פרק ג' ביואל הוא פרק קצר, אך הוא פותח שער אל אחרית הימים: שפיכת רוח הקודש על ישראל, מופתים בשמים ובארץ, ומלט לקוראים בשם ה'. נעבור על הפסוקים לפי סדרם, עם עיקר ביאורו של המלבי"ם, ובצירוף דברי הראשונים שנחלקו בעצם הבנת הפרק.
וְהָיָה אַחֲרֵי־כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת־רוּחִי עַל־כָּל־בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן, בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ׃
נחלקו המפרשים אם הפסוקים כאן מדברים בנבואה עתידית או בתקופתו של יואל עצמו. האבן עזרא מביא: "אמר רבי יהושע, כל זאת הנבואה היא לעתיד". ומיד הוא מביא את תמיהתו של רבי משה הכהן: אם כן, למה נאמר "והיה אחרי כן"? היה לו לומר "והיה באחרית הימים", כדרך שמדברים בנבואות עתידיות. ומכאן למד רבי משה הכהן שהנביא היה בימי יהושפט - ולכן הוא מזכיר את עמק יהושפט - ובאותה תקופה הנביאים ובני הנביאים היו רבים מאוד. ראה שיצאו בני הנביאים לדבר עם אלישע: "הידעת כי היום ה' לוקח את אדוניך מעל ראשך", ורבים יצאו אליו. וכמה היו? עובדיה לבדו החביא מאה איש במערה, ואת כל השאר הרגה איזבל. הרי שהיו נביאים רבים. ועל אותה תקופה אומר הנביא "אשפוך את רוחי על כל בשר וניבאו בניכם ובנותיכם" - תקופה שהנבואה התרבתה בה עד מאוד.
אלא שההבנה הפשוטה, וכך דרכו של הרד"ק וכך דרכו של המלבי"ם, היא כדברי רבי יהושע שהביא האבן עזרא - שכל הנבואה הזאת לעתיד. אומר הרד"ק: "אחרי כן" כמו "והיה באחרית הימים". ולמה נקט לשון "אחרי כן"? מפני שקודם לכן נאמר "וידעתם כי בקרב ישראל אני" - כלומר, עכשיו, אחרי שהוסר הארבה והבאתי לכם גשם ופרנסה ושפע, תדעו כי אני ה'. אבל זו ידיעה שיש אחריה שכחה, שהרי עוד תחטאו. ועם כל זה, "והיה אחרי כן" - לעתיד לבוא תהיה ידיעה מוחלטת, ידיעה וחיבור, שאז אשפוך את רוחי על כל בשר ובניכם ובנותיכם יתנבאו, ואז תהיה ידיעתכם שלמה.
אומר הרד"ק: "כל בשר" כאן הכוונה על כל ישראל. שכן מצינו לשון זו במקומות אחרים שאינה כוללת את בעלי החיים אלא את האדם לבדו: "ויברך כל בשר שם קודשו לעולם ועד", "ובא כל בשר להשתחוות" - והכוונה לעם ישראל, שהם הראויים שתשפע עליהם רוח הקודש. והאבן עזרא מוסיף שהכוונה דווקא בארץ ישראל, שהיא המקום המוכן לנבואה. ואם תשאל: "כל" - שמא כולל אף את הגויים? אומר הרד"ק: לא. "כל" בא לכלול את הגדולים ואת הקטנים, כמו שנאמר "וידעו אותי למקטנם ועד גדולם".
ומוסיף הרד"ק: מציאותם תהיה שיזדכך שכלם, ויגבר במקצתם כוח הדברי - הוא כוח הדיבור, הכוח הרוחני שהוא כוח הנבואה - עד שיתנבאו. ודייק: לא נאמר שכולם יתנבאו. שים לב ללשון: "אשפוך את רוחי על כל בשר", אבל בנבואה נאמר "וניבאו בניכם ובנותיכם" ולא "כל בניכם וכל בנותיכם". ולמה? מפני שהדברים מתאימים לדברי הרמב"ם, שכתב שלא תבוא הנבואה לאדם ואפילו עם התלמדות, אלא אם כן קדם לו טבע בעת היצירה. כלומר: גם אם תעשה את כל ההכנות הנדרשות לנבואה, וגם אם תחיה בדור שראוי לנבואה - אם לא נולדת בטבע של נביא, לא תהיה נביא. ועל כן נאמר "בטרם אצרך בבטן ידעתיך... נביא לגויים נתתיך" - צריכה להיות בו ההכנה הטבעית, שמצד חומרו הכינוהו משמים לנבואה. ולכן נאמר "וניבאו בניכם ובנותיכם" ולא "כל", שהרי לא לכולם יש את ההכנה הטבעית, אלא רק למי שהקדוש ברוך הוא הקדים את טבעו בעת היצירה.
