ערכו על בבל סביב כל דורכי קשת, ידו אליה אל תחמלו אל חץ כי להשם חטאה. ערכו על בבל סביב הכוונה תערכו מלחמה על בבל סביב. כל דורכי קשת ידו אליה. כל דורכי קשת ישליכו אליה, ידו זה מלשון להשליך. כן? כמו לידות את קרנות הגויים, הכוונה תשליכו את החיצים, את האבנים. אל תחמלו אל חץ. אל תחמלו אל חץ הכוונה על חץ. לא תחוסו על החיצים ותאמרו שמא נירה אותו ולא נכה אדם, אולי אני אירה את החץ והוא לא יפגע באף אחד, בל תשחית. אל תחששו כי לא ישוב ריקם. כמו שאמר לפני כן, כי כל חץ שתשליכו יהרוג מישהו כיוון שלהשם חטאה.
הדבר הזה די היה תמוה כשהוא נכתב, מכיוון שבאותו הזמן מי חומל על חץ? מה זה חץ? חץ איזה חתיכת עץ מחודדת בקצה. מי ילך לחמול על חץ? אבל כאשר היום אתה מבין שכל חץ שאתה יורה יכול לעלות חצי מיליון דולר, אחד הטילים, ומדובר בטילים של מאות אלפי דולרים והדלק שלהם לבד זה עוד סכום מאוד מאוד נכבד, אז אתה מבין שלפני ששולחים חץ חושבים כמה פעמים האם להשתמש בחץ הזה או לא. אתה יכול לראות חיצים חופשי, אבל כל יריית חץ הרי היא עולה הון. אז יש ספק שיש אולי לחמול על החיצים. אומר אל תחמלו אל חץ, שמא תחששו אולי אני יורה את החץ בחינם, זורק אותו בחינם. כי להשם חטאה, אז בוודאות שהחץ ישיג אותם ויפגע בהם. היום החץ הוא חץ משכיל, וכיוון שכך יגיע אל מטרתו ואל תעודתו ואין לחמול גם אם מדובר בחיצים יקרים.
המלבי"ם מסביר שעכשיו הוא מבאר את איכות הכיבוש. על זה הוא אומר ערכו על בבל סביב כל אותם דורכי קשת. דהיינו הכיבוש יהיה על ידי שהם יהיו כטבעת מסביבה. עכשיו הוא אומר אל תשליכו את החיצים על ידי הקשת. לפי המלבי"ם יש פה פירוש מחודש. כל דורכי קשת ידו אליה. מה זה ידו אליה? מסביר המלבי"ם, מי שיורה בחץ בקשת לא נקרא ידו. מי שזורק אבן בידו נקרא ידו. ידו למה זה נקרא לידות? לידות כי זה ביד. לעומת זאת יריית החץ, אומנם משתמשים ביד, אבל היא בפועל על ידי מיתר הקשת. כך שלמעשה אם כתוב כאן כל דורכי קשת ידו אליה, הוא בא לדבר בהפלגה ולומר, גם אם אתה תתפוס את החץ ביד ותזרוק אותו אליה, גם אז אתה תפגע ותהרוג. רצה לומר עד כמה בבל נמסרה ביד האויבים, שגם אם יבוא אדם ומבלי כלי משחית אלא רק השלכה של חץ ביד, גם אז יקלע למטרה. ואז אולי בן אדם יחשוש אני יורה את החץ בידי אז אולי נחמול עליו כי אולי זה לא יפגע. על זה הוא אומר אל תחמלו אל חץ, שמא תחששו אולי אני יורה את החץ בחינם, זורק אותו בחינם. כי להשם חטאה, אז בוודאות שהחץ ישיג אותם ויפגע בהם.
הריעו עליה סביב, נתנה ידה, נפלו אושיותיה, נהרסו חומותיה, כי נקמת השם היא, הינקמו בה, כאשר עשתה עשו לה. הריעו עליה סביב, נתנה ידה. מה זה נתנה ידה? רש"י מסביר כמו אדם שאין בו כוח ואז הוא מושיט את היד שכל מי שיכול לחוס ולרחם עליו שירחם עליו. כך גם כן רש"י מסביר את מה שכתוב מצרים נתנו יד אשור לשבוע לחם. מה זה מצרים נתנו יד? הכוונה הושטנו יד למצרים, נתנו יד למצרים כדי שמצרים יעזרו לנו ויוציאו אותנו מן המצר. זה הכוונה נתנו יד. אז הריעו עליה סביב, נתנה יד, היא כמו נותנת ידה, הצילו אותי, תוציאו אותי, תמשו אותי.
נפלו אושיותיה. מה זה אושיותיה? אושיות זה היסודות. אז אושיותיה הכוונה חוזק יסודותיה. ובלשון המשנה כתוב חופרין לאושין, חופרין לאושין הכוונה היא שחופרים באדמה לצורך היסודות. גם אנחנו משתמשים היום בביטוי להתאושש. מה המצב שלו? הוא מתאושש ומחלים. מאיזה לשון זה להתאושש? מלשון אושיות, מלשון יסודות, הוא מתחזק. האושיות זה החוזק של החומה, זה אושיותיו, אלה הם היסודות שלו. אז להתאושש הכוונה היא להתחזק. הריעו עליה סביב, הרד"ק מסביר שהכוונה היא להבהיל אותם כמו שהם עשו ביריחו. והיא נתנה יד, לפי דעת הרד"ק זה לא יד שהיא נותנת הצילו אותי, אלא נתנה יד הכוונה היא שהיא מוסרת את עצמה אל האויבים, כי היא לא יכולה לעמוד כנגדם, אז היא כמו שנגדיר היום נכנעה. זה הנתנה יד. היום אנחנו אומרים נקרא לזה מרים ידיים. פירושו של דבר נכנע, לא יכול לעמוד כנגד האויבים.
