "עליך מוטלת המצווה, אני אשב בצד ואתה תעבוד" - אין לעזור לו. ומניין? מלשון הפסוק "עזוב תעזוב עמו": דווקא כאשר הוא עצמו נותן יד ומשתדל ואינו מסוגל לבד, אז יש לעזור לו.
מצווה זו מקיים הקב"ה גם עם היהודי: כאשר האדם רוצה להתגבר, מתאמץ ומשתדל, אלא שקשה לו מאוד - הקב"ה עוזרו, שהרי הוא "רובץ תחת משאו". אך אם האדם מרים ידיים ואומר "גמרנו, עשה אתה את העבודה בשבילי" - לא תיעשה העבודה במקומו. כשהאדם מעורר מתוכו את הרצון, מסייעים לו מלמעלה.
למה הדבר דומה? "נר ה' נשמת אדם" - כל נשמה היא נר, ומעט אור דוחה הרבה חושך. הקב"ה נותן לאדם את הנר, את הגפרור ואת הכול, אך מבקש שהאדם עצמו ידליק. עליו לעשות את המעשה הקטן שלו - את המאמץ ואת ביטוי הרצון להתגבר - וזהו בדיוק המעט הנדרש ממנו, ובעקבותיו יאיר הנר.
מסופר על אחד התנאים שרצה לתרום אבן גדולה ויפה לירושלים, אך האבן הייתה כבדה מאוד והוא לא היה מסוגל להזיזה. עמד והתפלל: ריבונו של עולם, סייע בידי, רצוני להביא את האבן היפה. מספרת הגמרא כי ירדו מן השמיים חמישה מלאכים בדמות בני אדם, והוא לא ידע שמלאכים הם, ואמרו לו: אנו נעלה לך את האבן עד ירושלים, בתנאי אחד - שתיתן גם אתה את אצבעך הקטנה ותסייע עמנו. נתן את אצבעו, ונשאו עמו את האבן לירושלים.
לכאורה יש להבין: וכי המלאכים זקוקים לאצבעו הקטנה? אלא שזו הנקודה עצמה: היצר הרע הוא "לב האבן", והוא מכביד על האדם עד שנדמה לו שאין הוא מסוגל לזוז ממקומו - אך אם ישקיע אפילו רצון קטן, יזכה לסיוע גדול מלמעלה. זהו שאומר כאן אדמו"ר הזקן.
בפרק הקודם למדנו את הכלל "כי המוח שליט על הלב בתולדתו מטבע יצירתו" - הקב"ה יצר את האדם באופן שהמוח שולט על הלב. לכאורה, מדוע כאן בפרק י"ג אין אדמו"ר הזקן משתמש בטיעון זה, אלא אומר שהבינוני נזקק לסייעתא דשמיא מיוחדת ולהארה מלמעלה? והרי מדובר בכוח טבעי שנטע הקב"ה באדם, ואין צורך בסיוע מיוחד.
התשובה פשוטה, והיא מונחת בדיוק לשון התניא: כל זמן שהתאוות נמצאות בלב בלבד ולא עלו למוח, ובמוח נשאר הרושם מן התפילה כפי שלמדנו בפרק הקודם - ההתמודדות היא של מוח מול לב, ובזה נאמר הכלל שהמוח שליט על הלב בטבע. אך כאן מדייק אדמו"ר הזקן שהתאווה שהייתה בלב לא נשארה בלב, אלא כבר הצליחה לעלות אל המוח ולהרהר בו. ומשעה שהיא נמצאת במוח עצמו, אין לומר עוד שהמוח שליט על הלב - שהרי הדבר כבר עלה למוח, וכיצד יסלקנו משם? אין המוח שליט על המוח. לפיכך נדרשת כאן עזרה מיוחדת מלמעלה.
ולדוגמה מעשית: כאשר האדם מרגיש ושם לב לתאווה שבליבו, פירושו של דבר שהיא כבר עלתה אל המחשבה, שהרי המחשבה היא המראה של הלב. כששם האדם לב לתאווה הפועמת בו - כבר נמצאת התאווה במוח, וזה מאוחר מדי.
מה שלמדנו בפרק הקודם עוסק בבינוני שבשעת התפילה מחשבתו נתונה בתפילה ובעניינים שמדובר בהם בתפילה, ולפיכך אין התאווה מצליחה לעלות אל מוחו, והוא אינו מודע לה כלל - משום שהמוח שליט על הלב ואינו מניח לה לעלות. כאן, לעומת זאת, מדובר בבינוני שבדרגה נמוכה: איש עסקים שאינו עומד כרגע בתפילה אלא מונח בענייני העולם, מסתובב בעולם ורואה את כל ענייניו, ואצלו ההתמודדות קשה, שכן כל העת נזרקות אליו מחשבות מן הלב אל המוח. אצלו אי אפשר להסתמך על הכוח הטבעי של "מוח שליט על הלב", שהרי הדבר כבר עלה למוח - ולכן הוא זקוק לסיוע מיוחד.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי אצל הבינוני שבדרגה הנמוכה אין דעתו של היצר הרע נשארת בחלל השמאלי שבלב, אלא עולה מן הלב אל המוח להרהר בו, ומיד חולק עליו השופט השני - הנפש האלוקית שבמוח המתפשטת בחלל הימני שבלב, מקום משכן היצר הטוב. ההכרעה במשפט זו של הקב"ה, העוזר ליצר הטוב, כמאמר חז"ל "אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו", והעזר הוא הארת אור ה' על הנפש האלוקית, שתהיה לה יתרון ושליטה "כיתרון האור מן החושך". עמדנו על כך שהסיוע ניתן דווקא למי שמשתדל בעצמו, על דרך "עזוב תעזוב עמו" ומשל הנר שהאדם נדרש להדליקו, וכן על כך שכאן, משעלתה התאווה אל המוח, אין די בכוח הטבעי של "מוח שליט על הלב" ונדרש סיוע מיוחד מלמעלה.
בחלק הבא נמשיך בלשונו של אדמו"ר הזקן בפרק י"ג, ונעמוד על שאר הדרגות שיש בבינוני.