בחלק הקודם למדנו על שני אופנים בדרכי שליטת המוח על הלב ואשר כוח זה נטוע בטבע יצירתו של האדם, כנלמד מן הפסוק "יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך". כעת נעמוד על הפסוק שמביא אדמו"ר הזקן מספר קהלת, ועל היחס שבין החכמה לסכלות - לא במובן הפשוט של אדם חכם ואדם טיפש, אלא במובן של קדושה מול טומאה.
דיוק בלשון הפסוק:
אם נפתח את ספר קהלת ולא נסתפק בציטוט שבתניא, נגלה דיוק נפלא: בפסוק המקורי נאמר "וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך", ואילו אדמו"ר הזקן כותב "כדכתיב וראיתי" ומשמיט את המילה "אני". לכאורה, אם ברצונו לקצר, מדוע לא השמיט גם את המילה "וראיתי" וכתב בפשטות "שיש יתרון לחכמה"? מדוע דווקא המילה "אני" נשמטת, והמילה "וראיתי" נשארת?
הרבי מבאר על פי הזוהר הקדוש: לכאורה המילה "אני" מיותרת, שהרי האומר "וראיתי" ממילא מדבר על עצמו. אלא ששלמה המלך בא לומר בכך שיש דברים שהוא רואה ואין אחרים רואים אותם - רמות כאלה של חכמה ושל סכלות שאינן במישור ההשגה האנושית הרגילה, ואין כל אדם יכול לראותן.
לפיכך משמיט אדמו"ר הזקן את המילה "אני": אין הוא בא לצטט את המובן העמוק של הפסוק, השייך לראייתו המיוחדת של שלמה המלך, אלא את המובן הפשוט - שברמה הפשוטה כל אדם יכול לראות זאת בחוש, שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך.
"כיתרון האור מן החושך":
וכך מבאר אדמו"ר הזקן בלשונו: כשם שלאור יש יתרון, שליטה וממשלה על החושך, ומעט אור גשמי דוחה הרבה מן החושך - ולא על ידי מלחמה, אלא שהחושך נדחה ממנו מאליו וממילא, ברגע שמופיע מעט אור החושך נעלם מעצמו.
כך בדיוק נדחית ממילא סכלות הרבה של הקליפה והסטרא אחרא שבחלל השמאלי מפני החכמה שבנפש האלוקית שבמוח. הקליפה כולה סכלות ושטות, כמאמר חז"ל "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" - כל עוון הוא שטות, וכל שטות היא סכלות.
אין פירוש הדבר שכל שיעורי האור שווים; ודאי שככל שהאור רב יותר כן הדחייה גדולה יותר. ואף על פי כן, אפילו אדם המצוי בשפל, אם ילמד משנה קצרה של שתי שורות או יקרא פסוק אחד של תורה - כבר יקבל בכך כוח להתעורר ולדחות את הקליפה באופן שאין לו כל יחס למצבו קודם לכן.
האם המוח מוליד מחשבות שליליות מצד עצמו?
מצד עצמו לא. כפי שלמדנו בפרק ט', מקורן של התאוות הוא בחלל השמאלי שבלב, ומן הלב עולות המחשבות השליליות אל המוח; המחשבות אינן אלא בבואה של הלב. כשם שהמחשבות החיוביות באות מן החלל הימני. המוח מצדו מעבד ומקבל החלטות, ובזה הוא הבקרה של האדם.
אך לא זו בלבד: כפי שלמדנו, המוח הוא גם מרכז לנפש האלוקית. לנפש האלוקית שני מרכזים - החלל הימני שבלב והמוח - ומשום כך המוח שולט על הלב, ובמיוחד כאשר מדובר בצד הקדושה. ממילא, מעט חכמה ומעט קדושה שבמוח דוחים את התאוות שבלב.
זהו רצונה של הנפש האלוקית, "למשול לבדה בעיר" - היינו בגוף - ולהתלבש בשלושת לבושיה בכל הגוף כולו: במחשבה, בדיבור ובמעשה, בקיום תרי"ג מצוות התורה.
