פתיחה: נחמה שנמדדת בפרטים
בחלק זה של הפרק אנחנו עומדים אחרי התשובה. העם שב, הכהנים בכו בין האולם ולמזבח, והקדוש ברוך הוא נענה. אלא שהמלבי"ם מלמד אותנו שהנחמה כאן איננה נחמה סתמית: כל מילה ומילה בפסוקים באה להורות שהישועה אינה נעשית רק למען שמו יתברך שלא יתחלל, אלא בעבורנו ממש, מכוח הזכויות שלנו ומכוח התשובה. נלך על הפסוקים ונראה כיצד כל פרט מהווה סימן וראיה לדבר.
"שולח" ולא "נותן"
וַיַּעַן יְהֹוָה וַיֹּאמֶר לְעַמּוֹ הִנְנִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֶת־הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וּשְׂבַעְתֶּם אֹתוֹ וְלֹא־אֶתֵּן אֶתְכֶם עוֹד חֶרְפָּה בַּגּוֹיִם׃
המלבי"ם מדייק בלשון: אילו היה הקדוש ברוך הוא עושה זאת רק בעבור שמו הגדול, והם מצד עצמם אינם ראויים, היה כתוב "הנני נותן לכם את הדגן". אבל כתוב "שולח". מה ההבדל? אדם מרים טלפון ואומר: אני נותן לך כך וכך - זו מתנה, משהו משלי שאני מעניק לך. לעומת זאת כשהוא אומר: אני שולח לך - משמע שהדבר ממילא שלך, רק דאגתי למשלוח. כאן, כיוון שישראל באמת ראויים, וההצלה באה בעבורם בזכות תשובתם, לשון הכתוב היא "שולח": זה שלכם מצד מעשיכם. עד עכשיו הדגן נעצר משום שקלקלתם, וכעת ששיפרתם מעשיכם אני שולח לכם את המגיע לכם.
תירוש ויצהר - ניסים שמעל הטבע
נקודה שלישית: אילו הייתה הישועה רק למען שמו, הניסים היו נעשים בתוך הטבע. אבל כשישראל הגונים וראויים, הקדוש ברוך הוא מנהיג אותם בהנהגה שמימית שמעל הטבע. וגם זה מפורש בפסוק. אילו היה הכול בדרך הטבע, היה נשלח רק הדגן, שכאשר זורעים אותו הוא צומח מיד. אבל התירוש והיצהר - הגפן והזית - לוקח זמן רב עד שיצמחו, והעצים הרי נשחתו על ידי הארבה. להוציא מהם פרי מיד זה לא דרך הטבע אלא דרך נס. לכן אומר להם הקדוש ברוך הוא: "הנני שולח לכם את הדגן והתירוש והיצהר" - גם תירוש ויצהר, בדרך נס, בדרך על טבעית, משום שאני עושה זאת למענכם ולא רק כדי שלא יתחלל שמי.
"ושבעתם אותו" - שפע ולא צמצום
נקודה רביעית: אילו היה הכול רק בעבור שמו הגדול, די היה בנתינה בצמצום, שהרי גם בנתינה מועטת אין חילול השם. אולי אין קידוש השם גדול, אבל גם אין חילול השם. אבל כאן מבטיח הקדוש ברוך הוא "ושבעתם אותו" - בכמות גדולה כל כך שתגיעו לשביעה גמורה. סימן שהדבר נעשה משום שהוא באמת מגיע לכם, מכוח התשובה.
ועוד מדקדק המלבי"ם בלשון השביעה: בדרך כלל השביעה נקשרת באות מ"ם, כמו "ושבעתם משוד תנחומיה", וזו שביעה שאינה גמורה - שביעה מחלקו של הדבר. אבל כשבא אחריה "את", זו שביעה גמורה שאין אחריה עוד אכילה כלל. יש אדם ששבע ועדיין אוכל אפיקומן על השובע, ויש אדם ששבע עד שאינו מסוגל להכניס עוד דבר. וכן "פן תשבענו" - תשבע אותו, לא ממנו. לכן נאמר כאן "ושבעתם אותו": שביעה מלאה ושלמה.
