פרק ב' בספר יואל ממשיך את נבואת הארבה של הפרק הקודם, אך המלבי"ם מעמיד הבדל יסודי בין שני הפרקים: בפרק א' ראה הנביא במחזה נבואי שעתיד לבוא ארבה, וזו הייתה התראה מוקדמת - "אני רואה זאת עכשיו בנבואה, היזהרו". בפרק שלנו הארבה כבר מתחיל לבוא ולתקוף את הארץ בפועל. מכאן ואילך הנביא מתאר את המתרחש בזמן אמת, וקורא לעם לתקוע בשופר ולשוב בתשובה בטרם יכלה הכול.
תקיעה ותרועה - שתי מטרות
תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן וְהָרִיעוּ בְּהַר קׇדְשִׁי יִרְגְּזוּ כֹּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי־בָא יוֹם־יְהֹוָה כִּי קָרוֹב׃
השופר נועד לעורר את העם שישובו בתשובה לפני שתבוא הרעה. דרכם הייתה להתריע על הצרות, ותקיעת השופר היא מעין אזעקה: הגיע הארבה. אך המלבי"ם מדייק שיש כאן שתי פעולות נפרדות ושתי מטרות. התקיעה מטרתה לאסוף את העם, ולכן נאמר "תקעו שופר בציון" - בכל העיר, כדי שישמעו כל אנשי העיר. התרועה לעומת זאת משמשת לעורר חרדה כדי שישובו בתשובה, ולכן "והריעו בהר קודשי" - בבית המקדש. ועל ידי זה "ירגזו כל יושבי הארץ", יפחדו מה' ויבינו כי בא יום ה' וקרוב יומו.
"כי בא" - אצל הקב"ה אין חוצץ
מסביר המלבי"ם: אצל בשר ודם אי אפשר לומר על דבר שהוא "בא" אלא אם כן הגיע ממש. כל זמן שהצרה עדיין לא הגיעה, יש חוצצים בינה לבין בואה - סיבות רבות עשויות למנוע אותה, ומי יודע מה יתרחש בינתיים. אבל אצל הקדוש ברוך הוא אין חוצץ. "מי יודע"? ה' יודע, ה' הוא הקובע את המציאות. לכן אצל הקב"ה אפשר לומר "בא" אף על פי שהדבר עדיין לא מיידי, ודי בכך שהוא קרוב. זהו "כי בא יום ה' כי קרוב" - כיוון שאצל ה' אין דבר החוצץ בעד גזירתו, מה שקרוב כבר נחשב כבא.
יום חושך ואפלה - חושך של העדר וחושך ממשי
יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל כְּשַׁחַר פָּרֻשׂ עַל־הֶהָרִים עַם רַב וְעָצוּם כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָה מִן־הָעוֹלָם וְאַחֲרָיו לֹא יוֹסֵף עַד־שְׁנֵי דּוֹר וָדוֹר׃
הרד"ק מבאר שני פירושים. האחד: הצרה נמשלת לחושך. כשם ששמחה מתבטאת באור - "ליהודים הייתה אורה ושמחה" - כך עצבות, קדרות וצרות מתוארות בחושך ואפלה. והשני: החושך כאן הוא אמיתי ומציאותי. שכן כשבא הארבה נאמר "וכיסה את עין הארץ ולא יוכל לראות את הארץ" - הארבה יבוא בכזו כמות שהכול יאפיל ולא תיראה השמש.
המלבי"ם שואל מה הכפילות "חושך ואפלה" ו"ענן וערפל", ומשיב שיש שתי בחינות של חושך. יש חושך העדרי - העדר אור. השמש שקעה, או שהגפת את התריסים, ומיד יש חושך. לא הכנסת דבר פנימה, רק העדרת את האור. ולעומת זאת יש חושך ממשי, שהמלבי"ם מגדיר אותו כאדים וקיטורי ערפל המאפילים. אילו היו ממלאים את החדר בערפל שחור וסמיך היה כאן חושך ממשי, כזה שניתן למשש ולחוש אותו. לכן נאמר גם "חושך ואפלה" מצד העדר האור, וגם "ענן וערפל" שהוא תוספת של חושך ממשי.
