בחלק הקודם למדנו כי הבינוני עוסק בקדושה בתמידות, אלא שאין בכוחו לעמוד ברף הגבוה של אהבת השם בכל עת. אילו היה עומד בו תמיד, כבר היה דומה לצדיק. כעת נעמוד על מצבו של הבינוני לאחר התפילה.
מה נותר מן התפילה:
אין לומר שעם סיום התפילה נגמר הכול ולא נותר ממנה רושם. אילו כך היה, לא היה מקום לכלל שלמדנו בתחילת השיעור, שהמוח שליט על הלב; שהרי שליטה זו מבוססת דווקא על כך שבשעת התפילה הייתה התבוננות, ורישומה נשאר גם לאחריה ושולט על הלב. אלא שהאהבה הנותרת היא בבחינת "תוכו רצוף אהבה" (כלשון שיר השירים) - אהבה מסותרת, השוכנת ברצפת לבו בהעלם, ואינה גלויה ואינה פעילה.
אהבה מסותרת זו אינה פרי עמלו של האדם. האהבה שהתעוררה בשעת התפילה היא עבודתו שלו, ואילו האהבה המסותרת היא אהבה טבעית שבנפש האלוקית, הקיימת בכל יהודי יהיה מי שיהיה (כפי שנלמד בעזרת השם מפרק י"ח ואילך). אצל הבינוני היא גדולה מזו שבאדם רגיל, אך אין היא נזקפת לזכותו. משום כך אין בכוחה למחוק את האהבה שבנפש הבהמית, ואף זו נותרת פעילה.
"כאילו לא התפלל כלל":
משכך, יכולה סכלות הכסיל הרע להיות בהתגלות בלבו, ותאוות הלב מתעוררות: כל שטויות העולם עשויות לעלות בו, והוא עלול להתאוות תאווה לכל ענייני גשמיות העולם הזה. בשעת התפילה עלה כביכול לעולם אחר, ולאחריה שב אל מציאותו שלפניה, אל החלל השמאלי, ומגלה שהוא אותו אדם עצמו. תאוות אלו עולות בין בהיתר ובין באיסור: אף תאווה למאכל מותר, כשר בהכשר המהודר ביותר, כאשר אין היא לשם שמיים - תאווה היא. ותחושתו כאילו לא התפלל כלל, חלילה.
ההבהרה: "אינו עולה בדעתו לעשות האיסור בפועל ממש":
מיד מבהיר אדמו"ר הזקן שבדבר איסור אין עולה בדעתו לעשות האיסור בפועל ממש חס ושלום. אין מדובר באדם העובר ליד חנות של בשר טרף, חש משיכה להיכנס, ולבסוף מתאפק ואינו נכנס. מי שעומד בהתמודדות כזו אינו בינוני אלא רשע וטוב לו, שכן הוא נתון במוכנות נפשית מסוימת להיכשל. הבינוני אינו מגיע לשם כלל: הוא עשוי לעבור על פני אותה חנות ולראות שיש שם דבר טרף, ואפשר שתעלה במוחו מחשבה על העניין, אך לא ברמה של רצון.
כל שעולה בבינוני הוא הרהור, ובאותה שנייה שהמחשבה עולה הוא דוחה אותה בשתי ידיים ומסלקה ממוחו. אין הוא מתעכב עליה, אינו שוהה בה ואינו מפתחה. ואילו היה שוהה בה במחשבה רצונית אפילו שנייה אחת - "רק לשנייה אחת ומיד אפסיק" - הרי הוא באותה שעה רשע גמור.
מהיכן באים הרהורים אלו? המחשבה היא הראי של הלב. כל עוד קיימת בלב השתוללות של תאוות, משגר הלב אל המחשבה פולסים ללא הרף, מנסה ושב ומנסה. אלא שכל ניסיון כזה נדון אצל הבינוני לכישלון: אין הוא מסוגל לאחוז במחשבה, לטפחה ולפתחה, אלא מיד משליכה. הרהורי עבירה יש לו מפני שיש לו נפש בהמית; אצל הצדיק אין הדבר קיים כלל.
הגדרת "חלב עכו"ם" ממחישה זאת. חכמים גזרו שחלב שחלבו נוכרי ואין ישראל עומד ומשגיח בשעת החליבה אסור בשתייה, שמא נתערב בו חלב בהמה טמאה, ולשון הגמרא היא: "חלב שאין ישראל רואהו".
מסופר על אחד הצדיקים שהתאכסן בכפר. משנכנס לחדרו וביקש לשתות, הגישה לו בעלת הבית כוס חלב ויצאה. כעבור שעות אחדות התברר שהיה בבית גם חלב נוכרי, הבקבוקים התחלפו, ובטעות הוגש לצדיק חלב אסור. נחרדו בני הבית ומיהרו אל חדרו להתנצל, ומצאו את הכוס עומדת במקומה מבלי שנגע בה כלל, אף שהיה צמא וביקש לשתות. כששמע את הסיפור אמר: "הרי כתוב בגמרא במפורש: חלב עכו"ם - שאין ישראל רואהו".
אם כן, שלושה מצבים לפנינו ביחס לרע:
הצדיק: אינו רואה את הרע כלל. אין זה שהוא רואה ונדרש להתמודד, אלא שאינו רואה.
