פתיחה: ספר יואל
בעזרת השם נעשה ונצליח. אנו מתחילים היום את ספר יואל, הספר השני מתוך תרי עשר. אנשי כנסת הגדולה הם שכתבו את ספר יואל, והם גם אלה שקבעו את מקומו: שני בסדר תרי עשר, בין הושע לבין עמוס.
דְּבַר־יְהֹוָה֙ אֲשֶׁ֣ר הָיָ֔ה אֶל־יוֹאֵ֖ל בֶּן־פְּתוּאֵֽל׃
אחת התעלומות הגדולות פוגשת אותנו כבר בפתיחת הספר: מי היה יואל בן פתואל? האבן עזרא אומר בפשטות שאין לנו דרך לדעת את דורו, אין בידינו אפשרות לקבוע מי היה ובאיזו תקופה חי. ועם כל זה, בדברי חז"ל מצאנו כמה וכמה השערות, ונזכיר אותן.
דעה ראשונה: יואל בן שמואל הנביא
רש"י מביא ראשית כל את דרשת חז"ל: יואל בן פתואל הוא בנו של שמואל הנביא, שנקרא "פתואל" על שם שפיתה לאל בתפילתו. ואף שמצאנו בבניו של שמואל שכתוב עליהם שלא הלכו בדרכי אביהם, מובא בספרים שייתכן שלאחר מכן חזרו בתשובה.
דעה שנייה: בימי יהורם בן אחאב
רש"י מביא ביאור נוסף, שהנבואה נאמרה באותן שבע שנים שעליהן אמר אלישע "כי קרא ה' לרעב", בימי יהורם בן אחאב. לפי זה מדובר בתקופה מאוחרת הרבה יותר. באותן שנים היו ארבע שנים של ארבעה מיני ארבה, ועוד שלוש שנים שנעצרו בהן הגשמים, סך הכול שבע שנים. ומדוע נקבע שזו התקופה? משום שכאן מדובר על רעב ועל ארבה, ואף שם מצאנו רעב, ולכן משייכים את זה לזה.
דעה שלישית: בימי מנשה
רש"י מביא דעה נוספת בשם הלכות גדולות, וכן מובא בסדר עולם, שיואל ונחום וחבקוק היו בימי מנשה. שוב מדובר בתקופה מאוחרת הרבה יותר. ואם כן תישאל השאלה: מדוע לא נכתב בפתיחת הספר "בימי מנשה", כדרך שמצאנו בנביאים אחרים? התשובה היא שמנשה היה רשע, ולא רצה הנביא להזכיר את שמו, ולכן לא נאמר "בימי מנשה".
דעה רביעית: פתואל מלשון בתולה
בילקוט מובא: למה נקרא שמו פתואל? שהיה מסלסל בשערו כבתולה הזאת. כלומר "פתואל" כמו "בתואל", מלשון בתולה. מהי כוונת הדברים? יש מפרשים בפשטות שהוא היה נזיר, ולכן שערו היה מתארך ומסתלסל, שהרי הנזיר אינו מגלח את שערו.
אבל יש הסבר בדרך רמז, וכך מביא בספר "כפליים לתושייה" והביאו המלבי"ם. הגמרא בראש השנה כ"ו אומרת שחכמים לא ידעו מה פירוש הפסוק "סלסלה ותרוממך". לא הבינו על איזה סלסול מדובר. פעם אחת שמעו את אמתו של רבי הקדוש אומרת לאדם שהיה מהפך בשערו: עד מתי אתה מסלסל בשערך? ומכאן הבינו את משמעות הביטוי. והרי שם מדובר בתורה, ולא בשיער, אלא שהתלמידים הבינו מזה שאדם צריך להשתדל בייפוי מאמרי התורה: כשם שהמסלסל בשערו מייפה את שערו, כך "סלסלה ותרוממך" הכוונה שתסלסל את התורה ותייפה אותה. הרבה פעמים יש דרשת חז"ל שאינה מובנת איך היא מחוברת לפסוק ומניין היא נלמדת, וזו המצווה: תן לה הסבר, תן טעם, הראה כיצד הדברים נכנסים בתוך הכתובים. לפי זה מסבירים כאן: במה זכה יואל לנבואה? לפי שהיה מסלסל בשערו, כלומר שהיה מסלסל בלימוד התורה ובפסוקי התורה, לומד ומביא לכל דבר טעם ומייפה את מאמרי התורה. זהו כמובן הסבר על דרך הדרש, ואילו ההבנה הפשוטה היא שהיה נזיר.
