פתיחה: על מה מדבר הפרק
פרק ד' ביואל הוא פרק החותם את הספר, ועניינו הגדול: יום הדין של האומות על מה שעוללו לישראל, ובצידו גאולת יהודה וירושלים. עוד קודם שניגש לפסוקים יש להקדים מחלוקת יסודית במפרשים לאיזו תקופה מכוונת הנבואה. האבן עזרא מביא: "בעבור זה הכתוב חשבו רבים כי הנבואה לעתיד" - כלומר רבים הבינו ש"בימים ההמה" הוא אחרית הימים, "ואולי כן הוא". אך הוא מביא בשם רבי משה שהנבואה מדברת בימי יהושפט המלך, שנפל פחד ה' על כל הגויים אשר סביבות ירושלים, הביאו לו מנחה, ובימיו שבו השבויים מימי אבותיו. לפי זה "והורדתים אל עמק יהושפט" הוא אותו קיבוץ של בני מואב ובני עמון ובני שעיר שבאו במלחמה על יהושפט, שהיה לו חיל כבד מאוד מיהודה ובנימין, והמקום נקרא "עמק ברכה" ונקרא על שם המלך "עמק יהושפט". כך האבן עזרא מוליך את כל הפרק כולו לימי יהושפט. אנחנו נצעד בקו של שאר המפרשים, שהפרק כולו מדבר על העתיד, על מלחמת גוג ומגוג באחרית הימים.
"אשיב את שבות יהודה וירושלים" - ומה עם עשרת השבטים?
כִּי הִנֵּה בַּיָּמִים הָהֵמָּה וּבָעֵת הַהִיא אֲשֶׁר אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם׃
הכוונה: כאשר יהיה באחרית הימים שה' יגאל את יהודה וירושלים. ולכאורה יש לשאול, מדוע לא הזכיר את עשרת השבטים? באמת נחלקו חז"ל אם עשרת השבטים עתידים לחזור, ואנחנו נוקטים שכן חוזרים. ומדוע אפוא לא הוזכרו? אומר המלבי"ם, מפני ששבט יהודה הוא העיקר ולכן הזכיר את יהודה. הרד"ק מוסיף: היות והמשיח הוא משבט יהודה, וכאן מדובר בגאולה, לכן הזכיר את שבט יהודה. וירושלים הוזכרה משום שהיא עיר הבירה, עיר ראש הממלכה, וגם משום ששם תהיה מלחמת גוג ומגוג ושם ייקבצו הגויים. נמצא שאין בהזכרת יהודה וירושלים בלבד שום סיבה לחשוב ששאר השבטים ושאר הרי ישראל לא ייגאלו, אלא כולם ייגאלו.
"אשר פיזרו בגויים" - הגויים שהחמירו בשליחותם
וְקִבַּצְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם וְהוֹרַדְתִּים אֶל עֵמֶק יְהוֹשָׁפָט וְנִשְׁפַּטְתִּי עִמָּם שָׁם עַל עַמִּי וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פִּזְּרוּ בַגּוֹיִם וְאֶת אַרְצִי חִלֵּקוּ׃
אומר המלבי"ם: הקדוש ברוך הוא יסובב שכל הגויים יתקבצו אל הארץ הקדושה, כנבואת יחזקאל על מלחמת גוג ומגוג. ושם מבואר שבני אדום יתעוררו להילחם בבני ישמעאל - זו המערכה הראשונה; ואחר כך יילחמו בני ישמעאל על בני אדום - מערכה שנייה. ואז יוריד אותם הקדוש ברוך הוא אל עמק יהושפט, הוא הנקרא "גיא המון גוג", ושם יפלו הנופלים. ולמה נקרא עמק יהושפט? על שם "ונשפטתי עמם שם" - שם יבוא ה' עמהם במשפט על עמו ונחלתו, על הרעות שעשו לנו האומות במשך הדורות.
ולכאורה יש לשאול: הרי הקדוש ברוך הוא בעצמו גזר עלינו את הגלות, ואם כן מדוע ישלמו הגויים מחיר? הלא "אשור שבט אפי" - הוא כלי שבו השתמש ה' להכות אותנו, ולנו הרי הגיע העונש. התשובה: "אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה". הם החמירו מאוד בשליחות, דקדקו בה בשיעור חזון איש ואף יותר, ולא הסתפקו במועט.
וזהו שאומר "אשר פיזרו בגויים": על ישראל נגזר להגיע אל בין הגויים, אבל הפיזור עצמו הוא רשעותם של אותם מלכים. הגענו לספרד ונחנו שם - באו ולקחו אותנו משם ופיזרו אותנו למדינות רבות, וכך מכל מקום שהגענו אליו. הגלות נגזרה עלינו, אך הפיזור הרב בגויים - את זה אתם עשיתם.