ועוד מוסיף המלבי"ם: הארבה ייראה כשחר הפרוס על ההרים בבוקר, נוצץ ומבריק למרחוק על ראשי ההרים, "עם רב" בכמות "ועצום" באיכות.
"כמוהו לא נהיה" - ומה עם ארבה מצרים?
לכאורה קשה: הרי כבר היה ארבה במצרים, ושם נאמר שלא היה כמוהו ולא יהיה אחריו. אלא כפי שכבר ביארנו, המפרשים עומדים על ההבדל. ארבה מצרים היה בעיקר מין אחד, אך מרובה בכמות שלא הייתה כמותה מעולם - מיליארדי פרטים. ארבה ימי יואל לא הגיע לכמות המספרית של מצרים, אך בסוגיו היה מעבר לכל מה שהיה: ילק, חסיל, גזם. הייחודיות של ארבה מצרים הייתה בכמות, והייחודיות של ארבה יואל במינים ובסוגים. מעולם לא באו כל כך הרבה סוגים במכה אחת. לכן על שניהם נאמר "לא היה כמוהו ולא יהיה", כל אחד בבחינתו.
אש ולהבה - כלייה שאין ממנה פליטה
לְפָנָיו אָכְלָה אֵשׁ וְאַחֲרָיו תְּלַהֵט לֶהָבָה כְּגַן־עֵדֶן הָאָרֶץ לְפָנָיו וְאַחֲרָיו מִדְבַּר שְׁמָמָה וְגַם־פְּלֵיטָה לֹא־הָיְתָה לּוֹ׃
מסביר המלבי"ם: הארבה אינו משאיר דבר. כל מה שהוא אוכל הוא מכלה - כל עץ וכל צמח - כמו אש האוכלת ושורפת הכול. וכאילו לפני שהוא מגיע כבר הלכה אש לפניו ושרפה הכול, ולכן כשהוא עובר לא נשאר מאומה. וממילא לאחר מכן אין לאש מה לאכול, שהרי הכול כבר נאכל. זהו משל מליצי.
ומה נאמר על מה שאחריו? "ואחריו תלהט להבה". הלהבה שונה מן האש: האש אוכלת את מה שבגלוי, והלהבה ממשיכה ובוערת למטה ומלהטת גם את השורשים שבאדמה. לפני בואו הייתה הארץ כגן עדן, מלאה כל טוב, ואחרי שהלך הארץ כמדבר שממה. וזה חמור אפילו מן האש, שכן מן האש לפעמים יש מה להציל ונשתמרו דברים, אבל כאן "וגם פליטה לא הייתה לו" - שום דבר לא נפלט.
סוסים ופרשים - הארבה כחיל היוצא לקרב
כְּמַרְאֵה סוּסִים מַרְאֵהוּ וּכְפָרָשִׁים כֵּן יְרוּצוּן׃
מכאן ואילך נוקט המלבי"ם בסדרה של פסוקים שבהם הנביא מדמה את הארבה לחיל וגיס הרץ במלחמה, ונראה כמה וכמה מיני דימויים. הוא פותח בסוסים: כשיש מלחמה רצים הסוסים כדי לכבוש את הארץ. הסוס מצד עצמו יש בו גבורה, והוא רץ ברעם וברעש - "כמראה סוסים מראהו". והרוכב על הסוס נקרא פרש, וכשסוס רוכב עם פרש עליו הוא רץ הרבה יותר מהר, שכן יש מי שמלקה ומאיץ את מרוצתו.
וכאן כלל חשוב בלשון המליצה: תמיד מתחילים בדבר אחד ומוסיפים והולכים. שאם לא הוספת, אין תועלת בריבוי הדברים. אם אומר אדם: נכה את המדינה, נחסל את מקורות המים, נהרוג את כל הלוחמים, נכה גם נשים וטף - בכל פעם הוסיף דבר. אבל אם לאחר שאמר "ארצח את כולם" יוסיף "ואשרוף גם את בארות הנפט" - מה הועיל? הרי כבר אין איש. לכן בכל ביטוי שבא לבטא את עוצם הדבר הולכים ומוסיפים. כך גם כאן: תחילה "כמראה סוסים", שעדיין אין זה שיא המהירות, ואחר כך "וכפרשים כן ירוצון", שכעת המהירות גבוהה הרבה יותר.
