בחלק הקודם עמדנו על אופייה של נפש הבינוני: בצד הביצועי - במחשבה, בדיבור ובמעשה - אין הוא נכשל, ואילו בצד הרגשי מתנהלת מלחמה מתמדת: יש מצבים שבהם מנסה היצר הרע לעורר תאווה, ויש מצבים שבהם הנפש האלוקית מושלת ושולטת. כעת מוסיף אדמו"ר הזקן משפט מעניין, ובו רגעי החסד שניתנו לבינוני.
"כי אם בעיתים מזומנים":
יש לבינוני שעות, דקות ומצבים מסוימים ביום שבהם הוא כצדיק. באותם רגעים אין לו מלחמה כלל: נפשו הבהמית ישנה לחלוטין - אינה מדברת ואינה מעוררת תאוות. אלו רגעים נקודתיים בלבד, אך הם קיימים, ומהם שואב הבינוני את האנרגיה ואת הדלק להחזיק מעמד כל היום כולו. כל היום הוא נלחם בעצמו לבל ייפול, ועל כן הוא זקוק להפוגה שבה היצר הטוב הוא השולט הבלעדי, ללא כל התמודדות.
מתי מתרחשים אותם 'עיתים מזומנים'? בשעת קריאת שמע ותפילה.
ארבע פעמים קריאת שמע:
ביום כולו אומר היהודי ארבע פעמים קריאת שמע, ובקבלה מבואר שכל אחת מהן מהווה שלב בפני עצמו, שיש לו תוכן רוחני משלו:
בברכות השחר, לפני 'הודו'.
בתפילת שחרית - חובה מדאורייתא.
בתפילת ערבית - חובה מדאורייתא.
קריאת שמע שעל המיטה, לפני השינה.
הפעם השנייה - זו הנאמרת בתוך התפילה - היא בעלת העוצמה והתוקף הרוחני הגדולים ביותר, ובה נדרש המתפלל לעורר בעצמו מחשבה, התבוננות ותשומת לב ברמה הגבוהה ביותר.
"שעת מוחין דגדלות למעלה":
זמן קריאת שמע, ותפילת העמידה הבאה לאחריה, הוא עת מיוחדת בעולמות העליונים, המכונה "שעת מוחין דגדלות למעלה". וגם למטה, בעולם הזה, כלשון אדמו"ר הזקן, "היא שעת הכושר לכל אדם". אמנם הרשות נתונה לאדם לשבת בכל עת ובכל שעה, להתבונן בגדלות הבורא ולעורר בקרבו אהבת ה'; אך יש זמן הנקרא 'שעת הכושר': השערים פתוחים מלמעלה, וניתן לו סיוע אלוקי להצליח יותר במשימתו.
אין הכוונה דווקא לדרגות עליונות. פעם נשאל חסיד אם יש לו אהבת השם, והשיב: "דגדוג קל". אהבה שלמה היא דרגה, אך אותו 'דגדוג קל' בשעת התפילה - הוא הנדרש מן האדם, לעורר בלבו את ההחלטות הטובות שכל היום כולו יתנהל כראוי.
מהי תפילה?
תפילה אינה אמירת טקסט. חובת התפילה היא "עבודה שבלב", כנלמד מן הפסוק "ולעבדו בכל לבבכם". אמנם התפילה היא מצוות עשה, ובוודאי יש לומר את כל המילים - אף כאשר אין כוונה - אך המילים הן חלקה החיצוני, ואילו עיקר המצווה הוא עבודת הלב. אדם האומר את כל המילים בלא לדעת על מה הוא אומר ובלא לחשוב על דבר, לא התפלל אלא אסף מילים. הכוונה אינה תוספת נאה למצווה, אלא תוכנה הפנימי של העשייה.
עבודת הבינוני בשעת התפילה:
הבינוני יודע לנצל את ההזדמנות האלוקית שניתנה לו ומתפלל כראוי, ואז נרדמת בהמתו לחלוטין: אין לו התמודדות ואין לו מחשבות זרות. שלושה דברים מונה כאן אדמו"ר הזקן:
"מקשר חכמה בינה ודעת שלו להשם'" - הואיל ולמעלה זו שעת מוחין דגדלות, אף המוח שלמטה, חכמתו בינתו ודעתו של האדם, צריך להיות קשור בשעה זו לבורא עולם.
"להעמיק דעתו בגדולת אין סוף ברוך הוא" - בשעת התפילה על האדם להעמיק את שכלו ולהתבונן בגדולתו של הבורא.
