מנה מנה תקל ופרסין, ואז בזה הובן שמנה השם את מלכותו ונשקלה ונמצאה חסרה, ובה בליליא קטיל בלשצר. כך מסיים שם הפרק. זאת אומרת עוד באותו הלילה באו אנשי, באו המדיים והם כבשו את בבל. באותו לילה שבו הוציא את כלי המקדש כדי לשתות בהם, כי היה בטוח שעם ישראל כבר לא יגאלו, מכיוון שעל פי החשבון שלו כבר מלאו לחורבות בבל 70 שנה וגאולה כבר לא תהיה, באותו הלילה נלכדה בבל.
אז זה מה שהוא אומר, בחומם אשית משתיהם. בחומם הכוונה המשתה שלהם, כאשר הם היו בחמימות המשתה, כשבן אדם שותה הוא מתחמם מהאלכוהול, אז בחומם אשית משתיהם, אני אעשה את המשתה שלהם שיהפך להם ממשתה של שמחה לאבל. וזה מה שהוא אומר, והשכרתים למען יעלוזו. יהיה להם הזמן הזה זמן של פחד גדול, כמו שכתוב אדין בלשצר שגיא מתבהל וזיווהי שנו עלוהי. ואז בלשצר נבהל ביותר וזיו פניו השתנה ורברבנוהי משתבשין, הכוונה והגדולים שלו לא ידעו לתת לו עצה אלא השתבשו.
והשכרתים למען יעלוזו, דהיינו אני אעשה אותם כשיכורים. ומה זה למען יעלוזו? למען זה הכוונה בשל. בשל יעלוזו. כיוון שהיו עליזים ושמחים כשהיו שותים מכלי בית המקדש, אומר השם אני אעשה אותם כשיכורים והם ישנו שנת עולם, הם לא יקיצו. דהיינו השיכור שהולך לישון, שלב מסוים מקיץ, אבל הוא אומר אצלם אני אעשה שיהיה להם כזאת שכרות, והשכרתים למען יעלוזו, בגלל שעלזו עם כלי בית המקדש, וישנו שנת עולם ולא יקיצו. שמה השינה לא תהיה כשנת השיכור, אלא זאת תהיה שנת עולם שממנה לא יקיצו לעולם.
עוד הסבר מביא הרד"ק בשם רבנו יונה, שהוא מסביר מה זה למען יעלוזו. הוא מסביר יעלוזו יתחוללו וירעדו. מלשון ערבי הוא מביא שזה המשמעות. כוונת הדברים שלפעמים כמו אדם שהוא חולה, אז רגע לפני המוות נראה כאילו שוחק. כמו שכתוב רעתכי אז תעלוזי. באה הרעה ואז הוא נראה כשוחק ומת. ואז כאן גם כן הוא מסביר שפה יהיה להם רעה כזאת שלרגע אחד יראו כשוחקים ולאחר מכן תהיה זאת המיתה שלהם.
היונתן מסביר, תיתי עליהון עקא ויהון דמיין לרוויא, יהיו דומים לשיכור, בדיל דלא יהון תקיפין, כדי שלא יהיה להם את הכוח להילחם, וימותון מותא תניינא ולא יחון לעלמא דאתי. הם ימותו מיתה שנייה, לא רק בעולם הזה אלא מיתתם תהיה גם כן שלא יחיו לעולם הבא. המצודת דוד מסביר שפה זה בעצם מבטא את מה שיבוא על בלשצר. והוא אומר אני אסובב שהמשתה שלהם יהיה בזמן החום. מה זה בחומם אשית את משתיהם? לפי מה שהסברנו עכשיו, הכוונה שהמשתה יביא אותם להתחממות. אבל הוא מסביר שהקדוש ברוך הוא כביכול זימן את המשתה בעת החום. כשבן אדם חם לו, הוא שותה הרבה. ואז הדבר הזה יגרום שהם בעצם ישתו הרבה וישתכרו מעבר למה שהיה אמור להיות על פי הטבע. ואז על ידי זה ישנו שנת עולם.
אורידם ככרים לטבוח, כאילים עם עתודים. אני אוריד אותם כמו כרים, כרים זה כבשים. כן, לבשו כרים הצאן. או יש תרגום יונתן אומר כתורין, הכוונה היא בני יונה. כאילים עם עתודים, שהם מובלים לטבח. וזה מתאר את המצב שהפרסים חזרו והרגו את השרים ואת הגיבורים, כמו שמסביר המלבי"ם.
איך נלכדה ששך ותיתפש תהילת כל הארץ, איך היתה לשמה בבל בגויים. איך נלכדה ששך? ששך זה בבל באתב"ש. אז איך נלכדה ששך, הכוונה איך נלכדה בבל? זאת שהייתה תהילת כל הארץ, איך היא נתפסה? איך הייתה לשמה בבל בגויים? אז שתי שאלות. שאלה אחת, איך נלכדה ונכבשה? שזה דבר מעל הטבע. דבר שני, איך ייתכן שלאחר שנלכדה ונתפסה נהייתה שממה? כל הגויים היו מגיעים אליה כדי לסחור בה, היו נכנעים תחתיה, וכעת היא נתבטלה ונהייתה לשוממה.