"ואת ארצי חילקו": הם החזיקו בישראל כאילו הם קניין כספו של הגוי, ואת הארץ חילקו כאילו קנו אותה והיא שייכת להם. כבר בהצהרת בלפור ובחלוקת הארץ שלאחריה עשו כך: החלק הזה ליהודים והחלק הזה לערבים. מתוך שחשבו שישראל כעבדים שלהם, וכל מה שקנה עבד קנה רבו, באו והשתלטו על הארץ הקדושה וחשבו שהם הבעלים. אומר הקדוש ברוך הוא: את זה לא נתתי להם, ועל זה הנני נשפט עמם.
"ויתנו הילד בזונה"
וְאֶל עַמִּי יַדּוּ גוֹרָל וַיִּתְּנוּ הַיֶּלֶד בַּזּוֹנָה וְהַיַּלְדָּה מָכְרוּ בַיַּיִן וַיִּשְׁתּוּ׃
"ואל עמי ידו גורל" - הם החזיקו גם בגופם של ישראל כקניין כסף. שבו את היהודים, וכל שבוי נחשב בעיניהם נכס, והפילו גורלות ביניהם מי יזכה בפלוני לקחתו לעבד ובפלונית לקחתה לשפחה. וכל כך היו נקלים בעיניהם, עד ש"ויתנו הילד בזונה" - כשהלך הגוי אל הזונה נתן לה את הילד היהודי באתננה; הילד נעשה ככלי אין חפץ בו שסוחרים בו. "והילדה מכרו ביין" - כשרצה לשתות יין, נתן את הילדה ששבה כתשלום בעבור היין. אומר הקדוש ברוך הוא: על זה לא מגיע שאדון אותם?
צור וצידון: גמול שלא ניתנה עליו רשות
וְגַם מָה אַתֶּם לִי צֹר וְצִידוֹן וְכֹל גְּלִילוֹת פְּלָשֶׁת הַגְּמוּל אַתֶּם מְשַׁלְּמִים עָלָי וְאִם גֹּמְלִים אַתֶּם עָלַי קַל מְהֵרָה אָשִׁיב גְּמֻלְכֶם בְּרֹאשְׁכֶם׃
האומות שישראל נמסרו בידן היו אשור ובבל, וגם הן יידונו על שהפריזו על המידה. אבל אתם, צור וצידון וכל גלילות פלשת, כלל לא נמסרו ישראל בידכם, ואם כן מראש יש כאן תביעה כלפיכם: מי אמר לכם להרע להם?
המלבי"ם מבחין כאן בין שלושה ביטויים. "משלם גמול" - אדם שקיבל רעה מחברו ומשלם לו כמידתו, רעה תחת רעה; התשלום הוא תמיד בהתאם למה שעשו לו קודם. "גומל גמול" בלי לשון תשלום - אדם שעושה לחברו רעה מתוך שנאה וכעס פנימי, אף שחברו לא עשה לו מאומה. ויש "משיב גמול" - כמו משלם, אלא שההשבה היא בדיוק באותה מידה ובאותו עניין. כשאני משלם גמול אני יכול לשלם במטבע אחר: הלה הטביע את בנינו ביאור וה' ידון אותו באש. אבל כשאני משיב גמול - הוא הטביע את בנינו ביאור, וה' מטביע אותו בים סוף. וזה שאומר הכתוב באיכה "תשיב להם גמול" - שה' ייפרע מהם באותה מידה עצמה שעשו לנו, ובזה ייכר שזהו גמולם על שהרעו לנו.
ומעתה מובנת הכפילות שבפסוק. "הגמול אתם משלמים עלי" - וכי גמלתי לכם רעה שאתם משלמים לי תחתיה? מה הרעה שעשיתי לכם שבגינה לקחתם את בניי ושעבדתם בהם? ואם תאמרו שאין כאן תשלום כלל, "ואם גומלים אתם עלי" - כלומר סתם מתוך רוע לב ושנאה, אומר ה': "קל מהרה אשיב גמולכם בראשכם". לא אמתין לכם עד יום הדין שבסוף המערכה, כשאר האומות, אלא מכם אפרע מיד. וכך אכן היה: עוד בימי אלכסנדר מוקדון חרבו צור וצידון ופלשת והושמו תל עולם שממה, גמולם המיידי.
"כספי וזהבי לקחתם" - ומכירת הבנים ליוונים
אֲשֶׁר כַּסְפִּי וּזְהָבִי לְקַחְתֶּם וּמַחֲמַדַּי הַטֹּבִים הֲבֵאתֶם לְהֵיכְלֵיכֶם׃
כאן מפרט את שאר הרעות. "כספי וזהבי לקחתם" - לא מסרתי בידכם את ממונם, כדרך שנמסר ממונם לנבוכדנצר; אתם לקחתם מעצמכם. "ומחמדי הטובים" - את הדברים החמודים והיפים לקחתם והבאתם להיכליכם.
וּבְנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יְרוּשָׁלִַם מְכַרְתֶּם לִבְנֵי הַיְּוָנִים לְמַעַן הַרְחִיקָם מֵעַל גְּבוּלָם׃
זה חמור יותר מלקיחת הכסף. את הכסף לקחתם להנאתכם, ואת הבנים לקחתם לעבדים לשם רווח - יש בזה לפחות הבנה שאדם עושה מעשה בשביל תועלת. אבל מה שמכרתם אותם למקום רחוק, מה יצא לכם מזה? זה רק מתוך איבה ושנאה, "למען הרחיקם מעל גבולם".
ההשבה המדויקת: היהודים שביוון יקנו את הצורים
הִנְנִי מְעִירָם מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתָם שָׁמָּה וַהֲשִׁבֹתִי גְמֻלְכֶם בְּרֹאשְׁכֶם׃
אמרנו שהשבת גמול היא באותה מידה עצמה, וכך יהיה. כאשר באו היוונים והחריבו את צור וצידון, לקחו את בני הצורים והצידונים לארץ יוון. ומי כבר נמצא ביוון מקדמת דנא? היהודים, שהרי הצורים והצידונים הם שמכרו אותנו ליוון. נמצא שהצורים והצידונים נמכרים עתה ליהודים היושבים ביוון.
וּמָכַרְתִּי אֶת בְּנֵיכֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם בְּיַד בְּנֵי יְהוּדָה וּמְכָרוּם לִשְׁבָאיִם אֶל גּוֹי רָחוֹק כִּי יְהֹוָה דִּבֵּר׃
אותם יהודים שמכרתם ליוון הם שיקנו אתכם, והם ימכרו אתכם לשבאים - מלכות שבא, גוי רחוק. מידה כנגד מידה: אתם עשיתם זאת "להרחיקם מעל גבולם", וכעת תימכרו אתם לשבא הרחוקה מגבולכם, ונמצא שנענשתם בידי היהודים עצמם.
הערה בנוסח: הרד"ק כותב "לשבאיים" - האל"ף בחיריק והיו"ד נחה. אך בגרסה שלפנינו "לִשְׁבָאיִם", האל"ף נחה והיו"ד חרוקה. ראיתי בקונטרס "מסורת שאול" שמביא שיש כאן טעות ברד"ק, ושבספרו "מכלול" כותב הרד"ק עצמו כגרסה שלפנינו בפסוק.
חזרה למלחמת גוג: שלוש מערכות
קִרְאוּ זֹאת בַּגּוֹיִם קַדְּשׁוּ מִלְחָמָה הָעִירוּ הַגִּבּוֹרִים יִגְּשׁוּ יַעֲלוּ כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה׃
כאן נסגר החלון שנפתח בענין בני צור, והנביא חוזר לעניין הראשון: הגויים שה' מקבצם לעמק יהושפט ונפרע מהם על שהפריזו בצרות שעשו לנו. "קראו זאת בגויים קדשו מלחמה" - האומות יתעוררו לבוא לקרב.
אומר המלבי"ם: כבר ביארתי בספר יחזקאל, בפרקים ל"ב, ל"ח, ל"ט (ומי שירצה יוכל לשמוע את שיעורינו על יחזקאל, שם הדברים באריכות יתר, וכן בנבואת זכריה על גוג ומגוג שהיא מפורטת יותר). שם מבואר שלעתיד לבוא יתעוררו האומות לכבוש את הארץ: בני אדום יבואו ויעשו הרג רב בבני מצרים, שהם מאמונת הישמעאלים. אחר כך יתעוררו הישמעאלים לנקום בבני אדום ויהרגו בהם הרג רב ואובדן. ואז יחזרו האדומים פעם שנייה להילחם בבני ישמעאל ויהרגו בהם. נמצאו שלוש מערכות: במערכה הראשונה אדום מכה בישמעאל, בשנייה ישמעאל מכה באדום, ובשלישית אדום נפרע מישמעאל.
ועל המערכה הראשונה נאמר כאן "העירו הגיבורים יגשו יעלו כל אנשי המלחמה" - הגיבורים, אנשי תכסיסי המלחמה ובעלי הגבורה. שימו לב שבמערכה השנייה כבר לא מוזכרים גיבורים כלל, שהרי הגיבורים כבר אבדו במערכה הראשונה.
"החלש יאמר גיבור אני"
כֹּתּוּ אִתֵּיכֶם לַחֲרָבוֹת וּמַזְמְרֹתֵיכֶם לִרְמָחִים הַחַלָּשׁ יֹאמַר גִּבּוֹר אָנִי׃
אוחזי החרב כבר נהרגו כולם, וחרבות אין להם. מה עושים? לוקחים את האֵת, מכתתים אותו - מסתתים ומשחיזים אותו - עד שיהיה ראוי לשמש כחרב; והאיכרים הם שילכו להילחם. "מזמרותיכם" - מזמרה היא, כדברי הרד"ק, הכלי שבו חותכים את הזמורות, ומהם יעשו רמחים. ומכיוון שהגיבורים כבר מתו במערכה הראשונה, לא נשארו אלא חלשים הבאים בכלי נשק מאולתרים, ו"החלש יאמר גיבור אני".
