בשעה טובה ומוצלחת אנו מתחילים את הלימוד במחזור החדש של ספר התניא. הלימוד מתחיל כבר מהמילים הראשונות שכתב מחבר הספר, אדמו"ר הזקן. מילים אלו אינן מופיעות בפרק א', אלא בעמוד השער, המהווה את הפתיחה לספר כולו. בעמוד השער מופיעות שורות בודדות בלבד פרי עטו של אדמו"ר הזקן, ונראה כי גם בהן יש לדייק ולהבין את כוונת דבריו, שהרי אלו שורות פתיחה המהוות מפת דרכים לגישה אל הספר כולו.
אדמו"ר הזקן כתב את ספר התניא במשך עשרים שנה. הוא ישב, כתב, דייק ודקדק - לא רק בתוכן הדברים, שהוא כמובן מדויק ומכוון, אלא אפילו בצורת הביטוי שלהם, באותיות ובמילים. אפילו על מילה בודדת, אם תיכתב בכתיב חסר או מלא, התעכב אדמו"ר הזקן זמן רב, שכן ספר התניא מדויק להפליא בכל אות ואות שבו. מובן, אם כן, שבכל מילה ושורה טמון עומק רב להבנה וללימוד. זוהי נקודת המוצא שבה עלינו להצטייד בבואנו בשערי הלימוד של הספר.
מעניין לציין כי קיימים ביאורים על התניא שחיבר אביו של הרבי, המקובל רבי לוי יצחק, שבהם הוא מדייק בכתיבתו של אדמו"ר הזקן וחושף את המימד הקבלי שמאחורי הדברים. על אחת כמה וכמה שבעולם הפשט יש ללמוד את התניא בעיון ובהעמקה. ביאורים רבים מספור נכתבו על הספר.
נקדים עוד עניין כללי: אצל חסידים מדורי דורות היה מקובל שלא לומר פירושים אישיים וחדשניים על התניא, אלא להסתמך רק על ביאורים המקובלים מדור לדור, מתוך תפיסה שזו הייתה כוונתו של המחבר. למרות זאת, ישנה אמרה שהרבי חזר עליה פעמים רבות בשם אדמו"ר הרש"ב (האדמו"ר החמישי בשושילת חב"ד), שאם עולה במחשבתו של מי שהוא, ביאור או עניין שיכול להוסיף בענייני תורה, מצוות ויראת שמיים - הרשות נתונה לומר זאת, אף אם אין זה דבר ששמע או קיבל. מכל מקום, הביאורים המקובלים והמסורתיים רבים המה, וניתן להעמיק בהם ולהבין דרכם את דברי אדמו"ר הזקן.
ניגש לעמוד השער שכתב אדמו"ר הזקן:
"ספר ליקוטי אמרים" - זהו השם שניתן לספר. כבר בשם זה משתקפת ענוותנותו הגדולה של אדמו"ר הזקן, המכנה את חיבורו אסופת דברים שהוא רק עמל על ליקוטם. "אמרים" - אמרות שליקט, כביכול אין אלו דברים משלו אלא ליקוט בלבד, אף על פי שבוודאי הובאו כאן חידושים רבים ופנים חדשות.
"חלק ראשון הנקרא בשם ספר של בינונים" - לתניא מספר חלקים. כפי שהוא מופיע לפנינו כיום, הוא כולל חמישה חלקים:
חלק ראשון - ליקוטי אמרים.
חלק שני - שער הייחוד והאמונה.
חלק שלישי - איגרת התשובה.
חלק רביעי - איגרת הקודש.
חלק חמישי - קונטרס אחרון.
"מלוקט מפי ספרים ומפי סופרים קדושי עליון נשמתם עדן" - למי כוונתו במילים אלו? ב"ספרים" הכוונה היא לשל"ה הקדוש (בעל שני לוחות הברית) ולמהר"ל מפראג. ב"סופרים" הכוונה לרבותיו - הבעל שם טוב והמגיד ממזריטש.
"וכל זה מיוסד על פסוק 'כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו'" - הספר כולו מושתת על הפסוק המופיע בפרשת ניצבים. אדמו"ר הזקן מציין כי בא בספרו לבאר היטב כיצד הדבר "קרוב מאוד". באיזה אופן הוא מבקש לבאר זאת? הוא ממשיך וכותב כי הצורה שבה יבאר זאת היא "בדרך ארוכה וקצרה בעזרת השם יתברך".
להבנת הפסוק עצמו:
הפסוק אומר: "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו". בפסוקים הקודמים לו נאמר: "כי המצווה הזאת אשר אנוכי מצווך היום לא נפלאית היא ממך ולא רחוקה היא, לא בשמיים היא... ולא מעבר לים היא... כי קרוב אליך הדבר מאוד". למה מתכוונת התורה במילים "המצווה הזאת"?
בפרשני התורה (וביניהם הרמב"ן והאברבנאל) מובאים שני פירושים:
הכוונה למצווה המופיעה קודם לכן — מצוות התשובה ("ושבת עד ה' אלוקיך"), לומר שמצוות התשובה קרובה מאוד לאדם.
פירוש נוסף (המובא ברמב"ן, בפרשנים נוספים וברש"י על הפסוק): "המצווה הזו" היא כלל מצוות התורה - כלומר, קיום תרי"ג מצוות ולימוד כל חלקי התורה קרובים מאוד לאדם.