"ולא אתן אתכם עוד חרפה" - חוס על כבודם של ישראל
נקודה חמישית: אילו היה הקדוש ברוך הוא פועל רק בעבור שמו, לא היה חס על כבודו של העם אלא רק על כבוד שמו שלא יתחלל. אבל כאן, שהישועה באה מכוח זכויותיהם, אומר להם הקדוש ברוך הוא: אני חס גם על כבודכם - "ולא אתן אתכם עוד חרפה בגוים". כבודכם חשוב בעיניי, שהרי אתם הגונים ויש לכם זכויות. מכך שהשם דואג גם לכבודם, הרי לך הסימן החמישי שהישועה נעשית בעבור מעלתם של ישראל ששבו בתשובה.
"ואת הצפוני ארחיק מעליכם" - שלושה פירושים
וְאֶת־הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם וְהִדַּחְתִּיו אֶל־אֶרֶץ צִיָּה וּשְׁמָמָה אֶת־פָּנָיו אֶל־הַיָּם הַקַּדְמֹנִי וְסֹפוֹ אֶל־הַיָּם הָאַחֲרוֹן וְעָלָה בָאְשׁוֹ וְתַעַל צַחֲנָתוֹ כִּי הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת׃
מי הוא ה"צפוני"? הרד"ק וכן האבן עזרא מפרשים שזה הארבה. כל הפרשה עוסקת בארבה, ולכן היא ממשיכה במה שפתחה. והארבה נקרא "צפוני" משום שהוא בא מרוח צפון. "והדחתיו אל ארץ ציה ושממה" - אל מקום שאין לו בו מה לאכול, וממילא ימות, ועל ידי מיתתו "ועלה באשו ותעל צחנתו".
"את פניו אל הים הקדמוני" - הים המזרחי, כלומר לכיוון מזרחה של ארץ ישראל, ים כנרת או ים המלח. "וסופו אל הים האחרון" - הים המערבי, הים התיכון, הנקרא הים הגדול. כלומר: תבינו איזו כמות עצומה של ארבה מדובר כאן - פניו לצד הים המזרחי וזנבו לצד הים המערבי, מכסה את כל ארץ ישראל מקצה לקצה. כך כותב הרד"ק: שהיה כה רב עד שהחזיק מים המזרחי עד הים המערבי. והרד"ק מוסיף ש"באשו" ו"צחנתו" הם כפל עניין במילים שונות, אך המלבי"ם, כפי שנראה, מבאר מה ההבדל ביניהם.
דרשת חז"ל: הצפוני הוא יצר הרע
הרד"ק מביא שרבותינו זיכרונם לברכה פירשו את הפסוק לימות המשיח: "ואת הצפוני ארחיק מעליכם" - זה יצר הרע הצפון ועומד בלבו של אדם. "והדחתיו אל ארץ ציה ושממה" - למקום שאין בו בני אדם שיוכל להתגרות בהם. "את פניו אל הים הקדמוני" - שנתן עיניו במקדש הראשון, הנקרא קדמוני משום שהוא המקדש הקודם, והוא זה שהחריב את בתינו. "וסופו אל הים האחרון" - זה בית המקדש השני, שעליו נאמר "גדול יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון", וגם אותו החריב היצר הרע.
אגב כך מביא המלבי"ם ששאלו אותו פעם: הרי כתוב "הבית האחרון", ומשמע שאין בית אחריו - כיצד אתם אומרים שיהיה בית שלישי? השיב המלבי"ם: רק מי שאינו מבין בלשון הקודש יכול לשאול שאלה כזאת. שהרי כתוב "וישם את לאה וילדיה אחרונים ואת רחל ואת יוסף אחרונים" - הרי שיש אחרון, ואחריו אחרון נוסף. וכך גם כאן: הבית האחרון הוא אחרון זמנית, ויהיה אחריו אחרון נוסף. אין בזה שום סתירה ושום קושי.
