בחלק הקודם למדנו את הגדרת הבינוני שבפרק י"ב, כפי שנקט בה אדמו"ר הזקן: הבינוני הוא מי ש"לא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם, ולא נקרא עליו שם רשע אפילו שעה אחת ורגע אחד כל ימיו". כעת נעמוד על משמעותה של לשון זו.
ביאור הרבי בלשון "לא עבר ולא יעבור":
באחד ממכתביו מבאר הרבי את הכוונה במשפט זה: אין כאן דיון במה שהיה עם הבינוני בעבר או במה שיהיה עמו בעתיד, אף שהלשון נוקטת בעבר ובעתיד. אין הכוונה כפשוטה שמעולם לא חטא ושלעולם לא יחטא, אלא הדברים נאמרו על מצבו של הבינוני בהווה: כיום הוא נמצא במצב שבו מושג החטא מושלל ממנו לחלוטין. אם עבר עבירה בעבר - התנתק ממנה עד שאין לו אליה שום שייכות; וכיום השלילה אצלו בעניין העבירה מוחלטת עד כדי כך שלעולם לא יעבור. זהו תיאורו של מצב נפשי נוכחי.
ביטוי זה אינו חידושו של אדמו"ר הזקן. הרמב"ם בהלכות תשובה מגדיר את התשובה בלשון "שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם" - כבר ברמב"ם מופיעה הלשון "לעולם". ומהו פירושה? האם נלקח מן האדם כוח הבחירה?
העבר - "לא עבר עבירה מימיו":
הדבר דומה להלכה בדיני קידושין, שבה נידון האדם לפי מצבו ברגע זה ממש: כאשר נקבע שהוא צדיק, הכוונה שכרגע עקר את עצמו לגמרי מן המצב הקודם - ולא דווקא צדיק במובן האמיתי והמדויק, אלא צדיק במובן הכללי, כפי שאנשים קוראים לו כך לפי רוב מעשיו. כך גם כאן: נקודתית, במצב זה, הוא בינוני. אם תשובתו אמיתית לחלוטין, אין הוא רואה שום דרך שיחטא, ובכוחו להיהפך מקצה לקצה ברגע אחד - לרגע הזה, וכל רגע הוא הרגע הזה.
המשנה בפרקי אבות אומרת: "עבירה גוררת עבירה". אם עבר אדם עבירה ולא חזר עליה בתשובה אמיתית - אפילו התחרט חרטה כללית, כל עוד לא עקר אותה מליבו לגמרי ונשאר ממנה רושם כלשהו - עלול הוא להגיע לעבירה נוספת. אין זה מחויב המציאות, אך יהיו לו התמודדויות לא קלות. בגמרא מובא שהעבירה "מלפפת" את האדם, והמשנה מוסיפה שהיא גוררת - כמי שמחובר אל גרר, שכאשר הוא נוסע הוא מושך אותו אחריו.
מהו, אם כן, אדם שחזר בתשובה אמיתית? אדם שהתנתק. אם התנתק לגמרי מן העבירה הקודמת ולא נשאר ממנה רושם, אין דבר שיגרור אותו לעבירה נוספת, ולפיכך כרגע הוא במצב של מי שלא עבר עבירה.
מי נקרא "אדם שעבר עבירה מימיו"? מי שרואים בנפשו שהעבירה דבוקה בו, ושהוא נגרר אחריה בקלות, שכן לא התנתק מן העבירה הקודמת. אך הבינוני, גם אם אתמול עבר את החטאים החמורים ביותר, ברגע זה התנתק מהם בנתק מוחלט, ולפיכך כרגע הוא במצב שלא עבר עבירה מימיו. אי אפשר לייחס לו את העבירה, משום שהתרומם למצב שבו העבירה של אתמול אינה קיימת עוד מבחינתו.
העתיד - "ולא יעבור לעולם":
אין הכוונה שאנו יודעים בוודאות גמורה שמחר יתגבר על יצרו. אפשר שמחר יעמוד בפני ניסיון ופיתוי שמי יודע אם יעמוד בו, ואף אנו מתפללים בכל יום "ואל תביאנו לידי ניסיון". אלא שכרגע הוא נמצא במצב שמבחינת הרגע הזה הוא אומר: לא יכול להיות, ולא יהיה. כאדם המצוי בשעת התרוממות, השרוי באווירה הרוחנית של אותו רגע ומנותק מכל דבר - לא עבר ולא יעבור. זו כוונת התניא: הבינוני, במצב ההווה, מושלל לחלוטין ממושג החטא.
ואם תאמר, מדוע לא כתב אדמו"ר הזקן במפורש "בהווה"? דווקא לשון זו מבטאת את עוצמתו של המצב הממשי שבו האדם נמצא, וכוונתו מובנת מתוך המשך דבריו לאורך הפרקים: "לא עבר ולא יעבור" היא הגדרת המצב הנוכחי.
ראוי להעיר כי קיים גם מצב שבו מתרומם האדם לדרגה גבוהה יותר, ואז - ביחס למצבו החדש - הוא מרגיש שמה שהיה מתוקן לגמרי ביחס לאתמול, דורש כעת רמת תיקון גבוהה יותר. כמו הסיפור הידוע בעניין רבי סעדיה גאון והכנסת האורחים: אילו היה מאכסנו יודע מי האורח שלפניו, הייתה הכנסת האורחים שלו מרוממת יותר, ולפיכך נדרש תיקון. אין זה במובן של חטא וכישלון גס, אלא שבכל מצב עליו לומר שאין זה כמה שהיה. לא נרחיב בכך כאן, והדברים שייכים לפרקים כ"ח-כ"ט, שם מדובר בעניין זה.