ומעיר הרד"ק: ראה שבזמן השלום שאחרי המלחמה נאמרה נבואה הפוכה בדיוק - "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות". כאן מן האת עושים חרב ומן המזמרה רומח, ולעתיד, כשיבלע ה' המוות לנצח, יהיה להפך. ויש מקום להבין את הדברים גם ביחס לתקופתנו - ואיני אומר שזו מלחמת גוג, אך ייתכן מאוד שכל התקופה מבטאת מציאות זו: תקופת הסכינאים, הפיגועים באמצעים מאולתרים, מטעני צינור וכדומה. אין כאן ארסנל נשק מתוחכם, אלא נשק מאולתר שאיתו באים והורגים.
"עושו ובואו" - מילה יחידאית ופענוחה
עוּשׁוּ וָבֹאוּ כָל הַגּוֹיִם מִסָּבִיב וְנִקְבָּצוּ שָׁמָּה הַנְחַת יְהֹוָה גִּבּוֹרֶיךָ׃
כל הגויים שיישארו ילכו להילחם בפעם השלישית, שהיא מלחמת אדום בישמעאל. ושימו לב שכאן לא תהיה שום גבורה: "הנחת ה' גיבוריך" - "הנחת" מלשון הורדה וירידה, כמו "מי נחת", נחות וירוד. לא יהיו כלל גיבורים אלא כולם יהיו נחותים.
ומה פירוש "עושו"? המלבי"ם כותב: אין לו רֵעַ. וכאן הערה חשובה לכל לומד תנ"ך: דרכם של הקדמונים לברר פירוש מילה היא על ידי חיפוש דוגמתה במקרא - מה שאנו עושים היום בקונקורדנציה או בתוכנות, והם החזיקו בראשם. למשל, אם איני יודע מה פירוש "עב", וראיתי בפסוק אחר "עב הענן", אני מבין מיד ש"עבים" הם סוג של עננים. זו מסקנה לוגית ממקום אחר שבו העניין מובן יותר. אבל כשנאמר על מילה "אין לו רע" - כלומר היא יחידאית בכל התנ"ך בכל הטיותיה (וזה מה שמציינת המסורה באות ל', "לית") - אי אפשר ללמוד ממקום אחר. מה עושים אז? ראשית, מנסים להבין מתוך העניין עצמו; ושנית, מנסים לדמותה, לפעמים אפילו בדרך רחוקה, למילים דומות.
ראשית, מן העניין: "עושו ובואו כל הגויים מסביב" - מכיוון שהמילה מתחברת ל"ובואו" ולקיבוץ הגויים, מובן שמשמעה להיאסף. וכך מפרשים המלבי"ם והרד"ק: "עושו" כמו "האספו". אלא שנותרה השאלה מדוע נקט דווקא לשון זו. המלבי"ם נוקט ש"עושו" הוא מלשון עָשׁ, שהעש הוא חלש ("כָּעָשׁ", כנמלה), והתאספות של אנשים חלשים נקראת "עושו", ולכן לא כתב "יקבצו" או "האספו". הרד"ק מחברו ל"עָשׁ כסיל וכימה" שהם כוכבים, צביר כוכבים, וכשם שהם נאספים יחד כך "עושו" - האספו. שימו לב ששני הביאורים רחוקים מעט: גם "עש" החלש אינו מתחבר כל כך לכאן, וגם אם הכוונה לצביר כוכבים - מדוע תפס דווקא את "עש" ולא כסיל וכימה? אבל זו דוגמה נפלאה לראות כיצד מפענחים מילים מן הכתוב.
רש"י נוקט קו אחר. הוא מביא ממנחם ש"עושו" כמו "חושו". וכיצד? כאן צריך כלל נוסף: פעמים רבות מילים משתנות בהתחלפות אותיות שמוצאן אחד. חמישה מוצאות הלשון הם: דטלנ"ת, בומ"ף, גיכ"ק, אהח"ע, זסשר"ץ. הכלל בדקדוק שאותיות ממוצא אחד מתחלפות זו בזו. ולכן אם נחליף את הע' בח', ששתיהן מן הגרוניות, קיבלנו "חושו". ואולם יונתן תרגם "יתכנשון", ותרגום יונתן לרש"י הוא תמיד המוסמך יותר - נמצא שהרד"ק והמלבי"ם מתאימים לתרגום יונתן שקדם להם, שהביטוי הוא לשון איסוף. אלא שרש"י נותן לכך מקור אחר: מלשון "עֶשֶׁת ברזל", שהוא גוש ברזל מקובץ ומכונס יחד. הרי לנו שלושה פירושים, כל אחד מוליך את המילה ל"עש" אחר: עש החלש, עש כסיל וכימה, ועשת הברזל.
