פתיחה
בחלק זה של הפרק עובר הנביא יואל מתיאור המכה אל הקריאה למעשה. לאחר שתיאר את הארבה שכילה את התבואה ואת הגפן, הוא פונה אל הכהנים ואל העם: חגרו שק, קדשו צום, אספו את הכל אל בית ה' וזעקו. הנבואה עוד לא התממשה במלואה, והנביא מדגיש שדווקא עכשיו, בטרם באה המכה בכל עוצמתה, ניתן לעצור אותה. חותם הפרק בזעקתו של הנביא עצמו, שאינו זועק רק על האדם אלא אף על הבהמה והחיה שנספות בעוון האדם.
שתי כיתות של כהנים
חִגְרוּ וְסִפְדוּ הַכֹּהֲנִים הֵילִילוּ מְשָׁרְתֵי מִזְבֵּחַ בֹּאוּ לִינוּ בַשַּׂקִּים מְשָׁרְתֵי אֱלֹהָי כִּי נִמְנַע מִבֵּית אֱלֹהֵיכֶם מִנְחָה וָנָסֶךְ׃
"חגרו" פירושו חגרו שק, ומיד הוא מוסיף: לא די בחגירה זמנית, אלא "בואו לינו בשקים" - תבואו אל בית ה', ושם תספדו, ואף בלילה לא תסירו את השק מעליכם. האבן עזרא מבאר מדוע נאמר כאן דווקא לשון חגירת שק: עולת התמיד כבר אין להם, שהרי לא נותרו בהמות ולא נותר מה להקריב, ולכן כל שנותר לכהנים הוא להתאבל ולחגור שק.
המלבי"ם מבאר שחגירת השק עניינה תפילה, אך הוא אינו מסתפק בכך. "ספדו" הוא הספד על הצרה, להתאונן ולתאר עד כמה הצרה גדולה וקשה. ומכאן הוא מגיע לביאור נפלא: הנביא פונה כאן לשתי כיתות של כהנים. כת אחת הוא מצווה לחגור שק ולהתפלל, וכת שנייה הוא מצווה לספוד. והרי הספד נאמר על מת, הוא מבטא ייאוש - גמרנו, אין מה לעשות, אפשר רק להספיד.
מיהן שתי הכיתות? הייתה כת של כהנים צדיקים, "משרתי אלוהי", שעבדו את ה' בכוונה שלמה וטהורה, לשם שמים, הכל לכבוד הבורא יתברך. ולעומתם הייתה כת של כהנים שהיו רק "משרתי מזבח" - עושים את העבודה והולכים. צריך להקריב קרבן על המזבח, מקריב ונגמר. זוהי הכפילות שבפסוק: "משרתי מזבח" היא הקבוצה הנחותה, ו"משרתי אלוהי" היא הקבוצה המרוממת. לבעלי הדרגה הנמוכה אומר הנביא "ספדו" ו"הילילו" - אתם רק תיילילו כמתייאשים, כי יללה איננה בקשה, ותפילתכם אינה רצויה. ואילו למשרתי אלוהי, העובדים בכוונה שלמה, אומר "חגרו" - אתם תתפללו, אל תסתפקו בהספד וביללה של מתייאש, אלא בקשו ממש מאת ה' שיסיר את הגזירה.
ולצדיקים הוא מוסיף: "בואו לינו בשקים משרתי אלוהי" - הואיל ואתם בצדקתכם מתפללים, אל תרפו מן התפילה, לכו אף לישון עם השקים, שתהא התפילה תמיד על לשונכם. שהרי תשובה תפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה, ואולי התפילה תעביר את גזירת הרעב הבאה בעקבות הארבה ועצירת הגשמים.
ומדוע דווקא הכהנים יתפללו, וכי אין עם, וכי העם אינם עתידים לסבול? על כך משיב סוף הפסוק: "כי נמנע מבית אלוהיכם מנחה ונסך". הארבה גרם לכך שהחיטים התקלקלו והתליעו והיינות הושחתו, ושוב אין מנחה ואין נסכים - ואצל הכהנים ההרגש והכאב גדולים במיוחד.