קושיית המהרש"א
המהרש"א תמה על כל זה. הרי אמרו חז"ל שארבעה נביאים נתנבאו בפרק אחד: הושע, ישעיה, עמוס ומיכה. אם יואל היה בנו של שמואל, היה צריך להקדימו להושע ולמנותו לפניהם. ואם היה בימי מנשה, היה צריך לסדרו אחרי ישעיה, עמוס ומיכה, שהרי מנשה היה בתקופה האחרונה שלפני הגלות. ואילו בפועל אנו רואים שספר יואל אינו מוקדם ואינו מאוחר, אלא באמצע: הושע פותח, ויואל אחריו. הדבר נשאר בקושי, ועד כאן בעניין זיהויו של יואל בן פתואל.
הפנייה אל הזקנים ואל כל יושבי הארץ
שִׁמְעוּ־זֹאת֙ הַזְּקֵנִ֔ים וְהַֽאֲזִ֔ינוּ כֹּ֖ל יוֹשְׁבֵ֣י הָאָ֑רֶץ הֶהָ֤יְתָה זֹּאת֙ בִּֽימֵיכֶ֔ם וְאִ֖ם בִּימֵ֥י אֲבֹתֵיכֶֽם׃
עָלֶ֖יהָ לִבְנֵיכֶ֣ם סַפֵּ֑רוּ וּבְנֵיכֶם֙ לִבְנֵיהֶ֔ם וּבְנֵיהֶ֖ם לְד֥וֹר אַחֵֽר׃
הנביא פונה ושואל: האם היה דבר כזה בימיכם או בימי אבותיכם? ועל מה הוא שואל? על מכת ארבה קשה ונוראה שעתידה לפקוד את הארץ, והוא מודיע עליה מראש בנבואה.
מדוע פותח בזקנים? משום שהם המכירים את ההיסטוריה יותר מכולם. בן מאה, בן מאה ועשר, הוא מכיר את ההיסטוריה היטב. "זקניך ויאמרו לך" - הזקנים הם היודעים ומכירים את העבר. לכן אליהם פונה: ההייתה זאת בימיכם? זו ה"א התמיהה.
המלבי"ם מבאר את חלוקת הפסוק: "שמעו זאת הזקנים" - אתם, שמרוב ימיכם זוכרים את ההיסטוריה, האם זכורה לכם גזירה כזאת? וזהו מה שאומר כנגדם "ההייתה זאת בימיכם". "והאזינו כל יושבי הארץ" - וכנגדם אומר "עליה לבניכם ספרו ובניכם לבניהם ובניהם לדור אחר", שהם יעבירו את הדבר המפליא הזה בקבלה מדור לדור עד לדורות האחרונים.
ומהו ההבדל בין שמיעה להאזנה? כבר ראינו בהושע ששמיעה היא השלב שאחרי האזנה. כאשר מדובר בשני עניינים שונים, את העניין החשוב נוקט הכתוב בלשון שמיעה, ואת העניין המשני, שהוא פחות חשוב, נוקט בלשון האזנה.
ארבעת מיני הארבה
יֶ֤תֶר הַגָּזָם֙ אָכַ֣ל הָאַרְבֶּ֔ה וְיֶ֥תֶר הָאַרְבֶּ֖ה אָכַ֣ל הַיָּ֑לֶק וְיֶ֣תֶר הַיֶּ֔לֶק אָכַ֖ל הֶחָסִֽיל׃
אומר רש"י: מיני גובאי הם, כלומר מיני ארבה, והוא מתנבא עליהם שיבואו ויכלו את כל פרי העץ ואת ירק השדה, כפי שנראה בהמשך בפירוט הצרה ובנזק שיגרום.
