אנו ממשיכים בלימוד ספר התניא, בחלקו האחרון של פרק י"ב. עצרנו בחלקו העליון של דף י"ז עמוד ב' (עמוד שלושים וארבעה), ולפני שנמשיך הלאה נסכם בקצרה את הדברים שנתבארו עד כה.
פרק י"ב עוסק בבינוני. הבינוני, כפי שיגדיר אדמו"ר הזקן בהמשך, הוא "מידת כל אדם" - מדרגה שכל אדם צריך לעשות הכול כדי להגיע אליה ולהחזיק בה בכל עת ובכל רגע. זוהי מלחמה מתמדת, שבה קובע האדם בכל רגע נתון מה יהיה מצבו.
כפי שנתבאר, מהותו של האדם נחלקת לשני רבדים: הרובד הפנימי והמהותי - רגשותיו, הבנותיו ועשר כוחות נפשו; והרובד הגלוי - מחשבה, דיבור ומעשה. נקודת ההבדל בין סוגי האנשים תלויה ביחס שבין שני הרבדים הללו:
הרשע: לא זו בלבד שמהותו הפנימית, רגשותיו והבנתו, נתונה תחת שליטת היצר הרע, אלא שאף ברובד החיצוני - במחשבה, בדיבור ובמעשה - הוא נכשל.
הצדיק: זהו הקצה השני. לא זו בלבד שאינו נכשל כלל במחשבה, בדיבור ובמעשה, אלא שאף מהותו הפנימית נשלטת כולה בידי הצד האלוקי; רק היצר הטוב והנפש האלוקית פעילים בו. על דרגות הצדיקים עמדנו באריכות בפרק שלם.
הבינוני: כשמו כן הוא - באמצע. בכל הנוגע לחלקו המהותי והפנימי דומה הוא לרשע, שכן בתוך תוכו עולות תאוות המבקשות לבלבלו, והיצר הרע פעיל בנפשו בגילוי. אך בכל הנוגע לחלק החיצוני, שהוא העיקר והתכלית - מחשבה, דיבור ומעשה - אין הוא נכשל בדבר, ואינו פורק עול מלכות שמיים בשום מחשבה, דיבור או מעשה שלילי.
נקודה נוספת שנתבארה: אף שעיקר עבודתו של הבינוני היא במחשבה, בדיבור ובמעשה, ולכאורה ברובד הרגשי והפנימי אין בכוחו לשלוט ולהפוך - שזו מדרגת הצדיק - בכל זאת יש גם לבינוני שעת חסד. בכל יום קבוע לו זמן מיוחד, הוא זמן התפילה, שעת מוחין דגדלות למעלה ושעת הכושר למטה. בשעה זו ביכולתו להתבונן בגדלות הבורא באופן שההתבוננות תפעל בלבו אהבה גלויה לאלוקות ולקדושה, ואז הנפש הבהמית כמו נרדמת ואינה מעוררת בו תאווה כלל. לאחר התפילה נותר בו רושם ורשימו מאותה התבוננות, והוא המסייע בידו שתצלח עבודתו במשך היום - זהו "מוח שליט על הלב": הרושם הנותר במוח שולט על הלב ומסייע לו שלא ייכשל במחשבה, בדיבור ובמעשה.
הלכה בהלכות מכירה שברמב"ם:
בטרם נרד להמשך דברי התניא, נעמוד על הלכה מעניינת ברמב"ם הקשורה לענייננו בקשר ישיר.
בהלכות מכירה קובע הרמב"ם כלל: אין אדם מקנה לחברו דבר שלא בא לעולם. כלומר, אין אדם יכול להתחייב ולמכור לחברו דבר שאינו קיים בשעת המכירה. לדוגמה, המבקש למכור את יבול התפוזים שיצמח בעונה הבאה - כל שיסכמו ביניהם אין לו תוקף, ובידו של הקונה לחזור בו. לשון הרמב"ם היא: המוכר פירות דקל לחברו, יכול לחזור בו אף לאחר שבאו הפירות לעולם. אף שהפירות כבר צמחו וקיימים עתה, בשעה שנעשה התנאי לא היו בעולם, ולפיכך לא נעשה כאן דבר. הלכה זו נוהגת למעשה, ובתי הדין דנים על פיה.