נפלו אושיותיה, נהרסו חומותיה. למה? כי נקמת השם היא, הינקמו בה, כאשר עשתה עשו לה. הרי בבל הרסה את חומות ירושלים. אז כמו שהיא עשתה, הרי זה נקמת השם, כאשר עשתה כן עשו לה. המלבי"ם מסביר שמה עניין התרועה? עניין התרועה זה להודיע, הריעו עליה סביב, זה להודיע ולסמן שהחומה נכבשה. הרי תמיד המאבק הוא כנגד החומה. ואם הצליחו לכבוש את החומה, אז בדרך כלל כבר העיר יותר נתונה בידם. על זה הוא אומר הריעו עליה סביב, שזה יהיה סימן שהחומה נכבשה, נתנה ידה. היא כבר נתנה ידה כמו שהסברנו על פי הרד"ק, כבר הפסיקה להילחם. גמרנו, נפלה החומה. מוסיף ואומר נפלו אושיותיה, שזה גם היסודות של החומה. אז זאת אומרת לא רק החומה עצמה אלא גם יסודותיה. ואז תדעו לכם שאתם נוקמים נקמת השם. א', על מה שהוא החריב את בית המקדש וחילל בזה שם השם, בזה אתם נוקמים נקמת השם. דבר שני, כאשר עשתה כך עשו לה. הרי בבל חוץ ממה שהצר עלינו, הצר לאומות רבות. הרי אנחנו יודעים שנבוכדנצר הלך ועבר עמים רבים והיה מגלה אותם ממקום למקום. הרי לכאן הביא מעוים, מעוים, מכותה, מספרווים, מנהר גוזן, מחלח, מחבור, מכל המקומות הללו הוא הביא לכאן לארץ ישראל. ומארץ ישראל הוא הגלה לאותם מקומות. זאת אומרת שבבל הצר לכלל האומות. אז כאשר כעת השם נפרע ממנה, אז נקמת השם הינקמו בה, א', זה נקמת השם על מה שעשתה לירושלים, ב', כאשר עשתה לשאר האומות, כן עשו לה. כך שיש פה נקמה גם עלינו וגם על שאר האומות.
כירתו זורע מבבל ותופס מגל בעת קציר מפני חרב היונה איש אל עמו יפנו ואיש לארצו ינוסו. אחרי שתהיה שממה, לא יזרע בה אדם אמרנו, לא יקצור בה אדם. לכן כירתו זורע מבבל ותופס מגל בעת קציר, מקום שהוא שמם, לא צריך זורע ולא צריך קוצר. ויונתן כפי שמביא אותו הרד"ק, הוא מתרגם שזה משל. כירתו זורע ותופס מגל, הכוונה היא תכריתו את המלך של בבל ואחידו, תאחזו חרב בעת הריגה, בעת קטול. אז זה הכוונה תופס מגל, תופס מגל לפי זה זה ביטוי לאחיזת החרב, וכירתו זורע זה כינוי למלך.
מפני חרב היונה. זה ביטוי שכבר ראינו אותו לאל. חרב היונה יש שמסבירים מלשון והאכלתי את מונייך, מלשון לא תונו איש את עמיתו. יונה זה מלשון החרב המאנה, החרב המצערת, כן? התרגום יונתן הסביר שחרב היונה הכוונה היא חרב השונא שהיא כחמרא מרוויה, שהיא כמו שותה יין. אז חרב היונה הוא דורש שזה מלשון יין. כמו שהשיכור מחפש תמיד יין לשתות, כך גם כן כביכול חרב השונא תמיד מבקשת דם כדי לשפוך. אז היונה מלשון יינה, מלשון יין. איש אל עמו יפנו, היות והם היו גולים בבבל מעמים רבים, כל אחד יפנה איש לעמו, כל אחד יצא מן הגלות.
המלבי"ם מסביר כירתו זורע מבבל, אל תשאירו בה גם לא מעט עם. הרי כאשר החריבו מכאן את יושבי הארץ, אז השאירו מעט לכורמים וליוגבים. והעניין הוא כיוון שיש פה כרמים, אם הוא יחריט את כולם, כאשר הוא ירצה להביא לפה אומה אחרת, כל הכרמים וכל השדות הכל יעלה קמשונים, הכל ייהרס. מה הוא עשה? הוא השאיר פה מדלת העם, שדלת העם יהיו כורמים ויוגבים, מה שנקרא אנשי תחזוקה. הם ימשיכו לתחזק את השדות, את הכרמים. לעומת זאת אצל בבל, כאן הוא אומר כירתו זורע ואל תשאירו בה לכורמים וליוגבים. שלא ימצא בה אפילו תופס מגל בעת קציר. דהיינו מה שכבר זרעו גם לזה לא ימצאו מישהו שיבוא ויקצור. עד עכשיו אלה בני הנכר שהיו גולים בבבל, הם אלה ששימשו כאיכרים, ככורמים, כיוגבים. אבל עכשיו היות ואמרנו שאיש אל עמו יפנו, בעקבות מפלת בבל כל אלה הנמצאים בתוכה ושבויים בה, כל אחד ילך לעמו, כולל עם ישראל שהגלה אותם נבוכדנצר לבבל. כל אחד מהם ילך לעמו, אז ממילא כבר אין כורמים ואין קוצרים. הם היו עושים את המלאכות השחורות הללו, כעת שהם הולכים לעמם אז אין שמה לא קוצר ולא זורע.
שה פזורה ישראל, אריות הדיחו. הראשון אכלו מלך אשור, וזה האחרון עצמו נבוכדראצר מלך בבל. שה פזורה ישראל. מסביר המלבי"ם שהכתוב כאילו אומר, אריות הדיחו שה פזורה ישראל. האריות הדיחו, פיזרו את השה והם כעת שה פזורה. עם ישראל כעת נמצאים בגלות. האריה הראשון אכלו, זה אכל את הבשר, זה מלך אשור. והאריה האחרון, זה נבוכדראצר מלך בבל, הוא עצמו. עצמו מסביר המלבי"ם, שיבר וקיטט את עצמותיו. כן? זה מלך בבל, זה נבוכדראצר. כך שלמעשה אנחנו רואים שהסבל שלנו הוא מהמלך הראשון עבור דרך המלך השני, כשהראשון אכל את הבשר והשני שובר את העצמות.