ומהו "בימי אבותיכם"? היה לנו ארבה חריג אחד, לא סטנדרטי, והוא הארבה שבימי משה. וכבר רש"י בחומש עומד על קושי: על הארבה שבמצרים נאמר "לפניו לא היה כן ואחריו לא יהיה כן", וכאן נאמר על ארבה שבימי יואל שלא היה כמותו מעולם. והרי אלו פסוקים סותרים: אם אחרי ארבה מצרים לא יהיה עוד כמוהו, אי אפשר לומר על ארבה מאוחר שלפניו לא היה כמוהו. על כורחך שלכל אחד מן המינים הייתה מעלה שאין בחברו: ארבה מצרים היה ייחודי מבחינה אחת, וארבה יואל ייחודי מבחינה אחרת.
רש"י מסביר בחומש: למדנו שהיה כבד הארבה של יואל משל משה, לפי שארבה יואל היה על ידי מינים הרבה - גזם, ארבה, ילק וחסיל - ואילו של משה לא היה אלא מין אחד, וכמוהו לא היה ולא יהיה. הרא"ם מבאר את הדברים: מבחינת הריבוי והכמות לא היה ולא יהיה כארבה של משה, כמות אדירה כל כך. אבל מבחינת ריבוי המינים לא היה כארבה של יואל. כלומר, בימי משה היו מיליארדים, ובימי יואל מיליונים, אלא שריבוי המינים בימי יואל היה גדול יותר.
הדבר יוצר קושי, וכפי ששואל הרמב"ן וכפי שמקשה כאן הרד"ק: כיצד אתה אומר שבימי משה היה רק מין אחד, והרי בתהילים נאמר "ויתן לחסיל יבולם" ו"וילק ואין מספר", הרי שדוד מתאר במכת מצרים גם ארבה, גם חסיל וגם ילק. ומתרץ הרד"ק: הארבה היה העיקר, ושני המינים האחרים באו רק כשושבינים לחתונה. הארבה בא בכמות הגדולה ביותר, ונתווספו אליו מעט ילק ומעט חסיל, ולכן לא נזכר בתורה אלא ארבה בלבד. לסיכום: ארבה של משה גדול יותר בכמות, ואף שהיו בו שני מינים נוספים היו שוליים; ארבה של יואל לא היה בכמות גדולה כל כך, אך היה ייחודי בריבוי מיניו.
ועוד שוני יש כאן: במצרים בא הכול כאחד, ואילו כאן באו ארבעה מינים זה אחר זה. בא המין הראשון וחיסל; מה שהשאיר - בא בשנה השנייה המין השני; מה שהשאיר - בשנה השלישית השלישי; ומה שנותר - בשנה הרביעית הרביעי, שחיסל את הכול. נמצא שלא זו בלבד שהיו מינים רבים יותר, אלא שגם באו בנפרד, כל חלק וחלק בפני עצמו.
ומהם השמות הללו? מסביר הרד"ק, וכן האבן עזרא: "גזם" - שהוא גוזם וגוזז את התבואה. "ארבה" - שהוא המרובה שבכל המינים, הסוג הנפוץ והמוכר. "ילק" - שהיה לוקק ולוחך את העשב. "חסיל" - שהיה כורת ומחסל את הכול, ולכן הוא מופיע בסוף: הוא עשה את החיסול הטוטאלי ולא הותיר מאומה.
הקיצו שיכורים
הָקִ֤יצוּ שִׁכּוֹרִים֙ וּבְכ֔וּ וְהֵילִ֖לוּ כׇּל־שֹׁ֣תֵי יָ֑יִן עַל־עָסִ֕יס כִּ֥י נִכְרַ֖ת מִפִּיכֶֽם׃
אותם הרגילים להשתכר ביין - אומר להם הנביא: התעוררו משנתכם ובכו יומם ולילה, שהרי הארבה העומד לבוא יחסל הכול, ואתם אמורים להיות מודאגים: מניין נעשה יין? "והילילו" הוא מלשון יללה וקינה.