"ועלה באשו" - לפי דרך זו, משום שהיצר הרע מניח את אומות העולם ומתגרה דווקא בישראל. המהלכים שלו אינם מריחים טוב. זה מזכיר את האו"ם ואת אונסק"ו: אין צרות בעולם חוץ מישראל, כאילו אנחנו עושים את כל הבעיות. גם היצר הרע אינו מתעסק עם האומות, והאו"ם הוא כגרורה שלו - מתעסקים רק בישראל. "כי הגדיל לעשות" - אמר אביי: בתלמידי חכמים יותר מכולם. במי מתגרה היצר הרע ביותר? בתלמידי חכמים.
פירוש שלישי: מלך אשור
רש"י מביא את תרגום יונתן, שהדברים מוסבים על מלך אשור, שיבוא עליכם מן הצפון - "מצפון תיפתח הרעה". אומר השם: את הצפוני הזה, מלך אשור, ארחיק מעליכם, אשלח חלקו למזרח וחלקו למערב, כדי שלא יזיק לכם.
המלבי"ם: הרחקה מוחלטת, ולא רק הזזה
המלבי"ם ממשיך בקו שלו, לפי הפשט שמדובר בארבה. אילו הייתה הישועה רק בעבור שמו יתברך, לא היה הקדוש ברוך הוא מרחיק את הארבה לגמרי, שהרי אתם עדיין זקוקים לשוט הזה מתנופף מעליכם - למען שמו היה מזיז אותו מעט, אבל לא תוקע אותו בארץ ציה ושממה. אבל כיוון ששבתם בתשובה, הוסר מעליכם השוט, ולכן אומר הקדוש ברוך הוא: אני מרחיק אותו לחלוטין, בצורה מוחלטת.
ועוד: אילו היה הכול רק למען שמו, היה שולח את הארבה על האומות, כדי לנקום מהן את שמו שהתחלל בגויים, וגם כדי שישראל ייקחו מוסר, כמו שכתוב "הכרתי גויים נשמו פינותם, אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר". אבל כעת, שהישועה באה למעננו ואנחנו מצד עצמנו התעוררנו בתשובה, אין צורך להכות את הגויים כדי שניקח מוסר, ולכן הוא שולח את הארבה אל ארץ ציה ושממה. והכתוב מתאר אותו כמי שהתפשט בכל הארץ מים עד ים, וכשנפסקה הגזירה התחלק לשניים: החלק שעמד במזרח, והוא "פניו", נישא אל הים הקדמוני המזרחי, והחלק השני, "וסופו", נישא אל הים האחרון המערבי.
ומה ההבדל בין "באשו" ל"צחנתו"? אומר המלבי"ם: הצחנה היא מחמת הזרע שהארבה משאיר אחריו, שנרקב ומעלה ריח רע. והבאשה היא מחמת מיתתם של הארבה עצמם, שרבים מהם מתים ותבאש הארץ, ומכך נוצרים דבר וכל מיני חולאים והאוויר מזדהם. כאן מבטיח להם הקדוש ברוך הוא ששניהם יסתלקו. ולמה? "כי הגדיל לעשות" - הארבה כבר עשה את שליחותו בשלמות, חורבן גדול ומוחלט. ועוד יש כאן רמז: מה הייתה מטרת הארבה? לעורר אתכם לתשובה. הנה הגדיל לעשות, הנה התעוררתם ושבתם אל השם - אין צורך להוסיף עוד צרות.
למה דרשו חז"ל את הפסוק על יצר הרע?
לכאורה דרשת חז"ל על היצר הרע נשמעת מנותקת לגמרי מן העניין: הפסוקים כאן מתארים מציאות, לא משלים ופסוקי דרש, ומה מקומו של היצר הרע כאן, שאינו מחובר לא למעלה ולא למטה? ואמנם מצאנו בחז"ל שדורשים פסוקים ומוציאים אותם מעניינם בדרך דרש, אבל המלבי"ם אומר שכאן הדברים מחוברים היטב לטקסט. שהרי "לא הנחש ממית אלא החטא ממית". מה גרם שיבוא הארבה? היצר הרע, שהסית אותנו לקלקל את דרכינו. נמצא שהיצר הרע הוא שהביא את הארבה, והוא מחובר לעניין בעבותות. ולכן כשמתרחק הצפוני - היצר הרע הצפון בלבו של אדם - מתרחק ממילא גם המסובב ממנו, שהוא הארבה. הפסוק מדבר על הארבה, וחז"ל מדברים על הגורם והסיבה: היצר הרע עשה שמות והרחיק אתכם מהשם, ובא הארבה. תרחיק את היצר הרע - ממילא יתרחק הארבה.
