בחלק הקודם למדנו על ההוראה להיטיב דווקא עם מי שהרע לאדם. כעת מוסיף אדמו"ר הזקן עצה בדבר - כיוון מחשבה המבאר מהי באמת הסיבה שבגללה מוטל על האדם להחזיר טובה לאותו אחד: כלשון הזוהר, ללמוד מיוסף עם אחיו.
ללמוד מיוסף ואחיו:
מדוע נבחר דווקא סיפור זה? משום ששם נראה הדבר בגלוי, כמפורש בפסוקי התורה: האחים עשו ליוסף דבר רע, ואילו יוסף השיב להם טובה.
אמנם עד שגמל להם יוסף טובה נראה הדבר כאילו בחר יוסף להטריד ולהתעלל באחיו, אך גם על כך יש ביאור ארוך שאין כאן מקומו. ובקצרה: יוסף הצדיק ביקש להשיבם בתשובה אמיתית, ורק הוא ידע להפריד בין האמוציות - שכלל לא היו קיימות אצלו - לבין המשימה שהוטלה עליו. יתרה מזו, אף הצקתו נעשתה בצורה מיוחדת במינה: בעת שהציק להם זרע מיד זרעים, שבבוא היום, כשתתגלה האמת, יבינו האחים שהיה זה רק למראית העין.
אדמו"ר הזקן מביא מן הזוהר את מה שגילה יוסף לאחיו, והאחים זכו לראותו במוחש: כל מה שעשו, ואשר נראה כרע גמור, יצא לטובה - בשלושה מעגלים:
ליוסף עצמו: הירידה למצרים היא שהפכה אותו למנהיג העולם. אילו נותר עם המשפחה בבית, לא היה מגיע לכך.
לאחים ולבית אביו: הוא-הוא שהחייה אותם בשנות הרעב.
לעולם כולו: שנתפרנס על ידו.
מכאן למדים: אדם המקבל סטירה סבור שזהו רע, וכך אף היה נראה בעיני יוסף בתחילה. חלף זמן - אמנם זמן לא מועט - והתברר שזה היה הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות.
"כל דעביד רחמנא לטב עביד":
בהוספה זו מעניק אדמו"ר הזקן את הכוח להשיב טובה גם למי שהכעיס אותי: על האדם להאמין שכל מה שהקדוש ברוך הוא עושה אינו אלא לטובה, ושאותו אדם אינו אלא שליחו של הקדוש ברוך הוא. שהרי על הניזוק כבר נגזר מן השמיים - אם פלוני לא היה עושה זאת, היה אלמוני עושה זאת, ואם לא כך, היה הדבר מתרחש בדרך אלוקית אחרת. ומאחר שנגזר עליו לקבל עתה עניין זה, בידוע שהוא לטובה; ואם אין הוא רואה את הטובה, יתפלל שיזכה לראותה.
למה הדבר דומה? אדם הולך ברחוב וחש מכה בגבו, ומיד מתמלא כעס: מיהו החצוף שהיכה אותי באמצע הרחוב? וכשהוא מסתובב ורואה את חברו הטוב, שלא ראהו זמן רב, הפונה אליו בחיבה: "שלום ידידי, מה נשמע?" - באותה שנייה עצמה מתחלף הכעס באהבה גדולה. המכה נותרה כשהייתה, אלא שהתגלה שאין היא אלא הבעת חיבה, והיחס השתנה מן הקצה אל הקצה.
כך על האדם להתבונן בכל מכה שהוא מקבל. אין זה פשוט, וקל לומר זאת יותר מאשר לקיימו, אך כך כתוב, ולימוד הדברים בתניא נותן את הכוחות להרגיל את עצמנו לראות בכל מכה מתנה. וכפי שכבר הוזכר: סטירה אמנם כואבת והלטיפה נעימה, אך מהי סטירה אם לא ריכוז של לטיפות מרובות יחד.
שאלות שהתעוררו בשיעור בעניין זה:
שאלה: האם היחס הזה, להיטיב אף למי שמרע, נוהג רק בין יהודי ליהודי?
