בחלק הקודם למדנו על מצבו של הבינוני. בחלק זה נעמוד על מצוות קריאת שמע וברכותיה, ועל מעלתו המיוחדת של הבינוני כפי שהיא בשעת התפילה ועל מצבו לאחריה.
קריאת שמע וברכותיה:
קריאת שמע היא מצוות עשה מן התורה, ועניינה אהבת השם וקיום המצוות. הברכות הנאמרות לפניה ולאחריה אינן מן התורה אלא מתקנת חכמי ישראל:
בשחרית: שתי ברכות לפניה וברכה אחת לאחריה.
בערבית: שתי ברכות לפניה ושתי ברכות לאחריה.
מטרתן של ברכות אלו היא לשמש הכנה לקיום קריאת שמע. והנה, בדרך כלל ההכנה קודמת למעשה - "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת". את הברכות שלפני קריאת שמע ניתן להבין כהכנה למצווה, אך הברכה הנאמרת לאחריה, לאחר שכבר נקראה קריאת שמע וכבר התרומם האדם - כיצד תיחשב, אם כן, כהכנה?
התשובה טמונה בדיוק הלשון: הברכות הן הכנה לקיום קריאת שמע. אין די בקריאה עצמה; יש להעניק לה קיום ואחיזה בכל שעות היום, ולא להותירה בין כותלי בית הכנסת ולשוב אל חיי היומיום כאילו לא אירע דבר. משום כך פותחת הברכה שמיד לאחר קריאת שמע של שחרית: "ויציב ונכון וקיים... הדבר הזה עלינו" - הדבר שנקרא זה עתה בקריאת שמע אמת ויציב הוא. חמש עשרה הווי"ם הנאמרות שם כל תכליתן להמשיך את הדברים אל שעות היום כולן, וכלשון הברכה "אשרי איש שישמע למצוותיך" - האדם המקיים את המצוות בפועל הוא הנותן קיום לקריאת שמע.
מדוע נקראות "ברכות קריאת שמע"?
בפרק מ"ט בתניא מובאת שאלה הנוגעת לענייננו. כשאומרים "ברכות קריאת שמע", ההיגיון מורה על נוסח מסוים. ברכת התפילין היא "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להניח תפילין", וברכות הנהנין הן ברכות קצרות הנאמרות קודם ההנאה - מזונות, האדמה, העץ והגפן. לפיכך, אם קריאת שמע היא מצוות עשה מן התורה, כשם שמברכים קודם עטיפת ציצית וקודם תקיעת שופר, היה ראוי שתיקבע ברכה קצרה: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לקרוא קריאת שמע", ומיד "שמע ישראל". בפועל אין זה כך: ברכות קריאת שמע הן עמודים ארוכים העוסקים בבריאת העולם, במלאכים וביציאת מצרים. מה עניינם לקריאת שמע?
לפי האמור הדבר מובן. קריאת שמע היא דרישה גבוהה מאוד מן היהודי - להגיע לאהבת השם. כדי להגיע לכך קבעו חכמים ברכות, וברכה מלשון המשכה: נתינת כוח הממשיכה את האדם אל קריאת שמע ומקשרת אותו אליה. וכיצד? בהתבוננות בגדולת השם הקודמת לה.
ירידת הדורות ותוספת ההכנה:
בדורות הראשונים די היה בברכות קריאת שמע כהכנה.
משירדו הדורות קבעו חכמים שאין בכך די, והוסיפו את פסוקי דזמרה ומזמורי תהילים. אין פותחים את התפילה מיד ב"יוצר אור ובורא חושך", אלא ב"אשרי יושבי ביתך" ובמזמורים, שבהם יש להתבונן.
בדורות האחרונים אף זה אינו מספיק, ונדרש לימוד חסידות קודם התפילה - אותם קטעים ומאמרים המעוררים את הלב ואת הרגש לגדולת השם. רק מתוכם מתחיל האדם להבין מה הם פסוקי דזמרה ומה הן ברכות קריאת שמע.
ואף לאחר כל ההכנות הללו נאמר בלשון "כולי האי ואולי" - אולי בהגיעו ל"ואהבת" יתעורר בו דגדוג קל שיפעל עליו.
הבינוני בשעת התפילה:
הבינוני המצליח להגיע למצב זה, שעת התפילה אצלו היא שעה שבה הוא כצדיק ממש. אין הוא נתון במלחמה ובהתמודדות עם התאוות, אלא שרוי באווירה אחרת לחלוטין. הרעש שבחלל השמאלי, הקיים אצלו כל היום והוא שומר עליו שלא יצא אל הפועל, כפוף ובטל בשעה זו לטוב המתפשט בחלל הימני מחכמה בינה ודעת שבמוח. משום שהטוב שבלב מתמלא ומתרבה בטוב אלוקי הבא מן המוח המקושר בגדולת אין סוף ברוך הוא, נרדם יצרו הרע של הבינוני לחלוטין.