ואל תתפלא על כך שהבנים והבנות מתנבאים, אומר הרד"ק, שהרי מצינו שהתנבאו עוד בנערותם - כשמואל הנביא, שעודנו נער וילד קיבל נבואה אצל עלי במשכן. והם רואים מחזה ורואים חלומות, וכך הייתה נבואתם של רוב הנביאים: "בחלום אדבר בו".
כאן עולה קושי: איך קפץ הנביא מעניין לעניין? עד עכשיו דיברת על הארבה ועל כך שהקדוש ברוך הוא יסיר אותו וייתן שפע, ופתאום אתה מדבר על אחרית הימים ועל נבואה? מחמת קושי זה היה נוח לרבי משה הכהן לפרש שהכל מדבר באותה תקופה. אבל לדרכנו, שכל זה מדבר באחרית הימים, מהו החיבור?
המלבי"ם כבר יצר את החיבור בסוף הפרק הקודם. הוא ביאר שם: אמנם עתה אתם מגיעים למצב של "והיללתם את שם ה' אלוקיכם אשר עשה עמכם להפליא ולא יבושו עמי לעולם", אבל דעו שבזמן הזה אינכם משיגים את ה' בעצמותו אלא רק נוגה, רק "שם ה'". ויגיע זמן אחר: "וידעתם כי בקרב ישראל אני ואני ה' אלוקיכם ואין עוד ולא יבושו עמי לעולם" - כשהשכינה תהיה קבועה בקרבכם והקדוש ברוך הוא יתגלה, וזה לעתיד לבוא. ומכיוון שכך חתם הפרק הקודם, ממשיך הנביא עתה ומפרט: היום יש לכם מעט, ולעתיד לבוא תהיה שלמות - ועכשיו אפרט לכם איזו דרגה תהיה באחרית הימים.
המלבי"ם מביא את דברי האברבנאל, שמוכיח מכאן שגם הנבואה הראשונה על הארבה אינה נבואה תקופתית על בני דורו, אלא רמז לארבע מלכויות. שימו לב מה הוא עושה: גם לאברבנאל יש את אותו קושי - איך פתאום עוברים לאחרית הימים - אלא שהמפרשים האחרים חיברו את פרק ג' לפרקים הראשונים ופירשו שגם כאן מדובר בתקופתו, ואילו האברבנאל מחבר הפוך: את הפרקים הראשונים לפרק ג'. כלומר כל הנבואות כאן הן על אחרית הימים, והארבה אינו אלא משל. ארבע המלכויות נמשלות לגזם ולילק ולארבה ולחסיל, שאוכלים בנו בכל פה, ולבסוף הקדוש ברוך הוא יסלקם וישלם לנו כנגד כל מה שאכלו וכילו בנו. והן ארבע המלכויות הידועות: בבל, פרס ומדי, יוון ורומי - אותן מלכויות שדיברנו עליהן בספר דניאל בארבע החיות, ובספר יחזקאל בארבעה הפרצופים שבמרכבה. זה גם המאפיין של ארבעת מיני הארבה: יאכלו בנו בכל פה כל תקופת הגלות, והקדוש ברוך הוא ייפרע מהם ואחר כך ישיב לנו טובה כנגד כל השנים שסבלנו.
ומוסיף האברבנאל: לפי זה תבין גם למה דימה למעלה את הארבה לעם רב וגוי עצום, סוסים ופרשים, מרכבות וחילות מזוינים, לוחמים וכובשים - כי לא על ארבה דיבר, אלא על כוחות האויבים שיבואו ויכבשו אותנו. אולם המלבי"ם, שבמקומות רבים הולך בעקבות האברבנאל, כאן חולק ואומר: "פשטות כל הנבואה מורה שלא כפירושו". אלא אם כן נאמר שהנביא התנבא באמת ובתמים על הארבה שהיה בימים ההם, אלא שברום עומק נבואתו שוטטה ברוחו גם נבואת ארבע המלכויות הדומה לו במספר הארבע. כלומר לסיכום: הארבה כפשוטו - היה ארבה, והוא אכל, והיו בו ארבעה מינים; אלא שברמז יש כאן גם ארבע מלכויות. אבל לומר בקיצוניות שכל הפסוקים שקראנו עד עתה אינם ארבה כלל אלא מטאפורה בלבד - את זה קשה למלבי"ם לקבל.