מסגנון הלשון מובן שהתורה מבקשת לחדש דבר. שהרי אדם עלול היה לחשוב שהדבר רחוק ממנו ונפלא ממנו - כלומר קשה להשגה, בלתי ישים או מורכב לביצוע. באה התורה ומאריכה: דע לך, אין היא נפלאה ולא רחוקה, לא בשמיים ולא מעבר לים. רש"י מסביר שאילו הייתה התורה בשמיים או מעבר לים, היה על האדם לחפש דרכים להגיע אליה; אך התורה מחדשת וקובעת כי אין הדבר רחוק כפי שניתן היה לחשוב, אלא קרוב היא מאוד.
התורה אינה מסתפקת בקביעה זו, אלא מפרטת: "בפיך ובלבבך לעשותו". שלושת הביטויים הללו מרמזים למחשבה, דיבור ומעשה:
"בפיך" - דיבור בפה.
"ובלבבך" - מחשבה, וכן רגשות הלב: אהבה ויראה.
"לעשותו" - הביצוע המעשי.
לפני שנדייק, יש לעמוד על סדר הדברים: התורה עוברת מדיבור למחשבה, ואז למעשה. לכאורה, היה ראוי ללכת כסדר: מן הגבוה לנמוך (מחשבה, דיבור, מעשה) או מן הנמוך לגבוה (מעשה, דיבור, מחשבה). הסדר שנקטה התורה - דיבור, מחשבה, מעשה - דורש הבנה, ועוד נתעכב על כך.
קודם לכן ננסה להבין: מבין שלושת המרכיבים הללו, מהו הקשה ביותר ליישום ולביצוע טכני? לכאורה, הקושי הגדול ביותר טמון ב"בלבבך" - לפעול כך שהדברים יעשו מתוך רגש של אהבה. לומר לאדם לבצע מעשה בפועל או להוציא מילים בפה, אלו דברים המצוים במישור הטכני. אך לשלוט על המחשבות ולעורר רגשות של אהבה ויראה בלב - זהו לכאורה הקושי העיקרי.
ניתן היה לחשוב שהחידוש בפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאוד" מתמקד בעיקר בכך שאפילו הלב קרוב. אך אילו זו הייתה הכוונה, הייתה התורה פותחת בחידוש זה ומציינת קודם את "בלבבך". מכך שפתחה ב"בפיך", עברה ל"בלבבך" וסיימה ב"לעשותו", מוכח שהחידוש קיים בכל הממדים הללו במידה שווה. מהו, אם כן, החידוש המיוחד שבאה התורה ללמדנו בפסוק זה?
"בדרך ארוכה וקצרה":
את הנקודה הזו נבין כאשר נעמוד על הביטוי שבו נקט אדמו"ר הזקן, בכותבו שהוא מבקש לבאר כיצד הדבר קרוב מאוד "בדרך ארוכה וקצרה בעזרת השם יתברך".
יש המסבירים כי אדמו"ר הזקן מתווה בתניא שתי דרכים מקבילות: דרך ארוכה ודרך קצרה. לפי הסבר זה, עד פרק י"ח מדובר בעיקר על הדרך הארוכה, ומפרק י"ח ואילך עובר הספר לעסוק בדרך הקצרה.
מהו ההבדל ביניהן?
הדרך הארוכה: הפרקים הראשונים מסבירים במה על האדם להתבונן ולהעמיק. לאחר מאמץ והתבוננות ממוקדת, מצליח האדם להגיע לרגש הנכון. זוהי דרך ארוכה, משום שהיא דורשת ריכוז, העמקה ויכולת התבוננות כדי לעורר את הלב.
הדרך הקצרה: מפרק י"ח מגלה אדמו"ר הזקן כי בליבו של כל יהודי כבר קיימת אהבה מסותרת לבורא. אהבה זו קיימת בפנימיותו, ואין צורך ליצור אותה מחדש אלא רק לעורר את מה שכבר קיים. כאשר המשימה היא לעורר דבר קיים, הדרך הופכת לקלה וקצרה יותר.
זהו אופן אחד להסביר את כוונת המילים "דרך ארוכה וקצרה", והרבי מביא פירוש זה פעמים רבות בשיחותיו.
לסיכום: בחלק זה למדנו על חשיבות הדיוק בכל מילה בספר התניא, שאדמו"ר הזקן עמל על כתיבתו במשך עשרים שנה. עמדנו על עמוד השער: שם הספר "ליקוטי אמרים" המבטא ענווה; מקורותיו "מפי ספרים" (השל"ה והמהר"ל) ו"מפי סופרים" (הבעש"ט והמגיד); ויסודו בפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו". עמדנו על השאלה מהו הרכיב הקשה ביותר ליישום, ופתחנו בהסבר הביטוי "דרך ארוכה וקצרה" - הדרך הארוכה של ההתבוננות (עד פרק י"ח), והדרך הקצרה של עוררות האהבה המסותרת הטבועה בלב.
בחלק הבא נעסוק בפתיחה, נדייק בכל פרט בתניא ונמשיך להעמיק בהבנת דבריו המדויקים של אדמו"ר הזקן.