בחלק הקודם למדנו על מהותו של ספר התניא כ'קטורת לנפש' ועל הכוח המיוחד הטמון בו. בחלק זה נעסוק בתולדות הדפסת התניא ובהסכמות שנלוו אליו, ובמיוחד בהסכמת בניו של אדמו"ר הזקן ובדיוק שבחתימותיהם.
עד להצהרות שני הצדדים לא הדפיס איש את התניא במשך כל אותן שנים ללא רשותו של מי שהעתיק. ההעתקות נעשו בכוונה ולצורך השלום, אך להשקיע ממון בהדפסה עצמה לא העז איש, ותהפוכות רבות עברו על העניין. משך חמש השנים שנקבע בהסכמות נקבע, ככל הנראה, לפי חישוב הזמן הדרוש למדפיס כדי לכסות את הוצאות ההדפסה.
ביאור המונח 'לפרט קטן':
כאשר מונים את שנות קיום העולם, נוקטים בדרך כלל בשנה כפי שהיא נאמרת בפי כול. שנת תשס"ז, למשל, שווה בגימטריה שבע מאות שישים ושבע - ואין הכוונה שחלפו מאז בריאת העולם שבע מאות שישים ושבע שנים בלבד, שהרי יש להוסיף עליהן חמשת אלפים. המונה את המספר במלואו נוקט ב'פרט הגדול' ואומר: 'חמשת אלפים תשס"ז'. אך הנוקט 'לפרט קטן' אינו מונה את האלפים, שכן ידוע ומובן שאנו נמצאים בתוך חמשת האלפים, ובתוכם אנו בשנה זו וזו. זהו הרמז שבמילים 'לפרט קטן' באותיות תקנ"ו.
המפגש הראשון של הגדולים עם כתבי היד:
החסיד הנודע רבי יצחק הורוביץ, המכונה ר' איצ'ה דער מתמיד, סיפר כי מקובל ששני השלוחים שהוזכרו לעיל הגיעו בשעת לילה עם כתבי היד: העתקה אחת לרבי זושא מאניפולי והעתקה שנייה לרבי יהודה לייב הכהן. בשליחות אדמו"ר הזקן ביקשו מהם לעבור על הכתבים ולתת הסכמה לספר, וכל אחד מהם ישב בביתו והחל לעיין בו.
שניהם יצאו מן העיון בהתפעלות עצומה. רבי זושא מאניפולי אמר לפנות בוקר: "איני יכול להתאפק" - עליו לרוץ אל חברו רבי יהודה לייב הכהן ולספר לו מה טמון בספר. באותה שעה עצמה קם רבי יהודה לייב הכהן ואמר: "ספר כזה - איני יכול להתאפק, עליי לצאת אל רבי זושא מאניפולי ולהראות לו מה קיבלתי". שניהם נפגשו באמצע הדרך, ועל אותו מפגש אמר ר' איצ'ה: "כל אניפולי בערה" - הריקוד והשמחה שנולדו מן המפגש עם התניא הבעירו את לבבות כל העיירה.
אנו זוכים ללמוד היום את הספר הזה, את ההסכמות שנלוו אליו ואת הספר עצמו.
הסכמת בניו של אדמו"ר הזקן:
הסכמה זו לא ניתנה באותה הזדמנות שבה נמסרו הכתבים לרבי זושא מאניפולי ולרבי יהודה לייב הכהן, אלא בעת שהודפס ספר ליקוטי אמרים בשלמותו, שנה אחת לאחר הסתלקות אדמו"ר הזקן. אדמו"ר הזקן הסתלק בשנת תקע"ג, ובשנת תקע"ד הודפס ספר התניא כפי שהוא לפנינו, עם כל חמשת חלקיו. עד אז לא הודפס התניא בשלמות חלקיו, ולפיכך כתבו שלושת בניו הסבר - הוא ההסכמה - מדוע הם מדפיסים את כל חלקי הספר כאחד.
וזו לשון ההסכמה: "הסכמת הרבנים שיחיו בני הגאון המחבר ז"ל נשמתו עדן. היות שהוסכם אצלנו ליתן רשות והרמנא" - כח הרשאה - "להעלות על מכבש הדפוס לזיכרון לבני ישראל כתב דברי יושר ואמת דברי אלוקים חיים של אדוננו אבינו מורנו ורבנו ז"ל". מלשון זו מוכח שהדברים נכתבו לאחר הסתלקות אדמו"ר הזקן, ולכן נתנו הבנים את הרשות להדפיס.
מה, אם כן, נתנו הבנים רשות להדפיס?
