בחלק הקודם עמדנו על החשיבות שבדיוק כל פרט ופרט בספר התניא. עתה, בטרם ניכנס לפרק א', נעצור באחד השלבים שבפתיחת הספר - שתי ההסכמות המופיעות בתחילתו - ונראה כיצד אף בהן טמונים דיוקים ורמזים.
בעמוד ד' (דף ב', עמוד ב'), עוד לפני פרק א', מופיעות שתי הסכמות שנתנו שניים מתלמידי המגיד ממזריטש, חבריו של בעל התניא. האחד חתום בשם "הקטן משולם זוסיל מאניפולי", והשני "יהודה לייב הכהן". שני צדיקים אלו התגוררו באותה עיירה, אניפולי: רבי משולם זוסיל, הידוע בכינוי רבי זושא מאניפולי, אחיו של רבי אלימלך מליז'נסק, ורבי יהודה לייב הכהן.
הרקע להדפסת התניא ולהסכמות:
בתחילה עבר ספר התניא מיד ליד בכתבי יד. אדמו"ר הזקן נתן רשות להעתיק את פרקי הספר, והחסידים העתיקו ולמדו מתוך אותן העתקות. להדפסת הספר לא הסכים כלל, ומרוב ענוותנותו טען כי ההדפסה הופכת את הכתבים לספר רשמי.
אלא שהיו שביקשו להטיל דופי בספר, כדרכם של רבים מן המתנגדים לתורת החסידות באותה תקופה, והם דאגו שההעתקות ייעשו בטעויות מכוונות. לא היה מדובר בשיבוש מילה בלבד, אלא בהכנסת מושגים הסותרים דברים מפורשים, כדי שהלומדים יסברו שאין הדברים מתאימים ויתרחקו מן הלימוד. משהגיעו ההעתקות למצב שבו התניא יצא משובש ומטעה, קבע אדמו"ר הזקן כי אין ברירה ויש להדפיס את התניא בצורה רשמית ומסודרת, וכך להימנע מכל התקלות הללו.
ואולם, בענוותנותו לא רצה אדמו"ר הזקן לקחת על עצמו את האחריות על ההדפסה, וביקש שלפחות שני גדולים ייתנו על כך את הסכמתם. לפיכך נשלחו שלושה מתלמידיו - רבי משה וילנקר, רבי פנחס משקלוב ורבי יצחק משה מיאס - שיביאו את כתבי היד אל שני הצדיקים שבעיירה אניפולי, ויבקשו מהם לעבור על הכתבים ולתת את הסכמתם.
שניהם עברו על הכתבים באותו לילה, ולמחרת בבוקר כתבו את הסכמתם באותו יום ובאותו תאריך. כל אחד מהם התבטא בביטוי אחר למראה ספר התניא:
רבי משולם זוסיל מאניפולי: יצא מגדרו מרוב התרגשות והתפעלות, ואמר כי עם ספר התניא ילכו לקראת משיח צדקנו.
רבי יהודה לייב הכהן: אמר כי התניא הוא כקטורת נגד כל המגיפות האפשריות בנפש האדם. כשם שאהרון הכהן רץ עם הקטורת ועצר את המגפה, כך התניא הוא הפתרון לכל הבעיות הנפשיות ולכל המגיפות הרעות.
שני הביטויים הללו מרומזים בהסכמות עצמן, כפי שנראה מיד.
הסכמת רבי משולם זוסיל מאניפולי:
ההסכמה הראשונה, בצד ימין של הדף: "הסכמת הרב החסיד המפורסם איש אלוקי קדוש יאמר לו מורנו הרב רבי משולם זוסיל מאניפולי". וכך הוא פותח: "הנה בראותי את הכתבים של הרב איש גאון, איש אלוקים קדוש וטהור, אספקלריא מאירה".