משל הקציר, הגת והיקב - שלוש המערכות
יֵעוֹרוּ וְיַעֲלוּ הַגּוֹיִם אֶל עֵמֶק יְהוֹשָׁפָט כִּי שָׁם אֵשֵׁב לִשְׁפֹּט אֶת כָּל הַגּוֹיִם מִסָּבִיב׃
שִׁלְחוּ מַגָּל כִּי בָשַׁל קָצִיר בֹּאוּ רְדוּ כִּי מָלְאָה גַּת הֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים כִּי רַבָּה רָעָתָם׃
עתה חוזר הנביא ומתאר את שלוש המלחמות בדרך משל ומליצה. הפעם הראשונה: הגויים דומים לתבואה העומדת בקמותיה, שעדיין כולם יושבים בשלווה על אדמתם. ואז מצווה כביכול לקוצרים "שלחו מגל כי בשל קציר" - לכו וקצרו את התבואה הזאת, התמלאה סאתם והגיע זמן להיפרע מן הגויים.
הפעם השנייה: "בואו רדו כי מלאה גת". כאן כבר אין תבואה בקמותיה, הם כבר עברו מלחמה אחת ונקצרו, והרי הם כענבים שנבצרו ומונחים בגת - המקום שבו אוספים את הענבים כדי לדרוך אותם. אומר ה': הגיע זמן הדריכה, אחרי הקצירה מגיע הזמן להיפרע מהם יותר.
הפעם השלישית: "השיקו היקבים כי רבה רעתם". עתה הם כענבים שכבר נדרכו, אלא שצריך למשוך את היין. שהרי היו דורכים את הענבים במקום שקוע באדמה, ומשם היה העסיס נשפך אל מקום נמוך יותר, ובכך נפרד היין מן הזגים והחרצנים. הם כבר עברו שתי מלחמות, כבר נדרכו, ורק לא הובדלו מן החרצנים והזגים - ועל כך נאמר "השיקו היקבים", משכו את היין אל היקב. "כי רבה רעתם" - מפני שרעתם גדולה כל כך, לכן הציווי לדרוך ולרמוס אותם, בבחינת "פורה דרכתי לבדי... ואדרכם באפי וארמסם בחמתי", ביטוי למה שיעשה ה' לגויים על כל מה שהצרו לנו.
ומהו "השיקו"? המלבי"ם מסביר מלשון משקה - מילאו אותם במשקה. ויש מסבירים כפי שראינו לאל: שכאשר היין נשפך מן הבור העליון שבו דורכים אל הבור שתחתיו, הוא משמיע קול שקשוק. ויש מסבירים מלשון השקה, כדרך שהיו משיקים כלים לטהרם, שיוצרים חיבור בין הנוזל שבתוך הכלי לנוזל שבחוץ ובכך מטהרים את המים שבכלי.
עמק החרוץ
הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים בְּעֵמֶק הֶחָרוּץ כִּי קָרוֹב יוֹם יְהֹוָה בְּעֵמֶק הֶחָרוּץ׃
המונים יתאספו אל עמק יהושפט. עמק יהושפט נקרא כך על שם המשפט, שהרי ה' יביא את הגויים שם למשפט לראות מי זכאי ומי חייב, מי הרע לישראל. ולאחר מכן ייקרא שמו "עמק החרוץ". מדוע? המלבי"ם מפרש: שכבר נחרץ ונגמר דינם שהם חייבים כליה, כלשון "נחרץ דינם". וזו כפילות הפסוק: אחרי שבעמק החרוץ נחרץ דינם, ממילא "קרוב יום ה'" לכלותם, והעונש מיידי. ויש הסבר נוסף, וכן מסביר הרד"ק: שנקרא עמק החרוץ מפני שה' יחרוץ שם את הגויים ויהיו חרוצים וחתוכים, שדבר מחורץ הוא דבר שיש בו חתכים; והוא ביטוי לעונשם.
"שמש וירח קדרו" - ביטול הוראת המערכת
שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ וְכוֹכָבִים אָסְפוּ נָגְהָם׃
אומר המלבי"ם: יתבטלו ההוראות השמימיות והכוכבים. המלבי"ם נוקט בקו זה במקומות רבים, שכאשר ה' עושה נס הוא מבטל את הוראת המערכת - את הנהגת מערכות הכוכבים שעל פיה מתנהל הטבע - ושולל אותה, ומנהיג את העולם בדרך על טבעית. וזהו הביטוי "שמש וירח קדרו וכוכבים אספו נגהם". אין הכרח שהדברים כפשוטם, אף שראינו בפרק הקודם מי שמפרש כפשוטו שיהיה יום של אפלה; אלא לפי המלבי"ם, מרגע שהוראות השמש והירח אינן פועלות, מפני שההנהגה אינה על פי הטבע והכוכבים, זה עצמו נקרא שקדרו - שאינם משפיעים את הוראתם בהנהגת הבריאה.