על חלק ליקוטי אמרים לא נדרשה רשותם, שכן הוא כבר הודפס בחיי אדמו"ר הזקן, ואף אגרת התשובה הודפסה קודם לכן. החידוש היה בהדפסת שני החלקים האחרונים - אגרת הקודש וקונטרס אחרון.
בטעם הדפסתם של איגרת הקודש וקונטרס אחרון כותבים הבנים: "כתובים בכתב ידו הקדושה בעצמו ולשונו הקדוש, שכל דבריו כגחלי אש בוערות ילהיבו הלבבות לקרבן לאביהם שבשמים" - הקורא בהם מתלהב התלהבות גדולה להתקרב לעבודת השם. ומדוע נקראו בשם 'איגרת הקודש'? "שרובם היו אגרת שילוח מאת כבוד קדושתו להורות לעם ה' הדרך ילכו בה והמעשה אשר יעשון" - אלו איגרות ומכתבים ששלח לחסידים.
מדוע, אם כן, לא הודפסו איגרת הקודש וקונטרס אחרון כספר בפני עצמו, אלא צורפו דווקא לליקוטי אמרים?
"ומחמת שבכמה מקומות באיגרת הקודש הציב לו ציונים בספר ליקוטי אמרים שלו" - באיגרת הקודש מפנה אדמו"ר הזקן במקומות שונים לעיין בעניין בהרחבה בליקוטי אמרים.
"ודברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר" - דרכה של תורה שעניין מסוים מובא במקום אחד בקצרה ובמקום אחר בהרחבה. המקום שנכתב בקצרה הוא בבחינת 'עניות', והמקום שנכתב בהרחבה הוא בבחינת 'עשירות', וכדי לעמוד על הדבר בשלמותו יש ללמוד את שניהם כאחד.
"ומה גם בשביל דבר שנתחדש בו קונטרס אחרון על איזה פרקים אשר כתב בעת חיבור הספר ליקוטי אמרים" - קונטרס אחרון נכתב בעת חיבור ליקוטי אמרים, כביאורים שכתב אדמו"ר הזקן מן הצד על אותם פרקים. אין להדפיס ביאורים ללא מקורם, ואף המקור יישאר חסר בלעדיהם, ולכן חוברו יחד. ובלשונם: "פלפול ועיון עמוק על מאמרי זוהר ועץ חיים ופרי עץ חיים שנראים כסותרים זה את זה", "וברוח מבינתו מיישבם כל דיבור על אופניו" - בגודל הבנתו מיישב אדמו"ר הזקן את כל אותם מאמרים הנראים כסותרים.
מכאן מסקנתם: "ראו ראינו שראוי ונכון לחברם עם ספר ליקוטי אמרים ואגרת התשובה של כבוד קדושת אדוננו אבינו מורנו ורבנו ז"ל". זהו ההסבר מדוע הודפס התניא לראשונה כשכל חלקיו מחוברים זה לזה.
בהמשך מטילים הבנים את אותה אזהרה שהטילו קודמיהם: "אי לזאת באנו להטיל גודא רבה וגזירת נח"ש דרבנן". 'נח"ש' הוא ראשי תיבות נידוי, חרם ושמתה - ביטויים חריפים, שהעובר על האזהרה חלילה בא לידם, "דלית ליה אסוותא" - נידוי או חרם שאין להם רפואה - "שלא ירים איש את ידו להדפיס כתבניתם, או זה בלא זה, משך חמשה שנים מיום דלמטה". כלומר, שלא ידפיס איש את התניא בשלמותו, ואף לא חלק אחד ללא חברו, במשך חמש שנים. אשר ל"יום דלמטה", התאריך אינו מופיע כאן כפי שהופיע בהסכמות הקודמות, אך כאמור מדובר בשנת תקע"ד.
עוד מוסיפים הבנים הודעה חשובה: "ברם כגון דא צריך לאודועי, שבעוונותינו הרבים ספו תמו כתבי ידו הקדושה בעצמו". איגרת הקודש, שאותה הם עומדים להדפיס בעיקר, מבוססת על העתקות של מכתבים שכתב אדמו"ר הזקן ושלח לקהילות שונות; כתבי היד המקוריים לא היו בידם בשעת ההדפסה, והם אספו את ההעתקות שהיו מפוזרות. ובלשונם: "אשר היו בדקדוק גדול, לא חסר ולא יתר אות אחת, ולא נשאר כי אם זה המעט מהרבה שנלקטו אחד לאחד מהעתקות המפוזרים אצל התלמידים" - המקור היה מדויק להפליא, ולפיכך השתדלו לדייק ולכתוב את הדברים בצורה מדויקת.
