בחלק הקודם עסקנו בהלכה שבה מדובר על קניין גוף ופירות: עץ הדקל הוא ה'גוף', והפירות הם דבר עתידי שעדיין לא בא לעולם. כעת נגדיר מהם 'גוף' ו'פירות' בעבודת השם.
הגדרת הגוף והפירות בעבודת השם:
הגוף - מהותו של האדם: כוחותיו, נפשו ורגשותיו. זהו דבר קיים ועומד, זהו הוא עצמו.
הפירות - המחשבות, הדיבורים והמעשים העתידיים. מה יעשה האדם בעוד שעה, בעוד דקה. כשהוא עושה עתה מעשה טוב, צמח מן הגוף פרי טוב; ולעיתים צומח פרי בוסר.
מכאן עולה חילוק בין שני סוגים בעבודת האדם:
הצדיק - מכר את הגוף: למדנו באריכות שאצל הצדיק המהות עצמה, הפנימיות, הרגש, ההבנה - כל עשרת כוחותיו עברו לרשות הקדושה. הצדיק כביכול מכר את גופו לקב"ה, וממילא כל הפירות הצומחים מגוף כזה הם מעשים טובים, וכמאמר חז"ל "תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים".
הבינוני - מוכר את הפירות: גופו עדיין שייך לעצמו, שהרי הוא לא הגיע למדרגת הצדיק ועדיין קיימים בו תאוות, פיתויים, ניסיונות ומלחמות. עבודתו נסבה על הפירות: כל מחשבה, דיבור ומעשה היוצאים מגופו - הוא שומר שיהיו קנויים, ומוכר אותם בכל עת לקב"ה.
אלא שכאן מתעוררת שאלה. הגדרת הבינוני שלמדנו בתחילת פרק י"ב היא שלא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם. "לא יעבור לעולם" פירושו שהוא מבקש למכור כבר היום את הפירות שטרם צמחו, ואילו ההלכה קובעת: "אין אדם מקנה לחברו דבר שלא בא לעולם". כיצד יוכל אדם לדעת מראש שהוא עומד במצב המאפשר לו להקנות פירות שעדיין לא צמחו? שמא יתגבר עליו יצרו: הוא רוצה להניח מחר תפילין, לשמור שבת ולאכול כשר - ומי ערב לו שהדבר יעלה בידו?
עצתו של אדמו"ר הזקן: מכירת הגוף לפירותיו:
את הגוף עצמו אין הבינוני יכול למכור, שהרי אינו צדיק. אך הוא יכול למכור את הגוף לפירותיו, והדרך לכך היא תפילה כראוי. בשעת התפילה משתנית מהותו של האדם: רגשותיו מתמלאים ברגשי קדושה והצד הבהמי כמו הולך לישון. למשך זמן התפילה נמכר גופו כביכול, אף שאין זו מכירה מוחלטת והגוף מושב לו לאחר מכן. בכך העמיד את עצמו במצב שהגוף מרומם יותר, שהמוח שולט על הלב, וממילא קל לו יותר להעביר לרשות הקדושה את כל הפירות הצומחים אחר כך, ואין הוא נזקק להילחם על כל פרי ופרי בפני עצמו.
נמצא שכל אותה הלכה ברמב"ם בהלכות קנייה ומכירה, על כל פרטיה, היא בעצם פרק בעבודת השם. כשלומדים אותה ברמב"ם היא נראית כדיני משא ומתן, ואילו בגן עדן לומדים אותה כפי שלומדים אותה כאן בתניא: כיצד יכול אדם לדאוג לעתידו ולוודא שהפירות שלא באו לעולם יהיו מכורים כבר מעתה. וכל זאת בתנאי אחד - שהוא עובד על הגוף, שומר להתפלל, ותפילה במובן הפנימי שבה הוא עובד על נפשו.
מכאן נמשיך בלשון אדמו"ר הזקן (דף י"ז עמוד ב'): מה דינו של הבינוני כאשר לאחר התפילה מתעוררת בו תאווה בלב או עניין המפריע לו בעבודת השם?
על כך כותב אדמו"ר הזקן: "רק שלזה מועיל הרשימו במוחין ויראת השם ואהבתו המסותרת בחלל הימני".
בשעת התפילה היה האדם ברוממות ממש; לאחר התפילה הוא חוזר אל המציאות, והתאוות ממשיכות בשלהן - אך הרשימו נותר במוחו. הדבר דומה לנייר שנכתב עליו ולאחר מכן נמחק: אף לאחר המחיקה ניתן להתאמץ ולראות מה היה כתוב, ואין הוא כנייר חלק שנקנה זה עתה.
יסוד זה קיים לטוב ולמוטב. במשנה במסכת אבות מבואר שאין דומה ילד הלומד תורה, שלימודו הוא כדיו הכתובה על נייר חדש, לזקן שלימודו הוא כדיו הכתובה על נייר מחוק. ובצד החיובי הרי זה על אחת כמה וכמה: אם בשעת התפילה התעורר האדם באהבה לאלוקות, נרשם הדבר במוחו; לאחר התפילה הוא שב לענייני היום והכתב כמו נמחק, אך הרשימו נותר, ורושם זה מסייע בידו להתגבר על ניסיונות היום.
