בחלק הקודם למדנו על הקדמת המלקט - שם הספר וצורתו, כיצד קיבל התניא את שמו וכיצד נבנה. עתה נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן בהקדמתו, ונברר למי כוונתו במילים "ספרים" ו"סופרים", מה מקורן של התשובות שבספר ומדוע נחתם הזיכיון על הדפסת התניא.
למי כוונתו במילים "ספרים" ו"סופרים":
"סופרים" - הכוונה לבעל שם טוב ולמגיד ממזריטש, נשמתם עדן. דבריהם של הבעל שם טוב והמגיד מפורסמים וידועים, וקצתם נרמזים לחכימין.
"באיגרות הקודש מרבותינו שבארץ הקודש תיבנה ותיכונן במהרה בימינו אמן" - כוונתו היא לרבי מנחם מענדל מהורודוק ולרבי אברהם מקאליסק. אלו שני הצדיקים שאדמו"ר הזקן היה נוסע אליהם, ובתקופה מסוימת היה אדמו"ר הזקן כתלמידו של רבי מנחם מענדל. לאחר מכן עזבו את רוסיה ועלו לארץ הקודש, ומאז התקיים ביניהם קשר של מכתבים. באיגרות אלו נרמזים הדברים בשם הבעל שם טוב ובשם המגיד ממזריטש, ומוסיף אדמו"ר הזקן: "וקצתם שמעתי מפיהם הקדוש בהיותם פה עמנו".
נחזור אל המשפט הפותח: אדמו"ר הזקן כותב את הספר לכל אותם אנשים שהוא מכיר, וכל תוכנו הוא "תשובות על שאלות רבות אשר שואלים בעצה כל אנשי שלומנו ומדינתנו תמיד". כל השאלות שנשאלו - תשובותיהן מצויות בספר. מכאן שכל אחד ואחד מוצא את עצמו בתניא: לבו ומוחו מונחים בו, שכן כל מה שגילו החסידים מתעלומות לבם ומוחם, את הכול כתב אדמו"ר הזקן בספרו, "כל אחד לפי ערכו, להשית עצות בנפשם בעבודת ה'".
ייחודו של הספר:
ספרים אחרים בנויים על שכל אנושי, ואין המחבר יכול לכוון לרוחו של כל קורא וקורא, שהרי אינו יודע מי יקרא בספרו, וכיצד יידע במה להלהיב את אותו לומד? ואף אם הספר בנוי על פי שכל אלוקי, מי יאמר שיֵדע לזהות את צרכיו של כל קורא. על כך משיב אדמו"ר הזקן שספרו הוא מסוג אחר: הוא יודע בדיוק מי הלומד בו. את האדם הזה, בכל זמן שילמד, הוא מכיר, ואליו נכתב הספר במדויק - בעייתו נכתבה בו, ולפיכך הוא מוצא את עצמו בתוך הספר.
מדוע נדרש אדמו"ר הזקן לכתיבת ספר, ולא המשיך לקבל את החסידים ביחידות?
"כי אין הזמן גרמא עוד להשיב לכל אחד ואחד על שאלתו בפרטות" - החסידים גדלו ורבו, ומבחינת הזמן לא היה שייך שכולם ייכנסו ליחידות.
"וגם השכחה מצויה" - אף אם היה שייך להכניס את כולם, אדם עלול לשמוע מן הרבי עניין אישי, ובמשך הזמן לשכוח אותו.
ולכן: "על כן רשמתי כל התשובות על כל השאלות למשמרת, להיות לכל אחד ואחד לזכרון בין עיניו, ולא ידחוק עוד להיכנס לדבר עמי ביחידות" - אין צורך לדחוק ולהיכנס ליחידות, שכן היחידות מצויה בספר עצמו. "כי בהן ימצא מרגוע לנפשו, ועצה נכונה לכל דבר הקשה עליו בעבודת ה', ונכון יהיה ליבו בטוח בה' גומר בעדנו". דברים אלו נכתבים לא בהססנות ולא כתקווה, אלא בוודאות מוחלטת שהספר שייך לכל אחד ואחד.
