בחלק הקודם עמדנו על הגדרתו של הבינוני, שאין הרהורי הלב מתקבלים אצלו ברצון כלל. בחלק זה נשלים את ההגדרה, ונראה כי אין היא אמורה בדברים שבין אדם למקום בלבד, אלא אף בדברים שבין אדם לחברו.
"ואינו מקבלו ברצון אפילו להרהר בו ברצון":
אדמו"ר הזקן מדגיש עד כמה נזהר הבינוני בזהירות יתרה אפילו במחשבה הקטנה ביותר. להרהר בדבר ברצון - ודאי שלא. "וכל שכן להעלותו על הדעת לעשותו" חס ושלום: תכנון דרכי ביצוע עבירה אינו בגדר מחשבה חולפת בלבד, אלא עניין חמור לאין ערוך, ובוודאי שבזה לא נכשל הבינוני.
אף הדיבור בעניין עבירה אינו במקומו. לעיתים מתחפשת עצת היצר לעצה טובה, ומציעה לאדם לספר על המחשבות הלא טובות שעלו בו ולהראות עד כמה אינן ראויות - ובלבד שיוסיף להתעסק בהן. דומה הדבר לאדם המוכן שידברו בו אף לגנאי, ובלבד שיעמוד במרכז התמונה; כך גם המחשבות הפסולות, המבקשות לשהות במרכז גם כשמדברים נגדן. העצה האמיתית היא הסחת הדעת: פשוט לא להתעסק בהן כלל.
וטעם הדבר: "כי המהרהר ברצון נקרא רשע באותה שעה", והבינוני אינו רשע אפילו שעה אחת לעולם. אצלו אין אפשרות כזו קיימת, שכן המקבל ברצון הריהו רשע, והבינוני איננו רשע. בכך הושלמה ההגדרה של מדרגת הבינוני: היכן בדיוק הוא עומד, וכי כל דבר שהוא נגד רצון השם אינו קיים אצלו כלל.
גם בדברים שבין אדם לחברו:
בשורות האחרונות של הפרק מאריך אדמו"ר הזקן ומבהיר שאין הדברים אמורים במחשבות, בדיבורים ובמעשים הנראים כעניינים שבין אדם למקום בלבד - חילול שבת, מאכלות אסורות, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, שהם חלקן הגדול של רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה. אף כאשר עולה באדם מחשבה קטנה נגד יהודי אחר, ואפילו אם אותו אחד פגע בו, מחשבה זו הופכת את בעליה לרשע, שכן אסור על פי דין תורה לחשוב רעה על יהודי אחר, ואין בזה הבדל בין דברים שבין אדם למקום לדברים שבין אדם לחברו.
וכך לשונו: "וכן בדברים שבין אדם לחברו, מיד שעולה לו מהלב למוח איזו טינה ושנאה חס ושלום, או איזו קנאה או כעס או קפידה ודומיהן - אינו מקבלן כלל במוחו וברצונו". הבינוני אינו מוכן לקבל במוחו, ברצון, אף אחת מן המידות הללו:
טינה ושנאה - כאשר הלב שולח אל המוח רגש של איבה כלפי החבר על מעשה שעשה.
קנאה - מידה מגונה השוכנת בעומק הלב, ולעיתים אין בינו לבין חברו דבר כלל, והוא מקנא בהצלחתו בלבד.
כעס - מידה מגונה השוכנת בחלקו הגלוי של הלב, כאשר האדם רותח וחם.
קפידה - "מורגשת" בעיקר במוח, והיא עדינה יותר: אי שביעות רצון מסוימת מן הדבר, בלא רתיחת הכעס.
ראוי לציין: על צדיקים אמרו שקפידתם עלולה לגרום, חס ושלום, לעניינים לא טובים; ואילו קפידתו של אדם רגיל אינה משנה דבר, ולעיתים אין הזולת יודע ממנה כלל. ואף על פי כן, אצל הבינוני כל אלו פשוט אינם קיימים ואינם שייכים בו.
"ואדרבה, המוח שליט" - לעשות ההפך ממש:
לא די בכך שהמידות הללו אינן מתקבלות; אדמו"ר הזקן דורש מן הבינוני רמה גבוהה יותר: "ואדרבה, המוח שליט ומושל ברוח שבליבו לעשות ההפך ממש". כאשר דובר על שליטת המוח על הלב בעניינים שבין אדם למקום, נשמע הדבר קל יחסית: המוח שולט על הלב ומסלק את התאווה למאכל אסור. אך המוח שליט על הלב אף בשעה שאדם פגע בחברו קשות, ובכוחו לסלק את הכעס עד שלא יכעס עליו כלל. זו דרישה קשה הרבה יותר, ואף על פי כן אף בה המוח שליט אצל הבינוני.