ומהו הרעיון המליצי? הפרש מאיץ בסוס. הארבה הוא כסוסים, ומי הוא הפרש? הקדוש ברוך הוא. הקב"ה הוא בבחינת הפרש המאיץ בארבה שירוץ לכלות את הארץ, פקודת ה' וגזירתו היא הרוכבת עליו כביכול.
קול מרכבות וקול להב אש - הלוחמה הפסיכולוגית
כְּקוֹל מַרְכָּבוֹת עַל־רָאשֵׁי הֶהָרִים יְרַקֵּדוּן כְּקוֹל לַהַב אֵשׁ אֹכְלָה קָשׁ כְּעַם עָצוּם עֱרוּךְ מִלְחָמָה׃
כשמחברים כמה סוסים במרכבה הרעש אדיר עוד יותר, שכן נוסף גם קול רעש הגלגל והאופן. אומר המלבי"ם: הם מתאחדים יחד ומשמיעים קול כקול מרכבות. ואף שאין דרכם של סוסים ומרכבות לעלות בראשי ההרים, כאן הם ירקדו בראשי ההרים.
לאחר שתיאר את הקול הנשמע בשעת ההשחתה, הוא מוסיף "כקול להב אש אוכלה קש". כבר ראינו שהוא מתאר את הארבה כאש, אך כעת הוא בא לדבר על הקול. כשהאש שורפת לפעמים הדבר שקט, אבל כששורפת קש נשמעים כל העת קולות פיצוצים ופצפוצים. עניין הקול חשוב, משום שהלוחמה בזמנם הייתה מבוססת הרבה על לוחמה פסיכולוגית. אדם יצא בפועל לשדה הקרב, וכל צד השתדל להשמיע קולות רעש מפחידים כדי ליצור מורך בלב האויב: קול צרחות, קול קרנות. כך נוצרת מעין דמוניזציה - כאילו מדובר במפלצת אדירה ובעם רב. יכול להיות שהם מאה איש בלבד, אך עשו רעש של שלושת אלפים, ומתוך כך נופל פחד ובהלה במחנה האויב והם נמוגים ונסים. כך גם כאן: הרעש האדיר נותן פחד בלב ופוגע מורלית.
ולבסוף הוא מתאר כיצד הארבה מכוון את עצמו לרדת מן ההרים אל הערים, ומצייר אותו כמי שמתכונן למלחמה - "כעם עצום ערוך מלחמה", מאורגן ובא מן ההרים.
"כל פנים קיבצו פארור"
מִפָּנָיו יָחִילוּ עַמִּים כׇּל־פָּנִים קִבְּצוּ פָארוּר׃
העמים חוששים ומפחדים מפניו. יש אויב שאתה יוצא נגדו, ויש אויב שאתה מפחד ממנו ונמלט. "כל פנים קיבצו פארור" - הפאר וההדר של הפנים מתקבץ ונאסף מרוב הפחד והיגון. אבי הרד"ק מתפלא על פירוש זה: לא מתאים כאן הלשון "קיבץ" אלא "נאסף", כלשון "ויאסוף רגליו אל המיטה". היה ראוי לומר "כל פנים יאספו פארור" - נעלם הפאר מן הפנים.
פירוש זה, שפארור מלשון פאר, הוא פירושו של מנחם וכן של האבן עזרא. ובביאור המילות מביא המלבי"ם פירוש נוסף: פארור הוא ההפך של פאר. כיצד? כשם שמצינו "משרש" ו"מסקל", שיש להשריש ויש לשרש - כלומר לעקור מן השורש, ושניהם מאותן אותיות; ויש לסקול באבנים, להביא עליו אבנים, ויש לסקל את האבנים, לסלקן; ויש קלס מלשון לעג ויש לקלס מלשון שבח, להלל לקלס ולשבח. כך גם כאן: יש לפאר, ופארור פירושו להסיר את הפאר. וכך מסביר המלבי"ם על פי כפילות למ"ד הפועל, דהיינו האות ר'.