המלבי"m מדייק: "הקיצו שיכורים" - אתם השקועים תמיד בתרדמת השכרות, הקיצו מתרדמת היין ובכו. "והילילו כל שותי יין" - אלה שאינם שיכורים ממש, אלא רק רגילים בשתייה. יש שיכור כלוט בכ"ף וטי"ת, שיכור גמור, ויש שיכור קלות, שיכור קליל; בתחילה פנה אל השיכורים ממש, ואחר כך אל שותי היין, השותים לשם הנאה ועדיין לא הגיעו לדרגת שכרות. גם להם הוא אומר: הילילו על עסיס כי נכרת מפיכם.
ומהו העסיס? משקה היוצא על ידי כתישה ומעיכה. הלשון היא מעניין "ועסותם רשעים", מלשון עיסה ודריכה. אותו עיסוי ומעיכה שעושים לענבים כדי להוציא מהם את המיץ - זהו עסיס. וכעת אין יותר דריכת ענבים להפיק את יינם.
כי גוי עלה על ארצי
כִּי־גוֹי֙ עָלָ֣ה עַל־אַרְצִ֔י עָצ֖וּם וְאֵ֣ין מִסְפָּ֑ר שִׁנָּיו֙ שִׁנֵּ֣י אַרְיֵ֔ה וּֽמְתַלְּע֥וֹת לָבִ֖יא לֽוֹ׃
כל הביטויים כאן הם מטאפורות המאדירות בדרך משל את הארבה העומד לבוא. ראשית הוא קורא לו "גוי". אומר הרד"ק: כל קיבוץ מן החי ייקרא גוי, כלומר אוסף של בעלי חיים נקרא גוי. וראיה לכך מן הכתוב במשלי "הנמלים עם לא עז", "שפנים עם לא עצום" - הרי שקבוצה גדולה של בעלי חיים נקראת עם או גוי. והמלבי"ם מוסיף טעם: משום שהם מתחברים יחד כאומה, אינם מתערבים עם אחרים אלא מהווים קבוצה מאוחדת בפני עצמה, ולכן נקראים גוי.
"עצום ואין מספר" - "עצום" מצד הכוח, שיש להם עוצמה גדולה; "ואין מספר" מצד הריבוי. גם בעלי כוח עצום וגם באים בריבוי גדול. "שיניו שיני אריה" - כוח בשיניו ככוחו של אריה. "ומתלעות לביא לו" - ומה ההבדל בין שיניים למתלעות, הרי גם מתלעות הן שיניים? אלא שהשיניים החותכות נקראות "שיניו", והמתלעות הן השיניים הגסות והגדולות, הטוחנות. והלביא גדול מן האריה, כדברי הרד"ק, ולכן בא להעצים את המתלעות שהן גדולות מן השיניים. ועיקר הרעיון, אומר המלבי"ם, שהוא ישחית את הכול: בא ברוב עוצמה, ברוב כמות, ובשיניים חדות וקשות.
שם גפני לשמה
שָׂ֤ם גַּפְנִי֙ לְשַׁמָּ֔ה וּתְאֵנָתִ֖י לִקְצָפָ֑ה חָשֹׂ֤ף חֲשָׂפָהּ֙ וְהִשְׁלִ֔יךְ הִלְבִּ֖ינוּ שָׂרִיגֶֽיהָ׃
"שם גפני" - לשון עבר במקום עתיד, וכן לעיל "יתר הגזם אכל הארבה", שהיה מקום לומר "יאכל". הטעם לכך ראינו בספרים הקודמים: הנביאים רואים את הדברים לנגד עיניהם כאילו כבר קרו. עבורנו, החיים בעולם המעשה, הדבר עדיין עתידי, אבל הנביא כבר ראה במחזה את הארבה אוכל ומחסל, ולכן מדבר בלשון עבר.
הרד"ק מביא הסבר נוסף: אין אלו דברי הנביא כדובר, אלא הנביא שם את הדברים בפי העם. כלומר, כך יצעקו העם ויאמרו כשיבוא הארבה: "שם גפני לשמה" - הארבה עשה שממה מגפנינו. לפי הביאור הראשון הנביא הוא האומר שהקב"ה שם את הגפן לשמה על ידי הארבה, ולפי הפירוש השני הנביא מתאר מה יאמרו יושבי הארץ.
