הקטע שלפנינו בפרק ב' של יואל הוא ליבו של הפרק: אחרי תיאור מכת הארבה הנורא והיום הגדול והנורא, בא הנביא ופותח פתח של תקווה. גם כשהמכה כבר כאן, גם כשהחיל כבר פשט על הארץ - עדיין יש תקנה. בסדרת פסוקים קצרה מלמד אותנו הנביא מהי תשובה אמיתית, כיצד מקהילים ציבור לצום ולתפילה, מה מבקשים הכהנים בתפילתם, ומה בין רחמים שהקדוש ברוך הוא עושה עמנו למען שמו הגדול לבין רחמים שהוא עושה עמנו מפני שאנחנו ראויים.
"וגם עתה" - לעולם לא מאוחר
וְגַם־עַתָּה נְאֻם־יְהֹוָה שֻׁבוּ עָדַי בְּכׇל־לְבַבְכֶם וּבְצוֹם וּבִבְכִי וּבְמִסְפֵּד׃
"וגם עתה" - כלומר, אף על פי שכבר בא חיל הארבה, כבר התחילו להרגיש את המכה, כבר הגיע היום הגדול, אומר להם הנביא: אל תחשבו שאין תקנה ושהשעה מאוחרת מדי. גם עכשיו אתם יכולים לשוב אליי, ואני אסיר מכם את הארבה, כפי שנראה בהמשך.
המלבי"ם מדייק בלשון "שובו עדי", ולא "שובו אליי". כפי שראינו כבר בספר הושע - "שובה ישראל עד ה' אלוהיך". מהו ההבדל בין "עד" לבין "אל"? כאשר אדם התרחק, אומרים לו "שוב עדי" - עד אליי, ממקום רחוק. "אל" נאמר אחרי ששב כבר והתקרב, ואז הוא מתקרב עוד. יש כאן אפוא שני שלבים: תחילה אני שב עד הדבר שממנו התרחקתי או שהוא התרחק ממני, ולאחר שכבר התקרבתי - אני שב אליו. וכך גם כאן: אומר להם הקדוש ברוך הוא, אף שכעת אני רחוק מכם, בכל אופן שובו עדי.
אלא שתנאי אחד יש: "בכל לבבכם" - שלא תהיה תשובה בלב ולב, לא תשובה חיצונית מפאת הפחד בלבד, שאינה מבטאת רצון אמיתי, אלא תשובה שלמה. "ובצום ובבכי ובמספד" - שיהיה כאן וידוי ועזיבת החטא, ואז יודעים אנו שהתשובה תשובה אמיתית היא. וכך אומר גם הרד"ק: שלא תהיה התשובה בלב ולב, שתראו דרכי התשובה בנגלה ובנסתר לא תשובו. אלא העיקר שהתשובה תהיה בנסתר, ומלבד זה גם בנגלה - בצום ובבכי ובמספד, כדי להכניע את הלבבות. שכן כאשר אדם רואה את חברו צם, בוכה וסופד, נכנע לבבו, גם אם מעצמו עדיין לא הגיע לכלל התעוררות תשובה.
"וקרעו לבבכם ואל בגדיכם"
וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל־בִּגְדֵיכֶם וְשׁוּבוּ אֶל־יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם כִּי־חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב־חֶסֶד וְנִחָם עַל־הָרָעָה׃
לכאורה כבר אמר "שובו עדי בכל לבבכם", ומה מוסיף "וקרעו לבבכם"? אומר המלבי"ם: יש כאן קריעת לב פעם שנייה, והיא חרטה גמורה על העבר. "ואל בגדיכם" - קריעת הבגדים היא קריעה על הרעה הבאה עליכם. אדם שבאה עליו צרה קורע את בגדיו. אומר להם הנביא: לא. הקריעה תהיה על העוונות, על הקלקול שקלקלתם, ולא על הצרה שבאה עליכם. והטעם: העוונות שעשיתם גרועים הרבה יותר מעצם הצרה שמצאה אתכם. הקלקול הנורא של העוון קשה הרבה יותר מן הקלקול של הצרה.