עוד הסבר: פארור מלשון להתפורר. כאשר הפנים חלקות הן נראות יחידה אחת, וכאשר אדם מכווץ ומקמט את פניו הן נראות חתיכות חתיכות, כמין פירורים. ורש"י מסביר ש"קיבצו פארור" היינו שהושחרו פניהם כשחרות הקדרה, כלשון "ובישלו בפרור", והאל"ף כאן היא אל"ף יתרה שאינה נקראת.
ריצה אל החומה וטיפוס עליה
כְּגִבּוֹרִים יְרֻצוּן כְּאַנְשֵׁי מִלְחָמָה יַעֲלוּ חוֹמָה וְאִישׁ בִּדְרָכָיו יֵלֵכוּן וְלֹא יְעַבְּטוּן אֹרְחוֹתָם׃
לאחר שירדו מן ההרים לכיוון העיר, מתאר הנביא כיצד הם כובשים את חומת העיר. תחילה הם רצים אל החומה כגיבורים. שכן גיס הבא להילחם על העיר אינו יכול לבוא בנחת, שהרי על החומה עומד החיל שכנגד וירחיק אותו; עליו לבוא במהירות, כך שעוד בטרם יספיקו המגינים להתכונן, כבר יהיו התוקפים סמוך לחומה, פורצים את הדלת ונכנסים. ולאחר מכן נדרשים תכסיסי מלחמה כדי לטפס על החומה - "כאנשי מלחמה יעלו חומה".
המלבי"ם מבאר את הכפילות: "גיבור" הוא מי שגיבור בטבעו, בעל כוח ושרירים. "איש מלחמה" אינו חייב להיות גיבור בטבע, אלא הוא מלומד בתכסיסי מלחמה ובטקטיקות. לכן שני הביטויים.
לאחר מכן הם מסדרים את החילות, ולכל גדוד וגדוד דרך משלו - "ואיש בדרכיו ילכון". ומעבר לכך מסדרים להם גם דרך צדדית, שאם ייתקלו בהתנגדות עזה בדרך המרכזית יוכלו לנטות אליה, או להקיף את האויב מן הצד ולתקוף אותו מאחור בתנועת מלקחיים. תמיד משאירים דרך מילוט או כיוון נוסף, שיסייע לגיס בכל סיטואציה שיקלע אליה.
והמלבי"ם מבחין בין שלושה מושגים: "דרך" היא הדרך הגדולה, מה שנקרא אוטוסטרדה. "אורחות" הן הדרכים היוצאות ממנה הצידה, לכפרים ולעיירות. "מסילה" היא מקום שסללו וכבשו אותו. "ולא יעבטון אורחותם" - לא יעקלו אל הדרך הצדדית. הרד"ק מפרש: לא מעכבין אורחותיהן, אין דבר המעכב אותם בדרך, ומביא גם פירוש מלשון "העבט תעביטנו", אלא שאין הדבר מתחבר כאן בבירור. והפירוש הנראה יותר הוא כאבן עזרא וכרש"י, וכן משתמע מן התרגום, שהכוונה "יעוותון" - אף שכתוב כאן בב' ובט' והכוונה כמו בע' ובו', וכן הוא בלשון ערבי ואין לו דמיון במקרא. ויעוותון היינו לעקל ולעקם: אינם הולכים בדרך מעוקמת.
סדר ומשמעת - ונפילה על החרבות בלא פגיעה
וְאִישׁ אָחִיו לֹא יִדְחָקוּן גֶּבֶר בִּמְסִלָּתוֹ יֵלֵכוּן וּבְעַד הַשֶּׁלַח יִפֹּלוּ לֹא יִבְצָעוּ׃
אינם דוחקים זה את זה ואינם הולכים בערבוביה. חיילים ההולכים לקרב אינם יכולים לדחוק זה את זה, שהרי אתה הולך להילחם כנגד האויב ולא כנגד מי שמימינך ומשמאלך, ובוודאי כשהולכים עם חרבות וכידונים, שלא ידקור את חברו. אלא "גבר במסילתו ילכון" - כל אחד הולך במסילה הכבושה לפניו, לא רחוק מחברו וגם לא דוחק אותו. והמלבי"ם מדייק שנקט "גבר", אף שזה ביטוי לאדם ולא לארבה, לציין שהארבה יבוא בגבורה.
