בחלק הקודם למדנו את הקדמת המלקט, שבה ביאר אדמו"ר הזקן כיצד כל יהודי קשור לקדוש ברוך הוא באמצעות התורה. מכאן עולה שאלה: אם כל יהודי קשור לתורה, האם אין ספר הבנוי על מדרשי חז"ל שייך ממילא לכל אחד ואחד? בחלק זה נעמיק בשאלה זו - האם אכן מתאים כל חלק בתורה לכל אדם באופן פרטי - ומתוך כך נבין מדוע היה צורך בכתיבת ספר התניא, ומה משמעות שמו וצורתו.
לכאורה, אם התורה מקשרת כל יהודי לבורא, אין מקום לטענה שספר הבנוי על מדרשי חז"ל אינו שייך לכל אחד. ספר התניא אינו שכל אנושי אלא שכל אלוקי, שכן הוא מושתת על מדרשי חז"ל, ש"רוח השם דיבר בם", ולפיכך שייך הוא לכולם.
אך התשובה היא, שגם ספרים המושתתים על שכל אלוקי - אף שמצד העיקרון הם שייכים לכל אדם - אינם מדברים אל לבו של כל אחד. ידוע הכלל "לעולם ילמוד אדם ממקום שליבו חפץ" - לכל אדם משיכה לחלק מסוים בתורה. יש חלק בתורה השייך לאדם, אלא שאין הוא חש בשייכות זו.
ואף שנודע בזוהר הקדוש כי התורה מקשרת כל יהודי לקדוש ברוך הוא, הרי זה דרך כלל - לכללות ישראל. באופן כללי כל היהודים קשורים לתורה, אך אם נתבונן לעומק: האם לכל יהודי פרטי קשר גלוי לכל חלק וחלק בתורה?
אומר אדמו"ר הזקן: "ואף שניתנה התורה להידרש בכלל ופרט ופרטי פרטות לכל נפש פרטית מישראל המושרשת בה" - לכל מילה בתורה שייכות כללית לכל יהודי, וגם שייכות פרטית לנפשו הפרטית. ואף על פי כן, "אין כל אדם זוכה להיות מכיר מקומו הפרטי שבתורה". אמנם לכל פסוק בתורה שישים ריבוא אופנים ופירושים, וכל יהודי שייך לאותו פסוק ולאותו מדרש בנקודה הפרטית שלו, אך לא כל הפותח מדרש או פסוק מוצא בו את הנגיעה הפרטית לעניינו האישי; לכך יש לזכות. על כך מבקשים בכל בוקר בתפילה: "ותן חלקנו בתורתך". דבר זה מחזק את השאלה: אף אם ספר התניא בנוי על מדרשי חז"ל, לכאורה אין הוא שייך לכל אחד.
קל וחומר מהלכות איסור והיתר:
אדמו"ר הזקן מחזק עניין זה בקל וחומר. עד כה דובר בספרי היראה - ספרי מוסר ויראת שמיים, המעוררים את האדם על חובות הלבבות וכדומה. עתה הוא עורך קל וחומר מתחום שבו לכאורה אין מקום להבדלי גישות: הלכות איסור והיתר. שם לכאורה אין מחלוקת - הטריפות המנויות בתורה ואסורות באכילה, ל"ט המלאכות האסורות בשבת. בנקודות פרטיות ניתן למצוא הבדלים בין העדות, אך בנקודות הכלליות של איסור והיתר אמור הדין להיות שווה לכולם.
וכך הוא כותב: "והנה אף בהלכות איסור והיתר הנגלות לנו ולבנינו" - ספרי היראה נקראים "הנסתרות", וספרי איסור והיתר "הנגלות" - אף בספרים הנגלים הללו "מצאנו וראינו מחלוקת תנאים ואמוראים מן הקצה אל הקצה ממש". בגמרא נחלקים בית שמאי ובית הלל בדיני איסור והיתר ובהלכות שבת: זה אומר מותר וזה אומר אסור, זה אומר חילול שבת וזה אומר שאין בכך חילול. מחלוקות מן הקצה אל הקצה, ואין לומר חלילה שדעה אחת אינה נכונה, שהרי הכול נכתב בתורת אמת: "ואלו ואלו דברי אלוקים חיים".
אף לאחר שנפסקה הלכה כבית הלל, מספרת הגמרא במסכת עירובין כי בית הלל היו מקדימים את דברי בית שמאי ורק לאחר מכן אומרים את דעתם. הם לא שללו את דברי בית שמאי ולא אמרו שאין אלו דברי תורה חלילה, שכן "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" - בלשון רבים, על שם היותם מקור החיים לנשמות ישראל, הנחלקות דרך כלל לשלושה קווים: ימין, שמאל ואמצע.
באלוקות עשר ספירות, המתחלקות באופן כללי לשלושה קווים: קו ימין, קו שמאל וקו האמצע. מכאן משתלשל למטה שנשמות ישראל, הבאות מן הספירות האלוקיות, יש מהן המושרשות בקו ימין ויש מהן המושרשות בקו שמאל, ושני הקווים כאחד מקורם בקדושה - חסד וגבורה:
בית הלל: שורש נשמתו מצד ימין, מידת החסד, ולפיכך "נשמות ששורשן ממידת חסד הנהגתן גם כן להטות כלפי חסד, דהיינו להקל".
בית שמאי: שורש נשמתו מצד שמאל, מידת הגבורה, ולפיכך הוא רואה את ההלכה בצד האיסור.