"מציון ישאג ומירושלים יתן קולו"
וַיהֹוָה מִצִּיּוֹן יִשְׁאָג וּמִירוּשָׁלִַם יִתֵּן קוֹלוֹ וְרָעֲשׁוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ וַיהֹוָה מַחֲסֶה לְעַמּוֹ וּמָעוֹז לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל׃
שימו לב לדיוק המלבי"ם: מציון "ישאג", ומירושלים רק "יתן קולו". ציון מאפיינת בדרך כלל את הר הבית, מקום המקדש, ומשם תצא הנהגת המשפט והדין שידון ה' את הגויים. "שאגה" היא קול גדול, היפוכו של קול נמוך - להגביה קול ברם ובעוז. ואילו "נותן קולו" פירושו רק השמעת קול, היפוכו של דומם. נמצאו שלוש דרגות: דומם, נותן קול, ושואג. לפיכך בציון, ששם עיקר השכינה, ישאג ה' וישמיע קולו למרחוק עד שיתפרסם בכל העולם ומלכותו בכל משלה; ובשאר ירושלים, שאין בה אותה קדושה כהר הבית, אמנם לא ישאג בקול גדול, אך יתן קולו - גם שם תתנהל ההנהגה האלוקית.
ומכוח השאגה "ורעשו שמים וארץ". כשם שהסברנו ב"שמש וירח קדרו", כך גם כאן: בהנהגה הטבעית השמים והארץ הם המשפיעים ומורידים את השפע לעולם; וכאשר לא תהיה עוד הנהגה טבעית אלא הנהגה רוחנית, כביכול ירעשו השמים והארץ וכל ההנהגה הגשמית, מפני שהם יוצאים מפעולתם, והכל יהיה הנהגה רוחנית מאת ה'.
"וה' מחסה לעמו ומעוז לבני ישראל": מצד שהם עמו יהיה להם מחסה, להצילם מכל רע שלא תבוא עליהם רעה. ומצד שהם בני ישראל - שזו דרגתם הגבוהה, לשון שררה - יהיה להם מעוז, שיתגברו בעוז ה'. ומעוז גדול ממחסה: מחסה הוא שאני חוסה בצילו של דבר ומוגן, אבל אין בי כוח; ואילו מעוז הוא נתינת תוקף וכוח, כלשון "תנו עוז לאלקים".
"וידעתם" - ידיעה שלמעלה מאמונה
וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן הַר קָדְשִׁי וְהָיְתָה יְרוּשָׁלִַם קֹדֶשׁ וְזָרִים לֹא יַעַבְרוּ בָהּ עוֹד׃
תהיה לכם ידיעה ברורה. עד עתה הדבר בבחינת אמונה, וידיעה היא הרבה מעבר לאמונה - ידיעה מוחשית, כמו שנאמר למעלה "וידעתם כי בקרב ישראל אני". ומתוך שתראו שאני שוכן בציון הר קדשי ושכינתי מתמדת שם, ייכר קדושתה של ירושלים, "והיתה ירושלים קדש", "וזרים לא יעברו בה עוד" - שהזרים העוברים בה מחללים את קדושתה. ויתרה מזו: ציון תהיה קדושה יותר, שאף ישראל לא ייכנסו לשם שלא לצורך. שהרי ציון היא הר הבית ומקום המקדש, ולא בכל מקום שם מותר אף לישראל להיכנס: ראשית צריך להיות בטהרה, ומעבר לעזרת ישראל אסור לו להיכנס. נמצא שציון מקודשת ומרוממת יותר משאר ירושלים.
"ומעין מבית ה' יצא"
וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב וְכָל אֲפִיקֵי יְהוּדָה יֵלְכוּ מָיִם וּמַעְיָן מִבֵּית יְהֹוָה יֵצֵא וְהִשְׁקָה אֶת נַחַל הַשִּׁטִּים׃
השפע יתרבה כל כך עד שההרים יטפו עסיס מרוב הפירות המתוקים, והגבעות תלכנה חלב מרוב בקר וצאן. "וכל אפיקי יהודה ילכו מים" - עד עתה יש חיסרון מים, מדברים על ייבוא מים מטורקיה, ובירושלים בפרט יש מחסור ואין בה מעיינות. ולא זו בלבד שיהיו מים ביהודה, אלא בית ה' עצמו יהיה מקור שממנו ייפתח מעיין ויתפשט החוצה עד שיגיע אל נחל השיטים.
לדעת רב סעדיה גאון, כפי שמביא המלבי"ם, מדובר בירדן, שהוא הנחל הקרוב לשיטים. ורש"י מסביר את הדברים כמשמעם. ועל מעיין זה כבר התנבאו יחזקאל וזכריה, והביטוי של מעיין היוצא מבית ה' מופיע במקומות נוספים. ויש שמצאו לזה רמז: לפני מספר שנים החלו לנבוע מים בהר הבית אצל מסגד אל אקצא, ולא ידעו כיצד להתגבר עליהם ולסתום אותם. ויש שראו בכך רמז לאותו מעיין שיתחיל לנבוע בירושלים וילך עד קרוב לשיטים, וכמבואר שם שיהיו "מי אפסיים", מים המגיעים עד הקרסוליים, זורמים בכמות אדירה.