ואחרי שהם מטפסים על החומה, אומר המלבי"ם, הם קופצים מלמעלה למטה או משתלשלים בחרבות, ולמטה אין המגינים טומנים ידם בצלחת אלא ממתינים להם בחרבות כדי לדקור אותם בנופלם. "שלח" הוא חרב, וזהו "ובעד השלח יפולו" - הם רצים אל מול החרבות, ובאופן הרגיל היורד על החרב נפצע, אך כאן "לא יבצעו" - לא תהיה להם שום פציעה ולא יאונה להם דבר. ויש מפרשים "יבצעו" מלשון בציעת הפת, שהיא חיתוך: הם רצים אל מול החרב ואינם נחתכים, כלומר אינם ניזוקים ממנה.
המלבי"ם מבאר את ההבדל בין "שלח" ל"חרב": החרב חדה משני צדדיה ומשתמשים בה כסייף לחתוך, כלשון "משסף גרונו בחרב". השלח לעומת זאת תפקידו לדקור - מעין כידון, חרב חדה בקצה. וכאשר הצרים רוצים להפיל עצמם מן החומה, מחזיקים אלה שלמטה את השלח כדי שייפצעו בנפלם. וכאן אומר הנביא: לא כן יהיה, "ובעד השלח יפולו לא יבצעו", לא יקרה להם מאומה.
רש"י מפרש ש"שלח" הוא החלון: "ובעד השלח יפולו" - הם יבואו דרך החלון ויעברו על פני כל כלי זין, יפולו ויחנו. ו"לא יבצעו" מלשון "בוצע בצע" - אינם באים בשביל ממון, אלא בשליחות לשם שמיים ולא בשביל בצע כסף. ובשם יונתן מביא שהוא מלשון שליחות: "בעד השלח יפולו" - בגלל שה' שלחם, ובצע כסף לא ייקחו.
וזהו יסוד מוסר: מי שבא לשם שמיים ומתוך תחושת שליחות הוא הגרוע ביותר. ראו את המתאבדים - מי מקבל על כך כסף? על מה יקבל כסף, הרי הוא הולך להתאבד. ולאו דווקא ערבים; גם הקמיקזה במלחמת העולם השנייה. אנשים חדורי מוטיבציה מסוכנים הרבה יותר ממי שבא בשביל כסף, שהרי בשביל כסף לא יהרוג אדם את עצמו. לכן אומר לך הכתוב: "בעד השלח יפולו לא יבצעו" - הם באים מתוך תחושת שליחות ולא בשביל בצע כסף, והם חדורי מוטיבציה, ועל כן הדבר מסוכן מאוד.
ועוד הסבר מביא הרד"ק: יש אויב שאפשר לעצור אותו בחרב - הוא בא כנגדך, אתה נלחם בו בחרב ובולם אותו. אבל כאן זה אויב שחרבות אינן מזיקות לו. "בעד השלח יפולו לא יבצעו" - הוא עובר דרך החרב ואינו נפצע כלל, שמרוב קלותו הדבר אינו פוגע בו.
בעיר ישוקו - חדירה אל הבתים
בָּעִיר יָשֹׁקּוּ בַּחוֹמָה יְרֻצוּן בַּבָּתִּים יַעֲלוּ בְּעַד הַחַלּוֹנִים יָבֹאוּ כַּגַּנָּב׃
מהו "ישוקו"? רש"י מפרש מלשון השמעת קול, כמו "כמשק גבים", "דוב שוקק", "ממשק חרול", וכמו "משק כנפיו" שהוא רעש הכנפיים. ובעיר תשמע את רעשו השוקק. פירוש נוסף: מלשון נשק - הם יבואו עם נשקם בעיר. והרד"ק מפרש מעניין שוק, והדבר מכוון דווקא לארבה שיש לו שוקיים ארוכות: "בעיר ישוקו" היינו יניחו שוקיהם בעיר, כלומר ידרכו בה.