לכן כה אמר השם צבאות אלוהי ישראל, הנני פוקד אל מלך בבל ואל ארצו כאשר פקדתי אל מלך אשור. כמו שפקדתי על מלך אשור, כך אני אפקוד גם כן על מלך בבל. ושובבתי את ישראל אל נווהו, ורעה הכרמל והבשן, ובהר אפרים והגלעד תשבע נפשו. ושובבתי, אני אשיב את השה אל נווהו, שזה עם ישראל, שהכוונה היא מראה צאן, כמו אם אתה ממשיל אותם לשה, אז נווה זה מקום מראה צאן. יחזרו עם ישראל לארץ ישראל. ושם ורעה הכרמל והבשן. שם הוא ירעה בכרמל ובבשן, שזה מקומות מארץ ישראל, שם מראה צאן. וגם בהר אפרים תשבע נפשו. ותשבע פירושו שיהיה כאן כדי שביעה, די והותר. מצודת דוד מסביר שזה מדבר על ימות המשיח, שעוד יבוא זמן ואשיב אותו אל נווהו וירעה במרעה הכרמל והבשן, שזה מקום של מרעה שמן. ובעצם אלה הם דברים שהתגשמו כבר למול עינינו. הרי כתוב אתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי כי קרבו לבוא. חז"ל אומרים אין לך קץ מגולה מזה. הרי יש הבטחה שהארץ תהיה שוממה, ושממו עליה אויביכם היושבים בה. והנבואה הזאת התקיימה כבר 2000 שנה, מעולם לא הצליחה אומה ליישב כאן בארץ ישראל. עד כמה שרצו ושאפו ונלחמו, ועד היום הפלסטינים נלחמים עליה. איפה הייתם עד שאנחנו באנו? למה עד שבאנו לא היה כאן, לא הפרחתם את השממה, לא יישבתם את השרון, לא נטעתם פרדסים, לא ייבשתם את הביצות? למה, מה קרה? התשובה היא פשוטה. התשובה היא מפני שיש קללה קדומה והקללה אומרת שארץ ישראל תהיה שממה, ושממו עליה אויביכם היושבים בה. אבל לאחר מכן, כאשר עם ישראל קרבו לבוא, הקץ מתקרב, אומרת הגמרא אין לך קץ מגולה מזה, כשהרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו. אם אתה רואה את ארץ ישראל מתחילה לחזור לתת פירותיה, אתה יודע שהקץ קרוב. והנה אנחנו רואים שזה הנבואה שכבר מתגשמת למול עינינו. ושובבתי את ישראל אל נווהו, אז אומנם אנחנו בחלק מן התהליך, כיוון שלצערנו עדיין רוב עם ישראל בגולה, אבל על כל פנים אנחנו רואים את התהליך הזה בהתהוותו. ורעה הכרמל והבשן ובהר אפרים והגלעד, כל המקומות הללו יהיו מקומות מרעה, הכוונה אלה יהיו מקומות פורחים ומקומות שבהם ניתן יהיה ליישב בני אדם.
בימים ההם ובעת ההיא נאום השם, יבוקש את עוון ישראל ואיננו, ואת חטאת יהודה ולא תמצאנה, כי אסלח לאשר אשאיר. בימים ההם ובעת ההיא. הסברנו כבר שיש הבדל בין בימים לבין בעת. בימים מדבר על באופן כללי על התקופה, ובעת מדבר על הזמן המדויק. על זה הוא בא ואומר, יבוקש את עוון ישראל ואיננו. ישראל זה עשרת השבטים. עשרת השבטים עבדו עבודה זרה. עבודה זרה זה עוון. מה ההבדל בין עוון לבין חטא? מעבר לביאור המקובל שעוון זה במזיד וחטא זה בשגגה, מסביר המלבי"ם, יש לו קו משלו, שעוון זה תמיד עיוות השכל. לעומת זאת החטא, חטא בא מתוך תאווה. זה די מתאים, כיוון שעיוות השכל זה במזיד, וחטא זה בשגגה, כיוון שזה את התאווה אנחנו לא מגדירים כמזיד. זאת אומרת הוא לא בא להכעיס את בוראו, אלא עשה את זה מתוך תאווה. זאת אומרת, כשבן אדם חוטא והוא יודע שהוא חוטא והוא מצר על כך, הוא נקרא חוטא. זה עדיין מה שנקרא חטא ברמה נמוכה. למה אתה עושה את זה? מתגבר עליו יצרו. טוב, זה לא סיבה, אבל על כל פנים זה נסיבות מקילות. מתי נהיה מצב גרוע יותר? כשהבן אדם מוצא צידוקים למה שהוא עושה. ואז זה הופך להיות מחטא חיצוני למשהו פנימי, משהו שאני מזדהה איתו. זאת אומרת, בהתחלה הוא היה מעשן בשבת, אומר תשמע אני לא יכול, הסיגריות, אני לא מסוגל, אני לא זה, אני... טוב, מספר כל מיני סיפורים ומעשן בשבת. לאחר מכן, תקופה לאחר מכן כבר קשה לו מצפונית, אומר תשמע, מה זה פעם היה צריך להוציא אש עם שני אבנים וזה היה קשה ומסובך, היום עם מצית זיפו אתה לוחץ, טק יש לך אש. זה לא... משה רבנו אם היה רואה את המציתים של היום, בטח לא... היה משנה שם משהו, ברור. הבן אדם הזה הגיע לעיוות השכל. השכל שלו נהיה מעוות. כל עוד שאמרת אני נכשל, מה אני אעשה, יצרי גובר עליי, אתה עדיין בחטא. ויש סיכוי שתתקן. משהו