בחלק הקודם למדנו את הקדמת המלקט - עניין הספרים והסופרים והזיכיון. כעת אנו פותחים בשעה טובה את פרק א' בתניא, הפרק שבו מתחיל ממש 'ספר של בינונים', ובו ניגש אדמו"ר הזקן ליסוד הראשון של הספר: השבועה שמשביעים את הנשמה ומהות הצלם שבה.
פתיחת פרק א':
אדמו"ר הזקן פותח בלשון זו: "תניא בסוף פרק ג' בנידה, משביעים אותו תהי צדיק ואל תהי רשע. ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע". בלשון זו כמה דיוקים הטעונים ביאור, שכן כל פרט ופרט בה מדויק.
הדיוק בלשון "תניא":
אדמו"ר הזקן פותח במילה "תניא", שפירושה 'למדנו', 'שנינו'.
"תנן" - כאשר מצטטים לשון משנה.
"תניא" - כאשר מצטטים ברייתא.
ציטוט בשם אומרו - כאשר הדברים נאמרו מפי תנא או אמורא מסוים, מובאים הם בשמו.
ואולם, בעיון במקור הדברים במסכת נידה נמצא שהגמרא פותחת את הקטע במילים "דרש רבי סימלאי". רבי סימלאי הוא אמורא, ודרשתו פותחת בתיאור מדויק ומפורט של הוולד במעי אימו. בסיום הדברים נאמר "ואינו יוצא משם" עד שמשביעים אותו, ועל כך מובא הפסוק בישעיהו "כי לי תכרע כל ברך תישבע כל לשון", כשה"תישבע כל לשון" מתקשר ליום הלידה שבו משביעים את הנשמה. בסיום הקטע שואלת הגמרא: ומהי השבועה שמשביעים את הוולד בטרם יצא לאוויר העולם? ומביאה את הלשון שמצטט אדמו"ר הזקן: "תהי צדיק ואל תהי רשע, ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע".
נשאלת השאלה: מדוע אין אדמו"ר הזקן נוקט בלשון הגמרא ופותח ב'דרש רבי סימלאי משביעים אותו'? מדוע לכתוב "תניא", בשעה שאין זו לשון הגמרא, שאינה מציגה את הקטע כברייתא אלא כדרשתו של רבי סימלאי - ואף אדמו"ר הזקן אינו מצטט את דברי רבי סימלאי עצמם?
ניתן לדחוק ולומר, שכידוע קיימות בגמרא גרסאות שונות, ויש קטעים המופיעים בכמה נוסחים. ואכן, בגרסאות השונות של אותו קטע במסכת נידה נמצא נוסח שבו הלשון אינה 'דרש רבי סימלאי' אלא "תניא", כציטוט של ברייתא. יוצא, אם כן, שאדמו"ר הזקן בחר לפתוח את ספרו דווקא בגרסה הפחות נפוצה - וגם דבר זה טעון ביאור.
הרמזים שבשם 'תניא':
ביטול קליפת הלומדים: בספר 'אור הגנוז' לרבי יהודה לייב הכהן (מתלמידי המגיד וחברו של אדמו"ר הזקן, שנתן את ההסכמה על התניא) מובא שקיימת קליפה המצויה במיוחד אצל לומדי תורה, המעכבת אותם מלימוד פנימיות התורה, וממילא מגבירה את הישות שלהם דווקא מכוח לימודם וכתוצאה ממנו. שמה של קליפה זו 'תניא', מלשון לימוד - 'תנינו', 'למדנו'. אדמו"ר הזקן מבקש לשלול ולבטל קליפה זו, ולפיכך בוחר דווקא בגרסה הפחות נפוצה ופותח בה את ספרו.
'תניא' אותיות 'איתן': מלשון תוקף, חוזק ויושן, כשלושת הפירושים שהזכרנו בשיעורים קודמים. בבחירת ביטוי זה לפתיחת הספר, ועל שמו נקרא הספר כולו 'ספר התניא', יש משמעות מיוחדת.
ומדוע לפתוח דווקא בשם של קליפה? יש לזכור כי המילה 'תניא' מקורה בקודש, שהרי היא שמן של ברייתות בגמרא. הקליפה נקראת בשם זה על שם המקום שבו היא אחוזה - אצל לומדי התורה - וכאן היא מתבטלת.
"בסוף פרק ג' דנידה":
הבאת המקור נועדה קודם כל לציין מניין נלקחו הדברים, אך יש בה גם רמז מעניין. ידוע שעם ישראל בזמן הגלות נקרא בשם 'נידה', לשון המורה על ריחוק, ואנו נמצאים כיום ב'פרק ג' דנידה' - בגלות שלאחר חורבן בית ראשון וחורבן בית שני. ספר התניא בא לתת כוח ותוקף ליהודי בסוף פרק ג' דנידה, בסוף זמן הגלות, כדי לעמוד בניסיונותיו הקשים ולצאת עמו לקראת הגאולה.
"משביעים אותו":
מי הוא 'אותו'?
זהו הוולד הנמצא במעי אימו, שאין לו עדיין יצר הרע. בקטע הקודם באותה גמרא, קודם עניין השבועה, מתואר שמלמדים אותו את כל התורה כולה, והוא רואה מסוף העולם ועד סופו, ונר דלוק על ראשו, ואין לך ימים טובים כימים ההם. מדובר, אם כן, בוולד במצב שבו אין לו יצר הרע.