אך המלבי"ם מוסיף הבנה על דרך הרמז: כיוון ש"מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים", והתורה והאמונה נמשלו למים, בא הכתוב לומר שייצא שפע גדול של תורה מן המקום הזה לכל העולם. ומדוע הזכיר דווקא את השיטים? השיטים מוכר לנו כמקום שבו פרצו ישראל בזנות עם בנות מואב ונצמדו לבעל פעור, ראשית חטאת לבית ישראל. יבוא אפוא מעיין ויטהר את אותה ראשית חטאת: מעיין היוצא מבית המקדש ומבית קודש הקודשים, שיטהר את הטומאה שהחלה בנחל השיטים, ויעביר מן העולם את כל רעות העבודה זרה והזנות - מעיין רוחני שיטהר את כל העולם.
מצרים ואדום - שתי האומות הגוברות עד הגאולה
מִצְרַיִם לִשְׁמָמָה תִהְיֶה וֶאֱדוֹם לְמִדְבַּר שְׁמָמָה תִּהְיֶה מֵחֲמַס בְּנֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר שָׁפְכוּ דָם נָקִיא בְּאַרְצָם׃
האבן עזרא מעיר שהמצרים הכתובה כאן אינה מצרים הקדמונית, אלא מצרים אחרת, שהרי ידוע שסנחריב בלבל את האומות. והרד"ק שואל מדוע הזכיר כאן דווקא את מצרים ואת אדום, ומשיב שאלו שתי האומות הגוברות זה ימים רבים ותהיינה גוברות עד עת הגאולה: הישמעאלים ומלכות רומי שהיא אדום. וזו המציאות עד היום ממש - המאבק בין בני אדום, שהיא כלל הנצרות, אמריקה ורוסיה, לבין בני ישמעאל, הכולל את דאעש וחיזבאללה ואסד וכל אומות ערב. זו החיה הרביעית שראה דניאל, החיה החותמת את תקופת הגלות, וזו גם משמעות רגלי הצלם שראה דניאל, רגלי חרס וברזל, שהוא מאפיינן של אומות אלו (והארכנו בזה בשיעורינו על ספר דניאל).
ומדוע מזכיר מצרים כשהכוונה לישמעאלים? מפני שאשת ישמעאל הייתה מצרית, "ותיקח לו אמו אישה מארץ מצרים", ואף אמו הגר הייתה מצרית. אף שמצרים במקורה מבני חם, הרי החיבור לישמעאל ניכר, ועד היום המצרים מחוברים לישמעאל. ואדום היא מלכות רומי שהחריבה את בית המקדש, ורובם אדומיים, שהקיסר אדומי היה וכל המלכים אחריו ברומי מעמי אדום - אף שמעורבים בהם עמים רבים, שהרי סנחריב בלבל את האומות, הולכים אחר העיקר. וכך גם כשמדברים על גרמניה כמקומו של עמלק - וכי כל הגרמנים עמלקים? לא. אנו יודעים שזרע עמלק נטמע בגרמניה, זוהי גרמניה של אדום, כמו שמופיע במדרשים; אבל לומר שכל גרמני הוא עמלקי - אין לנו ודאות בזה. גם כאן מדובר בכללות האומה.
והאומות הללו הרעו: אלו לשבט יהודה ובנימין שגלו ביניהם ושפכו דמם כמים, ואדום שהיא מלכות רומי החריבה את בית שני על ידי טיטוס הרשע ושפכה דמם כמים והגלתה אותם לבין האומות. ומפני שהדבר נאמר על גלותנו, לכן הזכיר רק את יהודה; כי עשרת השבטים, אומר הרד"ק, אותם הגלה מלך אשור ולא שבו עד היום הזה, והם לא היו ברשות אומות אלו כלל אלא הגיעו לחלח וחבור ונהר גוזן, ולא נפלו ביד אדום וישמעאל, ולכן לא הזכירם.
והמלבי"ם מוסיף שמצרים הכתובה כאן כוללת את כל מאמיני דת הישמעאלים, ואינה מכוונת למצרים כאומה יחידה. שראש המחריבים את בית ראשון היו אשור ובבל, והם נכנסו לאחר מכן תחת אמונתם של מצרים. שהרי במה מאמינים היום בבבל? מוסלמים, ישמעאל. ומה התפיסה בפרס? מוסלמים, ישמעאל. הרי שאשור ובבל מחוברים לדת ישמעאל ונכנסו תחת אמונת מצרים.
ומשם תהיה המלחמה הראשונה של גוג: בני אדום יבואו כנגד בני ישמעאל ויחריבום, וזהו "מצרים לשממה תהיה" - המערכה הראשונה. ולאחר מכן יעלו הישמעאלים על בני אדום ויחריבום, וזהו "ואדום למדבר שממה תהיה" - המערכה השנייה. ומדוע גם באדום יש חשבון? מפני שהחריבו את בית שני על ידי טיטוס. ולכן "מחמס בני יהודה" - ממה שחמסו את בני יהודה בשני החורבנות: חורבן בית ראשון על ידי אשור ובבל, שהם מישמעאל כמו שאמרנו לעתיד, וחורבן בית שני על ידי טיטוס שהוא מאדום. היות וכן יכו אלו את אלו, ובזה ייפרע מהם ה' "אשר שפכו דם נקיא בארצם".