ולאחר מכן הוא אומר "ושובו אל ה' אלוהיכם" - שימו לב לשינוי הלשון. בתחילה "שובו עדי", כי עדיין היינו רחוקים; וכאן, בתשובה השנייה, לאחר שכבר התקרבתם - "שובו אל", זו התשובה הגמורה שהיא תשובה מאהבה. ואז, מתוך שהשם חנון ורחום ארך אפיים ורב חסד וניחם על הרעה, גם עתה, אחרי שכבר באה הרעה ואחרי שהארבה כבר נמצא, ינחם הקדוש ברוך הוא ויסיר את הארבה.
קריעת הלב - האוטם שעל הלב
האבן עזרא מבאר ש"קרעו בגדיכם" היה מנהגם: כשבאה עליהם צרה היו קורעים את בגדיהם, כמו שמצינו ביעקב - "ויקרע יעקב שמלותיו", וכן אצל דוד. וקריעת הלב היא בחינת "ומלתם את עורלת לבבכם", וכלשון "ויקרע סגור לבם" - מפני שכביכול יש ללב שומן האוטם אותו ומונע מן הדברים לחדור פנימה. אמנם זהו רעיון מליצי, אבל כל הביטוי "לב" הוא ביטוי מליצי: הלב הוא משאבה בסך הכל. כשאדם אומר "עשיתי זאת בכל ליבי" - וכי לחתיכת הבשר הזו הוא מתכוון? לשון "לב" היא לשון מליצה לדבר הנעשה מתוך הפנימיות. ומהי קריעת הלב? אומר האבן עזרא: יש אוטם על הלב, והדברים אינם נכנסים פנימה. קרע את האוטם - והדברים יחדרו. וזהו גם "כל ערום יעשה בדעת": כשהלב מכוסה אין דעת, וכשהלב גלוי יש דעת - בחינת ערום מבגדים.
"ושמתם את דבריי אלה על לבבכם" - שלא להתנתק
אומרים בשם האדמו"ר מגור, כמדומני, על הכתוב "ושמתם את דבריי אלה על לבבכם": מהו "על"? היה לו לומר "בתוך" לבבכם - למה שדברי השם יונחו רק מלמעלה ולא יחדרו פנימה? אלא שלפעמים ליבו של אדם אטום, הלב אינו מקבל, שום דבר אינו חודר. ואז אומר האדם לעצמו: מה טעם להגיע לשיעור? מה טעם להתפלל? מה טעם ללמוד? והוא פורש, ואומר: בעזרת השם כשאתחזק קצת אבוא. וזו טעות, זה שיבוש, זו עצת היצר. אדם צריך לדעת להגיע לשיעור, ללמוד ולהתפלל גם כשאינו במוחין, ואפילו כשהוא במוחין דקטנות. מפני שכאשר אתה שם את הדברים על הלב, יש סיכוי שפעם ייפתח הלב והם יחדרו פנימה; אבל אם לא שמת דבר על הלב, גם אם ייפתח הלב - הכל ריק.
לכן אסור לאדם להתנתק מן הרוחניות. גם בתקופות של חושך ואפלה, גם בשעת משבר וירידה - עדיין צריך ללכת לשיעור תורה, עדיין צריך ללמוד, עדיין צריך לעשות. ואל תאמר: הרי זה חיצוני, מה שווה הדבר. ראשית, אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. שנית, מצווה גוררת מצווה. שלישית, לא התנתקת - וכשייפתח ליבך, אתה כבר בבית המדרש, מחובר לשיעור, לומד ומתפלל. אבל מי שליבו נפתח לאחר שכבר התנתק, מיד נכנסת בו הבושה: לא נעים, ישאלו איפה הייתי חודשיים, למה לא באתי לשיעור, ומה יאמרו בבית הכנסת - ונשאר בחוץ ואינו חוזר. לכן צריך אדם להמשיך ולקיים תורה ומצוות גם כשאינו שרוי ברגשות של התרוממות.