שמגיע לעיוות השכל קשה מאוד לתקן. כי גמרנו, אני כבר יש לי סיבות, יש לי טעמים, יש לי היגיון. זה אגב פעם דיברנו בארוכה, זה ההבדל בין הכופרים, אי אפשר להגדיר כופרים, בין האנשים הרחוקים, נגדיר את זה ככה, בין הרחוקים ממצוות של אלה שבאו מאירופה, לרחוקים ממצוות של בני עדות המזרח. אצל אלה שבאו מאירופה, ככלל, כל מה שהם עושים זה עם אידיאולוגיה. לא משנה מה הוא יעשה, לא משנה איפה שהוא יהיה, תמיד ימצאו לזה אידיאולוגיה. עכשיו מצד גיסא כשמדובר במשהו תורני, אז זה נפלא מאוד, יש אידיאולוגיה וזה מה שנקרא הולכים עם זה עד הסוף. אבל כאשר הוא סוטה מן הדרך והגיע להשכלה, אז גם לזה בנו אידיאולוגיה. ואז אלה השמאלנים של היום, אתה לא... אין מה לדבר איתם בכלל. זה עם אידיאולוגיה, זה כבר עיוות השכל. יש לו משנה סדורה לחטאים ולעוונות שלו. לעומת זאת כאשר מדובר אצל בני עדות המזרח, אז שם עשו את הדברים יותר מתוך תמימות, יותר מתוך קרבת השם. אז גם כאשר הוא התקלקל והוא התרחק והוא נוסע אולי בשבת ועושה דברים אחרים חמורים, זה לא עם אידיאולוגיה. זה נקרא חטא. כיוון שהחטא כמו שאמרנו זה לא, זה לא עם השכל שאומר כך צריך לעשות. אלא לשם הוא נמשך ולכאן הוא נגרר ותאוותיו מתגברות עליו. לכן הרבה יותר קל להחזיר אותו. הוא עוד לא בנה אידיאולוגיה מסביב לטעות שלו. אז זה מה שהוא אומר, בימים ההם ובעת ההיא נאום השם יבוקש את עוון ישראל ואיננו. מי אלה עוון ישראל? זה עשרת השבטים. עשרת השבטים עבדו עבודה זרה, היה כאן אידיאולוגיה, זה מראה על עיוות השכל, זה מראה על כפירה. זה אומר לך כבר לא יהיה. למה? יתבטל יצר הרע של עבודה זרה. אז יבוקש את עוון ישראל ואיננו. ואת חטאת יהודה ולא תמצאנה. יהודה שמה זה החלק של יהודה ובנימין, הם לא הכחישו את השם. רק היה להם חטאים מצד התאווה, מצד הזנות ועוד חטאים מן הסוג הזה. ואז הוא אומר, זה אומנם יהיה בעולם במציאות, אבל לא תמצאנה, כי אסלח לאשר אשיר. לכן הוא אומר, אלה שחטאו אני אסלח להם. לא תמצאנה, כי אסלח לאשר אשיר. אסלח להם חטאתיהם ועל ידי כן לא תמצאנה.
רק לפתוח את האבוסים, את המקומות שנותנים להם אבוס ששם מפטמים את הפרים, אז היינו אתם באים רק לאסוף את השלל. לא צריכים כבר להילחם, השלל כבר נמצא. סלוה כמו ערימים, הכוונה היא אשר הם סללו ורוממו את התבואה באבוסים כמו ערימים. פירושו של דבר, התבואה לפעמים אפשר לשים אותה כקבוצות קטנות ולפעמים אפשר לעשות ערימה גדולה ולסדר אותה במחסנים בערימות ומסודר. אז הוא אומר אתם פתחו מאבוסיה, תגיעו לאבוס שם ואתם תראו שסלוה, הם סללו וסידרו את התבואה כמו ערימים. במילים פשוטות הוא בא לומר, אתם תראו את כל השלל עומד ערום מסודר, ערום מלשון ערימה, מסודר, אתם רק צריכים לבוא ולאסוף. אז תחרימו את הכל, תקחו את כל זה, החרימוה, אל תהי לה שארית, לא תשאירו לה ממה שהיה לה שם, לא תשאירו מאומה, לא תשאירו שארית.
המלבי"ם מסביר שהסלוה זה מלשון הרמה, כמו סלסלה ותרוממך. ומאיזה לשון זה? סלוה זה מלשון לסלול, כמו וישפכו סוללה. כשהיו רוצים לכבוש חומה היו שופכים סוללה, דהיינו לוקחים וסוללים איזה שהוא נתיב עפר, ועם הנתיב עפר הזה עולים עד החומה. שמים עפר לכיוון החומה עד שנוצר איזה שהוא נתיב וזה הסוללה. הסוללה זה כמו דרך סלולה שאיתו עולים ומטפסים. אז זה הוא אומר, אתם, הם סלוה כמו ערימים, את מה שהיה באבוס הם סללו ושמו בערימות גבוהות, ואתם יכולים כעת לבוא ולקחת. וראינו כבר ביטוי כזה כמו בטנך ערימת חיטים, ראינו שיש בחינה של ערימה של חיטים, אז כאן מדברים על הערימה של התבואה שהיו נותנים כמו שהיו שמים באבוס של הבהמות.
חרבו כל פריה ירדו לטבח, הוי עליהם כי בא יומם עת פקודתם. לאחר מכן הוא אומר תכו בחרב את כל הפרים, וקורא עליהם הוי, וההוי זה ביטוי של צער. והוא מתאר כאן שהקריאה היא מכיוון שבא יומם, הגיע זמן הפקודה, הגיע העת שבא כעת נגזרה עליהם שחיטה, אז חרבו כל פריה ירדו לטבח, כעת טובחים אותם, הוי עליהם כי בא יומם עת פקודתם.