הכינוי 'אספקלריא המאירה' הוא הנעלה מכל הכינויים שקדמו לו. חז"ל אמרו כי משה רבנו נבדל מכל הנביאים: כל הנביאים התנבאו באספקלריא שאינה מאירה, ומשה רבנו התנבא באספקלריא המאירה - דרגת הנבואה הגבוהה ביותר, שאף הרמב"ם בהלכות יסודי התורה עומד על גדולתה. בכך אומר רבי זושא כי אדמו"ר הזקן הוא בבחינת משה רבנו שבדור, וכי דבריו נכתבו מתוך גילוי אלוקי של אספקלריא המאירה.
ממשיך רבי זושא: "וטוב אשר עשה ואשר הפליא ה' חסדו ונתן בלבו הטהור לעשות את כל אלה להראות עם ה' דרכיו הקדושים" - כלומר, טוב מאוד שכתב את ספרו להראות לישראל את הדרך הנכונה בעבודת ה'. "ורצונו היה שלא להעלות את הכתבים ההם לבית הדפוס מחמת שאין דרכו בכך" - אדמו"ר הזקן הסתפק בהעתקות ובכתבי יד ולא רצה כלל להדפיס. "רק מחמת התפשטות הקונטרסים ההם בקרב כל ישראל... בהעתקות רבות מידי סופרים משונים" - בביטוי "סופרים משונים" נרמזים אותם מעתיקים שהכניסו במכוון שיבושים בכתבים.
וכן הוא ממשיך: "או מחמת ריבוי העתקות שונות רבו הטעויות סופר במאוד" - היו טעויות סופר טכניות המצויות בכל העתקה, והיו טעויות מכוונות. "והוכרח להביא הקונטרסים ההם לבית הדפוס" - נאלץ להדפיס, שכן הכתבים הגיעו למצב משובש. "והעיר ה' את רוח השותפים" - שני השותפים שהתעסקו בהדפסת הספר:
"הרבני המופלג הוותיק מורנו הרב שלום שכנא בן מורנו הרב נח" - חתנו של אדמו"ר הזקן ואביו של אדמו"ר הצמח צדק.
"הרבני המופלג הוותיק מורנו הרב מרדכי בן מורנו הרב שמואל הלוי" - שותפו בהתעסקות ההדפסה.
ושניהם הביאו "הקונטרסים ההם לבית הדפוס בסלאוויטא" - בית דפוס ידוע באותן שנים.
וממשיך: "ולפעלא טבא אמרתי יישר חילא" - על פעולה טובה זו ראויים הם לברכת ישר כוח. "אך עלו בליבם מגור מסביב מן הדפוסים אשר רבו, שדרכם להזיק ולקלקל המאושרים" - השותפים חששו להשקיע בהדפסה, שהייתה באותם ימים השקעה גדולה מאוד, שכן כל אות הודפסה בעופרת בעבודת כפיים מאומצת. חששם היה שלאחר כל ההשקעה יקומו מדפיסים אחרים וידפיסו את הספר מחדש, וכל הרווחים יאבדו להם.
לפיכך הוא ממשיך: "אי לזאת גמרנו בליבנו ליתן הסכמה לבל ירים איש את ידו ואת רגלו לגרום למדפיסים הנ"ל שום נזק חס ושלום בהשגת גבול בשום אופן", "ואסור לשום אדם לדפוס הספר הנ"ל בלתי ידיעת המדפיסים הנ"ל" - ללא רשות מפורשת משני השותפים אין רשות לאיש להדפיס את הספר, וזאת "עד משך חמש שנים רצופים מיום דלמטה", כעין זכויות יוצרים לחמש שנים. ולסיום: "ושומע לדבריי אלה יבוא עליו ברכת טוב. אלו כל דברי הדורש זאת לכבוד התורה. היום יום ג' שנכפל בו כי טוב, פרשת תבוא, שנת פדותינו לפרט קטן". המילה 'פדותינו' היא בגימטריה תקנ"ו, שנת נתינת ההסכמה, לפני מאתיים ואחת עשרה שנה. בבחירת מילה זו רמז רבי זושא את דבריו, שעם יציאת ספר התניא לאור יפדה הקדוש ברוך הוא את ישראל מן הגלות ונצא לקראת משיח. וחתם: "הקטן משולם זוסיל מאניפולי".
מדוע נתנו את הסכמתם דווקא בפרשת כי תבוא?