הבינוני: רואה, ואפשר שתעלה במוחו מחשבה, אך מיד הוא דוחה אותה.
הרשע: עולה בו הרצון לשתות. בין שנכשל ובין שהתאפק, ראשו כבר נתון בתוך הכוס.
וזהו סיום לשונו של אדמו"ר הזקן: "אינו עולה בדעתו לעשות האיסור בפועל ממש חס ושלום, אלא הרהורי עבירה הקשים מעבירה" - הרהורים אלו יכולים לעלות למוחו ולבלבלו מתורה ועבודה. וכבר עמדנו על הטעם לכך שהרהורי עבירה קשים מן העבירה: כאשר האדם מטמא את מוחו, חמור הדבר מטומאת אבר אחר בגוף, שכן המוח הוא המכשיר העדין ביותר בגופו, וקלקול בו חמור משבר בחלק חיצוני.
שלוש עבירות שאין אדם ניצול מהן בכל יום:
כמאמר חז"ל, שלוש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום:
הרהור עבירה - העולה במוח בכל יום.
עיון תפילה.
לשון הרע - שבה עוסקת שם הגמרא בהרחבה.
אדמו"ר הזקן מביא ממאמר חז"ל זה שתי עבירות בלבד מתוך השלוש: הרהור עבירה ועיון תפילה.
מהו "עיון תפילה", ומה עניינו לכאן?
לכאורה די היה לאדמו"ר הזקן לציין שאין אדם ניצול בכל יום מהרהור עבירה, ומדוע צירף גם את "עיון תפילה"?
בגמרא נחלקו רש"י ותוספות בביאור המושג:
לפירוש רש"י: אדם שהתפלל בחיות ובכוונה, ועולה בדעתו שתפילתו הייתה טובה ובוודאי תתקבל ומגיע לו שייענה. הגמרא במסכת ברכות מלמדת שהמעמיד עצמו כך גורם שיעיינו במעשיו ויבדקו אם אכן ראוי הוא, ולפיכך מוטב שלא ייכנס לחשבון זה.
לפירוש תוספות: מדובר על הקושי לעיין בתפילה ולכוון במילותיה, מחמת מחשבות זרות הנופלות בשעתה.
אלו ואלו דברי אלוקים חיים, אלא שכאן נוקט אדמו"ר הזקן כשיטת התוספות. לפי פירוש זה, "הרהור עבירה" ו"עיון תפילה" בני משפחה אחת הם: בכל יום נופל לאדם הרהור, ובכל יום מתקשה הוא לכוון בתפילתו מחמת אותם הרהורים. אפילו תפילה קצרה בת שורות אחדות, לרכז את הדעת בכל מילותיה אינו דבר קל. משום כך מביא אדמו"ר הזקן את שני העניינים יחד. נמצא שאף הבינוני מתמודד עם הרהורי עבירה, אלא שהוא מתמודד עמם בהצלחה ואינו מהרהר באופן המביא לכישלון.
הרהורי עבירה והרהורי כפירה:
לסיום נביא הערה שהעיר הרבי באחת משיחותיו. יש עניינים שאין רשות להרהר אחריהם כלל. נאמר בתורה: "זאת חוקת התורה אשר ציווה ה' לאמור", ומדובר במצוות פרה אדומה. רש"י מבאר מדוע נקראת "חוקת התורה": מפני שהשטן ואומות העולם מקניטים את ישראל ואומרים "מה המצווה הזאת ומה טעם יש בה", לכך נאמר בה "חוקה" - גזירה היא ואין רשות להרהר אחריה.
אין הכוונה שיש רשות להרהר והאדם דוחה את ההרהור, אלא שאין רשות להרהר כלל, שכן הרהור כזה הוא הרהור של כפירה וחוסר אמונה. וההרהורים שעליהם מדובר כאן בתניא אינם מסוג זה: הבינוני אינו מהרהר "מה עניינו של דבר זה", אלא עולים בו הרהורים הנוגעים לקיום המעשי, ואף בהם אין הוא חושב או מתכנן להיכשל. הרהורי כפירה אינם עולים בו כלל, שאין הוא שייך לתחום זה.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי הבינוני עוסק בקדושה בתמידות, ורושם ההתבוננות שבתפילה נשאר בו ומעניק למוח שליטה על הלב; אך האהבה הנותרת היא אהבה מסותרת וטבעית שאינה פרי עמלו, ולפיכך אין בכוחה למחוק את אהבת הנפש הבהמית. לכן מתעוררות בו לאחר התפילה תאוות לענייני העולם הזה, בהיתר ובאיסור, כאילו לא התפלל כלל. עם זאת, בדבר איסור אין עולה בדעתו לעשות בפועל ממש, אלא הרהורי עבירה הקשים מעבירה, והוא דוחה אותם מיד; מחשבה רצונית אפילו לשנייה אחת מוציאה אותו לשעה זו מגדר בינוני. עמדנו על שלוש העבירות שאין אדם ניצול מהן בכל יום ועל שני הפירושים ב"עיון תפילה", וכן על ההבחנה בין הרהורי עבירה, שאף הבינוני מתמודד עמם, לבין הרהורי כפירה, שאינם שייכים בו כלל.
בחלק הבא נמשיך בדבריו של אדמו"ר הזקן בפרק י"ב ובביאור עבודתו של הבינוני.