"ותאנתי לקצפה" - אומר הרד"ק: לזעם ולמארה, ותרגום יונתן: למפח נפש. ויש מפרשים "לקצפה" מלשון קליפה, כמו "קצף על פני המים", שהארבה מסיר את קליפת העץ ואוכל אף אותה, שהרי ידוע שהארבה לא רק אוכל את הפירות אלא גם מזיק לעצים עצמם. לפי הפירוש הראשון "קצפה" מלשון קצף וזעם, דבר המעורר קצף; ולפי השני זו הקליפה החופה את העץ, כשם שהקצף חופה את פני המים.
"חשוף חשפה והשליך" - את התאנה והגפן, שהשליך את הקליפה וחשף וגילה את הענף עצמו. וכתוצאה מכך "הלבינו שריגיה": השריגים שעד עתה היה עליהם ציפוי הקליפה החומה, האדומה או הירוקה, משהוסרה הקליפה נראה הענף הלבן.
הביטוי "הלבינו" הוא ביטוי משונה מעט, וכל המפרשים מסבירים שהוא פועל עומד. פועל יוצא הוא כשאדם מלבין דבר אחר - הלבינו את הבגדים, הלבין הון. וכאן קשה לפרש שהשריגים הלבינו משהו אחר, ולכן מפרשים "הלבינו" כמו "לבנו". אומר המלבי"ם: כיוון שאין ביטוי אחר, משתמש הכתוב בביטוי זה, וכיוצא בו "כשלג ילבינו", שהיה ראוי לומר "כשלג לבנו", אלא שזה פועל עומד במובן של התלבנות, ולא פועל יוצא הפועל על זולתו.
אלי כבתולה חגורת שק
אֱלִ֕י כִּבְתוּלָ֥ה חֲגֻרַת־שַׂ֖ק עַל־בַּ֥עַל נְעוּרֶֽיהָ׃
"אלי" הוא לשון קינה, כמו "אללי", ותרגום יונתן מתרגם "אליה". הרד"ק מבאר שזו פנייה לכנסת ישראל: קונני על הרעה ועשי אבל גדול כבתולה חגורת שק על בעל נעוריה.
הביטוי מוכר לנו מן הקינות, ונסביר אותו. בתולה הנישאת לבחור - שניהם עדיין צעירים, ובעודם צעירים יש להם רוב שמחה זה בזה, תמימות, עדיין לא הספיקו להתקוטט, עדיין יש התלהבות וחשק ורצון זה בזה. ומתוך רוב שמחתם זה בזה, פתאום השם ירחם נפטר בדמי ימיו. כמה גדולים קינתה וצערה של אותה אישה. אבלותה גדולה, והיא חוגרת שק תחת העדיים שהיו לה: לרגל שמחת הנישואין הייתה לה שמלה מפוארת, וכעת חוגרת שק. וזהו שאומר לה: אלי, קונני כבתולה חגורת שק על בעל נעוריה.
הדימוי המליצי של המלבי"ם
המלבי"ם מעמיק כאן ומבאר שהנביא מדבר בדרך מליצה, ואין זו פנייה לכנסת ישראל אלא תיאור שהגפן והתאנה שלקו הן המקוננות. הגפן כביכול אומרת לשיכורים שעליהם לבכות, לפי שגוי עלה על ארצה ושם את הגפן לשמה, והגפן והתאנה שנשחתו פונות אל העם ומורות להם כמה עליהם לקונן ולילל.
ומדוע מתואר הדבר כבתולה חגורת שק? שהרי הארבה אכל והשחית את ענפי הגפן והתאנה, ולא נשאר אלא הגזע. והנה דרכם הייתה, כשהוסרה קליפת הגזע, לעשות לו חיתול ולעטוף אותו בשק כדי לחממו, שלא יצטנן, כדי שימשיך ויצמיח ענפים חדשים. זהו "חגורת שק".