עלה על בבל הים, בהמון גליו נכסתה. עוד פעם הים פה זה מטאפורה. עלה על בבל הים, הכוונה חיל גדול כים עלה על בבל. ואז בהמון גליו נכסתה. אומר המלבי"ם שפה יש פה ביטוי לשלוש פעמים שהבבל באה לידי חורבן וכבישה. היו עריה לשמה, ארץ ציה וערבה, ארץ לא ישב בהן כל איש ולא יעבור בהן בן אדם. עריה היו שוממים, ארץ ציה הכוונה מקום יבש, וערבה, ערבה הכוונה כמו מדבר, לא ישב בהן כל איש ולא יעבור בהן בן אדם. והמלבי"ם כבר הסביר לנו לאל שאיש הכוונה יש. יש הכוונה היא כל מיני בעלי חיים. ולא יעבור בה בן אדם, ובן אדם אפילו לעבור בדרך מקרה לא יעבור דרך שם.
ופקדתי על בל בבבל, והוצאתי את בלעו מפיו, ולא ינהרו אליו עוד גויים, גם חומת בבל נפלה. ופקדתי על בל בבבל. אני אפקוד על בל, בל זה היה אלוה של בבל. הם היו עובדים בבבל את בל. ואני אפקוד שישברו אותו, וישאו את הזהב שלו, כן? את הזהב שלו יקחו כדי להשתמש איתו לצורכם. וזה הביזיון הכי גדול, שאתה היה לך אלוה ואת האלוה הזה לקחו את הזהב שלו כדי לעשות ממנו כלים, לעשות ממנו תכשיטים. אז בזה יהיה ביזיון גדול, לכן הוא אומר שיהיה הפקידה על בבל שישאו את זהבו, יקחו וישתמשו איתו בתור חומר גלם, ישאו את זהבו. בל, אנחנו רואים שהייתה עוד נבואה שגם בה יש ביטוי לנפילה של בל, כרע בל קרס נבו, שגם שמה הכוונה אליל שהיה להם שם לבבל, ובבל נקראת בבל על שם האליל הזה שהיה בל. יש אומרים שזה קשור גם כן לירח בול. יש אומרים שזה קשור גם כן על שם אותו האליל.
והוצאתי את בלעו מפיו. על מה זה מדבר? מסביר הרד"ק שזה בדרך משל, שהיו מביאים מנחות לאליל, לאלוה. לא שהוא באמת היה אוכל את זה, אבל על כל פנים היו מגישים לו מנחות. אגב שתדעו שהיו כאלה שהיה להם אלילים מאבן, ואז הם היו מקרבים את השתייה אל הפה שלו, ורואים בכד מהזכוכית איך המים הולכים ונחסרים והוא שותה את זה. והעם היה לו תמימות, הוא היה חושב שהאלוה שתה. אבל מה בעצם היה? האליל מאבן הוא סופג, זה הייתה אבן סופגת. עכשיו כשאתה מניח משהו נוזלי לידו, הוא מיד סופח אליו את המים, כמו ספוג, שאתה מניח על משהו נוזלי הוא מיד סופג. ואז הם היו חושבים שבאמת כביכול הוא שותה. על כל פנים, הביטוי כאן הוא בדרך משל. כביכול את כל המנחות שהאכילו אותו, את הכל כעת הוא יפלוט, את הכל הוא יקיא. והוצאתי את בלעו מפיו.
ולא ינהרו אליו עוד גויים, הכוונה היא הגויים היו רצים אליו. ינהרו זה מלשון מרוצה, כמו שהנהר נקרא נהר כי הוא שוטף. אז אם כן לנהור הכוונה היא ללכת במרוצה. אז לא ינהרו אליו עוד גויים. גם חומת בבל נפלה. גם חומת בבל שהייתה חזקה, הייתה רחבה, גם היא נפלה. גם היא בסופו של דבר קרסה, וכל זה בא לבטא את הקריסה המוחלטת הרב מערכתית של בבל. עולה בדעתי כעת להסביר שמה שכתוב כאן והוצאתי את בלעו מפיו, מובא שכאשר נבוכדנצר רצה שישתחוו לצלם שהוא עשה בבקעת דורא, אז הוא לקח ושם שמה את הציץ בתוך הפה של הפסל, ועל ידי זה הפסל היה אומר אנוכי ולא יהיה לך. ועל ידי זה היו בטוחים שהנה זה זה זה האלוה מדבר מפיו. כתוב שמה שדניאל אמר לו שהוא רוצה לנשק את הפסל ישירות, פה אל פה. הוא ארגן לו מנופי אבי עד הפסל למעלה, עד הפה שלו ממש. ואז הוא ניגש באמת עם הפה שלו כאילו לנשק אותו, שלף לו משמה את הציץ, והפסל קרס. וזה מה שאומרים, ופקדתי על בל בבבל והוצאתי את בלעו מפיו. הוצאתי את בלעו מפיו אפשר להסביר, כך עולה בדעתי כעת, שהכוונה היא על אותו עניין שהוציא את בלעו, את הציץ שהוא בלע בפה, את זה הוציא מפיו, ומכוח זה כרע בל קרס נבו. אפילו שבעצם לפי מה שמסתבר זה מדבר פה על שתי תקופות שונות, אבל על כל פנים העניין הזה ייתכן מאוד והוא רמוז כאן בכתובים.