"גילי ושמחי" - שמחה רגילה וגילה מחודשת
אַל־תִּירְאִי אֲדָמָה גִּילִי וּשְׂמָחִי כִּי־הִגְדִּיל יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת׃
הביטוי "אדמה" מבטא, אומר המלבי"ם, מקום כולל יותר, לאו דווקא שדה תבואה אלא גם מקום אילנות. "שדה" הוא בדרך כלל שדה תבואה, אבל "אדמה" כולל הכול. ומה הוא אומר לה? אילו הייתה התשועה רק בעבור שמו הגדול, לא היו האילנות חוזרים, שהרי בדרך הטבע לוקח להם זמן רב לצמוח. אבל כפי שהסברנו, גם התירוש והיצהר חוזרים, משום שהישועה באה בזכות תשובתנו, ואנו ראויים לניסים שמעל הטבע.
ומה ההבדל בין גילה לשמחה? השמחה היא השמחה הרגילה, המצב הסטטי והמתמשך. הגילה נאמרת על דבר שהתחדשה בו סיבה - דבר מפתיע שגרם לשמחה שאינה רגילה. אין אדם עומד בגילה תמיד, שהרי הגילה היא החריגה מן התוכנית. ולכן נאמר כאן "גילי ושמחי": תחילה גילה, שהרי התחדש כאן דבר טוב שלא עלה על דעתנו - שגם התירוש והיצהר יצמחו מיד, ולא רק הדגן שצומח מהר. ואחר הגילה החורגת מן הטבע חוזרים למצב הקבוע של שמחה.
"אל תיראו בהמות שדי" - אפילו נאות מדבר
אַל־תִּירְאוּ בַּהֲמוֹת שָׂדַי כִּי דָשְׁאוּ נְאוֹת מִדְבָּר כִּי־עֵץ נָשָׂא פִרְיוֹ תְּאֵנָה וָגֶפֶן נָתְנוּ חֵילָם׃
אילו הייתה התשועה רק בעבור שמו יתברך, היה הקדוש ברוך הוא מחזיר את התבואה רק ביישוב ולא במדבר. שהרי אם כל העניין הוא רק שלא יתחלל שמו, למה לעשות טובה מיותרת ולהצמיח גם במדבר? אבל עכשיו, שהישועה באה בעבור ישראל, "דשאו נאות מדבר" - אפילו המדבריות מצמיחים. והראיה: "כי עץ נשא פריו, תאנה וגפן נתנו חילם" - אף שבדרך הטבע לוקח להם זמן רב, נתנו את צמיחתם מיד. וכל שכן שתבין שהתשועה כאן ניסית ומעל הטבע, תשועה כוללת מכל הכיוונים: גם הצמחים, גם האילנות, גם היישוב וגם המדבר.
"המורה לצדקה" - לשמוח על הייסורים
וּבְנֵי צִיּוֹן גִּילוּ וְשִׂמְחוּ בַּיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם כִּי־נָתַן לָכֶם אֶת־הַמּוֹרֶה לִצְדָקָה וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן׃
בני ציון, אל תשמחו על דברים זמניים ועל הצלחה מקומית, אלא "בה' אלוהיכם" - על עצם הדבר שהקדוש ברוך הוא נתרצה לכם. קלקלתם, בא הארבה, שבתם בתשובה - והשם התרצה. על זה עיקר השמחה: לא על השפע הכלכלי שהוא זמני, אלא על כך שאין לנו עוד סכסוך עם ריבונו של עולם.
