בחלק הקודם למדנו את העמוד הראשון של פרק י"ב, ועצרנו בראש עמוד י"ז. נפתח בחזרה תמציתית על עיקרי הדברים, ומשם נמשיך הלאה. ראוי להקדים כי הגדרת הבינוני אינה עניין שניתן למצותו בשיעור אחד או בשניים: התניא מקדיש לנושא זה פרקים רבים, המתארים את מצביו השונים של הבינוני ואת דרכי התמודדותו. בפרק י"ב אנו מתחילים להניח את היסודות הראשונים להבנת העניין.
ההגדרה הראשונה - מחשבה, דיבור ומעשה:
אדמו"ר הזקן מלמד כי ההגדרה הראשונה של הבינוני נוגעת לצד הביצועי של הנפש: כל מה שקשור למחשבה, לדיבור ולמעשה. בשלושה אלה הבינוני זהיר ואינו נכשל - לא במחשבותיו, לא בדיבוריו ולא במעשיו.
עד כדי כך, שאדמו"ר הזקן נוקט הגדרה נפלאה: הבינוני הוא מי ש"לא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם". הגדרה זו מעוררת שתי תמיהות:
כיצד ניתן לומר שהבינוני לא עבר עבירה מימיו? וכי מי שנכשל פעם אחת אבודה דרכו, ושוב לא יוכל להיות בינוני?
כיצד ניתן לקבוע שלא יעבור לעולם? הרי הבחירה החופשית אינה נלקחת מאיש, ומה מקום לומר שכבר עתה ברור שלא ייכשל בעתיד?
למדנו כי אף שהלשון מתייחסת לכאורה לעבר ולעתיד, עיקר כוונתו של אדמו"ר הזקן בפרק זה להגדיר את מצבו של הבינוני בהווה.
סוד הבינוני - חיי הרגע:
סוד הצלחתו של הבינוני הוא בהתמקדותו ברגע שבו הוא נמצא. אין הוא מושפע ממשקעי העבר, ואין מחשבתו טרודה בשאלה כיצד ייראה מחר. דרכם של רוב בני האדם הפוכה: אדם כועס עתה על מה שנעשה לו אתמול ונותר תקוע במאורע שחלף, וכשמזדמן לו דבר טוב הוא מיד תוהה מה יעשה בו מחר - ולעולם אינו מנצל כראוי את הנדרש ממנו בהווה. הבינוני, לעומתו, מתרומם מעל העבר ואינו מונח בעתיד: אם חטא בעבר, שב בתשובה שלמה והעניין נמחק ממנו; ובמצבו הנפשי עתה ברור לו שלא יחטא.
הבנה זו אף מסייעת לאדם להתגבר על יצריו. אין הוא נדרש לומר לבהמיות שבו: מעתה אנו מתנתקים לחלוטין מכל ענייני העולם - אמירה גדולה וקשה מנשוא. עליו לומר לה בכל רגע ורגע: "ברגע הנוכחי אנו שולטים ועושים את הנדרש", וכשיגיע הרגע הבא - שוב מתחילה העבודה מחדש. כך חי האדם רגע אחר רגע.
עבודת הלב בשעת התפילה:
נקודה נוספת שלמדנו: אין הבינוני עוסק רק בצד של מחשבה, דיבור ומעשה, אלא פועל גם בצד הרגשי, בצד הלב. באיזה מצב? בזמן התפילה, שהיא שעת הכושר של האדם ועת רצון. כאשר הוא מתבונן בגדלות הבורא - בברכות קריאת שמע ובסדר התפילה - נפשו הבהמית נרדמת, ואף לאחר סיום התפילה נותר בו רושם מאותה התבוננות.
ומה יאמר מי שחש שהתפילה חלפה ולא התחולל בו דבר?
נקדים פתגם המובא בספר "היום יום" בעניין הגשם. הגשם קרוי בפינו גשמי ברכה, ואף על פי כן ניתן לראות בחוש כי באותה חלקת אדמה שעובדה הוא מצמיח פירות טובים, ואילו שניים־שלושה מטרים הצידה מצמיח אותו גשם עצמו קוצים ודרדרים. הגשם ברכה הוא ללא ספק, אלא שהברכה ניכרת אצל מי שחרש, זרע, טיפח ועמל על שדהו - הוא זה שיחוש את התועלת שבגשם.
כך בענייננו: זמן התפילה הוא אכן עת רצון ושעת מוחין דגדלות, אך רוממות זו פועלת אצל מי שעובד על עצמו בהתמדה - אצל הבינוני, הזהיר שלא להיכשל במחשבה, בדיבור ובמעשה, ומקבל עליו עול מלכות שמיים בכל רגע ורגע. אצלו אין ההשפעה נופלת על ריק, אלא על קרקע שהוכשרה, ולפיכך ההתבוננות פעילה במוחו ומשפיעה על הבהמיות שתירדם.
לאחר התפילה - "המוח שליט על הלב":
אל לו לבינוני לדמות שאם בשעת התפילה נרדם יצרו, הרי שהיצר כבר מת וניתן לקוברו. אדמו"ר הזקן מלמד שלא כן: לאחר התפילה מתעוררת הנפש הבהמית כאילו לא הייתה תפילה כלל, על כל התאוות שבעולם, ושוב היא מבקשת להתענג כבתחילה. ומדוע אין היא מצליחה להפילו? כאן מגיע המשפט שבו עצרנו, בשורה השנייה שבראש עמוד י"ז: מפני שהמוח שליט על הלב. בשעת התפילה עמל המוח והתבונן בגדלות הבורא, וכיוון שהמוח פעיל אצלו - הוא השולט על הלב, אף שבלב עצמו יש תאוות.
ומוסיף אדמו"ר הזקן: "כי המוח שליט על הלב בתולדתו וטבע יצירתו" - זו מתנה שקיבל האדם עם בריאתו. הדבר ניכר אף ביצירה הפיזית: אצל הבהמה המוח והלב מצויים באותו מפלס, ואילו אצל האדם המוח נתון מעל הלב. צורת יצירתו של האדם מעידה אפוא שהמוח נועד למשול בלב, וכך נברא בתולדתו - שכל אדם יכול "ברצונו שבמוחו להתאפק ולמשול ברוח תאוותו שבלבו".
לסיכום: בחלק זה חזרנו על יסודות הגדרת הבינוני: זהירותו במחשבה, בדיבור ובמעשה, ופשר ההגדרה "לא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם" - הגדרת מצבו בהווה, בחיי הרגע, מתוך התרוממות מעל העבר ואי־טרדה בעתיד. למדנו שהבינוני פועל גם בצד הלב בשעת התפילה, שהיא עת רצון ושעת הכושר, וכי כמשל הגשם - ההשפעה ניכרת דווקא אצל מי שהכשיר את קרקע נפשו בעבודה תמידית. לבסוף ראינו שלאחר התפילה שב היצר ומתעורר, ואף על פי כן אין הוא מפיל את הבינוני, משום שהמוח שליט על הלב בתולדתו ובטבע יצירתו.
בחלק הבא נמשיך בביאור דבריו של אדמו"ר הזקן על שליטת המוח על הלב ועל משמעותה בעבודתו המעשית של הבינוני.