בחלק הקודם למדנו על הקדמת המלקט, וראינו כיצד אדמו"ר הזקן פונה לכל אחד ואחד - התניא הוא ספר לכל יהודי. כעת נעמיק בהקדמה עצמה, ונראה כיצד אדמו"ר הזקן מציג את טענת החסידים כנגד עצם כתיבת הספר, ואף מחזק אותה בעצמו.
ניגש ללשון הפתיחה של ההקדמה:
"שמעו אלי רודפי צדק מבקשי ה'" - ציטוט מילה במילה מלשונו של ישעיהו הנביא. אף הברכה שבהמשך, "וישמע אליכם אלוקים", היא שימוש בחצי פסוק שמקורו בספר שופטים, ופירושה שהבורא ישמע את בקשתם. מעניין כי הפסוק בשופטים המסתיים ב"וישמע אליכם אלוקים" פותח אף הוא באותה לשון - "שמעו אלי". כך משלב אדמו"ר הזקן את הפסוק מישעיהו ומסיים בפסוק מספר שופטים, הפותח באותה פתיחה עצמה.
"למגדול ועד קטן" - האגרת מופנית לכולם, לגדול ולקטן, ולא רק בגיל אלא גם ברמת הלימוד. אין הוא עושה הבחנה: כולם בעיניו אישים, וכולם שייכים לתניא.
"כל אנשי שלומנו דמדינותינו וסמוכות שלה" - כפי שנראה בהמשך, בכינוי זה קורא אדמו"ר הזקן לכל מי שילמד את התניא, אף כעבור מאתיים ושלוש מאות שנה, ועד סוף כל הדורות.
"איש על מקומו יבוא לשלום, וחיים עד העולם נצח סלה ועד, אמן כן יהי רצון" - גם כאן נוקט אדמו"ר הזקן בלשון פסוק, אך בשינוי קל.
מהו השינוי?
כאשר פנה יתרו אל משה רבנו בהצעה הידועה להעמיד שרי אלפים ושרי מאות, הוא מסיים את דבריו כך: "אם את הדבר הזה תעשה וציווך אלוקים ויכולת עמוד, וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום". בפסוק נאמר "בשלום", ואדמו"ר הזקן כותב "לשלום". טעם השינוי מבואר בדברי הגמרא, שהנפרד מחברו אל יאמר לו "לך בשלום" אלא "לך לשלום" - וכך מצאנו אצל יתרו ומשה רבנו, שהפרידה נאמרה בלשון "לך לשלום", ומכוח כך עלה יתרו לגדולה. לפיכך, אף שאדמו"ר הזקן מבקש לנקוט בלשונות הפסוקים, הוא משנה מעט דווקא בפסוק זה, כדי לסיים בלשון טובה וחיובית.
זהו הקטע הראשון של ההקדמה, המשמש פתיחה לאגרת ששלח אדמו"ר הזקן בהתייחסות לספר התניא. מכאן עוברים אנו אל הקטע השני, שבו מתבארות ההתנגדות וטענות החסידים - מדוע לא מצא הספר חן בעיניהם, והם העדיפו להיות בלעדיו. אדמו"ר הזקן מבאר את טענתם היטב, אף יותר משהיטיבו הם עצמם לנסחה: הוא מביא את טענתם, שהייתה ברמה אחת, ומרחיב ומחזק אותה בשתי רמות נוספות. בסיומו של קטע זה תיוותר השאלה: אם כן, מדוע כתב את ספר התניא?
טענת החסידים:
כאשר מתעוררת אצל חסיד שאלה או בעיה, חסר לו עניין בעבודת השם, או שהוא נתון במבוכה ומבקש לדעת מהי ההתייחסות הנכונה - יש לו כתובת. הוא בא אל הרבי, מכין עצמו כראוי ונכנס ל'יחידות', והרבי משיב לו התייחסות אישית לפי הבנתו, לפי שורש נשמתו ולפי עברו, הווהו ועתידו. הוא יודע שהוא מקבל את הדברים הנכונים ביותר, ולא כניסיון שאם לא יצליח יפנה אל מישהו אחר.
משכתב אדמו"ר הזקן את ספר התניא, הבינו החסידים כי מעתה יעמדו לרשותם הדרכות בעבודת השם בספר כתוב, וראו בכך מעין תחליף לכניסה ליחידות. הם חשו כאילו אומר להם אדמו"ר הזקן: איני יכול לקבל כרגע את כולכם, פנו אל הספר. משום כך לא היו מרוצים מהדפסת הספרים. כל זמן שהדברים עברו בהעתקות מיד ליד וללא פרסום - ניחא; אך משנעשה הדבר מודפס ורשמי, יש בו מניעה מסוימת מן הכניסה ליחידות.