מצבו של הבינוני:
בשעת התפילה: המוח מאיר בעוצמה גדולה, והנפש הבהמית כישנה.
לאחר התפילה: הבהמה מתעוררת ושולחת תאוות, אך אין הן מצליחות לחצות את סף הביצוע, משום שהמוח שולט על הלב, ובמיוחד בצד הקדושה.
מדוע, אם כן, אין הבינוני נקרא צדיק?
לכאורה, אדם שהגיע למצב כזה, שאין הנפש הבהמית מצליחה להכשילו כלל במחשבה, בדיבור ובמעשה, ובשעת התפילה לבו כולו בקדושה - הרי הוא צדיק גמור.
על כך כותב אדמו"ר הזקן: "ואף על פי כן אינו נקרא צדיק כלל" - לא צדיק וטוב לו ואף לא צדיק ורע לו. הטעם לכך הוא שברובד הפנימי של הלב הבהמה של הבינוני קיימת, בועטת ומנסה להשתולל בכל עת, ואילו אצל הצדיק, כפי שלמדנו בפרק י', אין הדבר קיים כלל.
בלשון התניא: היתרון אשר לאור הנפש האלוקית על החושך והסכלות של הקליפה, הנדחה ממילא, "אינו אלא בשלושה לבושים הנ"ל ולא במהותה ועצמותה". הבינוני גובר במחשבה, בדיבור ובמעשה - וזהו דבר גדול והוא העיקר - אך אין הוא שולט על מהותה ועצמותה של הנפש הבהמית שמן הקליפה שבחלל השמאלי, על המידות והתאוות עצמן, ואלו לא נדחו כלל ממקומן בבינוני לאחר התפילה.
בשעת התפילה, מתוך ההתרוממות וההתרגשות, נדמה לו לבינוני שכבר אין לו בהמה ואין לו תאוות; מיד לאחריה הוא רואה שהבהמה נותרה בעינה. אהבת ה' שהייתה לו הייתה שייכת לזמן התפילה בלבד, שהיא שעת הכושר, שעת מוחין למעלה ושעת מוחין למטה, וכשתמה אותה עת של חסד הוא שב אל מציאותו הבהמית המוכרת. זהו שכותב אדמו"ר הזקן "שאין רשפי אש אהבת ה' בהתגלות לבו בחלל הימני" לאחר התפילה: משנכבתה אש התפילה, מתעוררת מחדש האש הבהמית והמלחמה מתחדשת - ומשום כך אין הוא צדיק.
זוהי עבודתו של הבינוני: לחיות את נקודת ההווה ולשלוט על עצמו שלא להיכשל ברגע הנוכחי. ההווה הזה נמשך גם למחרת, והמלחמה מתחדשת בכל יום מחדש - אותן התמודדויות עצמן במשך מאה ועשרים שנה, שלעיתים משתנות ולעיתים מתגברות. כפי שנלמד בהמשך, הבינוני נברא להיות לוחם כל ימיו, וכשהוא נופל עליו להתרומם מיד ולא להתייאש מן המלחמה המתמדת. השאלה אם יכול אדם לשחזר לאחר התפילה את אותו מצב שהיה לו בשעתה - עליה נעמוד בסוף פרק י"ג.
לסיכום: בחלק זה למדנו את הדיוק בהשמטת המילה "אני" מן הפסוק "וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות" - שכן במובן הפשוט, שכל אדם רואה בחוש, מעט אור דוחה הרבה חושך מאליו וללא מלחמה, וכך דוחה מעט חכמה שבנפש האלוקית סכלות רבה של הקליפה. עמדנו על כך שהמחשבות השליליות מקורן בלב, ושהמוח, בהיותו מרכז לנפש האלוקית, שולט על הלב. ואף על פי כן אין הבינוני נקרא צדיק כלל, שכן שליטתו היא בשלושת הלבושים בלבד ולא במהותה ועצמותה של הנפש הבהמית, שאינה נדחית ממקומה לאחר התפילה.
בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן בפרק י"ב, ונעמיק במלחמתו המתמדת של הבינוני ובאופן שבו עליו לנהוג בשעת נפילה.