קדשו צום, קראו עצרה
קַדְּשׁוּ־צוֹם קִרְאוּ עֲצָרָה אִסְפוּ זְקֵנִים כֹּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ בֵּית יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְזַעֲקוּ אֶל־יְהֹוָה׃
"קדשו צום" - הזמינו את העם לתענית, וכתרגום יונתן: "גזרו תעניתא", גזרו תענית על העם. ובמה שאמר "קראו עצרה" יש שני פירושים, ושניהם אמת. הפירוש הראשון הוא של האבן עזרא והרד"ק: עצרה מלשון עצירה ממלאכה, כמו "עצרת תהיה לכם". הפירוש השני, שמביא האבן עזרא בשם יפת, וכן פירשו רש"י והמלבי"ם: עצרה מלשון אסיפה, כמו "עצרת בוגדים" שפירושה התאספות של בוגדים.
והרד"ק מביא במקום אחר בשם אביו דבר מעניין: אף המילה "צום" אינה רק במובן המוכר לנו של הימנעות מאכילה, אלא מלשון התאספות וריכוז. וראיה לכך מן הביטוי "צומת הגידים" - צומת הוא מקום שבו מתרכזים כבישים רבים, וצומת הגידים הוא מקום שמתרכזים בו גידים רבים. אם כן צומת הוא מקום ריכוז, וכך גם צום פירושו לאסוף ולרכז את העם. ומכיוון שדרכם הייתה שבשעה שאספו וריכזו את העם היו גם מתענים ואינם אוכלים, הפכה המילה "צום" להיות ביטוי לתענית, אך במקורה משמעה התרכזות.
במילים פשוטות אומר להם הנביא: צריך לאסוף את כל העם לתפילה ולבקשה, לזעוק אל ה', שמא יסיר מעליכם את המכה הנוראה של הארבה ושל עצירת הגשמים. וכל זה הוא אומר להם מבעוד מועד, שכן אם תבוא המכה קשה הרבה יותר לעצור אותה, ואילו כל עוד לא באה - עדיין יש אפשרות קלה יותר לעוצרה.
המלבי"ם מבאר שזה ציווי לכהנים: ה' מצווה את הכהנים שהם יקדשו צום ויקראו עצרה לעם. הפנייה אליהם היא שיאספו את העם כדי להתפלל על העניין, יאספו את הזקנים ואת כל יושבי הארץ ויזעקו אל ה'. ומדוע דווקא "אספו זקנים"? כי דרכם הייתה להוריד את הזקן לפני התיבה, והזקן היה דורש לפניהם דברי כיבושין. לכן אומר להם לאסוף גם את הזקנים.
כשוד משדי יבוא
אֲהָהּ לַיּוֹם כִּי קָרוֹב יוֹם יְהֹוָה וּכְשֹׁד מִשַּׁדַּי יָבוֹא׃
"אהה" הוא לשון גניחה וכאב. "קרוב יום ה'" - קרוב היום שבו ה' יעשה דין וייפרע. "וכשוד משדי יבוא" - יבוא כשודד, ו"שדי" הוא שם קדוש, כלומר השודד יבוא מאת ה'.
הרד"ק מביא בשם אור הנגיד ש"משדי" פירושו מחזק, כמו הפסוק "כקול מים רבים כקול שדי", והכוונה שיבוא שודד חזק, שאין דרך להימלט ממנו. וייתכן מאוד שזה קרוב למה שידוע לנו, שכאשר רוצים לומר על דבר שהוא גדול מחברים אליו את שם ה': רוצים לומר הרים גדולים - אומרים "הררי אל"; רוצים לומר שלהבת גדולה - אומרים "שלהבת יה", וכן בעוד דוגמאות רבות. אף כאן, כדי לומר שהשודד יהיה חזק מאוד נאמר "כשוד משדי", והוא גם לשון נופל על לשון, שהרי אותיות ש' ד' שבשוד הן אותן אותיות שבשדי.
המלבי"ם מבאר שהזעקה נדרשת משני טעמים. האחד - היום קרוב. הנביא מדגיש שאין זמן: "כי קרוב יום ה'", ולכן אל תהיו שאננים. והשני - "כשוד משדי יבוא". הרבה פעמים אדם אינו ממהר לפעול, ואומר לעצמו נגיע לגשר ונחצה אותו, נראה איך נתמודד, העסק בשליטה, סמוך, יהיה בסדר, נסתדר. על זה אומר לך הנביא: לא. זה אינו דבר שניתן להינצל ממנו, הוא בא מאת ה', והצרה תהיה קשה. ואפילו שעל פי הטבע לא הייתה אמורה לבוא הצרה, היא תבוא בהזמנה מיוחדת מאת שדי.
