בחלק הקודם למדנו על שני האופנים להבנת דברי אדמו"ר הזקן - 'דרך ארוכה' ו'דרך קצרה'. כעת נראה כיצד הרבי מבהיר שאין מדובר בשתי דרכים נפרדות, אלא בדרך אחת יחידה, שהיא כשלעצמה ארוכה וקצרה כאחד, וכיצד יסוד זה נלמד מסיפור ידוע המופיע בתלמוד.
מדובר בסיפור הידוע המופיע במסכת עירובין: רבי יהושע בן לוי מספר כי הלך בדרך וראה תינוק יושב על פרשת דרכים. כששאל אותו באיזו דרך יש ללכת לעיר, ענה לו התינוק: "זו קצרה וארוכה, וזו ארוכה וקצרה". (במדרש רבה על איכה מופיע שינוי קל בלשון: "זו דרך קרובה ורחוקה וזו רחוקה וקרובה").
רבי יהושע מספר כי בחר ללכת בדרך ה"קצרה וארוכה". כשהגיע סמוך לעיר, גילה שהיא מוקפת גנות ופרדסים ולא ניתן להיכנס אליה פנימה. הוא נאלץ לחזור על עקבותיו ואמר לתינוק: "בני, הלא אמרת לי שזו דרך קצרה?". ענה לו התינוק: "ולא אמרתי לך שהיא גם ארוכה?". נשק רבי יהושע על ראשו ואמר: "אשריכם ישראל שכולכם חכמים גדולים, מגדולכם ועד קטנכם".
מסיפור זה עולה מעלתה של הדרך ה"ארוכה והקצרה": היא אינה מביאה את האדם רק עד פתחה של העיר, אלא מאפשרת לו להיכנס לתוכה פנימה. הדרך הקצרה והארוכה מביאה את הנוסע במהירות אל פאתי העיר, אך מותירה אותו בחוץ; לעומתה, הדרך הארוכה והקצרה מבטיחה כניסה מלאה פנימה.
אדמו"ר הזקן משתמש בסגנון חז"ל כדי לרמז כי ביאורו לפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאוד" נעשה בדרך ארוכה - לימוד התניא מצריך עיון בפרקים רבים ובביאורים עמוקים; אך היא קצרה, משום שהיא הדרך המבטיחה עבודת השם פנימית ויציבה.
נאמר בפסוק: "גדול ה' ומהולל מאוד בעיר אלוקינו". 'עיר אלוקינו' מייצגת את המקום שכל יהודי נדרש להיכנס אליו - קיום תורה ומצוות בצורה שלמה, אמיתית ויציבה, ולא באופן עראי או חלקי. זוהי שיטתו של אדמו"ר הזקן: להכניס את הלומד אל תוך העיר פנימה.
דרך זו מרומזת בראש ובראשונה בלשון הפסוק: "בפיך ובלבבך לעשותו". כאשר אדם חווה התעוררות רגשית בלבד - דבר שלעיתים קל להשיגו באמצעות התלהבות חולפת - הרגש עלול להתפוגג במהירות בהיעדר יישום מעשי. אך כאשר הדבר חודר אל הדיבור והמעשה ("בפיך... לעשותו"), האדם אינו נעצר בפתחה של העיר אלא נכנס לתוכה ומשתקע בה. אדמו"ר הזקן מבקש לבאר כיצד הפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאוד" תקף לגבי הכניסה לעיר בכל שלביה.
נקודה נוספת: עם ישראל הוגדר בחז"ל כ"מאמינים בני מאמינים". מדוע, אם כן, אין כל אדם מקיים את התורה והמצוות במילואן?
הביאור לכך טמון ביסוד הידוע, כי האמונה כשלעצמה אינה מחייבת בהכרח שינוי בהתנהגות בפועל. חז"ל הדגימו זאת בכך שאף גנב הפורץ במחתרת קורא לקב"ה שיסייע בידו - הוא מאמין במציאות ה', אך אין הוא חש סתירה בין אמונתו לבין מעשה הגנבה. בחסידות מוסבר כי האמונה מוגדרת כ"כוח מקיף" - היא מקיפה את האדם מבחוץ אך אינה חודרת ומנהיגה את פנימיותו ומהותו.
כדי שהאדם ישתנה מן היסוד, לא די באמונה מקיפה; נדרשת הפנמה, העמקה והשלטת המוח על הלב. זהו ייחודו של ספר התניא: אין הוא מסתפק בהסתמכות על האמונה הטבעית, אלא מורה את דרך חב"ד (חכמה, בינה, דעת) - הורדת העניינים הרוחניים להבנה, השגה ועיון מעמיק. זוהי אמנם דרך ארוכה, עתירת פרטים ומשלים, אך היא קצרה משום שהיא מעבירה את האדם מדרגת אמונה מקיפה אל כניסה בפועל לתוך העיר.