אף התאריך נבחר בדווקא, ושתי ההסכמות ניתנו באותו שבוע. שני רמזים יש בכך:
הפרשה נפתחת במילים "כי תבוא אל הארץ". על ארץ ישראל אמרו: "למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה" - 'ארץ' מלשון רצון, ומי שרוצה לעשות את רצון ה' נקרא 'ארץ'. "כי תבוא אל הארץ" רומז אפוא לכניסה אל הרצון האלוקי, והדרך לכך היא לימוד ספר התניא.
בפרשה זו מופיעה התוכחה ובה תשעים ושמונה קללות, ולימוד התניא הוא ההופך את הקללה לברכה - זוהי הקטורת שעליה מדובר בהסכמה השנייה.
הסכמת רבי יהודה לייב הכהן:
בצד השמאלי של הדף: "הסכמת הרב החסיד המפורסם איש אלוקי קדוש יאמר לו מורנו הרב יהודה לייב הכהן". וכך הוא פותח: "חכמת אדם תאיר פני הארץ" - חכמתו של אדמו"ר הזקן, הטמונה בכתבי היד, מאירה את העולם כולו. "בראותי ידי קודש המחבר הרב הגאון איש אלוקים קדוש וטהור, חסיד ועניו אשר מכבר נגלה מסתריו" - מזמן נגלו לו סודותיו וגדולתו, שהרי היה חברו ולמדו יחד אצל המגיד ממזריטש.
וממשיך: "יושב בשבת תחכימוני אצל אדוננו מורנו ורבנו גאון עולם" - כוונתו למגיד ממזריטש, שלרגליו ישבו יחד. "ודלה מים מבאר מים חיים" - בפשטות, המגיד הוא הבאר ואדמו"ר הזקן דלה ממנו מים. אך יש כאן רמז נוסף: למגיד ממזריטש היה בן, רבי אברהם המלאך, שהיה חברותא של אדמו"ר הזקן, והמילה "מבאר" היא אותיות "אברהם" - רמז לחברותא שלמד עמו.
וממשיך: "וכעת ישמח ישראל בהעלות דברי קודשו" - 'ישראל' רומז לבעל שם טוב, השמח בכך שדברי קודשו יוצאים כעת לאור עולם. "המחובר להביא לבית הדפוס, ללמד לעם ה' דרכי קודש, כאשר כל אחד יחזה בפנימיות דבריו" - כל הלומד ומעמיק בפנימיות הדברים יראה את העוצמה הטמונה בהם. "והמפורסם אין צריך ראיה, רק מחשש קלקול הדבר שלא יגרום היזק למדפיסים, באתי ליתן תוקף ואזהרה לבל ירים איש את ידו ורגלו לדפוס עד משך חמש שנים מיום דלמטה, ושומע לדברי אלה יבוא עליו ברכת טוב. אלו כל דברי המדבר זאת לכבוד התורה. היום יום ג' פרשה תבוא תקנ"ו לפרט קטן".
ומהי "תקנ"ו"? ראשי תיבות: תניא, קטורת, נשמה, רוח - כדבריו, שספר התניא הוא הקטורת המבטלת את כל הבעיות שבנשמה וברוח.
לסיכום: בחלק זה למדנו על שתי ההסכמות שבפתח ספר התניא, שנתנו רבי משולם זוסיל מאניפולי ורבי יהודה לייב הכהן. ראינו כיצד סירב אדמו"ר הזקן בתחילה להדפיס את הספר והסתפק בהעתקות בכתבי יד, וכיצד השיבושים המכוונים הביאוהו להדפיסו בצורה רשמית תוך בקשת הסכמתם של שני גדולים. עמדנו על תוכן ההסכמות, על התאריך המכוון בפרשת כי תבוא, ועל הרמזים הטמונים בהן: 'אספקלריא מאירה', גימטריית 'פדותנו', ובעיקר ראשי התיבות תקנ"ו - תניא, קטורת, נשמה, רוח.
בחלק הבא נעסוק בהמשך הפתיחה - בסיפור הדפסת התניא ובדברי המלקט שבפתח הספר.