בחלק הקודם למדנו על הקדמת המלקט, וראינו כיצד האדמו"ר הזקן פונה לכל אחד ואחד — התניא הוא ספר לכל יהודי. כעת נעמיק בהקדמה עצמה, ונראה כיצד האדמו"ר הזקן מציג ואף מחזק את טענת החסידים כנגד עצם כתיבת הספר.
האדמו"ר הזקן פותח בציטוט מן הפסוקים. "שימו אלי רודפי צדק מבקשי ה'" — זהו ציטוט מילה במילה מלשונו של ישעיהו הנביא. ומעניין: הפסוק "וישמע אליכם אלוקים" אף הוא שימוש בחצי פסוק שמקורו בספר שופטים, ופירושו ברכה שהבורא ישמע למה שאתם מבקשים. הפסוק בשופטים המסתיים ב"וישמע אליכם אלוקים" גם פותח באותה פתיחה — "שימו אלי". כך משלב האדמו"ר הזקן בצורה מעניינת את הפסוק מישעיהו "שימו אלי רודפי צדק מבקשי ה'", ומסיים בפסוק שמקורו בשופטים, הפותח אף הוא באותה פתיחה, "וישמע אליכם אלוקים".
"למגדול ועד קטן" — האגרת מופנית לכולם, גדול וקטן. לא רק בגיל, אלא גם ברמת הלימוד. כפי שאמרנו קודם, כולם בשבילו הם אישים; הוא פונה לכולם, אינו עושה הבחנה, וכולם שייכים לתניא.
"כל אנשי שלומנו דמדינותינו וסמוכות שלה" — כפי שנראה בהמשך, האדמו"ר הזקן קורא לכל אחד שילמד את התניא גם כעבור מאתיים ושלוש מאות שנה, ועד סוף כל הדורות. לכל אחד הוא קורא בכינוי הזה: אנשי שלומנו דמדינותינו וסמוכות שלה.
"איש על מקומו יבוא לשלום וחיים עד העולם נצח סלה ועד אמן כן יהי רצון" — הזכרנו שהאדמו"ר הזקן מדייק להשתמש בלשון הפסוק, ומעניין שגם המילים "איש על מקומו יבוא לשלום" הן לשון פסוק, אך עם שינוי קטן. מהו השינוי? כאשר יתרו פנה למשה רבנו בהצעה הידועה שיעמיד שרי אלפים ושרי מאות, הוא מסיים את ההצעה בלשון: "אם את הדבר הזה תעשה וציווך אלוקים ויכולת עמוד וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום". כך כתוב בפסוק — "בשלום". והאדמו"ר הזקן, המשתמש לכאורה בלשון הפסוק, כותב "על מקומו יבוא לשלום". הסיבה לשינוי ברורה, על פי מה שאומרת הגמרא: אדם הנפרד מחברו לא יאמר לו "לך בשלום" אלא "לך לשלום". וכך אנו מוצאים אצל יתרו ומשה רבנו — יתרו נפרד ממשה רבנו ואמר לו "לך לשלום", ולכן עלה לגדולה. לפיכך האדמו"ר הזקן, שאמנם רוצה להביא את לשונות הפסוקים, משנה מעט דווקא בפסוק הזה, כדי לסיים בדבר טוב — "לשלום", שהוא עניין חיובי וטוב.
זהו הקטע הראשון של ההקדמה, המשמש כקטע פתיחה לאגרת ששלח האדמו"ר הזקן בהתייחסות לספר התניא. עכשיו נעבור לקטע השני, שיסביר לנו את ההתנגדות ואת טענות החסידים — מדוע התניא לא מצא חן בעיניהם, והם העדיפו להיות בלי התניא. האדמו"ר הזקן מסביר את טענתם היטב, אף יותר טוב ממה שהם עצמם הסבירו. הוא מביא את טענת החסידים, שהייתה ברמה אחת, ומרחיב ומחזק אותה בעוד שתי רמות. וכאשר נסיים את הקטע השני של האגרת, נישאר בשאלה: אם כן, מדוע בכלל כתב את ספר התניא?
מהי טענת החסידים? ידוע שכאשר לחסיד יש שאלה, בעיה, עניין שחסר לו בעבודת השם, עצה או מבוכה שהוא רוצה לדעת בה את ההתייחסות הנכונה — יש לו כתובת. הוא מגיע לרבי, נכנס ליחידות ועושה את ההכנות הראויות, והרבי נותן לו התייחסות אישית לפי הבנתו, לפי שורש נשמתו, לפי העבר, ההווה והעתיד שלו. הוא יודע שהוא מקבל את הדברים הכי נכונים שיכולים להיות — לא ניסיון שאם לא יצליח ילך למישהו אחר.
ברגע שהאדמו"ר הזקן כתב את ספר התניא, החסידים הבינו שכעת יהיו להם הדרכות בעבודת השם בספר כתוב, וראו בזה מעין תחליף לכניסה ליחידות. הם הרגישו כאילו האדמו"ר הזקן אומר להם: איני יכול לקבל כרגע את כולכם, לכו אל הספר. ולכן לא היו מרוצים מהדפסת הספרים. כל זמן שהדבר עבר כהעתקות מאחד לשני בלי רעש גדול — ניחא, אך ברגע שהדבר נעשה מודפס ורשמי, יש בכך מניעה מסוימת מהכניסה ליחידות. זו טענת החסידים.