קול נסים ופליטים מארץ בבל להגיד בציון את נקמת השם אלוהינו נקמת היכלו. קול נסים, מי אלה הנסים? הנסים זה הפליטים שהם עם ישראל. אפילו שבעצם שואל הרד"ק מה הם צריכים לנוס? הרי כורש העביר קול בממלכתו, והקול הזה הודיע לכולם מי בכם מכל עמו יהי אלוהיו עמו ויעל. אז לא צריך לנוס, הגיע כורש בהורמנותא דמלכא עלינו הרי לבנות את בית שני על ידי נחמיה, על ידי עזרא, זרובבל. למה אם כן אתה מדבר כאן על ניסה, נסים ופליטים?
מסביר הרד"ק שדריווש מלך לפני כורש, הוא כבש את בבל והחריב אותה, וכאשר בא חילו על בבל, עם ישראל עדיין לא ידעו מה הכיוון, הם לא ידעו לאן זה הולך, ולכן הם ברחו. היו נסים והולכים לציון, כיוון שהם ידעו שבעצם החורבן כאן זה ההתחלה של הגאולה שלנו. אז בשלב הראשון עדיין לא שמענו מאת כורש את הנבואה, עדיין היה כאן בשלב הראשון דריווש, אז אנחנו חשבנו שיכול להיות שנישאר פה עוד בגלות, ולכן נסנו כדי לבנות את ארץ ישראל. בשלב השני רק אז כורש מלך והוציא את אותה הודעה לציבור שמי בכם מכל עמו יהי אלוהיו עמו ויעל, יכול לעלות ולבנות את ארץ ישראל.
המלבי"ם מסביר שכאן כל הנסים ופליטים מארץ בבל היה פה שני דברים. להגיד בציון את נקמת השם, להגיד בציון שהשם כעת נקם את שמו המחולל, ודבר שני נקמת היכלו. נקמת היכלו הרי הבבלים שרפו גם כן את בית המקדש, אז יש כאן גם כן נקמת היכלו על שריפת הבית ועל חילול כלי בית המקדש שחילל בלשאצר.
השמיעו אל בבל רבים כל דורכי קשת חנו עליה סביב אל יהי לה פלטה. שלמו לה כפעולה ככל אשר עשתה עשו לה כי אל השם זדה אל קדוש ישראל. מסביר המלבי"ם שהוא מתאר כעת שלאחר שעם ישראל נסים מארץ בבל, הוא מצווה כעת שיבואו העמים ויתאספו כל דורכי קשת יחנו מסביב כדי ללכוד את הנסים. דהיינו כשאנחנו התחלנו לנוס אז מתחילים גם הבבלים לברוח, הם מבינים שהם בפח יקוש. כעת הוא מצווה שיבואו אומות והאומות הללו יהרגו את כל מי שמנסה לברוח. ועל זה הוא אומר שלמו לה כפעולה. מה זה פעולה? מסביר המלבי"ם הפועל זה העסק והמעשה זה הסיום, זה הגמר של הדבר. אז הוא אומר שלמו לה תשלומים לפי העסק שהתעסקה, ותעשו לה מידה כנגד מידה ככל אשר עשתה, שזה אומר כפי הסיום שסיימה את פעולתה. במילים פשוטות הוא רוצה לבטא בזה שהם יקבלו על הכל, על הפעולה ועל התוצאה ועל כל מה שיצא מהמעשה הרע שעשו לנו, על הכל השם ישלם לה.
ועל זה הוא מסביר מה שאמרתי שלמו לה כפעולה כי אל השם זדה. העסק שלה היה מצד זה שהיא כפרה כביכול ביכולתו של השם. כי זדה אל קדוש ישראל, דהיינו היא אמרה שהקדוש ברוך הוא כביכול אין בו כוח להציל, שהקדוש ברוך הוא כבר הזדקן ואין לו יכולת להציל את עמו. ותמיד שכתוב קדוש ישראל, המלבי"ם כזכור לכם כבר כמה וכמה פעמים למדנו את זה, תמיד שמדברים על השם באופן סתמי מדברים על הקדוש ברוך הוא שברא את העולם. וכשכתוב השם קדוש ישראל מדברים מצד הקשר שיש לו לעם ישראל, ההשגחה הפרטית שיש לו כלפינו ועלינו. זה תמיד שזה מחובר עם ישראל. אז כאן הוא אומר זדה אל קדוש ישראל, שרפו את בית המקדש, את עיר הקודש, זה מעשה נגד קדוש ישראל. השם מחובר איתנו דרך בית המקדש והם שרפו את בית המקדש, וזה מראה על גודל זדונם ועל רוע ליבם.
לכן יפלו בחוריה ברחובותיה וכל אנשי מלחמתה ידמו ביום ההוא נאום השם. לכן העונש שלהם זה לכן זה לשון שבועה, יפלו בחוריה ברחובותיה. הבחורים יפלו ברחובות על ידי שיחנו עליהם גיס מסביב כמו שראינו, על ידי זה הם לא יוכלו להימלט, ועל ידי זה ידמו ביום ההוא נאום השם. כל אנשי מלחמתה ידמו, הכוונה יכרתו נאום השם.
הנני אליך זדון נאום השם אלוקים צבאות כי בא יומך עת פקדתיך. עכשיו הוא מתחיל לדבר על מפלת המלך אומר המלבי"ם. הנה כעת בא יומך. בא יומך תמיד המלבי"ם מסביר שהכוונה היא מצד המערכה. הגיע היום שעל פי המערכות הכוכבים זה מה שמגיע לו. ערבה שמש הצלחתך, שקעה השמש שלך. ודבר שני עת פקדתיך. פקדתיך זה תמיד מההשגחה העליונה. הכוונה שעל פי ההשגחה העליונה הגיע עת פקודתו, היום שפקדו עליו מן השמיים שיקבל את העונש.