עוד מבאר הרד"ק שהוא הולך באופן תמידי ואינו נח כלל, כלשון "כמשק גבים שוקק בו" - לא מבחינת רעש אלא במובן של רחישה תמידית, כמו שאומרים "המקום הזה שוקק חיים". ואפשר שהוא גם מלשון משתוקק, שכל הזמן יחפש וישתוקק לאכול עוד ועוד. נמצא שארבה זה יהיה מסוכן ביותר.
"בבתים יעלו בעד החלונים" - אל תחשוב שיהיה דבר שיחסום אותו. גם החלון אינו מגבלה בשבילו, ודרכו ייכנס לתוך הבתים.
והמלבי"ם מוסיף הסבר נוסף ל"ישוקו": מלשון שווקים ורחובות. ילכו וישמיעו קולם וייכנסו בשווקים וברחובות, ואף השוק עצמו הוא ביטוי לרעש - מקום מלא אנשים, מקום המיה והמולה. ומביא לכך לשון פסוק: "ברחובות ישתקשקון" (נחום ב, ה), שהוא ביטוי של שקשוק ורעש.
רגזה ארץ ורעשו שמיים - ביטול מערכות הטבע
לְפָנָיו רָגְזָה אֶרֶץ רָעֲשׁוּ שָׁמָיִם שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ וְכוֹכָבִים אָסְפוּ נׇגְהָם׃
כאשר הוא מגיע, הארץ תרגז לפניו, וזהו ביטוי משלי לכך שהמציאות תהיה מציאות של חרדה ופחד. רש"י מפרש ש"רעשו שמיים" הוא כפשוטו, שצבא השמיים יהיו נרעשים ורוגזים, כלשון "ואתה תשמע השמיים". שכשיש צרה לישראל יש רעד וחלחלה בשמיים, ובשביל פורענות הבאה על ישראל השמיים רוגזים ורועשים. "שמש וירח קדרו" - יקדרו בבחינת חושך, כמו שראינו לעיל שהשמש תחשך. "וכוכבים אספו נגהם" - צמצמו את אורם לתוכם עד שאינו ניכר כלפי חוץ, כלשון "אוסף ידיך" ו"ויאסוף רגליו", שהכוונה צמצם אותם אליו.
המלבי"ם מבאר שהכוונה שסדרי מערכות הטבע יבוטלו, והדבר בהשגחה מאת ה'. שכן יש שהקב"ה פועל מכוח המערכת - השפעות גשמיות דרך השמש, הירח, שנים עשר המזלות ושנים עשר הכוכבים, שהן פעולות היורדות בכלים הגשמיים; ויש פעולות רוחניות שבהן הקב"ה נלחם מן השמיים, ללא השתמשות בטבע וללא היזקקות למערכות הגשמיות.
את בבל יחריב ה' על ידי המערכת, וכנבואת ישעיה "ארגיז שמיים ותרעש הארץ ממקומה" - שם הפורענות באה בהשגחה מאת ה' אך מכוח המערכת, שהנתונים הגשמיים הם שיפילו את בבל. אבל כאן אין זה על ידי נתונים גשמיים אלא על ידי ה' לבדו. ולכן נאמר תחילה "לפניו רגזה ארץ" ורק אחר כך "רעשו שמיים": הארץ והשמיים מתבטלים לחלוטין מפני הנהגת ה', רועשים ורוגזים לפי שבטל כוחם, והקב"ה בעצמו הוא המשפיע את השפעותיו בהנהגה השגחית. וממילא גם המאורות - "שמש וירח קדרו", שאינם משפיעים את השפעתם, שהרי אין ה' משתמש כעת בכוח הפועלים הגשמיים להוציא גזירתו. וכן הכוכבים, שאין ה' משתמש בהם, "אספו נגהם" - אספו את אורם, והקב"ה פועל מכוח עצמו בלא שום התערבות של מערכות הטבע.