דניאל. צאו מתוכה עמי ומלטו איש את נפשו מחרון אף השם. צאו מתוכה עמי, עם ישראל כעת הקדוש ברוך הוא אומר להם הגיע הזמן של הגאולה, שהנה אנחנו יודעים שדריווש וכורש נתנו את האפשרות שעם ישראל יעלו לארצם ויבנו את בית שני. אז הוא אומר צאו מתוכה עמי, מלטו איש נפשו מחרון אף השם. תמלטו את נפשו מחרון אף השם שיהיה בבבל, ועל ידי זה חלילה לא תלקו גם אתם. אז לכן קודם אתם צאו מתוכה עמי ומלטו איש את נפשו.
ופן ירך לבבכם ותיראו בשמועה הנשמעת בארץ, ובא בשנה השמועה ואחריו בשנה השמועה, וחמס בארץ ומושל על מושל. מה מה כאן ריבוי השמועות הללו? מסביר מסביר רש"י, ופן ירך לבבכם ותיראו בשמועה הנשמעת בארץ. השמועה שבלשצר נהרג, ימס לבבכם. ובא בשנה השמועה, באותה שנה תבוא שמועה נוספת שחרבה בבל. חרבה מאליה מן השמיים, כמו שכתוב והייתה בבל צבי ממלכות תפארת גאון כשדים כמהפכת אלוהים את סדום ואת עמורה. נהפכה בבל. ולאחר מכן ואחריו בשנה השמועה. אז זה השמועה השלישית. היא שמועה כבר שהיא טובה לכם. ומה השמועה? כה אמר כורש מלך פרס, מי בכם מכל עמו ויעל וכולי. הרשות שניתנה על ידי כורש ללכת ולבנות את בית המקדש. אז ואחריו בשנה השמועה, שנה לאחר מכן תבוא השמועה, ואז ומושל על מושל. דריווש המדי מלך שנה אחת, ובשנה השנייה מלך כורש הפרסי. ואז בזה מסביר הרד"ק ואומר, הוא מבשר להם שלא ייראו ולא ירך לבבם מכל השמועות הללו, מכיוון שהשמועות הללו הם קשות ביחס לבבל, אבל הם טובות ביחס לעם ישראל. ולכן הוא אומר להם פן ירך לבבכם ותיראו בשמועה הנשמעת בארץ, אל תחששו, כי הנה הגם שנעשה חמס בארץ, אבל תדעו לכם מושל יבוא על המושל הקיים, והמושל הזה ייתן לכם את הרשות לעלות ארצה ולבנות אותה.
המלבי"ם מסביר על פי אותו קו, הוא אומר שלא ירך לבבכם בשמועה הראשונה זה החורבן הראשון. ובא בשנה השמועה השנייה שהבבל תחרב שנית. כמו שראינו לפי המלבי"ם שהיא חרבה שלוש פעמים. ואחריו בשנה תבוא השמועה פעם שלישית שחרבה בבל. לפי המלבי"ם יוצא שהשמועה השלישית היא לא השמועה הטובה לנו שאנחנו עולים לארץ, אלא זה שמועה פעם שלישית על חורבנה של בבל. וחמס בארץ מושל על מושל. והחמס שיהיה בארץ הוא ימשול על המושלים. פירושו של דבר, כשיש חמס בארץ אז המושל יש לו כוח לשלוט בחמס. פירושו של דבר, הוא יכול לבטל את החמסנות, את הכוחות הרעים שמושלים במדינה. אבל אם המושל הוא חלש, אז יוצא אם כן שהחמס מושל בו. זאת אומרת כוח הרע שיש בארץ מושל על המושל. זה מה שהוא אומר, וחמס בארץ ומושל על מושל. החמס בארץ הוא יהיה יותר חזק מהמושל, הוא ימשול בו, דהיינו לא יוכל המושל להתגבר כנגד החמס שיהיה בארץ.
לכן הנה ימים באים ופקדתי על פסילי בבל וכל ארצה תבוש, וכל חלליה יפלו בתוכה. הנה ימים באים ופקדתי על פסילי בבל. לכן אני אומר לכם יבואו ימים ואני אפקוד, והפעם זה יהיה בהשגחה, לא על ידי עמים אלא זה יהיה בהשגחה מאת השם. אני אביא את הרעה, שהרעה הזאת תהיה כפי הגדרת המלבי"ם מסכים עם הטבע. עד כדי כך שירננו על בבל שמיים וארץ. מה כוונת הדברים? כשדבר קורה פה בארץ, זה כביכול על פי טבע. כשדבר קורה ונכתב בשמיים, זה אומר שזה בהשגחה. ואם אני אומר כאן וריננו על בבל שמיים וארץ, בפסוק הבא, נקרא אותו. וריננו על בבל שמיים וארץ וכל אשר בהם, כי מצפון יבואו לה השודדים נאום השם. אז פה הרעה הזאת היא תהיה בהשגחה ומסכמת בין בשמיים בין בארץ. בין על פי טבע ובין על פי ההשגחה העליונה. ועל ידי זה מצפון יבואו לה השודדים נאום השם. יבואו השודדים מצפון, מצפון יבוא דריווש עם חילו, שהם אלה השודדים. וכמו שראינו שכלפינו מצפון תיפתח הרעה, שאצלנו מצפון באו בבל והיכו אותנו, ראינו כבר לאל מידה כנגד מידה, מצפון תבוא הצרה ומפלתה של בבל.