ולא זו בלבד, אלא שתשמחו גם על הארבה ועל הרעב עצמם. כיצד אפשר לשמוח ברעב? משום שתגיעו להבנה שזה מה שהציל אתכם. משל לאדם שהיה צריך להגיע לטיסה, שבר את רגלו ולא הגיע - והמטוס התרסק. נמצא שהוא מודה להשם על שנשברה רגלו, שאילולא כן היה נשבר כל גופו. כך גם כאן: הקדוש ברוך הוא שלח לנו את הארבה ואת הרעב, והם שהכריחו אותנו לשוב אליו.
ומיהו "המורה לצדקה"? רש"י מפרש: אלו נביאיכם המורים אתכם לשוב אל השם כדי לצדק אתכם, כלומר ללמד עליכם זכות. אבל המלבי"ם אומר: המורה לצדקה הוא הארבה. הוא היה המורה שלנו - מורה שחילק סטירות, אבל השיב אותנו אל השם ולימד אותנו לעשות צדקה במצוות שבין אדם למקום. נמצא שאנחנו בסוף עוד שמחים על הייסורים. ועל ידי שלמדתם לצדקה ותיקנתם מעשיכם, "ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון", ובכך יסור הרעב מעליכם.
"בראשון" - המעשה בגשמי ניסן
"בראשון" היינו בחודש ניסן, וכפי שמביא הרד"ק מדברי חז"ל: יורה ומלקוש שניהם ירדו בניסן באותה שנה - גם הגשם הראשון וגם הגשם האחרון. אותה שנה יצא רוב אדר ולא ירדו גשמים, וירדה להם רביעה ראשונה באחד בניסן. נזכור שהסדר הוא שאם בא כסלו ולא ירדו גשמים מתענים בה"ב - שני, חמישי ושני - ואחר כך עוד שבע תעניות, ואם לא ירדו שוב אין הציבור מתענה, אלא היחידים מתענים עד ניסן. ואם יצאה תקופת ניסן וירדו גשמים, זה כבר סימן קללה.
אמר להם הנביא: צאו וזרעו. אמרו לו: מי שיש לו קב חיטים או שעורים - יאכלנו ויחיה או יזרענו וימות? אדם שיש בידו מעט בלבד, אם יזרע - לך דע אם יצמח, וגם אם יצמח ייקח חודשים, ובינתיים נמות ברעב. אמר להם: אף על פי כן, צאו וזרעו. נעשה להם נס ונתגלה להם מה שבחורים ובסדקים של נמלים ומה שבכתלים - נתגלו להם חיטים, והיה להם מה לאכול מיד. יצאו וזרעו בשני ובשלישי וברביעי, וירדה להם רביעה שנייה בחמישה בניסן, והקריבו את העומר בשישה עשר בניסן. נמצא העומר קרב מתבואה שגדלה בדרך כלל בשישה חודשים, וכאן קרבה בת אחד עשר יום. על אותו הדור נאמר "הזורעים בדמעה" - שאמרו מה הטעם לזרוע כשאין לנו מה לאכול - "ברינה יקצורו".
ולכן אומר כאן הנביא "ובני ציון גילו ושמחו". מסביר המלבי"ם: עד ניסן התענו, והנה הגשם הגיע בניסן. "גשם" הוא לאילנות, ו"מורה ומלקוש" לתבואה, שהרי זמנם של האילנות הוא בפסח. ואף על פי שכבר עבר זמן הגשמים, בוא וראה שבגשם הזה הייתה ברכה.
"והשיקו היקבים"
וּמָלְאוּ הַגֳּרָנוֹת בָּר וְהֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר׃
הגרנות מלאו תבואה, וברכת השם הייתה כאן למעלה מן הטבע. ומהו "והשיקו"? רש"י מסביר מלשון השמעת קול, כמו שמשיקים כוסות זו בזו ונשמע קול קשקוש - כך כשהקילוח יורד מן הגת, מן המקום שדרכו בו את הענבים, אל היקב שלפניה, נשמע קול.