לדרכו של המלבי"ם אין כאן קושי כלל: הנביא אמר להם שאחרי הארבה תזכו לשפע, אלא שהשפע לא יהיה מושלם, ולעתיד לבוא יהיה מושלם - זה החיבור, ובכך מיושבת קושיית האברבנאל. ועל זה נאמר "אשפוך את רוחי על כל בשר". מהי רוח ה'? כולל כל המעלות הנפשיות, ויש לנו על כך פסוק מפורש: "ונחה עליו רוח ה', רוח חוכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'". כל שפע רוחני שחל על האדם מאת ה' נקרא בשם רוח ה': בין בכוח ובגבורה, בין על כוח הדמיון - בעצה ובהשערה אמיתית, בין על כוח השכל - בהעמקה ועיון והבנה, ובין השפע הנבואי - ברוח דעת ויראת ה', שהוא כבר למעלה מן השכל.
ולמה "אשפוך" דווקא? כי שפיכה היא בשפע. מי שנוטל מעט - מטפטף; שופך פירושו שעירה בכל כוחו. יהיה שפע עצום, כאדם ששופך מים והם מתפשטים בכל מקום ומכסים את הכל בשווה. ועם כל זה, אומר המלבי"ם, לא יהיה הכל שווה ממש, אלא הכל לפי הכנת המקבלים. ולכן פירט: "וניבאו בניכם ובנותיכם" וכו'.
אומר המלבי"ם: שלוש מדרגות יש בהשגה. הגבוהה שבהן היא הנבואה הגמורה. הממוצעת היא החזון - שהוא למטה מן הנבואה, שרואה מחזות בהקיץ, שעל ידי שפע רוח אלוקים רואה בדמיונו מחזות. והשלישית היא החלום האמיתי, שהוא למטה מן החזון ובוודאי למטה מן הנבואה, שהרי החלום אחד משישים בנבואה ומעורבים בו תבן ובר, כמו שדרשו חז"ל "הנביא אשר איתו חלום יספר חלום... מה לתבן את הבר נאום ה'" - שאף בחלומות הצודקים מעורבים תבן ובר, ויש בהם גם דברים בטלים.
ולפי זה מתפרש הפסוק: הבנים והבנות הצעירים - הם נולדו בדור המשיח, בדור המוכן לרוח אלוקים, ולכן להם תהיינה נבואות גמורות. הזקנים נולדו בדור רחוק מדור המשיח, ולכן לא ישפע עליהם אלא חלומות בלבד, שהיא הדרגה התחתונה, שהרי אינם בני הדור הזה; מי שנולד בדור השפע - נולד בדור השפע, ומי שנולד בדור הקודם, עדיין לא היה בו אותו שפע רוחני. והבחורים, אף שנולדו לפני ביאת המשיח, כבר אינם רחוקים כזקנים, הם סמוכים יותר לביאת המשיח, ולכן יזכו לבחינה הממוצעת - "חזיונות יראו", שהוא שפע ממוצע בין הנבואה לחלום.
ובעניין הזקנים, מספרים בשם החזון איש שאמר פעם על הדור: בכל דור אומרים "זקנים שבדור", ובדור הזה כבר אין זקנים. שאלוהו: כבוד הרב, והלוא יש זקנים בדורנו? אמר להם: לא, כל הזקנים שבדור הזה הם מן הדור הקודם - ירושה מהדור הקודם. כוונתו: הדור הזה ייצר זקנים? אין לנו את זה. אם יש, אלה כאלה שנוצרו בדור הקודם. היכן הרב עובדיה, היכן הרב אלישיב, היכן בחינה של זקני הדור שהיו מורמים מעם - דרגות כאלה כבר אין אנו מוצאים בדורות האחרונים. זה דור של שפע, דור של גשמיות, דור של חיבור לעולם הזה. אין לנו כבר דור שבו גדלו עשרה ילדים בחדר אחד, וחיו בצמצום של פת במלח, ולמדו תורה מתוך הדחק. וממילא גם אין לנו גדולים כאלה, שכן ככל שלומדים מתוך הדחק ובמסירות יותר, כך גדלים בצורה אחרת. אנחנו דור של שפע, וזה מטביע את רושמו גם על הגדולים היוצאים מאותו דור.