ביאורי רש"י בקריעת הלב
רש"י מפרש "קרעו לבבכם ואל בגדיכם": קרעו את הלב, כי איני חש בקריעת בגדיכם. חבל שתקרע את בגדיך - אין הקדוש ברוך הוא מסתכל על כך. ועוד פירוש אומר רש"י: אם תקרע את הלב, תיחסך ממך קריעת הבגדים. שהרי מתי קורעים בגדים? רחמנא ליצלן, כשבאה צרה. ואם תקרע את ליבך בזמן, לא תצטרך לקרוע את בגדיך; ואם לא תקרע את הלב בזמנו, תצטרכו אחר כך לקרוע חלילה וחס את הבגדים על הצרות שתבואנה.
"מי יודע ישוב וניחם" - על מי נאמר?
מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחָם וְהִשְׁאִיר אַחֲרָיו בְּרָכָה מִנְחָה וָנֶסֶךְ לַיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם׃
הפסוק נאמר בלשון נעלם, ועל כן נחלקו המפרשים. רש"י אומר: מי שיודע שיש בו עוון - ישוב ויתנחם על עבירתו. הרד"ק, בקו של האבן עזרא, מפרש שהדברים מוסבים על הקדוש ברוך הוא: אומר הנביא, מי יודע, אולי השם ישוב וינחם על הרעה. ועוד הסבר מביא הרד"ק, שאכן מוסב על האדם, אלא ש"מי יודע" אינו כרש"י - מי שיודע שיש בו עוון, אלא מי שיודע את דרכי התשובה ישוב, ואז יתנחם הקדוש ברוך הוא על הרעה שאמר להביא עליהם. והתרגום מפרש כרש"י: מי שיודע שיש בו עוון - ישוב, והשם ירחם עליו.
אף "והשאיר ברכה" נאמר בלשון נעלם, ואיננו יודעים מי הוא המשאיר. הרד"ק מבאר: הקדוש ברוך הוא ישאיר אחרי הארבה ברכה. אם תחזור בתשובה, ירחיק השם את הארבה וישאיר בצומח ברכה, ולא יביא מצב שבו הארבה יחסל את הכל. ומה שיישאר יהיה לברכה - ותעשו מזה מנחה ונסך לה', כנגד מה שראינו קודם שנכרתה מנחה ונסך מבית ה'.
המלבי"ם הולך באותו כיוון, אלא שהוא מוסיף: "מי יודע ישוב" - אפילו אם כלל הציבור לא ירצו לשוב בתשובה, על כל פנים היחידים ה"יודעים", כלומר המבינים שצריך לעשות תשובה, לפחות הם ישובו וינחמו על עוונותיהם. ואם תאמר: הרי תשובת היחיד אינה מועילה לבטל את הגזירה הכללית - על כל פנים ישאיר הארבה אחריו ברכה. לפי המלבי"ם, אם כן, "והשאיר אחריו ברכה" אין פירושו שהשם ישאיר אחרי הארבה ברכה, אלא שהארבה עצמו ישאיר אחרי ביקורו ברכה, וכדברי הרד"ק שתישאר מנחה ונסך. והיסוד בזה: כפי ריבוי החוטאים תרבה הרעה. כשכולם חוטאים - הארבה מחסל הכל; וכשחלק שבים בתשובה - יישאר חלק. לכן אומר הנביא: אפילו בודדים ישובו, לפחות תישאר ברכה לאחר שילך הארבה, ולא יכלה הכל.
יישוב הסתירה שבין הפסוקים
שימו לב שהמלבי"ם בפירושו מיישב כאן קושי גדול. שהרי בפסוק הקודם נאמר "וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל ה' אלוהיכם כי חנון ורחום הוא... וניחם על הרעה" - אם תחזרו בתשובה, ינחם השם על הרעה לגמרי. ואם כן, איך נאמר כאן "מי יודע ישוב וניחם והשאיר אחריו ברכה", שרק ברכה תישאר? לפני רגע אמרת לי שאם נשוב בתשובה יתנחם השם לחלוטין על הרעה ולא יהיה דבר, וכעת אתה אומר שלא בהכרח, אלא רק ישאיר ברכה? וקשה עוד יותר לפי הפירוש ש"מי יודע ישוב" מוסב על הקדוש ברוך הוא: הרי אמרת שהוא חנון ורחום ארך אפיים ורב חסד, ורק תחזרו בתשובה ובוודאות יש רחמים - ועכשיו אתה אומר "מי יודע, אולי ישוב וניחם"?