והנה ימים באים ופקדתי על פסילי בבל וכל ארצה תבוש. כל ארצה הכוונה כל אנשי ארצה יהיה להם בושה, כיוון שהם סמכו על האלילים שלהם ועל הפסילים שלהם, והם כעת השם פוקד עליהם, אז הנה פסיליהם לא יכלו לעזור להם. וכל חלליה יפלו בתוכה. יפלו בתוכה זה תוספת על הביזיון. כי אם אתה נפלת בשדה הקרב, עוד ניחא. אבל אם נפלת בתוכה, זאת אומרת שאפילו לא יצאת להילחם. זאת אומרת שהם כצאן לטבח יובלו. זה מראה את גודל ביזיונה של בבל, שמפלתה תהיה אפילו במצב כזה שהם לא נלחמו על חייהם אלא המתינו עד שבא האויב והרג את כולם.
גם בבל לנפול חללי ישראל, גם לבבל נפלו חללי כל הארץ. נקרא עוד פסוק. פלטים מחרב, הלכו אל תעמודו, זכרו מרחוק את השם וירושלים תעלה על לבבכם. גם בבל לנפול. פירושו של דבר, היות ובבל כבר מוכנה שייפלו בה חללי ישראל וחללי כל הארץ, לכן אתם אל תיפלו למלכודת הזאת. אל תישארו שם. אתם פלטים מחרב, הלכו אל תעמודו. היות וכל מי שיישאר שם הוא מוכן לנפילה כמו שבבל נפלה, אז אני מודיע לכם, אתם עם ישראל, פלטים מחרב, אתם רוצים להיות נפלטים מן החרב ולא ליפול כמותם, אז הלכו אל תעמודו. תלכו מכאן ואל תישארו.
זכרו מרחוק את השם וירושלים תעלה על לבבכם. זכרו מרחוק את השם, הכוונה תזכרו מבבל את מה שקלקלתם, את מה שביטלתם את עבודת בית המקדש. ועל ידי זה ירושלים תעלה על לבבכם, תזכרו את ירושלים לשוב אליה. דהיינו על ידי שתזכרו מה חסרתם ומה פגמתם, אתם תחזרו במהרה לירושלים. תזכרו שהיא מתאבלת על שוממותה, וזה יביא אתכם לצאת מבבל. בושנו כי שמענו חרפה, כיסתה כלימה פנינו, כי באו זרים על מקדשי בית השם. והם אומרים בושנו כי שמענו חרפה. בושנו מסביר המלבי"ם, בושה זה מה שאדם מתבייש מעצמו. כלימה זה מה שהוא נכלם מאחרים. ולכן כתוב פה בושנו כי שמענו חרפה, כיסתה כלימה פנינו, כי בעצם יש להם שני דברים. החרפה אומר המלבי"ם, זה בגלל סיבה כלשהי. ולעומת זאת כלימה יכול להיות מאוד שיחלימו אדם בחינם, בלי שום סיבה. על זה הוא אומר, עד עכשיו בושנו, היינו בושים מאוד כי שמענו חרפה. היות והגלות והחורבן היו על המעשים הרעים שלנו. וכמו שאמרנו, חרפה זה בשביל סיבה. אז המעשים הרעים שלנו הם גלגלו את הבושה הזאת. אז בהתחלה בושנו כי שמענו חרפה, ובושנו זה אדם מתבייש מעצמו, אנחנו מתביישים מעצמנו על החרפה אשר חירפו אותנו בגלל המעשים הרעים שעשינו. בשלב השני, כיסתה כלימה פנינו. אחרי שהעוונות שלנו נתכפרו, עדיין היינו לכלימה. ומדוע? כי באו זרים על מקדשי השם. זאת אומרת הגיעו זרים, לקחו את מקדשי השם והיו מחזיקים בכלי המקדש ושותים בהם. עכשיו זה כבר כלימה. ולמה זה נקרא כלימה? מכיוון שכבר העוון שלנו התכפר. וכלימה, אם תרצו הרי רמז, כלימה כמו בלי מה. בלי שום סיבה. כלימה אמרנו זה בלי סיבה. אז עכשיו הכלימה הזאת היא ללא סיבה כי עוונותינו כבר התכפרו.
הרד"ק מסביר שהחירוף של האויבים זה היה הכלימה שלנו, מכיוון שהאויבים חירפו אותנו עד עכשיו שהקדוש ברוך הוא מבלתי יכולת להושיע את עמו. השם כביכול לא מסוגל להציל אתכם, ולכן אתם רואים אתם בגלות. והיות וכן, כעת אותה כלימה ובושה הולכת להסתיים. לכן הנה ימים באים נאום השם ופקדתי על פסיליה, ובכל ארצה יאנוק חלל. אומר השם לכן אני אפקוד על בבל, והפקידה תהיה על חילול כלי בית המקדש, כמו שדניאל ביאר את העניין, שהדבר היה על חילול כלי בית המקדש. מנה מנה תקל ופרסין, באותה יד שיצאה ורשמה בהיכלו של בלשצר. והימים באים נאום השם אפקוד על פסיליה, ובכל ארצה יאנוק חלל. ובכל ארצה יצעק החלל. רש"י אומר כשעורגים את האדם בחץ ורומח והוא גונח, כשמוציאים את הרומח אז יש את האנקה. הרד"ק מסביר שהאנקה זה יציאת הנשמה. הצעקה של יציאת הנשמה היא נקראת האנקה. ובכל ארצה יאנוק חלל. בכל ארצה החלל יאנוק על הצרה שבאה עליו.