ואם אפילו בספרים העוסקים בנגלות "לנו ולבנינו" קיימים הבדלים כה גדולים מן הקצה אל הקצה - "וכל שכן וקל וחומר בהנסתרות לה' אלוקינו", בספרי היראה. ומהן הנסתרות? "דחילו ורחימו דבמוחא וליבא דכל חד וחד" - היראה והאהבה שבמוח ובלב של כל אחד ואחד, שעליו לעוררן באופן אישי ולפי דרגתו. בזה בוודאי אין מקום לומר שכל האנשים שווים. אף אם הספר בנוי על מדרש ועל פסוק, ואף שאין ספק שזו תורה - לא כל אדם מכיר ורואה את מקומו הפרטי באותו חלק בתורה.
כל אחד ואחד לפי מדרגתו - "לפום שיעורא דיליה". לכל אדם ההשגה השכלית שלו והשער הלבבי שלו: המוח יורד אל הלב, מן ההשגה שבלימוד אל ההתעוררות שבלב, "לפום מה דמשער בליבו". כך מבואר בזוהר הקדוש על הפסוק "נודע בשערים בעלה": שלמה המלך במשלי מכנה את הקדוש ברוך הוא "בעל" ואת ישראל בשם "אישה", ו"נודע" הוא מלשון ידיעה והבנה. כיצד נודע הבעל, הוא הקדוש ברוך הוא, בשערים? "לפום מה דמשער בליבו" - הכול לפי הבנתו של האדם ולפי המסילות הפתוחות בלבו; זה בדרך אחת וזה בדרך אחרת. לפיכך נאמר "שערים" בלשון רבים - שערים רבים המה.
מדוע, אם כן, נכתב הספר?
אדמו"ר הזקן ביאר בעוצמה רבה מדוע לכאורה אין מקום לכתיבת ספר התניא, אלא להמשיך במתכונת הקודמת: שכל אחד ייכנס ל'יחידות' ויקבל את התשובה האישית מפי הרבי. זו הייתה טענת החסידים, והוא הציג אותה במלוא כוחה. בחלק השלישי של ההקדמה הוא משיב עליה.
וכך הוא פותח: "אך ביודעי ומכירי קאמינא". שני פירושים בדבר:
לאותם היודעים אותי ומכירים אותי.
לאותם שאני יודע ומכיר אותם.
כפי שכותב הרבי, יש בכך התרגשות גדולה לכל יהודי הלומד את ספר התניא מאות שנים לאחר שנכתב: אדמו"ר הזקן פונה אליו ואומר לו שהוא יודעו ומכירו, ואף הלומד יודע ומכיר אותו - ממעמד עליון.
הרבי מעיר הערה מעניינת על הביטוי "ביודעי ומכירי": בגמרא מבואר שהזכרת שמה של אישה מסוימת עלולה להשפיע על האדם בתוצאות שליליות, ואחד האמוראים אמר שהוא מזכיר את השם ואין הדבר פועל עליו כלל. משיבה הגמרא שהדבר פועל רק "ביודעה ומכירה" - מי שיודע ומכיר, הדבר פועל עליו. אדמו"ר הזקן נוקט בביטוי זה, ומכאן שלימוד התניא בוודאי ישפיע: אם מדברי הגמרא מובן שהדבר פועל לצד השלילי, הרי מרובה מידה טובה ממידת פורענות. אין אפשרות אחרת, שכן נקבע כאן כלל: הלומד ספר זה הוא בגדר "ביודעי ומכירי".
ומי הם אותם יודעי ומכירי? "כל אחד ואחד מאנשי שלומנו שבמדינתנו וסמוכות שלה, אשר היה הדיבור של חיבה מצוי בינינו" - החסידים, שהיה ביניהם ובין רבם דיבור של חיבה, "וגילו לפני כל תעלומות ליבם ומוחם בעבודת השם התלויה בלב". לא נותרה נקודה נסתרת בלבם, את הכול גילו לפניו. וכל הקשיים שהתעוררו אצל חסידי אותו דור מייצגים, כנראה, את כלל הקשיים האפשריים בלבו של כל אדם בכל הדורות; הכול היה מונח על שולחנו של אדמו"ר הזקן בשעה שנכנסו אליו.
שם הספר וצורתו:
ואז הוא כותב: "אליהם תיטוף מילתי ולשוני עט סופר בקונטרסים אלו" - הפנייה היא לכל אלה שלא תתעורר בלבם בעיה חדשה שלא הייתה ואינה, ואליהם נכתבות התשובות (ובהמשך נראה ביטוי חזק מזה).
אדמו"ר הזקן כותב "קונטרסים אלו" כיון שספר התניא נקרא בתחילה בשם "קונטרסים", שכן הוא הודפס בחוברות-חוברות.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי אף שכל יהודי קשור לתורה, אין זה אלא דרך כלל, ובפרטיות אין כל אדם מכיר את מקומו הפרטי שבתורה. אדמו"ר הזקן הוכיח זאת בקל וחומר: אם אף בהלכות איסור והיתר הנגלות קיימות מחלוקות מן הקצה אל הקצה - לפי שורשי הנשמות בקווי ימין ושמאל שבספירות - כל שכן בעבודת הלב הנסתרת, שבה עובד כל אחד "לפום שיעורא דיליה" ולפי מה שמשער בלבו. מתוך כך הציג אדמו"ר הזקן את עוצמת טענת החסידים, והשיב עליה בפתיחת החלק השלישי: "אך ביודעי ומכירי קאמינא" - הספר מכוון לחסידים שגילו לפניו את תעלומות לבם, ולימודו בוודאי ישפיע.
בחלק הבא נעסוק בהמשך הקדמת המלקט - בעניין הספרים והסופרים שמהם לוקטו הדברים, ובשאלת הזיכיון והייחוס של אמרות אלו למקורותיהן.