בחלק הקודם למדנו על הקדמת המלקט ועל טענת החסידים, שהעדיפו את הכניסה ליחידות אצל הרבי על פני לימוד הדברים מספרים כתובים. בחלק זה מוסיף אדמו"ר הזקן ומחזק את הטענה, ומבהיר את החיסרון שבכתיבה מתוך עיון בזהות מחברו של הספר ובקשרו של כל יהודי אל התורה.
נקדים ונאמר: מלבד הטענה הקודמת, קיימת בעיה נוספת במסירת ספר כתוב לידי האדם - מי הוא מחברו של הספר? הרי אין מדובר כאן בספרי תנ"ך, אלא בספרי יראה שנועדו לעורר את הלומד ליראת שמיים ולעבודת השם. באופן כללי קיימים שני סוגי ספרים:
ספרים פרי שכל אנושי: המחבר, בשר ודם, יושב וכותב את הגיגיו, מתוך ידיעה כיצד להלהיב את הלבבות בענייני יראת שמיים.
ספרים מלוקטים ממקורות: המחבר אינו כותב את הגיגיו, אלא מקבץ לפונדק אחד מאמרים מן המדרשים, מן הגמרות ומכלל המקורות המלהיבים את הנפש, ואומר: אין אלו דברים משלי, לכל דבר יש מקור.
אדמו"ר הזקן מבאר כי שני סוגי הספרים הללו אינם יכולים להתאים לכל אדם, ופותח בסוג הראשון.
החיסרון בספרים הבנויים על שכל אנושי:
"ובר מן דין" - מלבד הטענה הקודמת, יש סיבה נוספת לחיסרון שבכתיבה: "הנה ספרי היראה הבנויים על פי שכל אנושי בוודאי אינם שווים לכל נפש". לא ייתכן שספר שנכתב בשכל אנושי יתאים לכל אדם ואדם. אף אם המחבר הוא בעל רמה גבוהה ולב רחב, שכלו נותר שכל אנושי: ייתכן שיתאים לציבור אחד ולא לאחר, ואף בתוך אותו ציבור עצמו יתאים לאנשים מסוימים ולא לזולתם.
מדוע? משום ש"אין כל השכלים והדעות שוות" - אין דעותיהם של בני האדם זהות. אדם עשוי לקרוא טקסט ולהתפעל עד עומק נשמתו, ואילו חברו יקרא את אותם דברים עצמם באדישות מוחלטת. כשם שאין פרצופיהם שווים, כך אין דעותיהם שוות, "ובאין שכל האדם זה מתפעל ומתעורר ממה שמתפעל שכל חברו". משום כך אין מחבר אנושי יכול לכתוב ספר ולקבוע שהוא מתאים לכל האנשים; כל לומד נמשך אל הדברים המדברים אל לבו דווקא.
ברכת 'חכם הרזים':
ליסוד זה בסיס בהלכה, "כמו שאמרו רז"ל גבי ברכת חכם הרזים". הגמרא במסכת ברכות עוסקת בברכות הנאמרות בהזדמנויות שונות, ואומרת: "תנו רבנן, הרואה אוכלוסי ישראל" - הרואה שישים ריבוא מישראל יחד - מברך "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם חכם הרזים". וטעם הברכה: "שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהם דומים זה לזה". בהמשך מובא מעשהו של בן זומא, שראה שישים ריבוא מישראל בהר הבית ובירך ברכה זו, וכך נפסק להלכה ולחובה.
ומדוע מברכים בשם ובמלכות? משום ש'רזים' הם סודות: לכל אחד ואחד הרז שלו והסוד שלו, ורק אחד הוא 'חכם הרזים' - הקדוש ברוך הוא. מלבדו, אין הקהל כולו אלא אוסף של רזים, ואי אפשר שיהיו כולם שווים.
"איש אשר רוח בו":
לאחר שהוכיח כי אין דעותיהם של בני אדם דומות זו לזו, מוסיף אדמו"ר הזקן: "כמו שכתב הרמב"ן ז"ל במלחמות". בפירושו "מלחמות השם" על הרי"ף, בסוף מסכת ברכות, מביא הרמב"ן "בפירוש הספרי גבי יהושע שנאמר בו איש אשר רוח בו". משה רבנו ביקש מהקדוש ברוך הוא שימנה איש על העדה שינהיג את עם ישראל, וקבע את הקריטריון: "איש אשר רוח בו". ומבאר הספרי: שיכול להלוך נגד רוחו של כל אחד ואחד. מנהיג ישראל, רבי, צריך להיות מי שביכולתו להתאים את עצמו לכל אדם ואדם.