ומדוע "בתולה"? שים לב שהביטוי "בתולה" נאמר גם על אילן: אילן שלא נקצץ מימיו נקרא בתולה, כמו שאומרת הגמרא בנידה "שלוש בתולות הן", ובכללן בתולת שקמה - והשקמה אילן היא, ונקראת בתולה על שלא נקצצה מימיה. נמצא שהנביא מתאר את הגפן שמעולם לא נקצצה כבתולה, והענפים שנקצצו ממנה הם ה"בעל", לפי שהם מעל גוף הגפן ומעל הגזע. והבתולה, היינו הגזע שבתחתית, חגורת שק על ה"בעל" שנקצץ ונפל - הענפים שהיו מעליה. גוי עלה על ארצה והשחית את הגפן ואת התאנה, והיא חגורת שק כדי שתצמיח מחדש ענפים ותיתן פריה. וזהו, אומר המלבי"ם, דימוי מליצי נפלא מאוד.
הוכרת מנחה ונסך
הׇכְרַ֥ת מִנְחָ֛ה וָנֶ֖סֶךְ מִבֵּ֣ית יְהֹוָ֑ה אָֽבְלוּ֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים מְשָׁרְתֵ֖י יְהֹוָֽה׃
"הוכרת" כמו "נכרת", והה"א מנוקדת, אומר רש"י, בחטף קמץ, כמו "וחית השדה השלמה לך". כלומר המנחה והנסך נכרתו מבית השם. לבית המקדש היו מביאים מנחות ונסכים, שהם גידולי קרקע, וכשבא הארבה וחיסל הכול - ממילא אין גם לבית המקדש. וכדברי הרד"ק: אם פסקו מהם הדגן והתירוש, ממה יביאו מנחה ונסך? אין להם מה לאכול ולשתות, אז מניין יביאו מנחות ונסכים, שהנסך הוא יין, לבית השם?
"אבלו הכהנים" - לפי הפשט, משום שהכהנים היו אוכלים משולחן גבוה, מן הקרבנות, ואם פסקו הקרבנות ממילא הכהנים אבלים. אבל המלבי"ם מבאר שאין האבל על מזונם, אלא הכהנים מקוננים על עצם הדבר שנכרתה מנחה ונסך מבית השם: אין קמח למנחות ואין יין ושמן לנסכים. הכהן הוא הנמצא בבית השם, והוא זה שכואב את חסרון הקרבנות, ולכן הוא מתאבל וכואב על שיממון ההיכל שאין בו קרבנות.
ועניין דקדוקי: הרד"ק עומד על הלשון "הוכרת מנחה". הרי "מנחה" לשון נקבה, ולכאורה היה צריך לומר "הוכרתה מנחה". ומבאר הרד"ק, וזה תקף בהרבה מקומות דומים, שלשון הזכר נופלת על העניין: הקרבן הוכרת, ובכלל הקרבן יש מנחה ויש נסך, ולא על המנחה עצמה נאמר "הוכרת", שאז היה צריך לומר "הוכרתה".
שודד שדה
שֻׁדַּ֣ד שָׂדֶ֔ה אָבְלָ֖ה אֲדָמָ֑ה כִּ֚י שֻׁדַּ֣ד דָּגָ֔ן הוֹבִ֥ישׁ תִּיר֖וֹשׁ אֻמְלַ֥ל יִצְהָֽר׃
הנביא מתבטא בלשון מליצית ומתאר את גודל הצרה שתבוא בעקבות הארבה: נשחתה ושוממה האדמה ואין בה פירות. "הוביש תירוש" - תרגום יונתן: יבישו גופניא, כלומר יבש. והביטוי "הוביש", שנראה אותו גם בהמשך, ניתן להסבר בשתי משמעויות: לשון התייבשות ולשון בושה, ושני הפירושים רלוונטיים. הרד"ק בפירוש הראשון מבאר שנאכלו הענפים והתירוש התייבש, ובפירוש השני מבאר מלשון בושת: כבודו של הגפן בכך שהוא נותן פירותיו, וכשפסקו הפירות הוא כמתבייש במציאות שאין לו מה להעניק ומה לתת. וכן מסביר המלבי"ם שהוא מעניין בושת.