כי תעלה בבל השמיים, וכי תבצר מרום עוזה, מאיתי יבואו שודדים לה נאום השם. כי תעלה בבל השמיים, גם אם תבנה חומות בצורות בשמיים, לא יעזור לה. וכי תבצר ותחזק מרום עוזה, תגביה למרום בבניינים חזקים ועצומים, מאיתי יבואו שודדים לה נאום השם. אומר הקדוש ברוך הוא, מאיתי, הכוונה היא אלה שיבואו, הרי לא השם יורד ונלחם, זה לא מצרים. אלא מה? מאיתי, אלה שיבואו שזה דריווש וכורש, אומר השם הם מאיתי. הם שליחים שלי להוריד את בבל גם אם תעלה לשמיים. במילים פשוטות יש כאן שליחות שתתקיים, ויהי מה. בבל לא תוכל להינצל מהגזירה הרעה הזאת.
המלבי"ם מסביר שתעלה בבל השמיים לא מדברים כאן על משהו פיזי. האמת היא שבדברי הרד"ק משתמע שזה כמו מטאפורה. גם אם יטפסו לשמיים לא יועיל להם כלום. אבל כפי שהמלבי"ם מסביר, תעלה השמיים הכוונה היא ההנהגה יכולה להיות או על ידי השגחה עליונה או על ידי הוראת המערכת. הוראת המערכת הכוונה הכוכבים, מערכות הכוכבים. אז הוא אומר גם כי תעלה בבל השמיים, גם אם יצויר שבמערכות השמיים והכוכבים תעלה בבל, דהיינו מצבה, מדרגתה יהיו גבוהים, אומר הקדוש ברוך הוא זה לא יעזור. מכיוון שהשגחת השם גוברת על הוראת הכוכבים. ולכן אומר השם, מאיתי יבואו שודדים, אני אשדד את המערכה, ואז אותה פעולה והוראת הכוכבים לא תפעל מאומה, כך שגם זה לא יהווה הצלה בשבילם.
קול זעקה מבבל, ושבר גדול מארץ כשדים. קול זעקה תישמע מבבל, דהיינו ישמעו שם זעקה על המפלה הנוראה. ושבר גדול יהיה מארץ כשדים. כי שודד השם את בבל, ואיבד ממנה קול גדול, והמו גליהם כמים רבים, ניתן שאון קולם. כי שודד השם את בבל. הקדוש ברוך הוא שודד, כמו שראינו שהכוונה היא מביא עליה שודדים, שהשודדים הללו יהרסו ויערערו אותה, כמו שנראה ביתר ביאור בהמשך. ובבל שהייתה עיר הומיה, עיר בעלת קול גדול, הומיה הכוונה קול גדול. הומה, היו שמה עם רב, ובמקום שיש עם רב אז המקום הומה. שודד השם את בבל ואיבד ממנה קול גדול. המקום הזה שהיה הומה, כמו אשר יהמו גלי הים, שאון קולם, ניתן שאון קולם, היה שאון, היה רעש, עיר חיה ותוססת, השם איבד ממנה קול גדול. אותו קול גדול יאבד ממנה, מקום שהוא שמם זה מקום שקט. זה מקום שיש בו דממה. מקום חרב זה מקום שלא נשמע שם קול. לעומת זאת עיר חיה ותוססת זה עיר שיש בה שאון. אבל כאן השם שודד את בבל, אז איבד ממנה קול גדול. והמו גליהם כמים רבים, עיר שעד עכשיו המו גליהם כמים רבים, ניתן שאון קולם, היה להם שאון רב וקולם, העיר הזאת יאבד ממנה אותו קול גדול.
וזה הסיבה, כי בא עליה על בבל שודד, ונלכדו גיבוריה, חתתה קשתותם, כי אל גמולות השם שלם ישלם. כי בא על בבל שודד, וזה מחמת שהשם אל גמולות והשם שלם ישלם. דהיינו כל מה שבבל מקבלת זה פירעון על המעשים הרעים שהם עשו. מסביר המלבי"ם שיש הבדל בין גמול לבין תשלומים. כי אל גמולות השם, שלם ישלם. מה ההבדל ביניהם? אומר המלבי"ם, הגמול זה כפי התפעלות השנאה. הכוונה היא, ככל שהבן אדם השנאה שלו יותר גדולה, פעולת התגמול שלו היא יותר גדולה. לעומת זאת תשלומים זה כפי המעשה. עכשיו כפי המעשה, יכול להיות שאתה תקבל תשלום נמוך כי המעשה הוא נמוך, המעשה הוא מועט. אבל אם יש התפעלויות של שנאה, אז הגמול יהיה הרבה הרבה יותר גדול. מכיוון שהגמול, כמו שאמרנו, הוא לא לפי המעשה אלא כפי השנאה. כך שאומר השם, כאן הם יקבלו לפי שני החשבונות הללו. הן לפי החשבון שכפי המעשה, והן כפי התפעלות השנאה. ושני החשבונות הללו יבואו לידי ביטוי בזה שהם יקבלו עונשים קשים ומלאים, כך שלמעשה הם יקבלו וישתו את כוס התרעלה עד תומה. והדבר הזה יגרום שנלכדו גיבוריה, חתתה קשתותם. נלכדו גיבוריה, הגיבורים שלה לא יוכלו להילחם ולפעול כנגד האויבים. חתתה קשתותם, כביכול נשברו קשתותם. ועל ידי שנשברו קשתותם, על ידי זה אין להם את האפשרות, אין להם את הכלים להילחם. וכל זה כמו שאמרנו, גמול על מעשיהם הרעים.