דבר דומה התרחש גם אצל הרבי מליובאוויטש. בתקופה מסוימת חדל הרבי לקבל ליחידות פרטית בחדרו, מאותו טעם עצמו - אין הזמן גרמא להשיב לכל אחד, שכן החסידים גדלו ורבו. מכאן החל הרבי לקיים יחידות כלליות בקבוצות גדולות, עד שאף אלו התקיימו כמה פעמים בודדות בשנה. לבסוף אמר הרבי כי ההתוועדויות הכלליות, שבהן משתתפים אלפים ורבבות, הן בבחינת יחידות. במכתבים שכתב לשואלים אמר הרבי: הרי היית בהתוועדות, ושם תמצא את התשובות לכל שאלותיך. כלומר, בשעה שהרבי יושב בהתוועדות ומדבר, כל הנוכחים מקבלים את מבוקשם, ועל האדם רק להיטיב את ראייתו. ולעיתים אינו רואה - כשם שגם בתניא לא כולם ראו.
וזהו הסיום: "או מי שדעתו קצרה להבין דבר עצה מתוך קונטרסים אלו". לעיתים אומר החסיד: קורא אני בתניא ואיני מבין, איני מוצא את עצמי בספר, ונדמה לי שמדובר באנשים אחרים. אך אדמו"ר הזקן קבע בהקדמתו שהספר שייך לכל אחד, ולפיכך הוא מוסיף שגם הלומד הזה בכלל, אלא ש"יפרש שיחתו לפני הגדולים שבעירו, והם יבוננו" - מי שאינו רואה בעצמו, יעשה לו רב; ילך אל הגדולים שבעירו, והם יבוננו וימצאו לו בתניא את התשובה לבעייתו האישית.
בקשתו מן הגדולים שבכל עיר:
עתה פונה אדמו"ר הזקן בבקשה אישית אל אותם גדולים שבכל עיר ועיירה של חסידים: "ועליהם בקשתי, שלא לשום יד לפה, להתנהג בענווה ושפלות של שקר חס ושלום". מי שאומר "איני יודע, איני מבין, אין בידי אפשרות" - זו ענווה של שקר. אדמו"ר הזקן נוקט לשון חריפה וקובע שזה שקר: מי שיודע, חייב לומר. ויתר על כן, "נודע עונש המר על מונע בר" - אדם שבשעת רעב מחסניו מלאים תבואה והוא מונע אותה מן הזקוקים לה, עונשו גדול. הגמרא אומרת שמונע בר, אפילו הבריות שבמדינות הים מקללות אותו; ומנגד, שכר גדול למי שנותן לחברו ממה שיש לו.
ואומרים רז"ל על הפסוק במשלי "רש ואיש תככים נפגשו, מאיר עיני שניהם ה'", הפסוק מדבר בלימוד התורה: תלמיד שאינו יודע נקרא "רש", עני, שאין לו ידע, וכשהוא בא אצל החכם היודע ואומר לו "למדני תורה", ואותו חכם מלמדו - אז "מאיר עיני שניהם ה'". הקדוש ברוך הוא מאיר את עיני הרש, ואף החכם מחכים יותר. ומוסיפה הגמרא להפך: אם אין החכם נותן לו, יכול הקדוש ברוך הוא להפוך את הרש לחכם ואת החכם לרש, חלילה.
ומסיים אדמו"ר הזקן: "כי יאיר ה' פניו עליהם, אור פני מלך חיים, ומחיה חיים יזכנו ויחיינו לימים אשר לא ילמדו עוד איש את רעהו וגו'" - שכן לעתיד לבוא נאמרה הנבואה "כי כולם ידעו אותי", ואז לא יידרש הלומד לחפש את הגדולים שבעירו, אלא כל אחד ילמד את התניא בעצמו. כפי שהזכרנו בחלק הקודם, אמר רבי זושא מאניפולי שעם התניא נצא לקבל את פני משיח צדקנו, ואז יראה כל אחד בתניא את עצמו ואת האור הגדול הגנוז בספר. "כי מלאה הארץ דעה את ה' וגו', אמן כן יהי רצון".