תשובה: המצווה עצמה היא בין יהודי ליהודי, שכן יסודה במצוות "ואהבת לרעך כמוך" - "רעך" שאיתך ו"כמוך". אמנם יש עניין של השכנת שלום גם בין יהודי לגוי, וכמסופר על אחד התנאים שהיה מקדים שלום לכל אדם בשוק ואפילו לגוי, ויש להתייחס אל כל אדם כאדם; אך מצוות אהבת ישראל ברמה זו קיימת בין יהודים בלבד.
עם זאת, ראוי לדעת כי הנוהג במידה שאינה טובה מקלקל בכך את עצמו: לא זו בלבד שהזולת ניזוק, אלא שהוא מטפח בעצמו מידה רעה, וטיפוח מידה רעה רע לו לעצמו. לפיכך, אם יוותר - ואף כאשר מדובר בגוי - לא אירע דבר, שכן הוא מרגיע בכך את מידותיו. ובלבד שיהיה בטוח כי הוא עושה זאת מפני שהתורה דורשת זאת ממנו; וכל זמן שהוא חש יצר נקמה, יש להשקיט את היצר תמיד ולא לטפחו חס ושלום.
שאלה: "לא תיקום ולא תיטור" נלמד מיוסף - אך יוסף הבין את הטובה רק לאחר שעלה למלכות, וכיצד ניתן ללמוד ממנו?
תשובה: יוסף הבין את הדברים כבר מן הרגע הראשון; אלא שגילה זאת לאחים בשעה שהגיעו אליו. אין אף רמז בפסוקים על התנגדות או צעקה מצדו תוך כדי המכירה - הוא נראה כפסיבי, ולא השיב לאחיו כגמולם, משום שמיד הבין כי דבר אלוקי הוא, ולא ראה בכך חס ושלום מריבה בין אחים. צדיק היה. זהו הסבר בדרגה גבוהה, וקיומו בפועל קשה אף יותר.
שאלה: כיצד נוהגים במצבים מעשיים ורגישים, כגון יחסי עובד ומעביד, שבהם עובד גורם נזקים למעבידו?
תשובה: הדברים שלמדנו אינם מוחקים את הלכות חושן משפט, שהן חלק מהשולחן ערוך ועוסקות בדיני מריבות בין שכנים ובין אנשים. מי שיש לו מריבה עם זולתו רשאי לבוא לדין תורה ולשאול את בורא עולם, על ידי הדיין היושב במשפט, מהי ההוראה במקרה זה - ובלבד שלא ייעשה הדבר מתוך נקמה. אין הכוונה שאדם ישפיל את ראשו וייתן את הלחי השנייה לכל הדורך עליו; אם שרפו את ביתו, עליו לדעת שאם אירע הדבר ודאי כך נגזר מן השמיים, ויחד עם זאת בידו לקרוא לפלוני לדין תורה ולראות מה מורה דין תורה במקרה זה. שני הדברים אינם סותרים והולכים יחדיו.
הבינוני - רף זמני:
אדמו"ר הזקן מציב מטרה ורף, אלא שרף זה זמני הוא: יש בו הגעה ונסיגה, והזמן עשוי להיות ארוך יותר או קצר יותר. אצל בודדים הדבר קבוע, ואילו אצל רוב בני האדם מדובר במלחמה מתמדת - כל אדם בכל רגע נתון עשוי להיכנס להגדרת בינוני, וברגע שלאחריו ליפול ממנה. יש בכך עידוד רב. לעומת זאת בצדיקות אין הדבר כן: הצדיק צדיק תמיד, כפי שנתבאר בתחילת התניא ועוד נראה בהמשך. אולם ענייננו הוא בבינוני ובעבודתו.
מדרגות בבינוני:
באופן כללי מובא שאדמו"ר הזקן אמר כי חמש מאות מדרגות יש בבינוני. בתניא אין הוא מביא את כולן, אך כמה מדרגות אכן מופיעות בו. כבר בפרק הבא, פרק י"ג, מדרג אדמו"ר הזקן שני סוגי בינוניים: בינוני שהוא איש עסקים ובינוני שהוא יושב אוהלים, תלמיד חכם - ובין השניים הבדלים, שכן זהו סוג אחר של מלחמה והתמודדות.