"ולעורר את האהבה כרשפי אש בחלל הימני שבלבו" - שהתבוננות זו תוליד בלב רגש של אהבה לבורא עולם.
אהבה לבורא עולם היא לשון גבוהה ומופשטת, והשאלה היא במה היא באה לידי ביטוי.
אחד מגדולי צדיקי פולין, רבי דוד מלעלוב, סיפר על רועה צאן פשוט שהתבונן רבות בגדולת השם - שהרי השהות בשדה עם הצאן מזמנת מחשבה מרובה - אך מעולם לא למד, ולא ידע כיצד ליישם את התרגשותו וכיצד להלבישה. תחילה החל לצפצף במשרוקית ואמר: "ריבונו של עולם, אני שורק לכבודך מרוב אהבתי אליך". משלא נרגע, החל לרוץ עם הצאן ואמר: "אני רץ לכבודך". לבסוף עלה לראש ההר ואמר: "ריבונו של עולם, לכבודך אני מתגלגל מראש ההר עד למטה". הוא התגלגל, נפל ולא קם. אמר אותו צדיק, כי מעשהו של אותו יהודי הקים רעש בעולמות העליונים והתקבל כקרבן עולה לה', משום שנעשה מתוך תמימות אמיתית ומחוסר ידיעה: הוא לא ידע כיצד לבטא את עוצמות לבו, ולפיכך חיפש דרכים שאינן דרכים.
אהבה המתלבשת בתורה ובמצוות:
ואולם כאשר נדרש היהודי לעורר אהבה לבורא עולם, ממשיך אדמו"ר הזקן מיד: "לדבקה בו בקיום התורה ומצוותיה מאהבה". אין מושג של אהבה העומדת לעצמה - "אני אוהב את בורא עולם" - בלא תפילין ומזוזה, בלא שבת ולימוד תורה וכיבוד הורים. אין אהבה שאינה מתלבשת במצוות.
רעיון זה עצמו כתוב בקריאת שמע: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", ומיד לאחר מכן - "והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך, ושיננתם לבניך ודיברת בם... וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך, וכתבתם על מזוזות ביתך". אתה אוהב את בורא עולם, ועליך ליישם אהבה זו במצוות. זוהי אהבתו של יהודי.
כיצד מגיעים ל"ואהבת"?
אין האדם יכול ללחוץ על כפתור, שמשיאמר "ואהבת" יפרוץ לבו מיד באהבת השם. חכמי ישראל ראו שיש להכין את האדם למצב זה, שהרי כדי שהלב יתרגש, המוח חייב להקדים ולספק לו את המידע: האדם מתבונן בדבר, ומתוך כך מתעוררת בו המשיכה אליו.
לפיכך קבעו לומר לפני קריאת שמע את שתי הברכות 'יוצר אור' ו'אהבת עולם'. באריכות שבהן מסופר על גדולתו של בורא עולם: על היצירה ועל ששת ימי בראשית, על המלאכים ועל אופן עבודתם, על יציאת מצרים ועל קריעת ים סוף. כאן מתבונן האדם בגדולת אין סוף ברוך הוא. אם חושב הוא על מה שהוא אומר, יש סיכוי שבהגיעו ל"ואהבת" אכן תתעורר בו אהבה; אך אם גם את המילים הקודמות אמר כמילים בלבד, לא ייצא מכך דבר.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי לבינוני יש 'עיתים מזומנים' - רגעים שבהם אין לו מלחמה כלל ונפשו הבהמית ישנה, והם שעת קריאת שמע ותפילה, המעניקים לו את הכוח להחזיק מעמד כל היום. עמדנו על ארבע הפעמים שבהן נאמרת קריאת שמע ועל מעלתה המיוחדת של זו שבתוך התפילה; על היותה "שעת מוחין דגדלות למעלה" ו"שעת הכושר" למטה, שבה השערים פתוחים והסיוע האלוקי מצוי. הבהרנו שעיקר התפילה הוא עבודה שבלב ולא אמירת מילים, ושעבודת הבינוני בשעה זו היא לקשר את חכמתו בינתו ודעתו לה', להעמיק בגדולת אין סוף ברוך הוא ולעורר אהבה כרשפי אש - אהבה המתלבשת דווקא בקיום התורה והמצוות, ושההתבוננות בברכות שלפני קריאת שמע היא ההכנה אליה.
בחלק הבא נמשיך בעניין המבואר בקריאת שמע, ונעמיק בדרך שבה ההתבוננות המקדימה מולידה את האהבה המביאה לידי דבקות בקיום התורה והמצוות.