בביאור המילות מרחיב המלבי"ם. החזון הוא מדרגה קטנה מן הנבואה, מפני שכוח הדמיון גובר בו יותר והוא חוזה מחזות בדמיונו, עד שהאור מתלבש במעטפות רבות. הכלל הוא שככל שהנביא בדרגה גבוהה יותר, הוא רואה ביתר בהירות וצלילות, ופחות התעטפות בדברים גשמיים ובמשלים, אלא רואה את הדברים כמות שהם - עד משה רבנו, שאינו רואה במשלים כלל: "פה אל פה אדבר בו", המסר נמסר באופן ישיר. שאר הנביאים רואים במשלים: "סיר נפוח אני רואה" - הוא רואה משל המבטא רעיון. ובחזון מתערבים גם דמיונות האדם, והמסר מתקבל עטוף במעטפת ולא בצלילות.
והחלום קטן ממנו, שהוא אחד משישים בנבואה ויש בו דברים בטלים, מה שאין כן בחזון. וכן מצינו אצל יוסף, שאמר לו יעקב: "מה החלום הזה אשר חלמת" - הרי רחל מתה, ואיך נבוא להשתחוות לך? וכבר הבאנו ש"אשר חלמת" בצירוף האותיות עולה "רחל מתה". ומה ההסבר? אמרו חז"ל: אין חלום בלא דברים בטלים - אלו היו הדברים הבטלים שבחלום. ואף על פי כן יש מקום ליישב גם זאת, שמי שגידלה אותו כאמו, היא בלהה. על כל פנים אנו למדים שבחלום יש תוספת של קלקול ופגם, מה שאין כן בחזון, וודאי מה שאין כן בנבואה. ומי שרוצה להרחיב בעניין זה, מקומו ב"משנת החלומות", ששם ביארנו את הדברים ביתר הרחבה.
ומקשה המלבי"ם: הרי בדניאל נאמר שהיה מבין "בכל חזון וחלומות". והנה כלל הוא בלשון, שכשבאים לשבח אדם בשני דברים - מקדימים את הקל ומוסיפים עליו את החמור. אם אני רוצה לומר שאדם יודע חשבון, אומַר: הוא יודע חיבור, וגם יודע שברים ונעלמים. אבל לעולם לא נאמר: הוא יודע שברים ונעלמים, וגם יודע שתיים ועוד שתיים - אחרי שדיברת על שברים, מה מקום לשתיים ועוד שתיים? לעולם אין מזכירים את הפשוט בסוף. וזו דרכו של המלבי"ם לכל אורך הדרך: "חטא ישראל, וגם גנבו, וגם כיחשו, וגם עברו בריתי" - הולך ומוסיף. ואי אפשר לומר "עברו בריתי וגם כיחשו", שהרי אחרי שאמרת את הגדול, מה מקום להזכיר את הקטן? אם אני אומר לך שאדם זה עבריין חמור היושב בכלא על רצח, ואוסיף שגם חנה באדום־לבן - אין זו לשון כלל.
אם כן, מלשון דניאל "בכל חזון וחלומות" משמע שהחלומות בדרגה גבוהה יותר. ומשיב המלבי"ם: אדרבה. בחזון קל יותר להבין, ואילו בחלום, שמצטרף בו תבן עם הבר ויש בו פסולת, צריך חוכמה גדולה יותר לברור את הדברים. והיא הנותנת: החזון הוא מדרגה גבוהה, ולכן המסר בו ברור; החלום הוא מדרגה נמוכה, ומתערבות בו פסולת ותוספות, ולכן דווקא בו נדרשת חוכמה ותבונה גדולה יותר כדי לפענח - מה הפסולת, מה העיקר, והיכן המסר. ועוד מחלק המלבי"ם בין חלום שהוא "חזיון לילה", שרואה בעת השינה, לבין מחזה שאדם רואה בהקיץ, שאז כוחות הגשמיות מתבטלים - "מחזה שדי יחזה". נמצא שיש חיזיון בחלום ויש חיזיון בהקיץ.