"לעולם" מול "לדור ודור"
וִיהוּדָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב וִירוּשָׁלִַם לְדוֹר וָדוֹר׃
בתחילה נפרדו אפרים מיהודה ומירושלים, ולבסוף יתחברו, ויהודה לא תגלה עוד לעולם, וירושלים לא תחרב עוד לעולם. ומה ההבדל בין "לעולם" ובין "לדור ודור"? מבאר המלבי"ם, וכן הוא מסביר בכמה מקומות בתנ"ך, ש"לעולם" הוא הזמן הנצחי הבלתי מתחלק - נצח. ואי אפשר לדבר על הנצח במושגים של חלוקה, נצח הוא נצח, נצחיות שאינה תלויה בזמן. ואילו "דור ודור" מדבר על מציאות שיש בה חלוקה: דור ואחריו דור ואחריו דור, לפי שנות הדורות. לפיכך ישיבת יהודה תהיה בלי שינוי, "לעולם תשב"; ואילו ישיבת ירושלים תשתנה לפי הדורות - בכל דור יבואו דיירים חדשים, ובכל דור תתעלה בהדרה ובתפארתה. לכן אמר "לדור ודור", שבירושלים נראה שינוי לטובה.
הפסוק החותם: "וניקיתי דמם לא ניקיתי"
וְנִקֵּיתִי דָּמָם לֹא נִקֵּיתִי וַיהֹוָה שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן׃
רש"י מסביר: גם אם אנקה את האומות משאר העבירות שבידן ומן הרעות שעשו בהיסטוריה, את דמם של בני יהודה - מזה לא אנקה אותם, ועל זה ישלמו את מלוא המחיר. ומתי? "וה' שוכן בציון".
הרד"ק מסביר: "וניקיתי" - מכספם וזהבם שלקחו אנקה את האומות, מפני שישראל עתידים אף הם לקחת מהם כסף וזהב, ונמצא שיש כאן פירעון בעניין זה. אבל דמם ששפכו - מזה לא אנקה אותם, אלא נפש תחת נפש, הם או בניהם הבאים אחריהם. כלומר, כל כסף וזהב שייתנו בעבור דמם של ישראל ששפכו - לא אקבל מהם, ודמיהם של ישראל לא ניקיתי עד שאיפרע מן האומות בנטילת נפשם.
והמלבי"ם מסביר: היות ובמלחמת גוג ומגוג נכללו רק אדום וישמעאל, יש עוד אומות שאינן לא מאדום ולא מישמעאל שהצרו לנו ושפכו את דמנו - היכן תהיה מפלתן והיכן הפירעון מהן? על כך אומר ה' "וניקיתי דמם לא ניקיתי": לאחר מכן אנקה גם את דמם של אלה אשר לא ניקיתי עד עתה במלחמת גוג, שלא היו חלק ממנה ולא נפרעתי מהם - עתה אפרע מהם. ומתי? אחר ש"ה' שוכן בציון", אז ינקה גם את הדמים האחרים ויעשה בהם משפט.
לסיכום:
פרק ד' ביואל פורש בפנינו את יום הדין הגדול של האומות: ה' מקבץ את כל הגויים אל עמק יהושפט ונשפט עמם על שפיזרו את ישראל, חילקו את ארצו, הפילו גורל על בניו ומכרו ילד בזונה וילדה ביין. צור וצידון ופלשת, שכלל לא נמסרו ישראל בידם, קיבלו גמולם מיד בימי אלכסנדר מוקדון, ובני יהודה שנמכרו ליוון הם עצמם קנו את מוכריהם ומכרום לשבא - השבת גמול מדויקת באותה מידה. אחר כך מתוארות שלוש מערכות גוג ומגוג בין אדום לישמעאל, במשל הקציר, הגת והיקב, שבסופן "עמק החרוץ" שבו נחרץ דינם. ואז מתבטלות הוראות המערכת, ה' שואג מציון ונותן קולו מירושלים, והוא מחסה לעמו ומעוז לבני ישראל; ירושלים מתקדשת וזרים לא יעברו בה, ההרים יטפו עסיס ומעיין יצא מבית ה' - מעיין של תורה שיטהר את ראשית חטאתם של ישראל בשיטים. מצרים ואדום, הן הן שתי האומות הגוברות עד הגאולה, יחריבו זו את זו, ויהודה לעולם תשב וירושלים לדור ודור. וחותם הנביא: את דמם של ישראל לא ינקה ה' עד שייפרע מכל מי שהצר לנו. כן יגלה לנו ה' גאולת עולמים במהרה, אמן ואמן.