אדמו"ר הזקן מוסיף ומחדד עד כמה מופרך הדבר אצל הבינוני: לא רק שאינו עובר עבירה במובנה הגס, אלא שאין נקרא עליו שם רשע, ואף אין מתעורר בו רושם של מחשבה רצונית לעבירה, "אפילו שעה אחת ורגע אחד כל ימיו". ההרחבה הזו באה להדגיש עד כמה מנותק האדם לחלוטין במצבו הנוכחי.
כאן מתעוררת שאלה: אדם שעשה תשובה כנה והתנתק ניתוק מוחלט ממצבו הקודם, ולאחר מכן בא לידי ניסיון קשה מאוד ולא עמד בו - הרי נפל שוב. האם ניתן לומר שקודם לכן היה בינוני?
התשובה היא שבאותו רגע אכן היה בינוני לאמיתו: באותו רגע היה מופרך אצלו לחלוטין שאי פעם יחטא, ובאותה אווירה אלוקית שבה היה שרוי - אילו היו מעמידים אותו אז בפני כל ניסיון שהוא, היה אומר "לא ייתכן". אך אין בכך הבטחה שבניסיון הבא יעמוד, שכן זו מלחמה תמידית. אין האדם מגיע לדרגת בינוני, מקבל תג ויכול ללכת לישון בעוד העסק ממשיך מעצמו.
ואף אופן המצב מפורש בדברי אדמו"ר הזקן עצמו: שתי שורות קודם לכן כתב במפורש שאצל הבינוני אין מחשבה, דיבור ומעשה של עבירה. השאלה כיצד מגיע האדם לכך תתבאר בהמשך.
"אך מהות ועצמות נפש האלוקית":
נחזור למה שאמרנו: הבינוני הוא מי שברובד החיצוני - מחשבה, דיבור ומעשה - אינו נכשל; אך ברובד הפנימי, בשכל וברגש, פועם אצלו יצר הרע בכל תוקפו, אלא שאינו מצליח להרים את ראשו. וזו לשון ההמשך: "אך מהות ועצמות נפש האלוקית, שהן עשר בחינותיה, לא להן לבדן המלוכה והממשלה בעיר קטנה".
עשר הבחינות הן עשרת הכוחות שלמדנו עליהם בפרק ג': חכמה, בינה, דעת, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. עשרה כוחות אלו הם מהותה של הנפש האלוקית, ואומר אדמו"ר הזקן שאין להם לבדם המלוכה והממשלה: לנפש האלוקית יש אצלו מלוכה מסוימת וממשלה מסוימת, אך אין היא לבדה במערכה. יש שם גם נפש בהמית, וביניהן התגוששות - פעם ידה של זו על העליונה ופעם ידה של זו.
והיכן מתרחשת אותה התגוששות? בלב, ולא בחוץ. בליבו של הבינוני אין הנפש האלוקית המושל המוחלט, אלא יש שם גם יצר הרע שעליו להתמודד עמו.
הערה מליקוטי תורה:
בליקוטי תורה על פרשת ויקרא מצטט אדמו"ר הזקן שורה זו מפרק י"ב בתניא, ומתבטא: אף שכתוב כאן שמהותה ועצמותה של הנפש האלוקית הן עשר בחינותיה - "אך באמת חסר שם", כלומר חסר כאן דבר. הטעם: לאמיתו של דבר, מהות הנפש האלוקית אינה עשר הבחינות. המהות היא דבר מופשט שאין אפשרות להגדירו כלל. מה שאנו מגדירים את הנפש בחסד, גבורה ותפארת אינו הגדרה מדויקת, שכן הנפש היא דבר רוחני ומופשט שאין לו הגדרה. ההגדרה בעשר הבחינות נאמרה רק ביחס למחשבה, דיבור ומעשה - שביחס אליהם נכון לומר שעשר הבחינות הן דבר מהותי, אך לא לגמרי. מכל מקום, זו הערה בלבד ולא נרחיב בה.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי לשון אדמו"ר הזקן "לא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם" אינה תיאור העבר והעתיד כפשוטם, אלא הגדרת מצבו הנוכחי של הבינוני, המושלל ברגע זה לחלוטין ממושג החטא. ראינו שכבר הרמב"ם נקט בלשון "שלא ישוב לזה החטא לעולם"; ביארנו שהתנתקות אמיתית מן העבירה מפקיעה את הגרירה של "עבירה גוררת עבירה", ואילו רושם שנשאר גורר לעבירה נוספת; ועמדנו על כך שאין בהגדרה זו הבטחה לעתיד, שכן המלחמה תמידית. לבסוף פתחנו בשורה "אך מהות ועצמות נפש האלוקית, שהן עשר בחינותיה, לא להן לבדן המלוכה והממשלה בעיר קטנה", והזכרנו את הערתו של אדמו"ר הזקן בליקוטי תורה, שמהות הנפש עצמה מופשטת מכל הגדרה.
בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן בפרק י"ב, ונעמוד על אופן ההתמודדות בין הנפש האלוקית לנפש הבהמית ב"עיר קטנה" ועל המשמעות המעשית של כך בעבודת הבינוני.