ומדוע דווקא שם שדי, ולא שם הוי"ה או אלוקים? מפני ששדי הוא השם המבטא את מי "שאמר לעולמו די", המשדד מערכות הטבע. שם שדי מבטא שהקדוש ברוך הוא שולט בטבע: אמר לים עד היכן יבוא, והעולם היה הולך ומתפתח כפקעיות של שתי והקדוש ברוך הוא אמר לו די. וידוע שגם המדענים היום מדברים על יקום שהולך ומתפשט. אם כן, הגזירה העתידה אינה על פי טבע אלא בגזירת עליון, משדי המשדד את מערכות הטבע, ולפני זעם ה' מי יעמוד. לכן אל תאמרו נסתדר כשזה יבוא, שהרי בסופו של דבר לא ניתן יהיה להסתדר כשזה יגיע.
נגד עינינו - מבטו של הנביא
הֲלוֹא נֶגֶד עֵינֵינוּ אֹכֶל נִכְרָת מִבֵּית אֱלֹהֵינוּ שִׂמְחָה וָגִיל׃
הרי אנו רואים לנגד עינינו שהתבואה המבושלת והאוכל נכרתים, שיבוא הארבה ויאכל ויכרית אותם. ומכיוון שנכרת האוכל, ממילא נכרתו מבית אלוהינו שמחה וגיל, שכן היו מביאים קרבנות וחוגגים את חג הקציר, וגדולה הייתה שמחת הקציר, כמו שנאמר "כשמחת הקציר". וכשאין תבואה - אין שמחה ואין גיל בבית אלוקינו.
ומהו "נגד עינינו"? הרי מדובר בנבואה, והארבה עדיין לא הגיע. אלא כפי שהסברנו כמה פעמים, וכך מבאר כאן המלבי"ם: הנביא הוא החוזה, כלומר בעיני רוחו הוא רואה את המציאות. לכן הוא אומר שזה נגד עינינו - אין זו הודעה על דבר שעתיד להיות, אלא הוא רואה זאת במחזה מול עיניו. ובכך הוא אומר להם שלא תחשבו שזו ידיעה בלתי מבוססת, אולי כן ואולי לא; הדבר עומד לנגד העיניים ממש.
אלא שלכאורה קשה: היה לו לומר "נגד עיני", ומדוע אמר "נגד עינינו"? ואפשר ליישב על פי מה שמביאים בספרים, שהנבואה היא שפע היורד מן השמים, וכל הנביאים האחרים היו מקבלים אותו; אלא שרק אותו נביא שנצטווה למסור - תפקידו היה למסור זאת לעם, ואסור היה לו לכלוא נבואתו, כשם שאסור היה לנביא אחר למסור נבואה שלא הוסמך לה. לכן בכל מקום נאמר "וידבר ה' אל משה לאמור": אם קיבלת הוראה לאמור - תאמר, ואם לא קיבלת הוראה לאמור - אל תאמר.
לפי זה אפשר לומר ש"נגד עינינו" אינו מתייחס לנביא לבדו, שהרי לא היה הנביא היחיד. חז"ל אומרים שהיו לעם ישראל נביאים כפליים כיוצאי מצרים, מיליון ומאתיים אלף נביאים, ואם מחלקים זאת לדורות, ודאי שגם בדורו היו עשרות אם לא מאות נביאים. הרי אנו רואים שאליהו החביא מאה נביאים במערה, וזה לאחר שאיזבל הרגה את הנביאים ולא נותרו אלא מאה במערה. מכאן שהיו נביאים רבים, ולכן יכול הוא לומר "נגד עינינו" - כל הנביאים היו רואים את שאותו נביא מנבא.
ומוסיף המלבי"ם: כאשר נכרת מבית אלוקינו האוכל, נכרתו עמו שמחה וגיל, שכן בעת שהיו מנסכים את הנסכים היו אומרים שירה בבית המקדש. ועכשיו שראינו שהגפן נכרתה ואומללה, אין נסכים, ואם אין נסכים אין שירה בבית המקדש.
עבשו פרודות - חורבן האוצרות
עָבְשׁוּ פְרֻדוֹת תַּחַת מֶגְרְפֹתֵיהֶם נָשַׁמּוּ אֹצָרוֹת נֶהֶרְסוּ מַמְּגֻרוֹת כִּי הֹבִישׁ דָּגָן׃
"עבשו" הוא כמו "עפשו" בפ', מעניין העיפוש, שהרי אותיות בומ"ף מתחלפות. ואל תתפלא על כך, שהרי מצאנו "הבקר לעניים" שכוונתו הפקר - הרי לך ב' ופ' מתחלפות.
