אנו מתחילים בלימוד 'הקדמת המלקט' - ההקדמה שכתב המלקט, אדמו"ר הזקן בעצמו. כפי שמופיע בכותרת המשנה, הקדמה זו "היא איגרת השלוחה לכללות אנשי שלומנו": מכתב ששלח אדמו"ר הזקן לקראת הדפסת התניא. איגרת זו לא נמסרה יחד עם הספר, אלא נשלחה כמכתב מקדים - כהתנצלות, ויותר מכך: כהסבר לחסידים שהעלו טענות קשות מאוד נגד עצם כתיבת התניא.
מעניין לציין כי מלבד התנגדותם הידועה של המתנגדים לתניא, שעליה עמדנו בחלק הקודם בעניין ההעתקות והסופרים השונים והמשונים, הייתה גם התנגדות מקרב החסידים עצמם לכתיבת הספר, וכמענה לטענותיהם נשלחה איגרת זו.
הקדמה כללית: 'ספר של בינונים':
ספר התניא נקרא 'ספר של בינונים', כפי שהזכרנו בחלק הקודם. מעניין כי קודם לכתיבתו חיבר אדמו"ר הזקן ספר של צדיקים. להיכן נעלם אותו ספר? מסופר שהסבא משפולי הגיע לעירו של אדמו"ר הזקן ואמר לו: "שמעתי שכתבת ספר של צדיקים. העולם אינו כלי לזה" - ומכיוון שאין העולם כלי לספר נעלה שכזה, נגזר עליו שיישרף. והוסיף ואמר: "ואני אעלה באותו להב השמימה". לאחר מכן פרצה שריפה גדולה בעירו של אדמו"ר הזקן, ובה נשרף ספר הצדיקים, וכן חלקים ופרקים מן השולחן ערוך שלו (וכידוע, חלקים ממנו חסרים בידינו). באותו פרק זמן נסתלק הסבא משפולי, כפי שאמר מראש.
הספר שבידינו הוא ספר של בינונים, ואילו ספר הצדיקים היה חיבור אחר לגמרי, שלא נקרא בשם תניא. וכפי שכותב אדמו"ר הזקן בעצמו בתחילת פרק י"ד: "מידת הבינוני היא מידת כל אדם" - עניין זה שייך לכל אחד ואחד, העולם כלי לו, וזהו הספר שיש לנו.
התניא - תורה שבכתב של החסידות:
ידוע כי התניא נקרא 'תורה שבכתב של החסידות', בעוד ששאר ספרי החסידות נקראים 'תורה שבעל פה של החסידות'. ההשוואה בין התורה שבכתב, היינו חמישה חומשי תורה, לבין התניא כתורה שבכתב של החסידות, מעניינת ומדויקת.
בתניא נ"ג פרקים. ויחד עם הקדמת המלקט, שאף היא נחשבת כפרק - שהרי ידוע שכהרבי הריי"צ ביקש בהזדמנויות מסוימות ללמוד תניא בעל-פה, הוא הכליל את ההקדמה בין הפרקים - מגיע המספר לנ"ד. מנגד, בתורה נ"ד פרשיות, ואף על פי כן מוזכר בזוהר הקדוש בכמה מקומות שיש בתורה "גן סדרים", היינו נ"ג סדרים. מפרשים רבים דנו כיצד ליישב סתירה זו, ומובאים בכך כמה ביאורים:
פרשת ניצבים וילך נחשבת במהותה פרשה אחת, ורק לעיתים היא מפוצלת לשתיים. לפי זה יש בתורה נ"ג פרשיות.
פרשת בראשית היא פרשה כללית: היא מקפלת בתוכה היסטוריה של יותר מאלף שנה, יותר מכל שאר פרשיות התורה - מפרשת נח ועד סוף ספר דברים. משום כך, כשנאמר שיש נ"ג סדרים בתורה, הכוונה לנ"ג פרשיות פרטיות, מלבד הפרשה הכללית שהיא פרשת בראשית.
על דרך זו בתניא: נ"ג פרקים, ובנוסף להם ההקדמה, המשמשת כפרשה הכללית, כמעין 'בראשית' של הספר.
התאמה נוספת ומפליאה: מבין נ"ד פרשיות התורה, רוב הפרשיות פותחות באות ו', ורק מעטות פותחות באותיות אחרות (כגון פרשת בראשית באות ב' ופרשת האזינו באות ה'). בדיוק כך בתניא: עשרה פרקים בלבד פותחים באותיות שונות, וכל שאר הפרקים פותחים באות ו'.