הרד"ק מפרש "והשיקו" כמו "והציפו", כלשון "ויצף ה' את מי ים סוף על פניהם" - היקבים יהיו מלאים עד שיציפו היין והשמן על פניהם. וביטוי זה מצוי מאוד בדברי חז"ל: יש מציאות של משקה שיכול להיטהר על ידי השקה - ממלאים את המשקה בכלי, מכניסים את הכלי אל מי המקווה, ודי שפני המים ייגעו אלו באלו, וזו השקה: הצפת המים שבכלי במי המקווה. "מי החג שנטמאו, השיקן ואחר כך הקדישן - טהורים": שיקע אותם עד שמי המקווה צפו עליהם, ובזה טיהר אותם. וההשקה מועילה רק במים, משום שיש כאן מעין ביטול - המים שבכלי מתבטלים אל מי המקווה ומכוח זה נטהרים (והמעוניין להרחיב ישמע בדיסק שלנו על משניות טהרות, ששם דיברנו על כך בכמה מקומות). נמצא ש"והשיקו היקבים" פירושו שכמות היין תציף עד למעלה. והמלבי"ם מסביר שזה מלשון משקה: היקבים יתמלאו משקה.
"ושילמתי לכם את השנים" - תשלומי המלך
וְשִׁלַּמְתִּי לָכֶם אֶת־הַשָּׁנִים אֲשֶׁר אָכַל הָאַרְבֶּה הַיֶּלֶק וְהֶחָסִיל וְהַגָּזָם חֵילִי הַגָּדוֹל אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי בָּכֶם׃
"את השנים" בלשון רבים, משום שהארבה לא בא בשנה אחת אלא בכמה שנים. הרד"ק מביא מתרגום יונתן שהפסוק הוא נבואה לימות המשיח, שהקדוש ברוך הוא ישלם לנו אז על השנים הרעות. אבל רוב המפרשים מסבירים כפשוטו, שהדברים חוזרים על השפע הטוב שאנו רואים כאן ועכשיו: מלאו הגרנות בר, השיקו היקבים תירוש, גילו ושמחו בה', גשם מורה ומלקוש - וכנגד זה מבטיח להם הקדוש ברוך הוא שנים טובות.
המלבי"ם ממשיל זאת למלך בשר ודם שצר על מדינה, ולבסוף אנשי המדינה ניצחו את המלך הכובש. הדין הוא שעליו לשלם לאותה מדינה את כל ההפסדים שגרמו חייליו בזמן המצור. גם היום מקובל כך: כשמדינה פועלת כנגד רעותה, יש בית משפט בהאג התובע פיצויים על הנזקים, ויש שתובעים מדינות שהיו שותפות בטרור ומחלטים את כספיהן לפירעון הנזקים. כך כביכול אומר הקדוש ברוך הוא: אחרי שניצחתם אותי בעניין התשובה, שעשיתם תשובה מאהבה - החיילות שלי, שהם הארבה, אכלו כאן והזיקו, ואני צריך לשלם על מה שהזיקו חיילותיי.
ומדקדק המלבי"ם: בתחילת הספר מנה את הגזם ראשון, וכאן הוא מונה אותו אחרון. מדוע? משום שבשעה שהביא עליהם את כל מיני הארבה, הדין היה להיפרע מהם כנגד רוע מעלליהם, ולכן בא הגזם ראשון כדין. אבל אחרי הגזם התחילו לשוב בתשובה, ומכאן ואילך שאר מיני הארבה כבר לא היו מגיעים להם, ועל מה שאכלו הארבה הילק והחסיל צריך הקדוש ברוך הוא לשלם. ואמנם בסופו של דבר ישלם גם על הגזם, כיוון שהיה משותף עם שאר המינים, אבל הוא נמנה אחרון - שכן מעיקר הדין על הגזם לא היה צריך לשלם, משום שהוא בא על פי האמת ובדין, שהרי רק אחריו שבתם בתשובה.