ומה הן ה"פרודות" שהתעפשו? אלו גרגרי הזרע הנמצאים תחת הארץ. כלומר הזרע הטמון באדמה, במקום להצמיח ולגדול, יתעפש וייעשה נשחת ולא יצמח, ומה שכן יצמח יאכל אותו הארבה - הרי כאן קללה כפולה. ואפשרות נוספת מביא הרד"ק: שהתעפשו גרגרי הזרע מפני שלא ירדו גשמים, שהזרע מקבל מעט לחות ואין דבר שיצמיח אותו, ולכן הוא מרקיב.
ומהו "מגרפותיהם"? יש בזה שני ביאורים. יש אומרים שמגרפותיהם היינו חתיכות עפר. ולפי זה נשמע פירוש חדשני: "איש כי יכה את רעהו באבן או באגרוף" - האבן עזרא מפרש שהא' יתרה, והכוונה "בגרוף", ומהו גרוף? רגב עפר. כלומר מי שהכה את חברו ברגב עפר גדול שיש בו כדי הכאה. ולפי זה אין הכוונה לאגרוף המוכר לנו שהוא קיבוץ אצבעות היד, אלא לדבר הדומה לאבן. ויש הסבר נוסף, לפי תרגום יונתן, שמגרפותיהם היינו מגופות. ולשיטתו גם "פרודות" אינם גרגרי החיטה שבאדמה, אלא כדי היין, והם נתעפשו תחת המגופות, שהמגופה היא הכיסוי שלהם.
"נשמו אוצרות" - מלשון שממה, שנשתוממו אוצרות התבואה. ומאיזו בחינה? אומר הרד"ק שאפשר להסביר בשתי בחינות. האחת, מאחר שאין תבואה להכניס לתוכו אין משתמשים בו, והרי הוא שומם. והשנייה, שכאשר עושים בדבר שימוש דואגים לתחזק אותו, וכשאין משתמשים בו הוא הולך ומתבלה ונהרס. וכאן, מאחר שלא יכניסו תבואה לממגורות ולאוצרות, בפועל ייהרסו, ילכו ויסדקו ויתקלקלו, שהרי אין מי שיתקן ואין טעם בכך.
ומהן ה"ממגורות"? מקום שבו היו מאחסנים, כמו שנאמר "העוד הזרע במגורה". אומר המלבי"ם שזה שונה מאוצר: האוצר גדול והמגורה קטנה. ואפשר לומר שמגורה היא מלשון מגורים, מקום שמכניסים בו דבר, או יותר הגיוני שהיא מלשון מאגר, מקום שאוגרים בו את התבואה, והיא קטנה מן האוצר.
ויש פירוש מעניין שמביא הרד"ק בשם אביו, שהמ"ם הראשונה כאן היא מ"ם השימוש. ודרך אגב, הקריאה היא "מַמְּגֻרוֹת": אף שתחת המ"ם הראשונה פתח שהוא תנועה קטנה, ותנועה קטנה שאחריה שווא - השווא נח, והיה צריך לקרוא בשווא נח. ואילו בקמץ, שהוא תנועה גדולה, היה מושך את השווא שאחריו להיות שווא נע. אלא שכאן במ"ם השנייה יש דגש, והדגש הופך את השווא לנע. ועל כל פנים אומר אבי הרד"ק שיש לקרוא את המ"ם כאילו היא חרוקה, בחיריק, ואז היא מ"ם השימוש ואינה חלק מן המילה, כמו שאומרים "מהבית", "ממנו", "משם", שהמ"ם היא מ"ם השימוש. ולפי זה "נהרסו ממגורות" היינו שנהרסו מקצת מן המגורות, לא כולן. כמו שאומרים לך "נהרסו מהבתים" - הכל? לא, חלק מן הבתים. אף כאן חלק מן המגורות.
והמלבי"ם מבאר שנתקלקלו ונתעפשו צבורי הדגן. לדבריו "פרודות" אינם גרגרי הזרע אלא הדגן שהיה צבור, טמון בשדה באדמה ביחידות נפרדות, צבורים צבורים, והם התעפשו תחת האדמה - שאף שהארבה לא הגיע לשם, התעפשו במקום שהיו אוגרים בו את הדגן. וגם נשמו האוצרות, המקומות שבהם היו אוספים את התבואה.