אין כאן מקריות. אף שמדובר בפרטים הנראים שוליים וחיצוניים, דווקא הם מלמדים על משמעות הכינוי 'תורה שבכתב של החסידות': ההתאמה קיימת להפליא גם בפרטים החיצוניים של העניין.
ניגש ללימוד ההקדמה עצמה:
"הקדמת המלקט, והיא איגרת השלוחה לכללות אנשי שלומנו", ולאחריה שלוש אותיות בראשי תיבות: י', צ' ו-ו'. כמה אופנים יש לפענוחן: 'יברכם צורנו וישמרם', 'ישמרם צורנו וגואלנו', ועוד. אדמו"ר הזקן כתב זאת בראשי תיבות במכוון, כדי לכלול את כל האפשרויות הטובות שניתן לכלול בשלוש אותיות אלו.
האיגרת מחולקת לארבעה חלקים, וכך גם מבנה הקטעים שבה בפועל:
קטע פתיחה.
ביאור טענת החסידים נגד כתיבת התניא.
התשובה: מדוע, אף שטענותיהם צודקות, התניא עונה על כולן, ובדין הוא שיהיה הספר בידינו.
חלק שהתווסף סמוך להדפסה ונצמד לספר עצמו, והוא משתלב עם הקטע המוכר לנו מן ההסכמות שלמדנו בחלק הקודם - שלא להדפיס את הספר ללא רשות, מכוח הזכות שקיבלו המדפיסים הראשונים.
החלק הראשון - הפתיחה:
בחלק זה משתדל אדמו"ר הזקן, כדרכו בסגנונו, לשלב פסוקים וחלקי פסוקים ממקומות שונים בתנ"ך. הוא פותח בפסוק ממשלי: "אלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא" - אליכם, אישים (מלשון אנשים), מופנית איגרת זו.
הרבי מקביל באחת משיחותיו בין ספריו של אדמו"ר הזקן לספריו של הרמב"ם, בכמה רבדים. בין השאר מציין הרבי כי ספרו של הרמב"ם העוסק בענייני אמונה ובתשובות לשאלות - מורה נבוכים - נפתח באותו פסוק עצמו, אך בהבדל מעניין: הרמב"ם מביא את הפסוק בשלמותו, "אלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא וְקוֹלִי אֶל בְּנֵי אָדָם", ואילו אדמו"ר הזקן מסתפק בחציו הראשון ומשמיט את חציו השני.
מה טעם ההשמטה?
מפרשי מורה נבוכים מבארים את כוונת הרמב"ם בלשונו המליצית של שלמה המלך: הוא פונה לשתי רמות של לומדים. "אישים" הם החכמים והפיקחים, המעמיקים והמבינים את עומק הדברים - וכידוע, 'אישים' הוא אף שמה של דרגה נעלה במלאכים. "וְקוֹלִי אֶל בְּנֵי אָדָם" - אף אלו שלא יחכימו ולא ישיגו את עומק דבריו, יוכלו למצוא בהם דבר מה לפי כוחם.
אדמו"ר הזקן, לעומת זאת, מביא את חציו הראשון של הפסוק בלבד, לרמז שאין הוא מחלק בין שתי רמות. הוא פונה אל כל לומדי ספרו וקורא לכולם "אישים". הספר, ובמיוחד כפי שיתבאר בחלק השלישי של ההקדמה, שייך לכל אחד ואחד: כל אדם יכול להבינו, ללמדו, ולהגיע אל דרגת ה'אישים' שאליה מכוון הספר.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי הקדמת המלקט נכתבה בידי אדמו"ר הזקן כאיגרת מקדימה לחסידים, כמענה לטענותיהם על עצם כתיבת התניא. עמדנו על היותו 'ספר של בינונים' שהעולם כלי לו, בשונה מספר הצדיקים שנשרף, ועל היותו תורה שבכתב של החסידות, עם ההקבלות המדויקות בין נ"ג פרקיו ופתיחותיהם באות ו' לבין סדרי התורה ופרשיותיה. כן ראינו את מבנה האיגרת בארבעה חלקים, ואת משמעות פתיחתה בפסוק "עֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא" - שאדמו"ר הזקן מביא את חציו בלבד, לרמז שהספר פונה לכל לומדיו כאל 'אישים' ושייך לכל אחד ואחד.
בחלק הבא נעסוק בהמשך הקדמת המלקט, ובפרט בטענת החסידים נגד כתיבת התניא: נבאר מה היה מקור התנגדותם, ומדוע ראה אדמו"ר הזקן צורך להתייחס אליה במפורש.