"אומלל יצהר" - "אומלל" פירושו כריתה, וביטוי זה מופיע פעמים רבות בתנ"ך. המקום המובהק ביותר הוא דברי דוד המלך בהלל, "בשם ה' כי אמילם", שהוא מלשון מילה, כריתה: אכרות אותם. כך גם כאן, היצהר, שהוא השמן והזיתים, אומלל, כלומר נכרת. וכבר דיברנו על כך שהנמלה נקראת נמלה מפני שמלה: כשהיא לוקחת גרגיר חיטה וטומנת אותו באדמה, היה אמור הגרגיר לצמוח. מדוע אינו צומח? משום שבגרגיר החיטה, וכן בכל מיני ירקות וקטניות שמצמיחים, מתחיל לצאת מין צ'ופצ'יק קטן שממנו צומח, והוא הנבט. את החלק הזה הנמלה מכריתה וחותכת, ומשחתכה אותו שוב אינו צומח. נמצא שיש כאן בחינה של הכרתה, ו"אומלל" מלשון הכרתה.
סדר ההקבלות במלבי"ם
הֹבִ֣ישׁוּ אִכָּרִ֗ים הֵילִ֙ילוּ֙ כֹּֽרְמִ֔ים עַל־חִטָּ֖ה וְעַל־שְׂעֹרָ֑ה כִּ֥י אָבַ֖ד קְצִ֥יר שָׂדֶֽה׃
המלבי"ם מראה כאן הקבלה מדוקדקת. כנגד "הוכרת מנחה" נאמר "שודד שדה", שהשדה הוא ביטוי לתבואה ושם גדלים החיטים למנחות, ואם שודד השדה אי אפשר לגדל חיטים למנחות. וכנגד "הוכרת נסך" נאמר "אבלה אדמה", שעל גבי האדמה מגדלים את הגפנים לנסכים. וכנגד "שודד שדה" - "כי שודד דגן", שהדגן גדל בשדה. וכנגד "אבלה אדמה" - "כי הוביש תירוש ואומלל יצהר", שהם היין והשמן לנסכים.
ובפסוק שלאחריו: כנגד "שודד דגן" נאמר "הובישו איכרים", שהם העובדים בשדות התבואה. וכנגד "הוביש תירוש" נאמר "הילילו כורמים", העובדים בכרם, וכרם הוא גם כרם יין וגם כרם זית. וכנגד "הובישו איכרים על חיטה ועל שעורה" נאמר "כי אבד קציר שדה", שהם שאר מיני תבואה וקטניות הגדלים בשדה, שהם עבודת האיכרים, וגם הם אבדו. וכנגד "הילילו כורמים" בא הפסוק הבא על הגפן והתאנה.
"הובישו" - הרד"ק מבאר שיש כאן כעין ציווי: הובישו איכרים, תתביישו, ראוי לכם שתבושו, לפי שטרחתכם בשדה הייתה לריק. אדם שהתאמץ וטרח ולא ראה שום תוצאה - הדבר גורם לו בושה. וכן "הילילו כורמים", עובדי הכרמים הטורחים לשווא ואינם רואים תוצאות, שהרי לא גדל מאומה.
הגפן הובישה והתאנה אומללה
הַגֶּ֣פֶן הוֹבִ֔ישָׁה וְהַתְּאֵנָ֖ה אֻמְלָ֑לָה רִמּ֞וֹן גַּם־תָּמָ֣ר וְתַפּ֗וּחַ כׇּל־עֲצֵ֤י הַשָּׂדֶה֙ יָבֵ֔שׁוּ כִּי־הֹבִ֥ישׁ שָׂשׂ֖וֹן מִן־בְּנֵ֥י אָדָֽם׃
גם כאן שני ביאורים ב"הובישה": או מלשון יבשות, כתרגום יונתן "יבישו גופניא", או מעניין בושת, שהגפן שאינה יכולה לתת פירותיה מתביישת. "כי הוביש ששון מן בני אדם" - אומר הרד"ק: הפירות והתבואות הם ששונם של בני אדם, וכשאין פירות ותבואות נפסקו הששון והשמחה; או גם כאן מלשון בושת, כאילו נתבייש הששון ואין ששון ושמחה אצל בני האדם.