נראה את לשון האדמו"ר הזקן כיצד הוא מביא טענה זו. "הנה מודעת זאת" — דבר ידוע, "כי מרגלא בפומא דאינשי בכל אנשי שלומנו לאמר" — רגיל בפי כל החסידים לומר, "כי אינה דומה שמיעת דברי מוסר לראייה וקריאה בספרים". הביטוי "אינה דומה שמיעה לראייה" הוא ביטוי ידוע. בדרך כלל כשאומרים כך, מתכוונים שהראייה חזקה יותר מהשמיעה — כי אין טוב ממראה עיניים; כשאתה רואה דבר בעיניים הוא מוחשי, חזק ואמיתי יותר, ואילו שמועה אפשר להפריך. אך כאן האדמו"ר הזקן מתכוון להפך: במקרה שלנו השמיעה גדולה מן הראייה.
מדוע? כי החסידים טוענים ששמיעה היא לשמוע מפי הרבי. כשאתה שומע מפיו ועומד מולו, אתה יכול לקבל את הדברים בצורה פנימית ולהבין אותם, כי הרבי מדבר בשפה שלך ובכלים שלך. אבל "ראייה" פירושה שאתה רואה את הדברים בספר המודפס, ואומרים לך: יש לך שאלה? תפתח את הספר, שם התשובה. וכשאתה צריך לראות זאת בספר — זה כבר לא אותו דבר.
מהו החיסרון? "מפני שהקורא קורא לפי דרכו ודעתו ולפי השגת ותפיסת שכלו באשר הוא שם". למי שקורא את הספר יכולים להיות שני חסרונות. חיסרון אחד — הוא קורא לפי דרכו ודעתו, כלומר לפי דרכו בעבודת השם, לפי הרמה שלו. שני אנשים יכולים לראות אותו דבר: אחד ברמה גבוהה בעבודת השם רואה דברים אחרים, ואחד ברמת התחלה רואה זאת ברמה ראשונית בלבד ואינו מסוגל לראות יותר מזה. חיסרון שני — הוא קורא לפי השגת ותפיסת שכלו. ייתכן שדרכו בעבודת השם גבוהה מאוד, שהוא אדם העובד על עצמו ומונח בעניינים אלוקיים, אך ההשגה וההבנה שלו אינן גבוהות, ובמילא יש לו עוד מגבלה. אם כן, הקורא בספר צריך לקחת בחשבון את רמת עבודת השם שלו וגם את הרמה השכלית שלו — אלו שני החסרונות.
ומיד האדמו"ר הזקן מפרט. תחילה ניגש לחיסרון השכלי: "ואם שכלו ודעתו מבולבלים" — אם האדם אינו בהיר בהבנת שכלו ואינו רואה את הדבר בצורה ברורה, הרי שעד שהדבר יתברר ויוסבר אצלו — זהו תהליך. ואחר כך מוסיף ביחס לרמת עבודת השם: "ובחשכה יתהלכו בעבודת השם". אם יש לו חיסרון בשתיהן — גם הרמה השכלית נמוכה, וגם בעבודת השם הוא מצוי במצב של "בחשכה יתהלכו" — אז תן לו אוצר, אמור לו: אתה רואה את התניא? זה אוצר בשבילך. מה יועיל? בקושי יוכל לראות את האור.
"כי טוב הגנוז בספרים" — נכון, יש כאן את האור הגנוז. ידוע שהאור שברא הקדוש ברוך הוא ביום הראשון גנזו לצדיקים, ובאור זה רואים מסוף העולם ועד סופו. אך מה יועיל אם יש כאן את האור הגנוז אם איני יכול לראות אותו? "אף כי מתוק האור לעיניים" — ייתכן שבספר יש אור מתוק, הכל ברור ונמצא בצורה מהירה, "ומרפא לנפש" — כל הרפואות כאן; אך מה יועיל אם כל הרפואות כאן ואיני יכול לפענח את הכתוב? זה היה סגנון טענתם של החסידים. לעומת זאת, כששומעים מפי הרבי אין את שתי הבעיות, שכן הרבי מדבר אליו בשפה שלו, ברמתו ובהבנתו, ואין את הבעיה שאינו מסוגל לראות. האדמו"ר הזקן מצטט את טענת החסידים בצורה בהירה — הוא אינו מתחמק ממנה, אלא להפך, מציג אותה בבירור. ולכאורה נשאלת השאלה: אם כן, למה לכתוב את הספר?
לסיכום, בחלק זה למדנו את פתיחת ההקדמה, שבה משלב האדמו"ר הזקן פסוקים מישעיהו ומשופטים, ופונה לכל אחד ואחד — "למגדול ועד קטן" — בכל הדורות. ראינו את דיוק לשונו בשינוי "לשלום" במקום "בשלום", ולמדנו כיצד מציג האדמו"ר הזקן את טענת החסידים: שהשמיעה מפי הרבי עולה על הראייה בספר, שכן הקורא קרוב לטעות לפי דרכו ודעתו ולפי השגת שכלו, בעוד הרבי מדבר עם כל אחד בשפתו וברמתו. וכך נותרנו בשאלה — אם כן, מדוע כתב האדמו"ר הזקן את הספר?
בחלק הבא נעסוק בהמשך הקדמת המלקט — בקישור של כל יהודי אל התורה, וכיצד מתוך כך יתברר הצורך בספר התניא לכל אחד ואחד.