ואז מה יהיה? וכשל זדון ונפל ואין לו מקים והצתי אש בעריו ואכלה כל סביבותיו. ועל ידי זה וכשל זדון ונפל ואין לו מקים. מי זה הזדון שנפל? זה בלשאצר כמו שהסברנו, שבלשאצר בה בליליא קטיל בלשאצר. ואין לו מקים, אין מי שימלוך אחריו מזרעו בבבל.
והצתי אש בעריו ואכלה כל סביבותיו. אומר המלבי"ם בדרך כלל האש מתחילה מן הסביבות ונכנסת פנימה אל הערים. אבל כאן זה יהיה בהשגחה וזה יהיה הפך הסדר הרגיל. פה הצתי אש בעריו והאש מן הערים התפשטו אל הסביבות. הדבר הזה מוכיח שהדבר היה בהשגחה מאת השם.
כה אמר השם צבאות עשוקים בני ישראל ובני יהודה יחדיו וכל שוביהם החזיקו בם מאנו שלחם. כביכול אומר השם יתברך על פי טבע לא ניתן לגאול את עם ישראל. והסיבה היא מפני שקצתם שלכאורה לא בגלות יוכלו לפדות את אלה שבגלות. זה במצב רגיל, אבל במצב שלנו כעת עשוקים בני ישראל ובני יהודה יחדיו. אז גם אלה גם אלה בגלות, אז אין פה קצת מן האומה שהם חופשיים שיפדו את שארית האומה. מה תגיד? אולי לא כל אלה השובים אותם החזיקו אותם לעבדים. על זה הוא אומר וכל שוביהם החזיקו בם. אז זה עוד סיבה שקשה מאוד להוציא אותם ולגאול אותם. ודבר שלישי הם מאנו שלחם. דהיינו גם אם הייתה איזה סיבה חיצונית שיכולה לשכנע אותם, הם מסרבים. כל זה נכון ואמת כאשר מדובר בגואל בשר ודם. אבל כשמדובר בהשם יתברך שום דבר לא קשה.
וזה הפסוק הבא. גואלם חזק השם צבאות שמו ריב יריב את ריבם למען הרגיע את הארץ והרגיז ליושבי בבל. גואלם חזק השם צבאות שמו. פירושו של דבר הקדוש ברוך הוא נקרא השם צבאות. צבאות פירושו של דבר מושל בכל צבאות, שכל צבאות שלו. והיות וכן הוא יריב ריבם. ואז על ידי זה יהיה תועלת א' למען הרגיע את הארץ. קודם כל יהיה בזה רגיעה לארץ מכיוון שאמרנו שהיה הולך נבוכדנצר ומחריב את כל הממלכות. ודבר שני והרגיז ליושבי בבל. על ידי זה יהיה עונש לבבל, על ידי הריב הזה שהשם יצא לריב את ריבנו, הארצות ירגעו ובבל כעת יהיה להם ריב עם השם יתברך והם יענשו על מה שהם עשו לנו ולכלל העולם.
חרב על כשדים נאום השם ואל יושבי בבל ואל שריה ואל חכמיה. חרב על כשדים, כשדים זה המדינה. יושבי בבל תמיד המלבי"ם מסביר שזה ההבדל בין כשדים לבבל, שכשדים זה המדינה ויושבי בבל זה עיר המלוכה, מה שאנחנו היום קוראים עיר הבירה. ואל שריה ואל חכמיה, שריה וחכמיה שהם גם כן יושבים בבבל.
חרב אל הבדים ונואלו חרב אל גיבוריה וחתו. חרב אל הבדים ונואלו, בואו תראו עד כמה הדרשנים יש כמה וכמה פסוקים שאם תשאל אדם מה פירוש הפסוק, הוא יסביר לך את הדרש ומעטים הם המכירים את הפשט. תשאל אדם מה זה חרב אל הבדים ונואלו? הוא יגיד לך חרב אל תלמידי חכמים שלומדים בד בבד, הכוונה שלומדים בנפרד, ולא די שחס ושלום חרב להם אלא עוד ונואלו, מטפשים, נהיים אווילים. מכאן לומדים חז"ל שלא לומדים ביחידי אלא צריך ללמוד בחברותא. יפה, זה דרש יפה ואמת לאמיתה כך חז"ל דורשים. אבל על כל פנים זה לא פשט הכתוב. חרב אל הבדים ונואלו, בדים זה לא מלשון בד בבד, הכוונה בודדים, אלא בדים זה מלשון סיפורי בדים. בדים זה מלשון בדיות. בדיה הכוונה בדותה, הכוונה שקר. כמו בדיך מתים יחרישו. הכוונה היא אל האנשים הכוזבים. מי הם? זה הקוסמים, אלה הם חוזי הכוכבים לפי איך שמסביר המלבי"ם. אז חרב אל הבדים, אל אותם קוסמים החוזים בכוכבים, ונואלו. כמו שכתוב נואלו שרי צוען אשר נואלנו ואשר חטאנו. פירושו של דבר הם ישתבשו. דהיינו מצפים מהקוסם מהחוזה בכוכבים שיתן איזה שהיא תחזית, אבל ונואלו. הם יהיו אווילים, דהיינו לא יחכמו באצטגנינות שלהם, לא ימצאו הסברים למה קורה ומה עתיד לקרות. אל גיבוריה וחתו. לא רק הקוסמים לא ידעו מה לעשות ויהיו אובדי עצות ויהיו מבולבלים, אלא גם הגיבורים שלהם חתו. חתו הכוונה היא נשברו.