והשכרתי שריה וחכמיה, פחותיה וסגניה וגיבוריה, וישנו שנת עולם ולא יקיצו, נאום המלך השם צבאות שמו. את הביאור הזה כבר ראינו לאל, שהם ישבו באותו הלילה שבו הוציא בלשצר את כלי בית המקדש ושתה בהם, הם שתו והשתכרו, השרים, החכמים, הפחות, הסגנים והגיבורים. ואחרי שהבן אדם משתכר, דיברנו אז, הוא הולך לישון. הוא ישן. אומר כן, כאן כך גם כאן הם ישנו. אבל השינה פה הייתה שנת עולמים, כי בבליליא קטיל בלשצר. עוד באותו הלילה נהרג בלשצר. אז אומר השם, השכרות הזאת ששתו בכלי בית המקדש תהיה שכרות שאחריה תהיה שינה, אבל לא שינה של שיכור, אלא שנת עולמים.
כה אמר השם צבאות, חומות בבל הרחבה ערער תתערער, ושעריה הגבוהים באש יצתו. ויגעו עמים בדי ריק, ולאומים בדי אש, ויעפו. כה אמר השם צבאות, חומות בבל הרחבה, ערער תתערער. חומות בבל הרחבה, לכאורה היה צריך להגיד הרחבות. למה הוא אומר הרחבה? מסביר הרד"ק שמדברים כאן על כל חומה וחומה מחומות בבל. כל חומה וחומה מחומות בבל הרחבה, שהיא רחבה ולכאורה רחבות החומה מבטיחה שהיא לעולם לא תתערער. חומה שהיא יסודותיה קצרים, יש סיכוי שתיפול בקלות. אבל חומותיה הרחבים, הדבר הזה הוא לא טבעי. אומר לך אף על פי כן דע לך, חומות בבל הרחבה ערער תתערער. הכוונה היא יהרסו חומותיה. רש"י מסביר שזה מלשון חפירה, כמו ערו ערו עד היסוד בה. החומותיה יתערערו, ישברו. ושעריה הגבוהים באש יצתו. היו לה שערים אדירים שדרכם היו נכנסים לעיר, יבערו באש.
ויגעו עמים בדי ריק ולאומים בדי אש. מה זה בדי ריק, מה זה בדי אש? הרד"ק מסביר, בדי ריק הכוונה כמו בריק. בדי אש הכוונה כמו באש. וכשכתוב בדי, הכוונה היא שהדבר מתמיד. התמדת הדבר באה לידי ביטוי במילה בדי ריק. הכוונה בהתמדת הריק ובהתמדת האש. זאת אומרת, העמים שבבבל, גם אם הם יתאמצו מאוד להציל את עצמם, היגיעה שלהם היא לריק. וההצלה שלהם תהיה לאש. זאת אומרת, חשבת שניצלת, אבל האש תתפוס אותך. בסופו של דבר היגיעה שלהם תהיה לריק והצלתם לאש, כך שלמעשה המאמץ שלהם להינצל הוא ללא תועלת. זה בעצם הרעיון שכתוב כאן. ביאור נוסף אומר הרד"ק, שהם יכירו שכל היגיעה שלהם בבניין בבל היה לריק ויגיעתם לאש. זאת אומרת, לא מדברים כאן על ההצלה, מדברים כאן על עצם בניין בבל. כי אם אני מתאר כעת שבבל תחרב ותעלה באש, אז יתברר שכל היגיעה הייתה לריק. כמו אם נרצה לתת דוגמה, אם היו מודיעים לזה שבנה את מגדלי התאומים, איזה גוש מתכת יצא מכל הסיפור הזה, ללא כל ספק שמראש הוא היה פורש מכל המהלך. אז כך גם כן כאן, הרי כל היגיעה שלכם וכל המאמץ שלכם עלו בריק ובאש, כך שלמעשה יגיעתכם הייתה לחינם. והרד"ק אומר שהביאור הזה נראה לו יותר, מכיוון שהפסוק הזה מופיע גם בחבקוק, וכך יותר מדויק כפי הביאור הזה במה שכתוב שם.
המלבי"ם מסביר שמה שכתוב כאן היגיעה בדי ריק ולאומים בדי אש, הכוונה הייתה להם יגיעה להעמיד את החומה. כיוון שבאו להפיל את החומה, אז הם התאמצו מאוד לחזק את החומה. כידוע תמיד שהיו באים להילחם כנגד החומה, אז מהצד השני היו שמים סוללות, עפר, כדי לתמוך את החומה. היו שמים קרשים מהצד השני כדי להחזיק את החומה. זה מה שהוא אומר כאן, יגעו עמים בדי ריק ולאומים בדי אש. מה שהם יגעו כדי להעמיד את החומה, זה יהיה בדי ריק. ומה שהם יגעו כדי לכבות את האש, ולאומים בדי אש, היגיעה שלהם תעלה באש, בסופו של דבר לא יוכלו להושיע.