מקור הדבר באותה סוגיה בגמרא שבה נאמרה ברכת חכם הרזים. רב פפא ורב הונא הלכו בדרך, ורב חנינא בא לקראתם. פנו אליו ואמרו: ראינו אותך ובירכנו עליך שתי ברכות - "ברוך אשר חלק מחכמתו לְיֵרֵאָיו" ו"שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". השיב להם רב חנינא: "אנא נמי" - גם אני בירכתי כשראיתי אתכם, אלא שאני בירכתי שלוש ברכות, שכן התייחסתי אליכם כמי שראה שישים ריבוא מישראל. כלומר, ראה בהם "איש אשר רוח בו", אדם שיש בו היכולת להלוך נגד רוחו של כל אחד ואחד, ולפיכך הוסיף גם את ברכת "חכם הרזים".
להלכה אין מברכים ברכת "חכם הרזים" על אדם פרטי, שכן חובת הברכה נאמרה על הרואה שישים ריבוא מישראל - אלא אם כן מבחין הרואה באמת שאותו אדם הוא בבחינת "איש אשר רוח בו", כרב חנינא שידע לאבחן זאת. הרמב"ן מביא סוגיה זו וקובע כי יש המכילים, כביכול, בעצמם שישים ריבוא מישראל, והוא "איש אשר רוח בו" - כדברי משה רבנו על יהושע, שהכיל בתוכו את יכולתם של שישים ריבוא מישראל.
ומה מבקש אדמו"ר הזקן להוסיף בכך? שאף אדם שראוי לברך עליו ברכת "חכם הרזים" - וכך הביטו החסידים על אדמו"ר הזקן, כמנהיג ישראל שיש בו היכולת להלוך נגד רוחו של כל אחד ואחד - משנכתבים דבריו בספר, שוב אין הקורא יכול לקבל את ההתאמה האישית. בשיחה פנים אל פנים היה מוצא את המילים המדויקות לכל אדם; אך בספר נמסרים הדברים לפי הבנת הקורא, וממילא אינם מתאימים לכל אחד. אין אדמו"ר הזקן חולק על החסידים בעצם העובדה, אלא שהטענה בדבר החיסרון שבכתיבה עומדת בעינה. כל זאת ביחס לספרים הבנויים על פי שכל אנושי.
ספרי יראה "אשר יסודתם בהררי קודש":
עתה עובר אדמו"ר הזקן לסוג השני: "אלא אפילו בספרי יראה אשר יסודתם בהררי קודש" - ספרים הבאים לעורר את האדם ליראת שמיים, שאין לומר עליהם שכל אנושי, שהרי הם "מדרשי חז"ל אשר רוח השם דיבר בם ומילתו על לשונם". מדרשי חז"ל הם רוח הקודש ממש, לא שכל אנושי אלא אלוקי; כל מילה שאמרו חכמים אינה אנושית אלא אלוקית. ממילא אין החיסרון כאן דומה לחיסרון שבשכל אנושי, שכן בשכל אנושי רשאי הקורא לומר שאין הדברים מדברים אליו, ומותר לסווג ולקבוע ששכל אנושי שייך לציבור אחד ולא לאחר.
אך כאשר מדובר במדרשי חז"ל, בספר שיסודו במקור קודש - האם יכול אדם לומר על מדרש, על פסוק או על מאמר חז"ל שאינו שייך אליו? הרי כל יהודי שייך לכל התורה, "כמו שכתוב ואורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד" - התורה והקדוש ברוך הוא דבר אחד הם. וכל שישים ריבוא כללות ישראל ופרטיהם, "עד ניצוץ קל שבקלים ופחותי הערך שבעמנו בני ישראל" - עד לאחרון שבאחרונים, עד לניצוצו של הקל שבקלים, אם חלק מעם ישראל הוא - "כולם מתקשראן באורייתא". כל יהודי, יהיה מי שיהיה, קשור בתורה, והתורה היא המקשרת אותו אל הקדוש ברוך הוא.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי אדמו"ר הזקן מוסיף ומחזק את החיסרון שבכתיבה מעבר לטענת החסידים: ספרי יראה הבנויים על שכל אנושי אינם שווים לכל נפש, שהרי אין השכלים והדעות שווים, כנלמד מברכת "חכם הרזים". אף אדם שהוא בבחינת "איש אשר רוח בו", היכול להלוך נגד רוחו של כל אחד ואחד, משנכתבים דבריו בספר הם נמסרים לפי הבנת הקורא ואינם מתאימים לכל אחד. לעומת זאת, ספרי יראה שיסודתם בהררי קודש, שהם מדרשי חז"ל ורוח השם דיבר בם, שונים ביסודם, שכן כל יהודי - עד ניצוץ הקל שבקלים - קשור בכל התורה, ואורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד.
בחלק הבא נעסוק בהקדמת המלקט - בשם הספר ובצורתו, כיצד עוצב הספר וכיצד בא שמו ללמד על מהותו ותכליתו.