סיום ההקדמה - אזהרת ההדפסה:
הסיום הוא על דרך שראינו בהסכמות : "והנה אחר שנתפשטו הקונטרסים הנזכרים לעיל בקרב כל אנשי שלומנו הנזכרים לעיל בהעתקות רבות, מידי סופרים שונים ומשונים" - כפי שהזכרנו בחלק הקודם, "שונים" הם המעתיקים שנפלו בהעתקתם שגיאות בתום לב, ו"סופרים משונים" הם אלו שבהטיה מכוונת ביקשו להכניס טעויות, כדי שיֵצאו מן הספר אמירות בלתי ראויות על החסידים. ומחמת ריבוי ההעתקות, "רבו כמו רבו טעויות סופר במאוד מאוד". "ולזאת נדבה רוחם של אנשים הנקובים הנזכרים לעיל מעל הדף" - אותם אנשים שהוזכרו בהסכמות הקודמות, ובהם רבי שלום שכנא, חתנו של אדמו"ר הזקן, ורבי שמואל הלוי - "לטרוח בגופם ומאודם להביא את הקונטרסים הנזכרים לעיל לבית הדפוס, מנוקים מכל סיג וטעות סופר, ומוגהים היטב. ואמינא לפעלא טבא יישר חילא" - ואומר אני לפעולה הטובה: יישר כוח.
"ולהיות כי מקרא מלא דיבר הכתוב: ארור מסיג גבול רעהו, וארור בכלל, בו קללה בו נידוי חס ושלום, על כן כיהודה ועוד לקרא קא אתינא" - כלומר, בא אני כתוספת וכחיזוק לפסוק. הביטוי "יהודה ועוד לקרא" מקורו בגמרא במסכת קידושין: שם נאמר שאם אמר אדם לאישה ביטויים מסוימים והיא הסכימה - הרי היא מקודשת, ובכללם "הרי את חרופתי", שהרי יש פסוק "כי אישה נחרפת לאיש". ומוסיפה הגמרא שגם ביהודה היו קורים לאישה "חרופה", ומקשה בלשון תמיהה: "יהודה ועוד לקרא?" - הרי כבר קיים הפסוק "אישה נחרפת לאיש", ומה צורך להוסיף שכך נוהגים גם ביהודה. אדמו"ר הזקן נוקט לשון זו ואומר "כיהודה ועוד לקרא": קיים כבר הפסוק "ארור מסיג גבול רעהו", והוא בא כחיזוק לעניין.
וכך הוא ממשיך: "למשדי גודא רבא על כל המדפיסים" - להעמיד איסור גדול על כל בעלי היכולת להדפיס ספרים, שלא להדפיס את הקונטרסים הנזכרים לעיל, לא בעצמם ולא על ידי "גירא דיליהו" - לא בהדפסה ישירה, ואף לא בשליחת אחרים בטענה שזו גרמא, כלומר לא לשלוח חיצים ושלוחים - אלא ברשות הנקובים הנזכרים לעיל. וכמה זמן? "למשך חמש שנים מיום כלות הדפוס" - חמש שנים מסיום ההדפסה. "ולשומעים ינעם, ותבוא ברכת טוב. כה דברי המלקט ליקוטי אמרים הנ"ל".
וידוע שהזיכיון על הדפסת התניא עבר מאז לאלו הממשיכים להדפיס את ספרי אדמו"ר הזקן. כיום מדובר בהנהלת קה"ת (קרני הוד תורה - הוצאת הספרים הרשמית של חסידות חב"ד), שהרבי עמד בראשה, ולה בלבד הרשות להדפיס את התניא. אמנם מן ההדפסה האחרונה מתחיל מנין חמש השנים, שלאחריו הרשות נתונה לכל המבקש להדפיס; אך מכיוון שהתניא מודפס ללא הפסק, לעולם לא הסתיימו חמש השנים - שכן נמצאים תמיד בתוך אותן חמש שנים - וכך נשמר הזיכיון בידי הנהלת קה"ת.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי "סופרים" בהקדמה הם הבעל שם טוב והמגיד ממזריטש, ו"רבותינו שבארץ הקודש" הם רבי מנחם מנדל מהורודוק ורבי אברהם מקאליסק. ראינו שאדמו"ר הזקן כתב את התניא כמענה אישי לכל לומד ולומד, משום שאין הזמן גרמא ליחידות עם כל אחד ומשום שהשכחה מצויה, וכי הספר שייך לכל אדם - ומי שאינו מוצא בו את עצמו, יפרש שיחתו לפני הגדולים שבעירו, שעליהם מוטלת החובה שלא לנהוג בענווה של שקר. עוד למדנו על אזהרתו שלא להדפיס את הקונטרסים ללא רשות במשך חמש שנים, ומכאן על הזיכיון הנשמר בידי הנהלת קה"ת עד היום.
בחלק הבא נעסוק בפרק א' של התניא - בעניין "צלם" הבינוני והצדיק, ובהגדרת מדרגות הנפש שעליהן בנוי כל הספר.