זהו גם היסוד המבדיל את דרך חב"ד. כידוע, אדמו"ר הזקן היה תלמידו של המגיד ממזריטש, תלמיד הבעל שם טוב. מבית מדרשו של הבעל שם טוב יצאו ענפים ושושלות חסידיות רבות. ההבדל בגישות העבודה בין השיטות מרומז בניקוד מילה אחת בפסוק מחבקוק: "וצדיק באמונתו יחיה":
בחסידות הכללית דורשים את הפסוק כך: "וצדיק באמונתו יְחַיֶּה" - הצדיק, בעבודתו העליונה, מעורר ומחיה את חסידיו, והם נסחפים אחריו ללא צורך בעבודה עצמית ממושכת.
בחב"ד דורשים את הפסוק כפשוטו: "וצדיק באמונתו יִחְיֶה" - מוטל על כל יחיד ויחיד להפנים ולחיות את הדברים בעבודה פנימית ועצמאית.
עבודה עצמית זו היא דרך ארוכה, אך בסופה היא קצרה, שכן היא פועלת שינוי פנימי ומכניסה את האדם לתוך העיר.
נחזור לשאלה בה נגענו בחלק השיעור הקודם: הרבי ציין באחת משיחותיו הערה מעניינת לגבי סדר המילים בפסוק: "בפיך ובלבבך לעשותו". מדוע אין הפסוק נוקט בסדר המקובל של מחשבה-דיבור-מעשה, או מעשה-דיבור-מחשבה?
הרבי הסביר כי סדר זה משקף את שלבי ההתפתחות המציאותיים - הן בגידולו של הילד, הן בסדר יומו של האדם, והן בהשתלשלות ההיסטורית של עם ישראל:
אצל הילד: משיצא לאוויר העולם והחזיר דיבורו, מצווה אביו ללמדו "תורה ציווה לנו משה" ("בפיך" - הדיבור קודם להבנה). כשהוא גדל, ניתן לחדור אל לבו ומחשבתו ("ובלבבך"). בהגיעו לגיל מצוות, חלה עליו חובת המעשה בפועל ("לעשותו").
בסדר היומי: עם יקיצתו פותח האדם בפיו באמירת 'מודה אני' ("בפיך"), לאחר מכן מתפלל ולומד בהבנה וברגש ("ובלבבך"), ומכאן פונה אל הפעילות המעשית ("לעשותו").
במהלך ההיסטורי: במתן תורה נשמע הדיבור האלוקי ("בפיך"); במהלך דורות הגלות מתקיימת עבודת התורה והלב ("ובלבבך"); ואילו שלמות העשייה בפועל תתגלה לעתיד לבוא בגאולה השלמה ("לעשותו").
עניין נוסף מרתק מופיע בתחתית עמוד השער:
בספרים רבים מקובל לציין בתחתית העמוד הראשון את שנת הדפסת הספר. לעיתים מציינים את השנה במספרים או באותיות פשוטות (כגון: "תרס"ו" או "תרס"ז"), ולעיתים נוהגים לכתוב פסוק ולהבליט (או להגדיל) בו אותיות מסוימות - כך שחישוב הגימטריה של האותיות המודגשות בלבד מעניק את שנת ההדפסה.
במאה השנים האחרונות (וקצת למעלה מכך), בהדפסות של ספר התניא, החלו לציין בתחתית עמוד השער את שנת ההדפסה באמצעות הפסוק: "בקדוש ישראל יגילו", כאשר בכל מהדורה מבליטים את האותיות המתאימות לפי השנה הנוכחית.
ראוי לציין כי במהדורות הראשונות ממש של ספר התניא השתמשו דווקא בפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך" והדגישו ממנו את האותיות, אך מזה למעלה ממאה שנה התקבל המנהג להשתמש דווקא בפסוק "בקדוש ישראל יגילו".
הרבי עמד על ההשגחה הפרטית בבחירת פסוק זה: המילה השנייה, "ישראל", מרמזת על הבעל שם טוב (רבי ישראל). המילה הראשונה, "בקדש", מורכבת מהאותיות ב', ד', ו-ו', המרמזות על רבו של אדמו"ר הזקן - רבי דב בער, המגיד ממזריטש. בכך מרומזים בעמוד השער שמות רבותיו של אדמו"ר הזקן, מהם ליקט את מראי המקומות לספרו, ללמדנו שכל פרט בתניא, ואפילו הפרטים הטכניים לכאורה, מתוכנן ומדויק בהשגחה פרטית.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי אדמו"ר הזקן מתווה דרך אחת שהיא "ארוכה וקצרה" כאחד, כפי שמודגם בסיפור הגמרא על התינוק - דרך המביאה לכניסה פנימית אל תוך העיר. נוכחנו כי האמונה כשלעצמה הינה 'כוח מקיף', ולפיכך דורשת תורת חב"ד לימוד מעמיק בחכמה, בינה ודעת כדי להפנים את הדברים מן המוח אל הלב והמעשה. כמו כן, עמדנו על דיוקו של סדר הפסוק "בפיך ובלבבך לעשותו" ברמה האישית, היומית והכללית, ועל הרמז לרבותיו של אדמו"ר הזקן בפסוק שנת ההדפסה.
בחלק הבא נעסוק בפתיחה נוספת - 'תניא כקטורת לנפש', ובמשמעות המיוחדת של לימוד התניא כסגולה ומרפא לנפש.