הדבר אשר ציווה ירמיהו הנביא את שריה בן נריה בן מחסיה, בלכתו את צדקיהו מלך יהודה בבל, בשנת הרביעית למולכו, ושריה שר מנוחה. הדבר אשר ציווה ירמיהו הנביא את שריה בן נריה בן מחסיה. שריה בן נריה בן מחסיה נשלח לבבל. יש מחלוקות הדעות האם הוא נשלח בבבל בלכתו את צדקיהו מלך יהודה בבל, הכוונה שהוא הלך עמו לבבל, ואז הוא בעצם נשלח איתו. כך מסביר הרד"ק, על פי מה שמובא בסדר עולם, שבשנה הרביעית לצדקיהו הוא ירד להקביל את פני מלך בבל, ושריה שר צבא מנוחה עמו, ולאחר מכן הוא חזר והגיע לירושלים. לעומת זאת יונתן לא מתרגם כך. יונתן נוקט שלא הלך עם צדקיהו, אלא צדקיהו שלח לשם את שריה. בעצם על ידי ירמיהו, וצדקיהו שריה נשלח לשם בשליחותו. אבל צדקיהו עצמו לא הלך. וכך הוא מתרגם, כד אזל בשליחות צדקיהו. לא הלך עם צדקיהו אלא בשליחותו של צדקיהו.
מה זה ושריה שר מנוחה? מה זה שר מנוחה? יש פה שני ביאורים. ושני הביאורים מעניינים. הסבר אחד אומר הרד"ק, השר שהיה רע המלך, והיה עם המלך בעת מנוחתו, לשוח ולהתענג עמו. המלך צריך גם הוא להירגע קצת, כן? אז בזמנם לא היה לו אני יודע מה טאבלט או כל מיני גאדג'טים למיניהם, אז מי היה מרגיע אותו? היה שר מנוחה. זה היה שר שתפקידו היה להיות עם המלך בעת מנוחתו, לשעשע אותו, דברים מעניינים, בקיצור זה היה השר שמנעים את זמנו כאשר המלך היה במנוחה, היה שח ומתענג עמו. זה הסבר אחד. יש הסבר שני שהוא יותר ההסבר של התרגום יונתן, שזה היה שר תקרובתא. שר מנוחה כמו שר מנחה. המלך היו מביאים לו מנחה. זה לא כמו היום, היה אפשר להביא לו מעטפות, להביא לו מתנות, עטים יוקרתיים וזה, הכל. המלך גם היה כותב לך מראש מה הוא רוצה, הכל כמקובל במחוזותינו. הוא היה מזמין ואנשים היו מביאים לו מנחות ותקרובות. וזה היה מה שנקרא באופן רשמי. לא יועץ משפטי ולא משטרה ולא להב ולא שום דבר. היה מקובל, באים לראות פני המלך, מעלים לו מנחה. בשביל זה צריך שר שיארגן את כל ענייני המנחה. זה היה שר עם תיק כבד מאוד. ולכן זה היה נקרא שר מנוחה. שר מנוחה, השר של המנחה. זה שמביאים לו את התקרובת להגיש אל המלך.
ויכתוב ירמיהו את כל הרעה אשר תבוא אל בבל אל ספר אחד, את כל הדברים האלה הכתובים אל בבל. ויכתוב ירמיהו את כל הרעה אשר תבוא אל בבל. בהתחלה הוא אמר לנו שהוא כותב ספר, ואחרי זה הוא מלמד אותנו מה לעשות עם הספר הזה. זה נראה בהמשך. אבל כעת הוא אומר שהוא כתב את כל הרעה שתבוא אל בבל אל ספר אחד, את כל הדברים האלה הכתובים אל בבל. מה הכפילות? רצה לומר, את כל הדברים האלה, מה שעכשיו קראת, מכל זה הוא עשה ספר. הכוונה היא, הכין מזה יחידה אחת שבה יש את כל הסיפור של בבל וסופה המר. ויאמר ירמיהו אל שריה, כבואך בבל וראית וקראת את כל הדברים האלה. כשתגיע לבבל, שמה הרי ראינו עכשיו שירמיהו מצווה את שריה בן נריה בן מחסיה בלכתו את צדקיהו מלך יהודה בבל. הרי שריה בן נריה בן מחסיה כעת הולך לבבל. אומר לו הנביא ירמיה, יש לי שליחות אליך. מה תעשה שם בבבל? הוא לא ביקש שיקנה לו בדיוטי פרי, יש לו בקשות אחרות. מה הוא מבקש? הוא אומר לו שתגיע לשם, תקרא את כל הדברים המופיעים בספר הזה. נתתי פה ספר עם כל האסונות שאמורים לבוא על בבל, תגיע לשם, תקרא בו. ואמרת, השם, אתה דיברת אל המקום הזה להכריתו, לבלתי היות בו יושב, למאדם ועד בהמה, כי שממות עולם תהיה. הרי מפיך ירמיהו אמר את הנבואות הכתובות כאן, ואתה השם הרי אין מעצור בידך מלפעול ככל אשר תרצה, להחריט מלהיות בבל למאדם ועד