אומר המלבי"ם: אלו העוסקים בנטיעת הכרמים היו נוטעים כל מיני עצי פרי, וכולם נשחתו. וכאן מונה הנביא את שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל: חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון ותמר. וחסר לנו זית, אלא שהזית הרי הוא בכלל הכרם. ומה שהוסיף כאן במיני האילנות את התפוח, לפי שעץ התפוח הוא החשוב שבשאר מיני האילנות. והתפוח שמדברים עליו תמיד חז"ל אינו התפוח האירופאי, אלא האתרוג, וכך אומרים תוספות שכשכתוב תפוח הכוונה אתרוג. וזו גם הדעה היחידה האומרת שעץ הדעת שאכל ממנו אדם הראשון תפוח היה, כלומר במובן של אתרוג.
ולגבי העובדים במיני האדמה נאמר "אבד קציר שדה", לכלול בזה את כל מיני השדה הנקצרים. והנה, אומר המלבי"ם, דרכם הייתה לשמוח בעץ ובפרי העץ. וכבר דיברנו על כך בעבר, שהקדמונים מביאים על מנהג הריקוד עם ארבעת המינים בסוכות, שכך היה דרכם מקדם: בעת הקציר היו עושים שמחה, ובעת הבציר היו עושים שמחה, והיה דרכם לרקוד עם מינים מגידולי האדמה להרבות שמחה. ומעין זה תיקנה לנו התורה את נענוע ארבעת המינים, "ושמחתם לפני ה' אלוהיכם", לשמוח לפני השם שמחה גדולה, שהרי חג הסוכות הוא חג האסיף, ושמחתם הייתה באספם הכול לבתיהם. נמצא שהיו רגילים לשמוח בעת אסיף הפירות והתבואה, וכעת שאבד הכול, הגפן הובישה והתאנה אומללה, הוביש ששון מבני אדם: אין במה לשמוח, היה דרכם לעשות ריקודים ושמחה, וכעת אין להם במה.
ומדייק המלבי"ם: לגבי הגפן נאמר "הובישה" ולגבי התאנה "אומללה", ומה ההבדל? הגפן, אף אם קצצוה מן השורשים, תצמח שוב. ידוע שהגפן מרבה לצמוח: אתה לוקח ענף ושם אותו באדמה והוא משריש, והגפן ממהרת לצמוח. לא כן התאנה, שאם קצצוה אינה צומחת שנית. לכן בגפן נאמר "הובישה", שרק התייבשה, ואילו בתאנה נאמר "אומללה", שנכרתה לחלוטין, שהרי "אומלל" במובן של נכרת, כמו שראינו בפסוק י' "אומלל יצהר".
לסיכום:
פתחנו בזיהויו העלום של יואל בן פתואל, שהאבן עזרא אמר עליו שאין לנו דרך לדעת את דורו, וראינו את הדעות השונות: בן שמואל הנביא שפיתה לאל בתפילתו, או בימי יהורם בן אחאב בשבע שנות הרעב, או בימי מנשה שלא הוזכר שמו מפני רשעו, ואת הדרשה שהיה מסלסל בשערו - כפשוטו נזיר, וכרמז מסלסל ומייפה במאמרי התורה, "סלסלה ותרוממך". משם עברנו לנבואת מכת הארבה: הנביא פונה אל הזקנים שיעידו מזיכרונם ואל כל יושבי הארץ שיספרו לדורות, ומתאר ארבעה מיני ארבה הבאים זה אחר זה - גזם, ארבה, ילק וחסיל - שייחודם בריבוי המינים לעומת ארבה מצרים שייחודו בריבוי הכמות. הארבה מתואר כגוי עצום ואין מספר, בעל שיני אריה ומתלעות לביא, המחריב גפן ותאנה ומלבין את שריגיהן; והגפן והתאנה עצמן, בדימוי המליצי הנפלא של המלבי"ם, הן כבתולה חגורת שק על בעל נעוריה - הגזע שלא נקצץ מימיו, חגור בשק כדי שיצמיח שוב את ענפיו שנכרתו. ומכאן והלאה משתרעת הצרה על כל המעגלים: נכרתו מנחה ונסך והכהנים אבלים על שיממון ההיכל, שודד השדה ואבלה האדמה, הובישו איכרים והילילו כורמים, ויבשו כל עצי השדה - עד ש"הוביש ששון מן בני אדם", שנפסקה השמחה שהיו רגילים בה בעת הקציר והאסיף.