בחלק הקודם למדנו כי דרגת הבינוני היא מתנה המצויה בהישג ידו של כל אדם. כעת יש לדייק בלשונו של אדמו"ר הזקן, הכותב שכל אדם יכול לעמוד בכך "ברצונו שבמוחו", ומתוך כך נעמוד על היחס שבין המוח, הרצון והלב.
עד כה נאמר כי המוח שליט על הלב. עניינו של המוח הוא לימוד, הבנה והתבוננות, ודרך פעולתו היא באמצעות השכל: ההבנה שולטת על הרגש. כאן מוסיף אדמו"ר הזקן ביטוי חדש - השליטה נעשית 'ברצונו שבמוחו', כלומר על ידי כוח הרצון. נשאלת השאלה: מה פועל את השליטה - ההבנה או הרצון?
שני אופנים בשליטת המוח על הלב:
שליטה מצד ההבנה: המוח שליט על הלב בדרך של שכנוע והסבר, כאב המלמד את בנו ומסביר לו עד שהדברים מתקבלים על לבו.
שליטה מצד הרצון: הרצון הבא כתוצאה מהבנת המוח פועל בדרך של שליטה ומרות, כאדון המצווה על עבדו.
מדוע נדרש כוח הרצון? מפני שכאשר מתעוררת רוח התאווה שבלב, אין תמיד שהות להמתין עד שהמוח יפעל על הלב בדרך ההסבר וההתבוננות; בינתיים עלול האדם ליפול. על כן משתמש הוא בכוח הרצון שבמוחו, שישלוט על רוח תאוותו שבלבו.
יש לעמוד על גדר השליטה המדוברת כאן: "שלא למלאות משאלות לבו במעשה דיבור ומחשבה". הלב מצדו ממשיך לחשוק ולרצות, ומשאלתו היא שהתאווה תבוא לידי ביטוי במעשה, בדיבור או במחשבה; שליטת המוח מונעת את הביטוי הזה בלבד, ומעבר לכך - "ולהסיח דעתו לגמרי מתאוות לבו אל ההפך לגמרי". אין מדובר בשינוי הלב עצמו, אלא בעצירתו.
ראוי לציין כי בפרק י"ז יופיע שוב הביטוי "מוח שליט על הלב" באופן מודגש יותר. שם יבאר אדמו"ר הזקן שיש בכוח המוח לשלוט על הלב עצמו ולשנות את התאווה עצמה. זהו שלב מתקדם, ואילו כאן עוסקים אנו בשלב שבו הלב משתולל והמוח עוצר בעדו מלבוא לידי ביטוי.
כוח שבטבע היצירה:
כוח זה הוא, כלשון אדמו"ר הזקן, "בתולדותיו" - בטבע יצירתו של האדם. אין הוא קשור דווקא לתורה ומצוות או לענייני קדושה, אלא זהו טבע אנושי כללי שבו ברא הקדוש ברוך הוא את האדם. כך, למשל, אדם המקפיד על דיאטה ולבו נמשך אחר מאכלים שונים, מרגיל את מוחו לשלוט על לבו ולמנוע את מילוי משאלותיו. אין איזון וכוחות שקולים בין המוח ללב, אלא יתרון קבוע למוח על הלב.
ומוסיף אדמו"ר הזקן: "ובפרט אל צד הקדושה". גם כאשר אין מדובר בהתמודדות שבין קדושה להפכה, המוח שליט על הלב; אך כאשר המלחמה היא בין רצון הלב לבין הבנת המוח שיש לאחוז בקדושה, מתגבר יתרונו של המוח פי כמה וכמה, והשליטה בתאוות הלב ודאית ובטוחה יותר, שכן יתרון אמיתי יש לקדושה.
"כיתרון האור מן החושך":
על יתרון זה מביא אדמו"ר הזקן את דברי שלמה המלך בקהלת: "וראיתי שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך".
יש לדקדק בפסוק: משל מביאים כאשר הנושא המבואר מופשט ועמוק ואינו מובן באופן מיידי, וכדי לקרבו אל השכל נעזרים בעניין פשוט ומוחשי יותר. אך מה בא המשל ללמד כאן? שיש יתרון לחכמה על הסכלות הוא דבר המובן מאליו, ואין צורך במשל כדי להוכיחו.
אלא שאין כוונת שלמה המלך לחכמים ולטיפשים כפשוטם. 'חכמה' כאן היא שם נרדף לקדושה, ו'סכלות' - להפך הקדושה. כך מצינו בכינויים "מלך זקן וכסיל" ליצר הרע ו"ילד מסכן וחכם" ליצר הטוב, וכך אמרו חז"ל במסכת סוטה: "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" (ובהמשך התניא יבואר מהי אותה שטות, שהרי לכאורה יש עוברי עבירה שהם חכמים גדולים).
לפי זה אומר שלמה המלך: את אופן ההתמודדות שבין הקדושה לטומאה יש ללמוד מן המתרחש במציאות שבין האור לחושך. ראוי להקדים כי החושך המדובר כאן הוא היעדר האור. בפנימיות התורה נידונה השאלה אם החושך הוא בריאה בפני עצמה או שאינו אלא היעדר האור, וכאן מדובר בחושך שהוא היעדר האור בלבד.
שני פרטים נלמדים מן המשל:
מעט אור דוחה הרבה מן החושך: את החושך אין מגרשים במקלות. חדר גדול ואפל, די בגפרור קטן שיודלק בו כדי שמצב החושך יתבטל.
הדחייה נעשית מאליה: אין כאן התגוששות בין שתי ישויות הנאבקות זו בזו; ברגע שנכנס מעט אור, הולך החושך מעצמו, ללא מלחמה.
אין הכוונה שגפרור אחד מאיר כאור השמש, שכן יש דרגות בעוצמת האור, וככל שיתווסף אור כן יגדל היעדר החושך. אך המצב של חושך, שבו אין האדם רואה דבר ואינו מבחין היכן הדלת והיכן החלון, בטל מיד עם הדלקת האור המועט.
וכך גם בנמשל: כאשר לבו של אדם מלא בטומאה, בתאוות ובשטויות, די במעט אור - מעט התבוננות של המוח ולימוד של תורה וקדושה - כדי להעלים את החושך במהירות ומאליו, ללא צורך במלחמה. זוהי כוונת המשל והנמשל שהביא שלמה המלך.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי השליטה על הלב נעשית בשני אופנים - בדרך ההבנה, כאב המסביר לבנו, ובדרך הרצון שבמוח, כאדון המצווה על עבדו, ובה נוקטים כאשר אין שהות להמתין לפעולת ההסבר. השליטה בשלב זה עניינה מניעת ביטוי התאווה במחשבה, בדיבור ובמעשה, ואילו בפרק י"ז יתבאר כוח המוח לשנות את הלב עצמו. כוח זה נטוע בטבע יצירתו של האדם, ובפרט מתגבר הוא בצד הקדושה, כנלמד מן הפסוק "יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך" - חכמה היא קדושה וסכלות היא הפכה, ומן המשל למדנו שמעט אור דוחה הרבה מן החושך, והדחייה מתרחשת מאליה.
בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן ונעמיק בביאור עניינה של 'רוח השטות' שבגללה עובר האדם עבירה.