ועוד מוסיף המלבי"ם שאף שביארנו ש"מגרפותיהם" הוא מלשון חתיכות עפר או מלשון מגופה, קרוב יותר לפרש כמשמעות המוכרת לנו, מלשון מגרפה, כביטוי חז"ל, וכמו שמצאנו בכתובים "נחל קישון גרפם" - הרי שיש לשון גריפה. והמגרפה היא הכלי שבו גורפים ומכבדים ומטאטאים את הפסולת. ואת "עבשו" הוא מפרש מלשון "באשו", בהיפוך אותיות. כלומר לא את הב' יש להחליף אלא את הע': אין זה "עבשו" אלא "אבשו", ואין זה "אבשו" אלא "באשו", בהיפוך מקום הא', כמו "שלמה" ו"שמלה". ואם כן הוא מלשון באושה, קלקול וריח רע: כשהיו גורפים את פרודות האוכל שהתקלקל, היה הוא מבאיש - בעקבות הארבה שהבאיש אותו ובעקבות הקלקול שגרם במזון.
מה נאנחה בהמה
מַה־נֶּאֶנְחָה בְהֵמָה נָבֹכוּ עֶדְרֵי בָקָר כִּי אֵין מִרְעֶה לָהֶם גַּם־עֶדְרֵי הַצֹּאן נֶאְשָׁמוּ׃
תחילה נוקט הנביא לשון כללית, "בהמה", הכוללת את הכלל, ולאחר מכן מפרט: עדרי בקר, עדרי צאן. הוא מתאר עד כמה תהיה הצרה קשה, שגם הבקר וגם הצאן יסבלו. "נבוכו" פירושו מבולבלים, כמו אדם נבוך, וכמו "נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר".
ומדוע הוסיף "גם עדרי הצאן", מהו ה"גם" וה"אפילו" הזה? אומר הרד"ק: מפני שעדרי הצאן מוצאים פעמים רבות מאכל ומשתה במקומות שאין הבקר מוצא. הטעם פשוט: הבקר יכולים להיות רק במקום מישור, ואילו הצאן מסוגלים לעלות בהרים ולטפס, וניידותם גדולה הרבה יותר. ועם כל זה, אף הם נאשמו, אף הם שממו. רוצה לומר לך: ראה עד כמה תהיה הצרה קשה, שגם הצאן לא ימצא מאכל ומשתה.
המלבי"ם מבאר את "מה" לא כלשון קריאה - כמה נאנחה בהמה - אלא כלשון שאלה, וזה ביאור מעניין. הנביא כתמה ושואל: ריבונו של עולם, אם האדם חטא, בהמה מה חטאה? "מה נאנחה בהמה" כמו "למה נאנחה בהמה". למה נבוכו עדרי הבקר שאין להם מרעה? וכי גם עדרי הצאן נאשמו, כאילו יש בהם אשמה? האם אף הם חטאו? למה הענישם ה'?
אליך ה' אקרא
אֵלֶיךָ יְהֹוָה אֶקְרָא כִּי אֵשׁ אָכְלָה נְאוֹת מִדְבָּר וְלֶהָבָה לִהֲטָה כָּל־עֲצֵי הַשָּׂדֶה׃
ממשיך המלבי"ם בקו שלו: אם תשיב לי שעיקר העונש בא על האדם, ומה לעשות שהבהמות הן בהמות היישוב והרעב הוא רעב ביישוב, וממילא כולם רעבים ואף לבהמות אין מה לאכול, מפני שהן קניינו של האדם ולכן ספו תמו עמו - ובפרט שזו גזירה עליו, שמכיוון שנהגת שלא כהוגן נגזר עליך שבהמותיך תאבדנה, ונמצא שעונש הבהמה הוא עונשו של האדם.
אף על פי כן אומר הנביא: עדיין אני קורא אליך ה' ושואל, "כי אש אכלה נאות מדבר" - הנה האש אוכלת גם את נאות המדבר, ושם אין יישוב בני אדם. "ולהבה להטה כל עצי השדה" - אף שעצי השדה רחוקים מיישוב בני אדם. וחוזרת השאלה ומהדהדת ביתר שאת: מדוע נענשו אלו? תאמר שהם קניינו של אדם ומצויים אצלו - הרי אלה אינם קניינו ואינם אצלו.