"עצום עושה דברו" - כוחו של השב בתשובה
וַיהֹוָה נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ כִּי רַב מְאֹד מַחֲנֵהוּ כִּי עָצוּם עֹשֵׂה דְבָרוֹ כִּי־גָדוֹל יוֹם־יְהֹוָה וְנוֹרָא מְאֹד וּמִי יְכִילֶנּוּ׃
כאן, אומר המלבי"ם, נותן הנביא את הטעם לכך שה' מבטל את סדרי המערכת ואין ההנהגה דרך הטבע: משום ש"ה' נתן קולו", הקב"ה בהשגחתו פקד על הדבר והכריז. "לפני חילו" - עוד לפני שבא חילו, שהוא הארבה, הכריז והודיע שאף על פי ש"רב מאוד מחנהו", מכל מקום "עצום עושה דברו".
והנה, אפשר היה להבין ש"עושה דברו" הם המחנה עצמו, הארבה שה' שלח לכאן, שהוא רב ועצום. אבל המלבי"ם אינו מפרש כך. "עצום עושה דברו" - מי שיעשה את דברו אשר דיבר, ומה דיבר? שישובו בתשובה. וזהו: רב מאוד מחנהו, אבל העושה דברו עצום יותר מן המחנה. אם אתה עושה דברו ושב בתשובה, אתה עצום יותר מרב חילו, עצום יותר מן הארבה, ותוכל להתגבר עליו.
והמלבי"ם מפרש כך מכוח כלל שכבר למדנו אצלו: אין מציאות שהפסוק חוזר פעמיים על אותו דבר רק לפאר את המליצה. אם הוא חוזר פעמיים, סימן שהוא בא לבטא רעיון נוסף שלא הוזכר קודם. לכן "חילו כי רב מאוד מחנהו" מדבר על הארבה, ו"עצום עושה דברו" מדבר על האנשים. חזור בתשובה - ותראה שהארבה נסוג, ותראה שאתה יכול להתגבר עליו.
ועוד: נתן קולו לאמור "כי גדול יום ה' ונורא מאוד ומי יכילנו" - היום הזה שייעד ה' להעניש בו את החוטאים גדול ונורא, ומי יכילנו? מי הגבר שיתאזר עוז לשוב בתשובה, ומכוח זה יוכל לעמוד באותו היום ולסבול את אותה מציאות, שאותה פורענות לא תפגע בו. מי שיהיה מוכן באמת לשוב בתשובה - הוא זה אשר יכילנו.
ולמה הדבר אפשרי? לפי ש"קול נתן לפני חילו" - עוד ימים רבים לפני ששלח את החיל נתן ה' קול, כלומר הודיע על ידי נביאו על הצרה שתבוא. ומי שאכן התכונן ושב בתשובה - את נפשו הציל.
לסיכום:
הפרק פותח בקריאת אזעקה - תקיעה לאסוף את העם ותרועה לעורר חרדה ותשובה - ומכריז "כי בא יום ה'", שכן אצל הקב"ה אין חוצץ בעד גזירתו, וקרוב פירושו בא. אחר כך מצייר הנביא, לפי המלבי"ם, את הארבה כחיל וגיס היוצא לקרב: כסוסים ופרשים, כקול מרכבות וכקול אש אוכלה קש, כגיבורים ואנשי מלחמה העולים על החומה בסדר מופתי, שחרבות אינן פוגעות בהם, החודרים לעיר ולבתים דרך החלונות. ועם בואו מתבטלות מערכות הטבע, שאין ההנהגה כאן מכוח המערכת אלא מאת ה' לבדו. ובתוך כל האימה הזאת טמונה הבשורה: "כי עצום עושה דברו" - העושה דבר ה' ושב בתשובה עצום מן הארבה כולו, ורק הוא יכול להכיל את יום ה' הגדול והנורא. ומשום כך הקדים ה' ונתן קולו לפני חילו ביד נביאיו, כדי שמי שיתכונן וישוב יציל את נפשו.