מסופר בגמרא על אחד האמוראים שראוהו מחייך כל היום. שאלוהו על מה הוא שמח, והשיב כי באותו יום זכה לסמוך גאולה לתפילה, היינו לסמוך את ברכות קריאת שמע לתפילה. תפילה כראוי - ברכות קריאת שמע, קריאת שמע והתפילה - מותירה באדם רושם המלווה אותו כל היום כולו.
מלבד הרשימו מזכיר אדמו"ר הזקן את אהבתו המסותרת של האדם. אהבה זו קיימת בכל יהודי, אלא שהיא מסותרת ושמורה כבמגירה פנימית, ולא כל אדם חש בה. אצל הבינוני שהתפלל כראוי היא קיימת יותר, פעילה יותר ומורגשת יותר. הגדרתה המלאה של האהבה המסותרת תתבאר בהמשך, בפרק י"ח, ושם נאריך בה בעזרת השם.
ומה פועלים הרשימו והאהבה המסותרת? הרע קיים בבינוני ואף משתולל, שהרי לא מכר את גופו, אך אין לו שליטה וממשלה. התאוות מתאוות, אך אין בכוחן "להוציא תאוותם מכוח אל הפועל להתלבש באיברי הגוף". הבינוני אינו מניח בשום אופן שהתאווה תעבור אל הצד הביצועי.
ולא זו בלבד, אלא "ואפילו במוח לבדו להרהר ברע אין לו שליטה וממשלה להרהר ברצונו שבמוחו". הבינוני שולט גם על מחשבותיו. אין הכוונה שאין עולות בו מחשבות שאינן רצוניות מכל מיני תאוות, אלא שברגע שהוא קולט ומבחין שהוא מהרהר הרהור שאינו טוב, מיד הוא דוחה אותו ואינו מוכן לקבלו ברצון.
לעיתים נופל אדם בהרהור ואומר לעצמו: אמשיך לחשוב על כך עוד רגע אחד בלבד, ומיד לאחר מכן אוציא זאת מראשי. אותה שנייה של רצון היא ההופכת אותו לרשע, שהרי הוא רוצה לחשוב בכך. הבינוני אינו מוכן אף לשבריר שנייה שיהיה לו רצון בדבר.
ההרהור עצמו עולה מאליו מן הלב אל המוח, שהרי ליבו של הבינוני פועל, במידה מסוימת, כליבו של רשע. החידוש של הבינוני הוא בתגובתו: "מיד בעלייתו לשם דוחה אותו בשתי ידיים". לא כדרך "ימין מקרבת ושמאל דוחה", שבה אדם דוחה ביד אחת ומושך ביד השנייה ואומר: אני מסלק זאת, אך רק רגע אחד עוד אחזיק בכך. דחייה בשתי ידיים פירושה שבשום פנים ואופן אין הוא מוכן שהדבר יעלה במוחו.
ניתן לדמות זאת לאדם השומע אמירה או בדיחה שאינן ברמה הראויה לו. יש אנשים שכלל לא יעלה על הדעת לספר לפניהם דברים כאלה, שכן אין זה מתאים להם; יש מי שישמע, יצחק מעט ויאמר "אין זה מתאים, נעבור הלאה" - זו דחייה ביד אחת בלבד; ויש מי שעצם מהותו דוחה זאת בשתי ידיים, בלא שיצטרך להתאמץ. אצל הבינוני כך הדבר אף בינו לבין עצמו: כשעולה בו הרהור שאינו רצוני מן הלב, הוא מסלקו בשתי ידיים.
ומוסיף אדמו"ר הזקן: "ומסיח דעתו מיד שנזכר שהוא הרהור רע". ייתכן שאדם שט בדמיונותיו עשר דקות בלא ששם לב לכך. כל עוד לא קלט מה מתרחש עמו, אין זה רצוני ואין זה שלו כלל; אך מן הרגע שהוא קולט - מאותה שנייה מתחיל המבחן, ואם אמר לעצמו שהוא מוכן להמשיך בכך, מאותו רגע ואילך זו הבעיה.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי 'הגוף' בעבודת השם הוא מהות האדם וכוחותיו, ו'הפירות' הם מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו העתידיים. הצדיק מכר את גופו לקב"ה וממילא פירותיו מעשים טובים; הבינוני, שגופו עדיין שלו, מוכר את פירותיו - ומאחר שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, עצתו של אדמו"ר הזקן היא למכור את הגוף לפירותיו על ידי תפילה כראוי. נוכחנו כי הרשימו הנותר במוח לאחר התפילה, יחד עם האהבה המסותרת, נותנים בידו כוח שלא תהיה לרע שליטה וממשלה - לא במעשה, לא בדיבור ואף לא בהרהור שבמוח, שאותו הוא דוחה בשתי ידיים מיד בעלייתו.
בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן בפרק י"ב ובהעמקה נוספת בהגדרת מדרגת הבינוני.