וזהו לפי המלבי"ם. אך הרד"ק ושאר הפשטנים מסבירים שזהו תיאור של גודל הצרה: אליך ה' אקרא, אני פונה אל ה' וצועק, ריבונו של עולם ראה את גודל הצרה, אש אוכלת את נאות המדבר, להבה עוברת בהם, ואין לנו מי שיושיע אלא ה' בלבד.
ועל איזו אש ועל איזו להבה מדובר כאן, והרי עד עתה דיברנו על ארבה? אומר הרד"ק שזה כמין אש ולהבה, כלומר ביטוי מטאפורי לארבה שאוכל ומכסה את הכל. אומרים לך: הארבה הגיע ושרף את הכל - ולא שרף ממש באש, אלא זה ביטוי כמשל. האבן עזרא מתקשה לקבל זאת, ומביא זאת בשם "יש אומרים" אך אומר שאין זה נכון, ולדבריו שני דברים היו: אחד ארבה ואחד בצורת. ובזה מיושבת גם קושייתו, כיצד לחבר את הלהבה לארבה, שהרי בהמשך רואים שהייתה עצירת גשמים - אלא ששני הדברים היו. ייתכן מאוד ש"אש אכלה נאות מדבר" מדבר על הארבה שהתפשט כאש, ומה שנאמר להלן "יבשו אפיקי מים" מדבר על הבצורת. ושני הביאורים אפשריים, שהרי כשיש בצורת האש בוערת בקלות, היובש גדול, וכל זיק קטן יוצר שריפות גדולות.
גם בהמות שדה תערוג אליך
גַּם־בַּהֲמוֹת שָׂדֶה תַּעֲרוֹג אֵלֶיךָ כִּי יָבְשׁוּ אֲפִיקֵי מָיִם וְאֵשׁ אָכְלָה נְאוֹת הַמִּדְבָּר׃
"כי יבשו אפיקי מים" - תהיה עצירת גשמים. ואף על פי כן חיות השדה עדיין מוצאות מרעה במקומות שיש בהם מעט לחות, אלא שכאן אומר לך הנביא שתהיה עצירת גשמים כזו שגם הנהרות וגם אפיקי המים יתייבשו. ואף שהן זקוקות למאכל, לשתייה הן זקוקות יותר. ואם כן, גם אם ימצאו מעט מאכל בהרים - מאין יהיה להן לשתות? לכן "גם בהמות שדה תערוג אליך כי יבשו אפיקי מים", אין להן לשתות, ואש אכלה נאות המדבר.
מקומות הדשא שהיו במדבר יבשו, ועליהם נאמר שאכלה אותם אש. אומר הרד"ק: כאילו אכלה אותם אש, מפני שהתייבשו וכמו נשרפו מן השמש.
והמלבי"ם ממשיך בקו שלו, שהנביא עומד כמתמיה: ריבונו של עולם, הבהמות והחיות מה עשו, למה מגיע להן כך? "גם בהמות שדה תערוג אליך" - תצעק גם הבהמה המדברית שאינה ברשות האדם, תערוג ותצעק חמס, כביכול תאמר: למה יבשו אפיקי מים? למה אין לי מים לשתות? למה אש אכלה נאות המדבר ואין מראה? על כך אומר הנביא "אליך ה' אקרא": מה חטאו הבהמות המדבריות, ולמה ייענשו בעוונו של האדם? שאם האדם חטא - הבהמות והחיות מה חטאו.
לסיכום:
בחלק זה קורא יואל לכהנים ולעם לפעול בטרם תבוא המכה: הכהנים הצדיקים, "משרתי אלוהי", נתבעים לחגור שק וללון בו ולא להרפות מן התפילה, ואילו "משרתי מזבח", שעבודתם ללא כוונה, אין להם אלא הספד ויללה. מהם נתבע לקדש צום ולקרוא עצרה - לאסוף ולרכז את כל העם והזקנים אל בית ה' ולזעוק, שכן יום ה' קרוב, והשוד בא מאת שדי המשדד מערכות הטבע ואין להימלט ממנו. הנביא רואה בעיני רוחו את האוכל נכרת, את השמחה והשירה בטלות מבית ה', את הדגן מבאיש והאוצרות שוממים, ואת הבהמה והצאן נאנחים בלי מרעה ובלי מים. ובסופו של דבר, זעקתו האחרונה היא זעקת רחמים על כל הבריאה: אם האדם חטא - הבהמות והחיות מה חטאו.