וְגַם עַל־הָעֲבָדִים וְעַל־הַשְּׁפָחוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֶשְׁפּוֹךְ אֶת־רוּחִי׃
האבן עזרא מפרש: העבדים ששבו לתורת ה', וכן השפחות ששבו לתורת ה'. והרד"ק מפרש שזה חוזר על העבדים שעליהם נאמר "ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר איכריכם וכורמיכם", "והיו מלכים אומנייך ושרותיהם מיניקותייך" - שהגויים יבואו לכאן ויריבו ביניהם מי יזכה לרעות את צאננו. יבוא אובמה וישטוף לך את הרצפה, יבוא טראמפ וישטוף לך את המכונית, וקונדוליסה רייס תעשה בייביסיטר - ועוד יריבו על זה, "זוז, אל תפריע, אני הייתי ראשונה". הם יהיו המשמשים לעם ישראל, כשיבינו את דרגתם של ישראל. ועליהם אומר הנביא שגם להם יהיה רוח דעה והשכל.
והמלבי"ם מדייק: אצל העבדים והשפחות שיהיו בימים ההם נאמר רק "אשפוך את רוחי" - ולא נאמר שיתנבאו, ולא שיחלמו חלומות, ולא שיראו חזיונות. פירושו שיחול עליהם רוח עצה וגבורה ויראת ה' מן המעלות הנפשיות, אבל לא יזכו לפסגה - השגת הנבואה והחזיונות - שהיא לעם ישראל בלבד.
וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, דָּם וָאֵשׁ וְתִימְרוֹת עָשָׁן׃
הַשֶּׁמֶשׁ יֵהָפֵךְ לְחֹשֶׁךְ וְהַיָּרֵחַ לְדָם, לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהֹוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא׃
הרד"ק מבאר שבאותו זמן יהיו מופתים בשמים ובארץ, והמדובר בתקופת מלחמת גוג. הדם בארץ - על רוב ההרג שיהיה. והאש ותימרות העשן בשמים - ברקים ששורפים בנופלם, והשריפה מעלה עשן. וזה יהיה מופת על מגפת הגויים הבאים במלחמת גוג ומגוג על ירושלים, וברקים אלו לא ירדו בטבעם.
מכאן ואילך שתי דרכים בהבנת הדברים. האחת - שיהיה כאן שינוי ממש בטבע, כפשט הכתוב. וכך למד האבן עזרא, שקדרות המאורות היא מופת על מלחמות עצומות: יהיה ליקוי מאורות ויהיו קדרות, וסימן הוא שעומדת לפרוץ מלחמת גוג ומגוג. הסימנים בטבע מורים על המציאות שתהיה.
והרמב"ם כדרכו לומד שהדברים משל. אין הכוונה שהשמש נהפכה ממש לחושך, אלא כדרך שאדם רוצה לומר שהייתה צרה גדולה ונוראה ואומר "חשכו מאורות" - ביטוי מטאפורי. וכמו שדרשו "וחושך על פני תהום - זו מלכות יוון שהחשיכה עיניהם של ישראל", וכי עיוורו אותנו ממש? מטאפורה היא. אף כאן: מופתים בשמים ובארץ, דם ואש ותימרות עשן, והשמש ייהפך לחושך - משל לצרות ולמלחמות העתידות להיות. ודרכו של הרמב"ם ברוב המקראות ללמוד ולהבין אותם בדרך זו.
וכבר ראינו למעלה בעניין הארבה: "לפניו רגזה ארץ, רעשו שמים, שמש וירח קדרו וכוכבים אספו נגהם". וכי באמת לא היו כוכבים? שם אמנם יש גם הבנה פשוטה, שהארבה בא כמרבד על הארץ ומכסה את השמים, וממילא באמת השמש קודרת ואינך רואה את השמש ואת הירח, ונעשה חושך.
ולפי הדרך שמדובר בעתיד, יש לשאול: למה נאמר "לפני בוא יום ה'"? היה לו לומר "בבוא יום ה'", שהרי בבוא יום ה' תהיה כל המציאות הזאת של דם ואש. ומיישב הרד"ק שרצה לומר שהצרה הזאת תהיה לישראל ויהיה להם האור לחושך לפני בוא יום פלטו של גוג. כלומר: בשלב הראשון ייראה הדבר כצרה נוראה, חושך, ירח שנהפך לדם ושמש שנהפכה לחושך - ורק אחר כך יתהפך הכל לטובה. שכן כך מצינו במלחמת גוג: שיעלו עמים רבים על ירושלים "ויצא חצי העיר בגולה" - זהו החושך שכאן; ובנבואת זכריה "לא יהיה אור, יקרות וקיפאון"; ואחר כך, בזמן מפלת גוג, זהו "יום ה' הגדול והנורא". האור בא לבסוף, אבל בתחילה, לפני בוא יום ה', כשיבוא גוג, ייראה הכל כחושך נורא.