נעיין בלשונו של אדמו"ר הזקן:
"הנה מודעת זאת" - דבר ידוע, "כי מרגלא בפומא דאינשי בכל אנשי שלומנו לאמר" - רגיל בפי כל החסידים לומר, "כי אינה דומה שמיעת דברי מוסר לראייה וקריאה בספרים".
הביטוי "אינה דומה שמיעה לראייה" מכוון בדרך כלל לכך שהראייה חזקה מן השמיעה, שאין טוב ממראה עיניים: הנראה בעין הוא מוחשי, חזק ואמיתי, בעוד שמועה ניתן להפריך. אך כאן הכוונה הפוכה - השמיעה גדולה מן הראייה.
טענת החסידים היא ש'שמיעה' פירושה שמיעה מפי הרבי: העומד לפני הרבי ושומע מפיו מקבל את הדברים בפנימיות ומבין אותם, שכן הרבי מדבר בשפתו ובכליו. 'ראייה', לעומת זאת, היא ראיית הדברים בספר מודפס: יש לך שאלה? פתח את הספר ושם תמצא את התשובה. ואין זה דומה כלל.
מהו החיסרון שבקריאה בספר?
"מפני שהקורא קורא לפי דרכו ודעתו ולפי השגת ותפיסת שכלו באשר הוא שם". בדברים אלו נרמזים שני חסרונות:
"לפי דרכו ודעתו" - הקורא קורא לפי דרכו בעבודת השם ולפי דרגתו. שני אנשים עשויים לעיין באותם דברים ממש: מי שנמצא בדרגה גבוהה בעבודת השם רואה בהם עומק, ומי שנמצא בתחילת הדרך רואה את הרמה הראשונית בלבד, ואינו מסוגל לראות למעלה מזה.
"לפי השגת ותפיסת שכלו" - ייתכן שדרכו בעבודת השם נעלה, שהוא עובד על עצמו ומונח בעניינים אלוקיים, אך השגתו והבנתו השכלית מוגבלות, ובמילא ניצבת לפניו מגבלה נוספת.
הקורא בספר צריך אפוא להביא בחשבון את רמת עבודת השם שלו וגם את רמתו השכלית.
מכאן ממשיך אדמו"ר הזקן ומפרט. תחילה ביחס לחיסרון השכלי: "ואם שכלו ודעתו מבולבלים" - אם אין הבנתו בהירה ואינו רואה את הדברים בבירור, נדרש תהליך עד שיתבררו ויוסברו אצלו. ולאחר מכן ביחס לרמת עבודת השם: "ובחשכה יתהלכו בעבודת השם". וכאשר שני החסרונות נמצאים בו יחד - גם רמתו השכלית נמוכה וגם בעבודת השם הוא מהלך בחשכה - מה תועיל האמירה: הרי לפניך אוצר, ספר התניא? הרי הוא בקושי יצליח לראות את האור.
"כי טוב הגנוז בספרים" - אמת, יש בספר אור גנוז. כידוע, האור שברא הקדוש ברוך הוא ביום הראשון נגנז לצדיקים, ובאור זה רואים מסוף העולם ועד סופו; אך מה תועלת באור הגנוז אם אין הקורא יכול לראותו? "אף כי מתוק האור לעיניים" - ייתכן שהאור שבספר מתוק, והכול ברור ומצוי בהישג יד, "ומרפא לנפש" - כל הרפואות מצויות בו; אך מה תועלת בכך אם אין הוא מצליח לפענח את הכתוב?
זו הייתה טענת החסידים. בשמיעה מפי הרבי אין שני הקשיים הללו: הרבי מדבר עם כל אחד בשפתו, בדרגתו ובהבנתו, ואין הקושי שאין הוא מסוגל לראות. אדמו"ר הזקן מצטט את טענתם בבהירות, ואינו מתחמק ממנה אלא מציגה במלוא עוצמתה.
ולכאורה נשאלת השאלה: אם כן, מדוע נכתב הספר?
לסיכום: בחלק זה למדנו את פתיחת ההקדמה, שבה משלב אדמו"ר הזקן פסוקים מישעיהו ומשופטים, ופונה לכל אחד ואחד - "למגדול ועד קטן" - בכל הדורות. עמדנו על דיוק לשונו בשינוי "לשלום" במקום "בשלום", וראינו כיצד מציג אדמו"ר הזקן את טענת החסידים: השמיעה מפי הרבי עולה על הראייה בספר, שכן הקורא קורא לפי דרכו ודעתו ולפי השגת שכלו, בעוד הרבי מדבר עם כל אחד בשפתו וברמתו. וכך נותרנו בשאלה: מדוע אם כן כתב אדמו"ר הזקן את הספר?
בחלק הבא נעסוק בהמשך הקדמת המלקט - בקישורו של כל יהודי אל התורה, ומתוך כך יתברר הצורך בספר התניא לכל אחד ואחד.