חרב אל סוסיו ואל רכבו ואל כל הערב אשר בתוכה והיו לנשים. חרב אל אוצרותיה ובוזזו. נסביר. חרב אל סוסיו ואל רכבו, סוסיו הכוונה היא הסוסים המוכנים למלחמה. ואל כל הערב אשר בתוכה, הערב זה בשני פירושים. או פירוש אחד הכוונה אנשים נוכרים שהיו בבבל ואז נקראים ערב הכוונה בליל עמים מעורב שנמצא בתוכה. או כמו שמסביר הרד"ק בפירוש השני וגם המלבי"ם, שהכוונה היא לסוחרים, עורבי מערבך, עורבי מערבך הכוונה היא האנשים הסוחרים אשר בתוכה. והיו לנשים, לנשים זה ביטוי שבא לבטא חולשה, דהיינו לא יקומו להילחם כנגד האויבים. חרב אל אוצרותיה ובוזזו. חרב אל אוצרותיה, מסביר הרד"ק שהכוונה היא כמו חרבך הנפת עליה, שהכוונה היא מלשון חורבן. חרב אל אוצרותיה פירושו של דבר יחרבו כל אוצרותיה. התרגום יונתן אומר דקטלין בחרבא יתון על בית גנזהא ויתבזזון. זאת אומרת הקושי הוא פה חרב אל הסוסים אני מבין הרגו אותם, חרב אל הסוחרים אני גם מבין הרגו אותם, אבל מה אתה אומר חרב אל האוצרות? מה שייך אוצרות עם חרב? הרגו אותם בחרב? ולכן הסבר אחד מסביר הרד"ק שהכוונה היא כמו לשון חורבן, לא חרב במובן של חרב דוקרת אלא במובן של חורבן. והסבר נוסף אומר הרד"ק על פי התרגום יונתן, שמה שכתוב חרב אל אוצרותיה הכוונה היא ההורגים בחרב יבואו על בית גנזיה ויתבזזון. הכוונה היא לא שתבוא החרב ותפגע באוצרות, כי מאי נפקא מינה זה לא זה לא אדם, אלא כוונת הדברים היא שהאנשים ההורגים בחרב יבואו ויבזזו את האוצרות. זה הכוונה חרב אל אוצרותיה ובוזזו.
חורב אל מימיה ויבשו כי ארץ פסילים היא ובאימים יתהוללו. חורב אל מימיה ויבשו, חורב פה זה במובן של חרבו המים, זה מובן של יובש. חורב אל מימיה ויבשו. היות ובבל אומר הרד"ק היא רבת מים, יש שמה נהרות, נהר פרת, נהר חידקל, אז הוא רוצה להגיד לתת משל על כך שהעושר שלה כל הגדולה שלה יתבטלו, אז על זה הוא נותן דוגמה של חורב. פירושו של דבר יתייבשו מימיה. מסביר המצודת דוד היות ונהר פרת היה עובר בבבל והוא היה משקה את השדות שלהם כמו הנילוס במצרים, לכן העונש הכי גדול בשבילם זה חורב אל מימיה ויבשו. כי ארץ פסילים היא, היות והם בוטחים בפסילים שלהם, באלילים שלהם. ובאימים יתהוללו. מי אלה האימים אשר בהם יתהוללו? העצבים נקראים אימים, הכוונה היא לפסילים לאלילים שלהם הם נקראים אימים. ולמה? אומר על זה הרד"ק לפי שעובדיהם יפחדו מהם ואמר שהיו משתגעים בהם ובעבודתם. זה ובאימים יתהוללו. יתהוללו כמו הוללות וסכלות, כן כמו ויתהולל בידם, כמו שכתוב שמה על דוד כאשר תפסו אותו אז יתהולל בידם. אז באימים יהיה באלילים שלהם שהאלילים האלה מטילים עליהם אימה ופחד. כמו שאומר המלבי"ם כמו שכתוב זה האמת היא הרד"ק מביא, כמו שכתוב שקראו לה מפלצת, שעשתה מפלצת לאשרה. למה זה נקרא מפלצת? שהרואה אותה יתפלץ. הכוונה נכנס בפחד ואימה. אם היו עושים אלילים אפשר לראות בכל מיני מוזיאונים כל מיני דמויות של האלילים שלהם וכל מיני דברים שהאמינו בהם, היו עושים כדי להטיל אימה על העובדים אז היו עושים את האליל בצורה מפחידה ומרעידה כדי שתיפול אימתו על עובדיו. אז הוא אומר יהיה חורב אל מימיה ויבשו כי ארץ פסילים היא ובאימים יתהוללו, היו משתגעים אחר עבודת האימים שהאימים אלה מטילי האימה, אלה הם האלילים. מביא הסבר נוסף שמסביר אותו תרגום יונתן והוא אומר ובתעוותהא משתבחין. ואז הוא מתפלא על זה הרד"ק כי ייתכן מאוד שלפי שיטתו של תרגום יונתן לא כתוב יתהוללו אלא יתהללו. כי משתבחין זה תרגום של יתהללו. הכוונה היא על אליליהם הם משתבחים, הם מתהללים בהם שהאלילים שלהם כביכול יכולים להציל אותם. אז לפי זה זה לא יתהוללו והוא תמה כיוון שיתהוללו זה לא במשמעות של להשתבח אלא במשמעות של הוללות וסכלות. אבל כנראה שאצל תרגום יונתן המילה הייתה מנוקדת בצורה שונה.