בהמה. והיה ככלותך לקרוא את הספר, אומר לו ירמיהו לשריה, את הספר הזה תקשור עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת. כשתסיים לקרוא את הדברים הכתובים כאן בספר, על האבן, על הספר הזה תקשור אבן. ספר זה בעצם מגילה, ואם אני אזרוק אותה למים, יש הרבה סיכויים שהיא תצוף. והיות ואני רוצה שהמגילה תשקע, אז תקשור לה אבן שזה בעצם משקולת, והשלכתו אל תוך נהר פרת. אומר הרד"ק, נהר פרת הרי מצאנו אותו בגבול ארץ ישראל, שזה אחד מן הגבולות של ארץ ישראל. אז איך עכשיו אנחנו רואים אותו בהקשר לבבל? אומר הרד"ק, שהנהר הזה הוא מגבולות ארץ ישראל ונמשך היה ומגיע עד בבל. ואמרת, ככה תשקע בבל ולא תקום, מפני הרעה אשר אנוכי מביא עליה ויעפו. עד הנה דברי ירמיהו. ואמרת, ככה אתה תאמר בדבריך בעת שאתה משקיע את הספר, ככה תשקע בבל ולא תקום. פירושו של דבר, לא יהיה לה תקומה. מפני הרעה אשר אנוכי מביא עליה ויעפו. פירושו של דבר, האנשים יעלה להם רעה כל כך גדולה, עד שיעפו. יעפו פירושו של דבר, יהיו כעייפים מבלי כוח להילחם. זה ה'ויעפו'. עד הנה דברי ירמיהו.
לכאורה לא מובן, הרי יש פרק נוסף, והוא פרק נ"ב. למה אם כן הוא אומר עד הנה דברי ירמיהו? מסביר הרד"ק, היות והוא האריך בסיפור של הרעה שבאה על בבל, אז הוא אמר עד הנה דברי ירמיהו. מה שירמיהו דיבר על בבל, עד הנה. זה כוונת הדברים. אז עד הנה דברי ירמיהו הכוונה נבואתו בנוגע לבבל. כמו שכתוב למעלה, עד הנה משפט מואב. הכוונה הנבואה שלו שנוגעת למואב. עוד הסבר, היות ומכאן ואילך, אומר הרד"ק, זה סיפור דברים ולא נבואת ירמיהו, אלא מי שכתב לאחר מכן הוא זה שהוסיף את הפרק הבא, היות וכן, אז הוא אמר עד הנה דברי ירמיהו. שלא תטעה לחשוב שירמיהו כתב גם כן את ההמשך, אלא ההמשך שהוא תיאור החורבן, הוא ממי שכתב את הספר ולא מירמיהו עצמו. עוד הסבר אומר הרד"ק, על פי מה שכתב הרמב"ם, שאי אפשר שלא תיפסק הנבואה מהנביא טרם מותו. אם זמן גדול או מעט, תיפסק ממנו. הרמב"ם אומר, הנביא לעולם לא מתנבא עד הרגע האחרון. תמיד הנבואה נפסקת קודם. או זמן הרבה או זמן מועט, אבל הנבואה נפסקת קודם. אז הוא אומר, לפי הדעה הזאת של הרמב"ם, ייתכן מאוד שזה מה שכתוב כאן, עד הנה דברי ירמיהו. הכוונה היא, כאשר הוא השלים את הנבואה שלו, כאן פסקה נבואתו ולא דיבר עוד. מכאן ואילך הוא לא התנבא עוד, כדברי הרמב"ם שהנביא מתנבא לא עד מותו אלא עד זמן לפני מותו. רק אולי הסבר שננסה להבין למה היה צריך לקחת ולעשות את הפעולה הזאת עם הספר וההשלכה שלו לתוך הנהר. הסברנו כמה פעמים, המלבי"ם לא מזכיר את זה כאן, אבל הזכרנו כמה פעמים בשם המלבי"ם, ובעצם הדברים אם אינני טועה מוזכרים גם כן ברמב"ן, שכאשר הנביא עושה איזושהי פעולה גשמית, הפעולה הזאת בעצם מורידה והופכת את הדבר ממשהו שהצטייר רק בנבואה כמשהו רוחני ערטילאי, למשהו גשמי ארצי. מה שהדבר מבטיח שהנבואה לעולם תתקיים. גם אם היא לרעה, שנבואה לרעה לא בהכרח מתקיימת, כאשר הנביא עושה איזה פועל גשמי, הדבר הזה מכריח שהדבר יתקיים. וייתכן מאוד שמה שעשה כאן ירמיה היה במגמה הזאת, כיוון שירמיה רצה שהנבואה תתקיים בבבל ויהי מה, ולא יהיה מצב שהשם יחוס וירחם עליהם, ואז על ידי זה נאמר שכשש נבואה לרעה אין הכרח שתתקיים. על ידי זה שאתה לוקח ומשקיע את הספר הזה בתוך המים, ואתה אומר ככה תשקע בבל, הדבר הזה הוא יצירת פועל בעולם הגשמי, הורדת הדבר אל המציאות של המעשה, והדבר הזה יבטיח את הקיום של הדברים עד לפרט האחרון.