מתרץ המלבי"ם: הפסוק הקודם מדבר אל הציבור בכללו - "קרעו לבבכם... ושובו", בלשון רבים, על כולם. וכאשר כולם ישובו, ההתנחמות הכוללת מובטחת, שהרי חנון ורחום הוא. אבל הפסוק שלפנינו מדבר כבר על יחידים - "מי יודע ישוב", באדם יחיד. ועל זה הוא אומר: גם כשיחיד שב, אל תאמר מה יועילו יחידים בעוד הכלל חוטאים; עדיין "והשאיר אחריו ברכה", עדיין לא יכלה הכל, שכפי גודל כמות החוטאים כך גודל הרעה, וכשיתמעטו החוטאים תתמעט הרעה ותישאר ברכה. בכך מיישב המלבי"ם את הקושי שבין הפסוקים.
"תקעו שופר בציון" - קריאה לעצרה לאחר המכה
תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן קַדְּשׁוּ־צוֹם קִרְאוּ עֲצָרָה׃
אומר המלבי"ם: כאן מתחיל עניין שלישי. עד עתה דיבר הנביא על זמן שלפני ביאת הארבה, והמליץ לשוב בתשובה כדי שהארבה לא יגיע. וכאן הוא מדבר כבר על הזמן שבו הארבה השחית את הארץ, ואומר: גם עכשיו יש תקנה, והתקנה היא שיסתלק מן הארץ. וכיצד? "תקעו שופר בציון" - תקיעה להקהיל את העם. ושימו לב שלא נאמר כאן "והריעו", כפי שנאמר בתחילת הפרק, שכן התרועה נועדה לעורר חרדה, וכאן הצרה כבר באה ואין צורך לעורר חרדות - העם כבר חרדים מפאת הצרה. "קדשו צום קראו עצרה" - בתחילה ציווה שהכהנים יקדשו צום ויקראו עצרה, וכעת הוא פונה אל העם כולו: אתם, קדשו צום, לאחר שכבר באה הרעה.
אסיפת כל העם - עוללים, חתן וכלה
אִסְפוּ־עָם קַדְּשׁוּ קָהָל קִבְצוּ זְקֵנִים אִסְפוּ עוֹלָלִים וְיֹנְקֵי שָׁדָיִם יֵצֵא חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ׃
הנביא ממשיך ומלמד כיצד יהיה הצום והעצרה שאחרי בוא הארבה בעלי משמעות. ראשית, אסיפת עם. בתחילה אמר להם לאסוף את הזקנים ואת כל יושבי הארץ, כדי שהזקנים יאמרו דברי כיבושין ויעוררו את יושבי הארץ לתשובה. אבל עכשיו, שהרעה כבר נמצאת במציאות, העם נאספים מאליהם מחמת הצרה, ואין צורך לאסוף תחילה זקנים שיעוררו את הציבור. אדרבה, העם עצמם מקבצים את הזקנים: קודם הזקנים דיברו אל העם דברי כיבושין מפני שהכל היה שקט והיה צריך לעורר; וכעת העם כבר התעורר מעצמו ורץ אל הזקנים לבקש שיתפללו בעדם.
ועוד מצווה הנביא לאסוף עוללים ויונקי שדיים, ולהוציא חתן מחדרו, כדי להרבות צום ותחנונים. הרד"ק מבאר: על ידי שיתענו גם הקטנים וגם יונקי שדיים, יהיו כולם באסיפה אחת. ומה קורה במציאות כזו? התינוקות בוכים לרעבונם, וכשהגדולים שומעים את בכיים - ליבם נשבר, ונכנע לבבם לכל בכייתם, והקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו ירחם ויחוס על הקטנים.
"יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה" - אומר הרד"ק: אפילו החתן שאמור לשמוח עם אשתו, יצא מחדרו; והכלה תצא מבית חופתה, המקום שבו היא שרויה. ועוד פירוש הוא אומר: "מחופתה" כמו מחיפויה - הכלה היו עונדים עליה עדי ותכשיטים. מי שראה כיצד נראית כלה תימנייה בחינה, רואה כמויות של תכשיטים על בגדיה. זהו "מחופתה" - מן החליים, שהם תכשיטים, והעדיים החופים עליה בשעת החתונה. תצא ותסיר מעליה את העדי הזה, ויהיו כולם באותה אסיפה, והחתן והכלה יבכו עימהם במקום שמחתם. כל הדברים הללו, אומר הרד"ק, שוברים את לב האדם, והקדוש ברוך הוא רואה בשברונם - ועל ידי כן ירחם.
"אספו" ו"קבצו" - דיוק לשון המלבי"ם
נאמר כאן "אספו עם", "קבצו זקנים", "אספו עוללים". מה ההבדל בין אסיפה לקיבוץ? אומר המלבי"ם: קיבוץ נאמר בדבר מפוזר, שצריך לכנס אותו ממקומות שונים. ואילו אסיפה היא תמיד הכנסה מבחוץ אל פנים, ואין הכרח שהדבר מפוזר - "אסף אל הבית": הצאן נמצאות בחוץ והוא אוסף אותן פנימה. אבל אם אמרתי "קיבץ", משמע שכל אחת מן הצאן נמצאת במקום אחר וצריך לקבצן. וכן "ויאסוף רגליו אל המיטה" - אין צורך לקבץ את רגליו, שלא היו מפוזרות במקומות שונים, אלא רק לקרבן. תמיד "לאסוף" פירושו דבר שאינו מפוזר, ואין צורך אלא להכניסו פנימה.
לפי זה נאמר "אספו עם" ולא "קבצו עם", שכן העם כבר התאספו מצד עצמם בגלל הצרה, וכל העניין הוא רק לאסוף אותם פנימה אל בית המקדש. אבל "קבצו זקנים" - כשאתה רוצה שהחכמים והזקנים והצדיקים יתפללו, צריך לקבץ אותם, אחד מעיר ושניים ממשפחה, ורק אחר כך יתאספו אל בית ה'. וכן "אספו עוללים", שהרי אף העוללים אינם מפוזרים אלא נמצאים עם הוריהם, וההורים כבר מכונסים במקום אחד, ואין צריך אלא להכניסם פנימה.
תפילת הכהנים בין האולם ולמזבח
בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי יְהֹוָה וְיֹאמְרוּ חוּסָה יְהֹוָה עַל־עַמֶּךָ וְאַל־תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשׇׁל־בָּם גּוֹיִם לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם׃
אומר המלבי"ם: לעיל ראינו שהכהנים הם האוספים את העם, ואילו בפסוקים שקראנו עתה העם נאספים מעצמם, ואם כן לא הוזכר מהו תפקידם של הכהנים. על כך בא הפסוק ואומר: הכהנים עומדים בין האולם ולמזבח, שהוא המקום המקודש, ושם הם בוכים ומתפללים.
ומה הם מבקשים? ראשית, "חוסה ה' על עמך" - ריבונו של עולם, חמול עליהם מצד שהם עמך ואתה מלכם. כל מי שנמצא באחריותי, אני חש אחריות לדאוג לו; ריבונו של עולם, אנחנו באחריותך, אנחנו העם שלך. שנית, "ואל תיתן נחלתך לחרפה" - הארץ היא נחלתך, ושם "נחלה" מורה על הקדושה שבה, ששכינת השם שורה במקום הזה מצד הקדושה.