והמלבי"ם מבאר: אחרי שתיאר שאז תתגלה דעת ה' בארץ ותהיה נבואה ורוח הקודש, מוסיף הנביא שיכירו את ה' גם על ידי חידוש אותות ומופתים היוצאים מגדר הטבע. וזה בשני דברים: פורענות לרשעים - "דם ואש ותימרות עשן". המופת בארץ על ידי דם, היא החרב שתהיה בחיל גוג ומגוג; והמופת בשמים על ידי אש, שהקדוש ברוך הוא ימטיר עליו אש וגופרית ואבני אלגביש, עד שיעלה עשן מרוב התבערה. סדרי המערכת ישתנו כדי להורות על הריגה ושריפה וחורבן, וכל זה לפני בוא יום ה' הגדול, שהוא יום הדין הגדול.
וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר־יִקְרָא בְּשֵׁם יְהֹוָה יִמָּלֵט, כִּי בְּהַר־צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם תִּהְיֶה פְלֵיטָה כַּאֲשֶׁר אָמַר יְהֹוָה, וּבַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר יְהֹוָה קֹרֵא׃
"כאשר אמר ה'" - היכן אמר? מפרש רש"י: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך". כשיהיה שם ה' נקרא עלינו, תהיה לנו פליטה. "ובשרידים אשר ה' קורא" - השרידים הם השאריות שיוותיר, ו"קורא" מפרש רש"י מלשון קרואים, מוזמנים: השרידים שהקדוש ברוך הוא כביכול יזמין, כלשון "כי יום מועד" שהוא מלשון מוזמן.
הרד"ק מבאר שבמלחמת גוג ומגוג תהיה צרה גדולה לישראל, זמן מועד, כמו שנאמר על אותו זמן "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם". ואז יכלו רבים מישראל, והקדושים ויראי האלוקים באמת יימלטו, כמו שנאמר בנבואת ישעיה: "והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש ייאמר לו, כל הכתוב לחיים בירושלים". אלה שיישארו הם הדבקים בה' - "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום". וזהו "כל אשר יקרא בשם ה'" - שיקראו באמת, כמו שנאמר "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת", והם השרידים אשר ה' קורא.
זהו זמן של בירור. ובעצם הזמן שבו אנו נמצאים היום הוא זמן הבירור: הזמן שבו האדם אמור להחליט היכן הוא עומד. האם אתה דבק בעובדי ה' או שאתה עם עובדי הבעל? היכן אתה נמצא? זהו הזמן. ואז בהר ציון תהיה פליטה, והשרידים יהיו קודש - אלה שיישארו דבקים בה' ויהיו עובדיו באותה תקופה.
והמלבי"ם מסכם שיש כאן שני מופתים. המופת הראשון - שינוי סדרי המערכה, "השמש ייהפך לחושך והירח לדם". והמופת השני - הצלת הצדיקים: כל מי שיקרא בשם ה' יימלט והרעה לא תשלוט בו. וזה בשני אופנים: בהר ציון ובירושלים תהיה פליטה, ששם כולם יינצלו - "והיה הנשאר בציון... כל הכתוב לחיים בירושלים"; ואף בשאר המקומות, ששם לא כולם יינצלו, עדיין תהיה פליטה - אלו "השרידים אשר ה' קורא", הצדיקים שבאותם מקומות יינצלו. כל הקורא את ה' ומתפלל אליו, סופו שיינצל מכל אותן צרות.
פרק ג' מפרט את הדרגה שתהיה באחרית הימים: אחרי שבפרק הקודם למדנו שהידיעה של היום חלקית והשלמות שמורה לעתיד, בא הנביא ומפרט. "אשפוך את רוחי" - שפע עצום של כל המעלות הנפשיות, אך לפי הכנת המקבלים: הבנים והבנות, שנולדו בדור המוכן, לנבואה גמורה; הבחורים, הסמוכים לגאולה, לחזיונות; הזקנים, בני הדור הרחוק, לחלומות. אף על העבדים והשפחות תשרה רוח עצה ויראת ה', אך לא השגת הנבואה. ולצד זה יינתנו מופתים בשמים ובארץ - דם ואש ותימרות עשן, פורענות לרשעים במלחמת גוג - וכנגדם המופת השני: הצלת הצדיקים. "כל אשר יקרא בשם ה' יימלט" - הקורא באמת, הוא השריד אשר ה' קורא לו, והוא שיעמוד בבירור הגדול ויזכה לפליטה.