ומכיוון שסוף סוף לא היה בידם המקור עצמו, הם מקדימים: "ואם ימצא איזה טעות שיהא ניכר שהוא מהעתקה בלתי מדויקת, שגיאות מי יבין, ימצא הטעות דמוכח מטעות סופר והכוונה תהיה ברורה" - כאשר ניכר שהטעות נובעת מהעתקה בלתי מדויקת והכוונה ברורה, יש לקבל זאת בהבנה ולעמוד על המכוון. כלומר, דיוק באות שנראה כטעות עשוי לנבוע מכך שההעתקה לא הייתה מדויקת.
בסיום חותמים שלושת בני אדמו"ר הזקן את שמותיהם: "נאום דוב בער בן אדוננו אבינו מורנו ורבנו הגאון החסיד קדוש ישראל מרנא ורבנא שניאור זלמן זכרונו לברכה נשמתו בגנזי מרומים.
ונאום חיים אברהם בן אדוננו אבינו מורנו ורבנו הגאון החסיד מרנא ורבנא שניאור זלמן זכר צדיק לברכה נשמתו בגנזי מרומים.
ונאום משה בן אדוננו אבינו מורנו ורבנו הגאון החסיד שניאור זלמן זכרונו לברכה נשמתו בגנזי מרומים".
הדיוק בחתימת שלושת הבנים:
ראוי לשים לב כי כל אחד מהבנים מכנה את אביו בתואר אחר: הראשון מרבה בתארים, השני מצמצם, והשלישי מצמצם עוד יותר. הרבי ביאר את פשר ההבדלים הללו, על פי עניינו של כל אחד מהבנים בשעת כתיבת ההסכמה - שנה לאחר ההסתלקות:
רבי דוב בער: הוא שמילא את מקום אביו, הוא האדמו"ר האמצעי, וכבר כיהן כרבי בעת כתיבת ההסכמה. כינויו של רבי הוא 'קדוש ישראל', ומרוב ענוותנותו הוא היחיד הכותב תואר זה - ומייחסו לאביו ולא לעצמו.
רבי חיים אברהם: היה ידוע כרב ופוסק הלכות בפועל, ואליו באו לשאול שאלות והכרעות לאחר ההסתלקות. 'מרנא ורבנא' הוא כינויו של פוסק, ומרוב ענווה הוא מייחס תואר זה לאביו ולא לעצמו.
רבי משה: היה ידוע בגודל חסידותו; לא היה רבי ולא מורה הוראה, אלא גאון וחסיד, ולפיכך כתב ש'הגאון החסיד' הוא אביו.
שינוי מעניין נוסף: היחיד הכותב על אדמו"ר הזקן "זכר צדיק לברכה" הוא רבי חיים אברהם, בעוד השניים האחרים כותבים "זכרונו לברכה". הטעם לכך הוא ש'צדיק' הוא כינויו של אדם עניו ושפל בתוך גדלותו, ורבי חיים אברהם נודע בסיפורים על ענוותנותו ושפלותו המרובה עד למידה מבהילה. הוא עצמו היה ראוי לתואר 'צדיק', ואף הוא מייחס את התואר לאביו.
נמצא שכל אחד מן הבנים מגלה את מהותו האמיתית דווקא בכינוי שהוא נותן לאביו: התואר שראוי היה לו עצמו הוא התואר שהוא מעביר לאב, כאילו אין הוא שלו כלל אלא שייך כולו לאביו. זהו הדיוק הנפלא שבצורת הביטוי ובחתימת ההסכמה.
לסיכום: בחלק זה למדנו על תולדות הדפסת התניא, ובמיוחד על הסכמת שלושת בניו של אדמו"ר הזקן, שנכתבה שנה לאחר הסתלקותו, בעת שהודפס לראשונה הספר בשלמותו עם כל חמשת חלקיו. עמדנו על ביאור המונח 'לפרט קטן', על סיפור המפגש של רבי זושא מאניפולי ורבי יהודה לייב הכהן עם כתבי היד, ועל הסברם של הבנים מדוע חיברו את איגרת הקודש ואת קונטרס אחרון לליקוטי אמרים - הציונים שבאיגרת הקודש, הכלל ש"דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר", וזמן כתיבתו של קונטרס אחרון. כמו כן עמדנו על האזהרה שהטילו, על הודעתם בדבר ההעתקות, ועל הדיוק הנפלא בחתימתם, שבו כל אחד מעביר לאביו מתוך ענווה את התואר הראוי לו עצמו.
בזאת נשלמו ההסכמות שנתנו גדולי הדור לספרו של אדמו"ר הזקן. בחלק הבא נעסוק בהסכמת המלקט - אדמו"ר הזקן עצמו, הקורא לעצמו 'המלקט' בלבד, כמי שרק ליקט את הדברים ולא חידשם מעצמו.