וכנגד "עמך" הוא מבקש "אל תיתן... למשול בם גויים": כיוון שאנחנו עמך ואתה מושל עלינו, אל תיתן לגויים שימשלו בנו, שהרי בכך כביכול העברת אותנו מממשלתך אל ממשלת הגויים. אל תיתן שהגויים ימשלו בעמך במקומך. אגב, רש"י מפרש "למשול" מלשון משל ושנינה, לא כדרך המלבי"ם שהולך בקו הרד"ק שהוא לשון ממשלה. לפי רש"י הכוונה שימשלו עליהם משלים - יעשו עליהם קריקטורות, כעין "דר שטירמר", וזהו למשל ולשנינה.
וכנגד "נחלתך", הרי במקום הזה שורה קדושת השם בארץ הקדושה, ועל זה הם מבקשים "אל תיתן אותה לחרפה". וזו החרפה: "למה יאמרו בעמים איה אלוהיהם" - הואיל והמקום הזה הוא נחלתך ושכינתך שרויה בו, וכשהגויים אינם רואים את נחלת השם ואינם רואים את קודשא בריך הוא, הם אומרים: איפה אלוהיהם? היכן הקדוש ברוך הוא שהיה אמור לשמור כאן בארצו הקדושה, ולא זו בלבד שלא שמר, אלא באים עליהם צרות ואסונות.
"ויקנא ה' לארצו ויחמול על עמו"
וַיְקַנֵּא יְהֹוָה לְאַרְצוֹ וַיַּחְמֹל עַל־עַמּוֹ׃
השם שמע את תפילתם, והתשובה היא כנגד שתי הבקשות. כנגד "אל תיתן נחלתך לחרפה" נאמר "ויקנא ה' לארצו" - שיקנא לכבוד ארצו, לנחלה שבה, ש"עיני ה' אלוהיך בה". וכנגד "חוסה ה' על עמך" נאמר "ויחמול על עמו".
חז"ל אומרים במדרש רות: כתוב אחד אומר "כי לא ייטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול" - מדוע אין השם עוזב אותנו? בגלל שמו הגדול, שלא יתחלל. וכתוב אחר אומר "כי לא ייטוש ה' את עמו" סתם - מדוע? רק מפני שאנחנו עמו, ואין נזכרת שם סיבת שמו הגדול. אומרים חז"ל: בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, עושה השם בעבור עמו ונחלתו, שכן אנחנו זכאים וראויים; וכשאין עושים רצונו של מקום, עושה השם בעבור שמו הגדול, כדי שלא יתחלל שמו יתברך.
ומה מתפללים כאן הכהנים? אומר המלבי"ם: שים לב, הם מתפללים שיעשה השם בעבור שמו הגדול. הם אומרים: ריבונו של עולם, גם אם תאמר שאיננו ראויים - הרי "למה יאמרו בעמים איה אלוהיהם", יש כאן חילול השם. אמנם איננו ראויים, אבל למה שיתחלל שמך? ולכן הם מבקשים שיחוס בעבור שמו הגדול, וזהו "חוסה ה' על עמך".
ההבדל בין "לחוס" לבין "לחמול"
כאן מגיע הסבר נפלא של המלבי"ם, שהוא מבארו בכמה וכמה מקומות. "לחוס" - אני חס על דבר שיש לי בו צורך, איני משחית אותו מפני שיש לי ממנו תועלת, כמו "ועיניכם אל תחוס על כליכם". "לחמול" - אני מרחם על הדבר מצד שלמותו בעצמו, ולא מפני שאני צריך אותו. אתן דוגמה: אשתך לקחה רהיט או חפץ מן הבית וזרקה אותו. יכול אני לחוס ויכול אני לחמול. לחוס - לומר: למה זרקת? אני משתמש בזה, אני צריך את זה. וזה "לחוס", שיש לי צורך בדבר. ולחמול - לומר: איני משתמש בזה, אבל חבל סתם לזרוק, הדבר מצד עצמו יש לו מעלה, מצד עצמו הוא טוב ומשובח, אתן אותו למישהו. זה ההבדל בין לחוס לחמול.