מתי מגיע היצר הרע? נאמר בתחילת ספר בראשית "כי יצר לב האדם רע מנעוריו", ומבאר רש"י: 'מנעוריו' - משננער לצאת ממעי אימו. משעה שהוא יוצא אל החוץ נכנס בו היצר הרע, אך כל זמן שהוא במעי אימו אין בו אלא יצר טוב. ולמעשה, אף היצר הטוב מגיע בגיל שלוש עשרה, כך שבשלב זה אין כאן אלא נשמה קדושה וטהורה בטהרתה, ללא אחיזה לשום דבר שלילי. את הנשמה הזו משביעים ואומרים לה: 'תהי צדיק ואל תהי רשע'.
שאלות בעניין השבועה:
כל נשמות ישראל עמדו במעמד הר סיני, ושם השביע הקב"ה את עם ישראל בשבועה כללית. מדוע, אם כן, נדרשת שבועה ייחודית לכל נשמה ונשמה?
הנשמה טהורה ואינה שייכת לחטאים כלל ומעל לזה. מה מקום להשביעה "ואל תהי רשע", בעניין שאינו נוגע לה? ואם הכוונה להשביע את החלק השייך לחטאים - הרי אין להשביע חלק שאינו קיים עדיין ואינו שייך, ולהטיל עליו אחריות על מה שיבוא לאחר מכן; ואם כן, היה מקום שהשבועה תבוא בשלב מאוחר יותר.
לפיכך מבואר שמשמעות השבועה אינה במובן הרגיל המוכר לנו בלבד - אזהרה למושבע שיישמר וייזהר מלעבור, מחמת חומרתה הכבדה של השבועה. יש כאן עניין נוסף ורחב מכך: אפשר לקרוא את המילה 'משביעים' לא בשִׁי"ן אלא בשִׂי"ן - משׂביעים, מלשון שובע וכוח.
כלומר, לנשמה בטרם ירידתה לעולם הזה אומרים: כל זמן שהיא במצבו של הוולד במעי אימו אין כל מניעה - מלמדים אותו את כל התורה, ואין לו התמודדות עם גורמים מפריעים. אך משיוצא לאוויר העולם ייפגש עם כוחות מפריעים מבפנים ומבחוץ, עם מניעות ועיכובים מכל סוג, ולפיכך עליו לקבל כוחות מיוחדים כדי לעמוד במשימות הללו. זהו 'משביעים אותו' - נתינת כוחות של שובע, שיוכל לעמוד בעוצמה הנדרשת בעת ירידתו לעולם הזה.
באחד ממאמרי הרבי מובא כי למילה 'משביעים', נוסף על הפירוש מלשון שבועה ומלשון שובע, יש פירוש שלישי - מלשון 'שבע'. שלושת הפירושים קשורים זה בזה: הכוחות המיוחדים הניתנים לנשמה בעת היותה במעי אימה מקורם בשורש הנשמה. ידוע שלא כל הנשמה יורדת למטה, אלא חלק ממנה בלבד, ואילו החלק העיקרי נשאר למעלה. משורש עליון זה מקבלת הנשמה את הכוחות המיוחדים שתידרש להם בהיותה למטה, והשורש העליון קשור למספר שבע.
הרמז ב'צלם':
נאמר באדם הראשון, הנשמה הראשונה שירדה לעולם: "בצלם אלוקים עשה את האדם". 'צלם' הוא כוחות הנשמה, המחולקים ומרומזים באותיותיו:
צד"י - חלק הנשמה שירד והתלבש בגוף, החלק המוכר לנו: נפש, רוח ונשמה, הכוחות המתלבשים בחלקי הגוף.
למ"ד ומ"ם - הכוחות הנעלים, חיה ויחידה, שאינם יורדים לתוך הגוף. בגימטריה במספר גדול הם שבעים, ובמספר קטן - שבע.
מכאן שהכוחות הנעלים של הנשמה מרומזים במספר שבע. הלמ"ד־מ"ם הנשאר למעלה מעניק כוח לצד"י היורד למטה, ושניהם יחד מצטרפים ל'צלם'.
לסיכום: בחלק זה למדנו את פתיחת פרק א' בתניא. עמדנו על הדיוק בלשון "תניא" - מדוע בחר אדמו"ר הזקן בגרסה הפחות נפוצה, ובכך רמז לביטול קליפת הלומדים הנקראת 'תניא', וכן על משמעות אותיות 'איתן', מלשון תוקף וחוזק; ועל הרמז ב"סוף פרק ג' דנידה" - סוף זמן הגלות לקראת הגאולה. עוד ביארנו את מהות "משביעים אותו": לא שבועה במובן הרגיל בלבד, אלא אף לשון שובע וכוח, ולשון 'שבע' - הכוחות שהנשמה מקבלת משורשה העליון, כמרומז ב'צלם': הצד"י היורד לגוף, והלמ"ד־מ"ם (שבע בגימטריה במספר קטן) הנשאר למעלה ומעניק כוח לחלק היורד.
בחלק הבא נעסוק בהמשך פרק א', בעניין השבועה על הנשמה: מהותה, תכליתה, וכיצד היא נותנת לנשמה את הכוח לעמוד בירידתה לעולם הזה.