ראוי לציין כי לפי כלל זה, הנהוג היום במסחר בסחורות בבורסה - חוזים עתידיים ואופציות, שבהם נמכרת סחורה שאינה קיימת עדיין, במחיר קבוע ובתאריך עתידי - אין לו מבחינת דין תורה תוקף של מכירה. הצדדים רשאים לעמוד בדיבורם, ואין בכך כל בעיה, אך על פי דין תורה יכול אחד מהם להתחרט ברגע האחרון, ואין לחברו טענה עליו.
ומה יעשה מי שמבקש למכור על פי דין תורה פירות שטרם צמחו? לכך מביא הרמב"ם פתרון: מקנה אדם הגוף לפירותיו. כלומר, בעל הדקל אינו מבקש למכור את העץ עצמו, שכן רצונו שהעץ יישאר ברשותו, אלא רק את פירות העונה הבאה. הפתרון הוא להקנות לקונה את גוף העץ - הקיים כבר עתה - אך לא מכירה גמורה ולתמיד, אלא לצורך אותם פירות בלבד שיצמחו ממנו, והם יהיו של הקונה. הדבר דומה לחכירה ולשכירות בית: הבית נמסר לשוכר לשימושו, אך הבעלות נשארת בידי הבעלים. עד כאן ההלכה בדיני קנייה ומכירה כפשוטה.
הרובד הרוחני שבהלכה:
ומה עניינה של הלכה זו לתניא ולעבודת הבינוני? הרבי הסביר פעם כי בכל הלכה יש כמה רבדים: יש את ההלכה כפשוטה, בדיני משא ומתן שבין אדם לחברו, ויש לתרגם אותה גם לרובד הרוחני והאלוקי - כיצד לומדים אותה בגן עדן העליון.
ראשית יש להגדיר מהי מכירה. כל עבודת השם של יהודי היא אקט של קנייה ומכירה: כאשר האדם נוטל חפץ שברשותו ומקדשו - מברך עליו, קונה בו תפילין, ממלא את זמנו בתוכן של קדושה - הרי הוא מעביר את החפץ ואת הזמן לבעלותו של הבורא, כמוכר סחורתו לקונה.
ומניין שניתן לומר כן? מן הביטויים המפורשים בתפילה:
"קונה הכל" - כך אנו מכנים את הקב"ה בתפילת שמונה עשרה. הוא הקונה, והוא מבקש לקנות מן האדם. הסחורה כולה נבראה על ידו, ורצונו שנמכור לו אותה.
"עם זו קנית" - כך אנו מזכירים בכל יום ביציאת מצרים. קודם לכן היו בני ישראל עבדים ונחשבו חלק מן המצרים, ומשהוציאם הקב"ה והעבירם לרשותו - נקרא הדבר קנייה.
לסיכום: בחלק זה חזרנו על יסודות פרק י"ב: חלוקת האדם לרובד פנימי-מהותי ולרובד גלוי של מחשבה, דיבור ומעשה, וההבדל שבין הרשע, הצדיק והבינוני; ועל שעת הכושר של הבינוני בזמן התפילה והרושם הנותר ממנה. כמו כן למדנו הלכה בהלכות מכירה שברמב"ם - שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ושהפתרון לכך הוא "מקנה אדם הגוף לפירותיו" - ופתחנו ברובד הרוחני שבה: עבודת השם כולה היא אקט של קנייה ומכירה, כמרומז בביטויים "קונה הכל" ו"עם זו קנית".
בחלק הבא נראה כיצד מתרגם הרבי את פרטי ההלכה הזו לעבודתו של הבינוני, כמבואר בפרקים י"ב ו-י"ג.