וההבדל הזה בא לידי ביטוי בפסוקים שלפנינו. הכהנים מבקשים "חוסה ה' על עמך" - מצד שכביכול יש לקדוש ברוך הוא צורך בדבר, שאם ניענש יתחלל שמו. ומהו הצורך של השם? נדבר בבחינות הנמוכות, שהרי בבחינות הרוחניות הגבוהות אין לשם צורך בכלום, ואני מדבר בתפיסה שהיא מצידנו בלבד, כמו שהארכנו לבאר בנפש החיים בהבדל שבין ממלא כל עלמין לסובב כל עלמין. בבחינות שמצידנו, כביכול יש לשם חיסרון בחילול השם, ועל כן: ריבונו של עולם, חוסה על עמך, כי לך אין זה טוב, ושמך כביכול יתחלל.
אבל לאחר שעם ישראל עושים תשובה, הקדוש ברוך הוא עושה בעבור עמו ונחלתו - בגללנו, כי כבר אנחנו הגונים וראויים וצדיקים. ולכן נאמר "ויקנא ה' לארצו", בעבור ארצו, וכן "ויחמול על עמו" - חמלה שהיא מצד שלמות הדבר בעצמו ולא מצד הצורך בו: חבל להשחית את עם ישראל, שהם קדושים וטהורים ובעלי מעלה. הבקשה הייתה רק מפני שכביכול להשם אין זה כדאי, שיתחלל שמו; ולפחות על זה ביקשו, גם אם איננו ראויים. אבל לאחר שישובו בתשובה, מקנא השם לארצו וחומל על עמו - כי כעת הם צדיקים וראויים מצד עצמם לחמלת השם.
שבעה הבדלים - והראשון שבהם
מן הנקודה הזאת ממשיך המלבי"ם לבאר שבעה הבדלים המבטאים את השוני בין רחמים שהשם מרחם עלינו בגלל שמו הגדול, לבין רחמים שהוא מרחם עלינו מצד שאנחנו ראויים, מצד ששינינו את מעשינו ואנו ראויים לרחמים מצד עצמנו. שבעת ההבדלים הללו באים לידי ביטוי בפסוקים הבאים.
וַיַּעַן יְהֹוָה וַיֹּאמֶר לְעַמּוֹ הִנְנִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֶת־הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וּשְׂבַעְתֶּם אֹתוֹ וְלֹא־אֶתֵּן אֶתְכֶם עוֹד חֶרְפָּה בַּגּוֹיִם׃
ההבדל הראשון: אילו היה השם עושה רק בעבור שמו הגדול, היה עונה לכהנים שהתפללו שיעשה למען כבוד שמו. שהרי הכהנים הם המתפללים - "יבכו הכהנים משרתי ה' ויאמרו חוסה" - והם ביקשו למען שמו של השם יתברך, ולפיכך היה צריך להיות כתוב "ויען ה' ויאמר לכהנים". והנה אתה רואה שאין השם נענה לכהנים אלא לעם: "ויען ה' ויאמר לעמו". סימן שהתשועה באה מפני שאתם ראויים, בזכות התשובה שלכם ובזכות הזכויות שלכם, ולכן עונה להם השם בעצמם.
לסיכום:
בקטע זה מלמד אותנו יואל שגם לאחר שהמכה כבר פגעה, "וגם עתה" יש תקנה. התשובה מתחילה ברחוק - "שובו עדי" - ומגיעה לקרוב - "שובו אל ה'"; היא נעשית בכל הלב ובקריעת הלב על העוונות, שהם קשים מן הצרה עצמה, ולא בקריעת בגדים על הצרה. אפילו יחידים ששבים מועילים, שכפי מיעוט החוטאים תתמעט הרעה ותישאר ברכה. וכשבאה הצרה, תוקעים שופר, מקדשים צום וקוראים עצרה, ומכנסים את כולם - עם, זקנים, עוללים, חתן וכלה - כדי לשבור את הלב; והכהנים בוכים בין האולם ולמזבח ומבקשים שיחוס השם על עמו למען שמו הגדול. ובסופו של דבר, לאחר התשובה, לא רק שהשם חס - הוא חומל ומקנא לארצו, ועונה לא לכהנים אלא לעם עצמו, שכבר נעשו ראויים לכך מצד עצמם.