"ואכלתם אכול ושבוע" - הלל מתוך שובע
וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ וְהִלַּלְתֶּם אֶת־שֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר־עָשָׂה עִמָּכֶם לְהַפְלִיא וְלֹא־יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם׃
"אכול ושבוע" - אוכל קמעא ומתברך במעיו, וזו דרך של נס ופלא מעל הטבע. ועל כן "והיללתם את שם ה' אלוהיכם": שהקדוש ברוך הוא ייחד שמו עלינו ועושה לנו ניסים שאינם טבעיים. שהרי כידוע ממשנתו של המלבי"ם, "ה'" סתם הוא מצד שהוא אלוה לכל העולם כולו, ואילו "ה' אלוהיכם" הוא מצד שהוא אלוה יחידי עלינו, בהשגחה פרטית שאין כמותה לכל העולם.
עוד רמז יש כאן, אומר המלבי"ם, למה שמבואר בהלכות תעניות: אם התחילו להתענות וירדו גשמים, אין מסיימים את התענית, אלא תחילה אוכלים ואחר כך אומרים הלל, כמעשה המובא בגמרא בתענית. והטעם, שאי אפשר להלל אלא מתוך שובע; כשאדם רעב אינו יכול להלל. ולכן אם נענו באמצע התענית - אוכלים, וחוזרים לבית הכנסת ואומרים הלל. וכך מתאר כאן הנביא: הקדוש ברוך הוא ישפיע להם שפע באמצע התענית, ולכן הדבר הראשון "ואכלתם אכול ושבוע", והדבר השני "והיללתם את שם ה' אלוהיכם".
ודקדוק נוסף: לא נאמר "והיללתם את ה' אלוהיכם" אלא "את שם ה' אלוהיכם". מה ההבדל? "ה' אלוהיכם" הוא מצד עצמותו, ואילו "שם ה'" הוא מצד שיש לו שם - שם הוא לשון פרסום, שיצא שמו והתפרסם בכל הארץ. כלומר: תהללו את השם מצד הפרסום שנתפרסם שמו בעולם על הניסים שעשה לנו.
חרפה מול בושה
"ולא יבושו עמי לעולם" - ולמעלה נאמר "ולא אתן אתכם עוד חרפה בגויים". מה ההבדל בין חרפה לבושה? החרפה באה מאחרים. אדם אומר "חירפו אותי", ואינו אומר "התחרפתי". אבל בושה אדם אומר על עצמו: "התביישתי בעצמי". ועל כן אומר המלבי"ם שכאן מבטיח להם שלא יבושו ממעשיהם הרעים, משום שעל ידי תשובה מאהבה יהפכו העוונות לזכויות. וכשעשית תשובה מאהבה, אין העוונות נזכרים עוד כעוונות שנמחלו, אלא אדרבה - כל מה שהיה עד עתה עוון נחשב לזכות, ויהיה לנו לדבר חשוב, ולא נתבייש בו.
"וידעתם כי בקרב ישראל אני"
וִידַעְתֶּם כִּי בְקֶרֶב יִשְׂרָאֵל אָנִי וַאֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְאֵין עוֹד וְלֹא־יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם׃
קודם נאמר "והיללתם את שם ה'", ואמרנו ש"שם ה'" מורה על הפרסום למרחוק. ולמה? משום שבזמן הזה איננו יודעים את השם בעצמו, אין השכינה קבועה בינינו באופן תמידי ופלאי, ולכן איננו מהללים את עצמותו אלא את פרסום שמו על ידי ההשגחה הכללית. משל לאדם היושב בתוך הבית: הוא אינו רואה את השמש, אבל אור השמש נכנס פנימה, והוא יודע שיש שמש מכוח האור. ויש מציאות שהוא יוצא החוצה ונחשף לשמש עצמה. כך אנחנו כיום נהנים רק מן הנוגה היוצא מאת השם, לא מן האור עצמו: אין לנו עשרה ניסים בבית המקדש ואין לנו הכרה ישירה של שפע תמידי.