עוד מובא כי בעבודת השם ישנם 'עבד כנעני', 'עבד עברי' ו'אמה עברייה'. בפשטות, עבד כנעני הוא עבד גוי ועבד עברי הוא עבד יהודי; וכפי שהוזכר קודם לכן, אף מושגים אלו לומדים בגן עדן. מאחר שכל הדרגות הללו מופיעות בתורה, הרי הן דרגות בעבודת השם - ובענייננו, דרגות בבינוני:
עבד כנעני: בינוני ברמה נמוכה. עליו אומרת הגמרא "עבדא בהפקירא ניחא ליה" - מצד רצונו נוח לו בהפקרות, אך בפועל אין הוא בהפקרות כלל: עבד הוא, ועושה את רצון אדונו מתוך משמעת. יש לו קבלת עול מלכות שמיים והוא נלחם על כל מחשבה ואינו מניח לה ליפול, אלא שאין לו רגע ביום שבו יתרגש ויתלהב. בדימוי שנפתח בו השיעור, על ההבדל בין המוכר את גופו לפירות לבין המוכר את הפירות בלבד - זהו יהודי המוכר רק פירות הקיימים בשטח, שאין בכוחו לפעול דבר על רגשותיו ואינו מצליח להתפלל כראוי.
עבד עברי: בינוני ברמה גבוהה - העבד שעליו דובר בפרק י"ב, המצליח לפעול במידת מה גם על לבו, בשעת התפילה או ברשימו הנשאר לאחר התפילה.
אמה עברייה: דרגה נעלית עוד יותר.
הכל שלבים ומדרגות, והנגיעה בהם נקודתית: בכל רגע ורגע מוטל על האדם להכריע מה מתרחש עמו ברגע הנוכחי; ומיד לאחר מכן - מה יהיה ברגע הבא, וכן הלאה.
לסיכום: בחלק זה למדנו את העצה שמוסיף אדמו"ר הזקן להחזרת טובה תחת רעה - ללמוד מיוסף ואחיו, שגילה להם כיצד הרע לכאורה התהפך לטובה עבורו, עבור בית אביו ועבור העולם כולו. יסוד הדבר באמונה ש"כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד", ושהמזיק אינו אלא שליח, שכן על הניזוק כבר נגזר מן השמיים - וכמשל החבר שמכתו מתגלה כחיבה. עוד עמדנו על גבולות המצווה ועל היחס לדין תורה שאינו נקמה, ועל היות דרגת הבינוני רף זמני שבתוכו מדרגות: עבד כנעני, עבד עברי ואמה עברייה - והעבודה נעשית בכל רגע נתון מחדש.
בחלק הבא נעסוק בפרק י"ג ובהבחנה שעורך אדמו"ר הזקן בין שני סוגי הבינוניים - איש העסקים ויושב האוהלים.
נחזור להעמיק במה שהזכרנו קודם: הקדוש ברוך הוא מכוון את כל הגלגלים, ושכלנו אינו מסוגל לתפוס את התמונה כולה. הכלל הוא ש'מגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב' - הניזוק קיבל את הנזק משום שכך נגזר עליו, והמזיק נשלח דווקא הוא משום שמצדו שלו התחייב בתשלום מסיבה אחרת לגמרי. שני החשבונות נפגשים במעשה אחד: זה מקבל את המגיע לו, וזה משלם את חובו בבית דין. אילו היה המזיק במדרגה טובה יותר, היה חובו נפרע בדרך פשוטה - אובדן ממון בלבד; משאינו כן, נפרע ממנו הממון דרך מעשה של פגיעה בזולת. הכל מחושב, גלגלים המשולבים זה בזה, ואין בידינו להשיג את מבנה התמונה השלמה. אך את הסוד הזה עצמו גילתה לנו התורה.
מכאן הלימוד המעשי: מה שאירע לאדם לא בא ממנו - מן הקדוש ברוך הוא קיבל זאת במישרין, והמזיק אינו אלא שליח. אילו נחבל אדם בפיסת ברזל שנתקל בה, וכי היה כועס על הברזל, צועק עליו ונוטר לו טינה? היה ממשיך בדרכו. אותו אדם דומה לאותו ברזל, ואין נפקא מינה בכך שהוא מהלך על שתיים ויש בו שכל ורגש. אמנם יש שליחים שבאו מלכתחילה להציק, ובחירתם הרעה בחירתם היא - היא נתונה בידם החופשית; אך התוצאה שהגיעה אל הניזוק היא יד אלוקית מכוונת מסיבה ידועה, שכן "אין עוד מלבדו".