ומהו "לעשות ההפך ממש"? שאותה קנאה ואותו כעס יתהפכו לאהבה. יסוד זה עולה מהלכה מפורשת ברמב"ם: הרואה שני אנשים הזקוקים לסיועו בפריקת משא ובטעינתו, האחד אוהבו והשני שונאו שגורם לו את הצרות הגדולות ביותר - מצווה להקדים ולסייע לשונא תחילה, כדי לכוף את יצרו ולשברו. הלכה זו אינה מדברי הרמב"ם מעצמו, אלא מיוסדת על לשון הפסוק בתורה הנוקט "שונאך". נמצא שנדרשת כאן גדלות ועוצמת נפש, לומר לחבר הטוב שהתורה מצווה עליו כעת לכוף את יצרו ולהקדים דווקא את השני.
וממשיך אדמו"ר הזקן: "להתנהג עמו במידת חסד וחיבה יתירה מודעת לו". אותו אדם שיש לו את כל הסיבות שבעולם לכעוס עליו - עמו עצמו עליו לנהוג במידת חסד. ולא חיבה סתם: את החיבה הבסיסית, המגיעה לכל יהודי, היה חייב לו עוד קודם שפגע בו; ועתה, לאחר שפגע בו, נדרשת ממנו חיבה יתירה על זו שקדמה לה.
ואין נפקא מינה אם אותו אדם שומר תורה ומצוות אם לאו. בפרק ל"ב, נלמד כיצד יש להתנהג אף עם מי שאינו שומר תורה ומצוות, ועד כמה יש לאהוב אותו באהבה אמיתית.
וכאן יש להבחין בין חיבה לבין אהבה. האהבה אינה מושג ערטילאי, אלא נמדדת במעשים: "ואהבת את ה' אלוקיך" - וכיצד יודעים שאדם אוהב? בקשירת התפילין על ידו ובקביעת המזוזה על מזוזות ביתו. וכך גם "ואהבת לרעך כמוך" - האהבה ניכרת בעשיית הדברים בפועל.
ומכאן ממשיך אדמו"ר הזקן ומפרט את הנדרש:
"לסבול ממנו עד קצה האחרון" - עד קצה גבול היכולת, אף שהלה גורם לו סבל ומפריע לו.
"ולא לכעוס חס ושלום" - עבודה עצמית חזקה, שאליה על האדם לשאוף.
"וגם שלא לשלם לו כפועלו חס ושלום" - שלא להחזיר לו כגמולו.
"אלא אדרבה, לגמול לחייבים טובות" - להיטיב דווקא עם מי שאינו ראוי לכך.
שלא לשלם לו כפועלו - זהו בדיוק האיסור "לא תיקום ולא תיטור". "לא תיקום" עניינו שלא לשלם לו כפועלו, ואפילו כשהאדם מתרץ לעצמו שאין הוא כועס כלל אלא רק מבקש ללמדו לקח. "לא תיטור" עניינו שאף אם אינו מלמדו לקח ומדבר עמו לטובה, אין הוא נוטר לו שנאה בלבו. ויש לדעת: "לא תיקום ולא תיטור" לא נאמר כלפי אוהבו אלא אפילו כלפי שונאו, וזו דרישת התורה מן היהודי. ואשר לתירוץ של "ללמד אותו לקח" - אין הדבר מוטל עליו כלל; עובדה היא שקודם שפגע בו, ובעוד לא הכירו, לא ביקש ללמדו דבר. סימן הוא, אם כן, שאין שהמניע שלו לפעולתו אינו רצון לחנך, אלא רצון להשקיט את הכעס.
"לגמול לחייבים טובות" - זהו הלשון שאנו אומרים כלפי הקדוש ברוך הוא. ומהו "חייב"? היפוכו של זכאי: אדם שאינו בסדר, שעשה דברים לא טובים. ואף עמו יש לנהוג בטובה.
ראוי להוסיף בעניין זה את דברי חז"ל שחייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה. ואף כאשר את הרעה גרם לו בן אדם, ואין הוא רואה בכך יד משמיים אלא מעשה ידי אדם, אין ההלכה משתנה: אין זה משנה מי הביא עליו את הרעה, וחייב אדם לברך עליה. וממילא, אין מקום לכעוס עליו כלל.
לסיכום: בחלק זה השלמנו את הגדרת הבינוני - אינו מקבל ברצון אפילו הרהור, וכל שכן שאינו מעלה על הדעת תכנון לעשייה, ואף אינו מדבר בעניין, שכן עצת היצר להתעסק בו אף בדרך שלילה. ראינו כי הדברים אמורים גם בדברים שבין אדם לחברו: טינה, שנאה, קנאה, כעס וקפידה אינם מתקבלים במוחו וברצונו, ואדרבה - המוח שליט ומושל ברוח שבלבו לעשות ההפך ממש, לנהוג במידת חסד ובחיבה יתירה, לסבול עד קצה האחרון, שלא לכעוס, שלא לשלם כפועלו מדין "לא תיקום ולא תיטור", אלא לגמול לחייבים טובות.