אבל עוד יבוא יום לעתיד לבוא שתהיה לכם ידיעה ברורה, ותשיגו את הדברים כאדם המשיג בחושיו. ולכן נאמר כאן לשון "וידעתם", שידיעה היא השגה מלאה והכרה. אני מאמין שהשם קיים, ואני יודע שהשולחן נמצא - מציאות השם היא עניין של אמונה, ואילו הגשמי הוא ידיעה. ואף על פי כן הציווי שלנו הוא להגיע גם בהכרה האלוקית ל"וידעתם כי אני ה'", וכמו "וידעו אותי מקטנם ועד גדולם" שנראה בהמשך. המציאות שלנו היא שאני מכיר זאת בשכל אך איני חווה ומרגיש, ואנחנו צריכים לשאוף ל"וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים" - למצב של ידיעה, הכרה ברורה.
ואז "בקרב ישראל אני" - שאני מתמיד להיות בקרבכם ומתהלך בתוככם, ואיני מנהיג אתכם באמצעות הטבע, אלא "אני ה' אלוהיכם ואין עוד". כי בהסתכלות מגושמת אני רואה את כוחות הטבע שהשם פועל בהם, ועדיין יש כמסך ביני לבין השם. אבל בדרגה גבוהה יותר אין רואים כלל את כוחות הטבע, כרבי חנינא בן דוסא שאמר: מי שאמר לשמן וידלק יאמר לחומץ וידלק. אתה אומר שהשמן דולק על פי טבע, ומפרש זאת במולקולות ובחומרים בעירים; והוא אינו רואה זאת כך כלל - הוא רואה שהשם אמר לו לדלוק, וזה אצלו בידיעה ברורה, וכשם שהוא רואה אלוקות בשמן כך הוא רואה אלוקות בחומץ. וממילא אין הוא רואה את כלי הטבע כלל. לעתיד לבוא נגיע כולנו לכך: לא תראו כלל את מציאות הטבע, אלא הכול תראו כיד השם והנהגתו, שהרי הטבע והמערכה אין להם שום כוח, והכול יונהג בהנהגה ניסית בלא אמצעים.
"ולא יבושו עמי לעולם" - פעם שנייה
מדוע חוזר וחותם "ולא יבושו עמי לעולם"? אומר המלבי"ם: בפעם הראשונה הכוונה שלא יבושו ממעשיהם הרעים, כיוון שהשם יהפוך אותם לטובה בתשובה מאהבה, שהזדונות נעשים זכויות. וכאן הוא מוסיף עניין נוסף: שלא יבושו מצד חיסרון השראת השכינה. הדברים שנחסרו בבית שני הורו על כך שנחסרה השכינה, וזו בושה לנו שאין הקדוש ברוך הוא שורה עמנו כימי קדם. אומר השם: לא יבושו עמי לעולם - אהיה עמכם ואשרה בקרבכם, ולא תהיה לכם עוד בושה, כי תראו כיצד אני מלווה אתכם בכל מצב. ומתי יהיה זה? באחרית הימים, בבוא הגאולה העתידה, כפי שנראה מיד בפרק הבא.
לסיכום:
הנביא מבשר את הישועה שאחרי התשובה, והמלבי"ם מראה כיצד כל מילה מוכיחה שהיא באה בעבור ישראל עצמם ולא רק למען שמו יתברך: "שולח" ולא "נותן", תירוש ויצהר שצומחים בנס, שביעה גמורה ולא צמצום, חוס על כבודם של ישראל, הרחקה מוחלטת של הצפוני, וצמיחה אפילו בנאות מדבר. "הצפוני" מתפרש בארבה, ביצר הרע הצפון בלב ובמלך אשור, והכול מחובר: היצר הרע הוא שהביא את הארבה, ובהסתלקותו מסתלק גם המסובב ממנו. הארבה עצמו מתגלה כ"מורה לצדקה" שהחזיר אותנו בתשובה, ועל כן אנו שמחים אף בייסורים; הגשם יורד בניסן בנס, העומר קרב מתבואה בת אחד עשר יום, והקדוש ברוך הוא משלם על כל השנים שאכל הארבה. ולבסוף - הלל מתוך שובע, עוונות הנהפכים לזכויות, והבטחה שתגיעו מאמונה לידיעה ברורה: "וידעתם כי בקרב ישראל אני ואני ה' אלוהיכם ואין עוד".