מדוע נאמר כאן שהטוב מתפשט בחלל הימני מן המוח?
בפרק ט' למדנו כי לנפש האלוקית שתי עמדות בגוף האדם: האחת בחלל הימני שבלב, והשנייה במוח. מלשון זו עלול להשתמע כאילו מרכזה במוח בלבד, ובשעת התפילה מתפשט הטוב אף אל הלב, ואילו לפי הנאמר בפרק ט', הטוב שבחלל הימני קיים בזכות עצמו ואינו זקוק למניע מן המוח. ההסבר הוא שאכן שני מרכזים ישנם, אלא שיש זמנים שבהם הטוב שבלב הוא המעורר, ויש זמנים שבהם הטוב שבמוח הוא השולט והמעורר. זמן התפילה הוא שעת מוחין דגדלות למעלה, שעת הכושר לעורר את החכמה בינה ודעת שבנפש, ולפיכך משם פורצת ההארה האלוקית. אין הלב פורץ מאליו בלא התבוננות: המוציא מילים בפיו בלא מחשבה, לא יתעורר בו רגש אמיתי ולא תהיה לדברים השפעה ומשמעות. ההשפעה באה אך ורק בעקבות התבוננות המוח.
לאחר התפילה:
בהסתלקות המוחין דגדלות אין סוף ברוך הוא, עם סיום התפילה, נוחת הבינוני בחזרה אל המציאות. אין הוא צדיק שעקר את הרע מלבו, אלא הצליח להרדימו לזמן מסוים; וכל סם הרדמה פג בשלב מסוים והכאבים שבים. הרע חוזר וניעור בחלל השמאלי ומתאווה תאווה לתאוות עולם הזה ותענוגיו. הבינוני מרגיש כי התחום מוכר לו והוא שייך אליו, אך מופרך אצלו לחלוטין לעשות זאת בפועל.
רשע וטוב לו: עומד ליד החנות שבה נמכרים מאכלות אסורים, רוצה להיכשל, ויכול להיות שבסופו של דבר יתגבר ולא ייכנס. אף זהו בעל מדרגה, ובימינו יקראו לו צדיק גמור, אך באמת אין זו אלא דרגת רשע וטוב לו.
הבינוני: עובר ליד אותה חנות, ויודע שיש בה מאכלים טעימים - אך אין הדבר שייך אליו כלל. לא יעלה בדעתו תכנון כיצד להיכנס לשם, ואף דמיון בעניין אינו מפתח.
וזהו שנאמר: "רק מפני שלא לו לבדו משפט המלוכה והממשלה בעיר". אמנם היצר הרע חוזר וניעור לאחר התפילה, אך אין הוא בעל הבית יחיד. שני שופטים ישנם בגוף, וכל צעד ביצועי טעון הסכמת שניהם. היצר הרע מעלה רעיון, והיצר הטוב עוצר בעדו ואינו נותן לו לצאת אל הפועל. לפיכך "אינו יכול להוציא תאוותו מכוח אל הפועל" ולהתלבש באיברי הגוף במעשה, בדיבור ובמחשבה ממש.
יסוד זה מרומז בפסוק "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך". ספרי המוסר מבארים כי לאדם שערים רבים בגופו - העיניים, האוזניים, האף והפה - ועל כל שער ושער צריך להעמיד שופט ושוטר. אין לפתוח את השערים באופן חופשי לכל הבא, אלא יש לדעת מתי לפתוח ומתי לסגור. זהו כוחו של היצר הטוב, השולט בסופו של דבר ומונע את הוצאת התאווה אל הפועל.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי ברכות קריאת שמע שתיקנו חכמים הן הכנה לקיום קריאת שמע - שתהא לה אחיזה בכל שעות היום, כמפורש בברכת "אמת ויציב ונכון וקיים". ראינו מדוע אין הברכות בנוסח קצר של ברכת המצוות, אלא התבוננות ארוכה בגדולת השם, שכן ברכה מלשון המשכה, והיא הממשיכה את האדם אל אהבת השם; וכיצד הוסיפו הדורות פסוקי דזמרה ולימוד חסידות קודם התפילה. עמדנו על מצבו של הבינוני בשעת התפילה, שבה הרעש שבחלל השמאלי בטל לטוב המתפשט מחכמה בינה ודעת שבמוח, ועל מצבו לאחריה, כאשר הרע חוזר וניעור אך אין בידו להוציא תאוותו מכוח אל הפועל.
בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן בפרק י"ב ונעמיק בגדרו של הבינוני במחשבה, בדיבור ובמעשה.