לכן ישבו ציים את איים וישבו בה בנות יענה ולא תשב עוד לנצח ולא תשכון עד דור ודור. לכן ישבו ציים את איים. כשרוצים לבטא שמקום מסוים הוא חרב, אז אומרים שלמקום הזה נכנסים בעלי חיים שדרכם היה להיות במקומות החרבים. כשהוא רוצה לומר שבבל תהיה חרבה, הוא אומר שבמקום הזה יהיו ציים את איים, אלה שישבו שם. מה זה ציים את איים? הרד"ק מסביר ציים אלה הם חיות ששוכנות בציה. הכוונה במקום ציה, במקום מדבר, במקום שומם, זה נקרא ציה. וציה זה מלשון כמו צחה צמא, הכוונה מקומות יבשים כמו המדבר. והתרגום יונתן תירגם ציים בכן יערען תמוון. תמוון יש מפרשים שהכוונה היא נמיות, מה שחז"ל מזכירים שלא תקפוץ הנמיה. ואת איים, את איים הכוונה עם איים. תמוון בחתולין. בחתולין הכוונה היא עם חתולים. אלה הם חיות ששמה ישרו במקום השומם, והדבר הזה בא לבטא עד כמה המקומות הללו יהיו חרבים שלא נמצא שם אדם. בכל מקום שיש בני אדם החיות המדבריות בורחות, אבל במקום שאין אדם שם הם ישרו. וישבו בה בנות יענה, כמו כן בנות יענה, גם כן בנות הנעמיות כמו שהגמרא קוראת להם, כך גם כן מתרגם יונתן. ולא תשב עוד לנצח ולא תשכון עד דור ודור. המלבי"ם מסביר שיהיו שמה חיות נוראות כדמות חיות האימים שהיו להם לפסילים. פירושו של דבר יש פה מידה כנגד מידה. היות ואנחנו ראינו לאלו ובאימים יתהוללו, שהאימים פירושו של דבר חיות שמעוררות אימה ופחד, כנגד זה אומר השם לכן ישבו ציים את איים, לכן ישבו שמה חיות שהם יהיו חיות נוראיות כנגד אותם חיות שעשיתם לכם לפסילים וצלמים, והם ישבו בארץ שהארץ הזאת לא תשב עוד לנצח ולא תשכון עד דור ודור.
כמהפכת אלוהים את סדום ואת עמורה ואת שכניה נאום השם לא ישב שם איש ולא יגור בה בן אדם. כמו מהפכה שהשם הפך את סדום ואת עמורה ואת שכניה, שכניה הכוונה אדמה, צבויים, הערים שנמצאות בשכנות. לא ישב שם איש ולא יגור בה בן אדם. המלבי"ם כבר לעיל הסביר את הביטויים מה זה לא ישב שם איש ולא יגור בה בן אדם. אנחנו נסביר בקצרה. איש, המלבי"ם תמיד דרכו להסביר איש כמו יש. שכתוב איש זה במובן של יש. אז לא מתכוונים דווקא לאיש לאדם, אלא כל אחד, כל ישות, נגדיר את זה ככה. אז כשכתוב לא ישב שם איש, הכוונה היא לא ישבו שם בקביעות איש, פירושו של דבר כל בעלי חיים לא ישבו שם בקביעות. אבל בדרך עראי כן יהיו שם בעלי חיים. ולעומת זאת לא יגור בה בן אדם, בן אדם לא יגור שם בקביעות. לגור זה הכוונה היא בקביעות, וזה אדם לא יהיה מסוגל לגור במקום הזה ולכן לא יגור בה בן אדם.
הנה עם בא מצפון וגוי גדול ומלכים רבים יעורו מירכתי ארץ. הנה עם בא מצפון, כמו שראינו שהפסוק הזה מתנבא על ביאת הכשדים לארץ ישראל, והנה כעת מגיע השלב שהכשדים צריכים לקבל את העונש שלהם, ועליהם כעת מתנבא הנביא באותו ביטוי. הנה עם בא מצפון, גם על הכשדים עצמם יבוא עם מצפון. ועל ידי ביאת העם אשר מצפון, על ידיהם יתעוררו גוי גדול ומלכים רבים מירכתי ארץ. הכוונה יבואו עוד עמים רבים שיבואו לעזור למדי ופרס. ומי זה מלכים רבים? הרד"ק מסביר רבים זה במובן של רבה העם. רבה הכוונה גדול, חשוב, כמו על כל רב ביתו. ועל מי מדברים כאן? על דריווש ועל כורש. או שהוא מסביר רבים הכוונה רבים במניין, כיוון שבאו אומות אחרות ממלכות אררט, מני, אשכנז, כן? זאת אומרת שהגיעו עוד עמים נוספים כדי לעזור למדי ופרס.
קשת וכידון יחזיקו אכזרי המה ולא ירחמו קולם כים יהמה ועל סוסים ירכבו ערוך כאיש מלחמה עליך בת בבל. קשת וכידון יחזיקו. קשת וכידון, תרגום יונתן מסביר שהכידון זה לא מה שאנחנו רגילים לחשוב ככידון, אלא הכידון זה תריסין. תריסין הכוונה היא מגן. אבל הרד"ק עצמו אומר שייתכן שהכידון היה כמין רומח, כמו שמשתמע מפסוק וישחק לרעש כידון, להב חנית וכידון, ששם משתמע שזה כמו רומח. היום אנחנו משתמשים בביטוי כידון כביטוי לרומח ולא כביטוי למגן. אז קשת וכידון יחזיקו, אכזרי המה ולא ירחמו, אלו שיבואו כנגד בבל. קולם כים יהמה, דרכם היה כאשר היו באים לקרב, היו משמיעים צעקות והיו משמיעים קולות, והעניין היה להטיל מורך בלב החיילים שכנגד. לוחמה פסיכולוגית. על זה הוא אומר קולם כים יהמה. ועל סוסים ירכבו. הסוסים ירכבו הכוונה היא שהם יהיו מוכנים למלחמה כאנשים ויבואו במהירות. ערוך כאיש מלחמה, מוכנים כמו האנשים, עליך בת בבל.
שמע מלך בבל את שמעם ורפו ידיו צרה החזיקתהו חיל כיולדה. שמע מלך בבל הכוונה בלשאצר את שמעם, הכוונה את גבורתם, ורפו ידיו. ידיו נעשו רפויות מלהילחם כנגדם. צרה החזיקתהו, הכוונה היא אותה צרה שהחזיקה אותו הייתה חיל כיולדה. יצרה אצלו חלחלה כמו האישה היולדת שכל איבריה מתפרקים.
הנה כאריה יעלה מגאון הירדן אל נווה איתן כי ארגיעה אריצם מעליה ומי בחור אליה אפקוד כי מי כמוני ומי יעידני ומי זה רועה אשר יעמוד לפני. הנה כאריה יעלה מגאון הירדן. פירושו של דבר יעלה המשחית על בבל כמו אריה. אריה העולה מגאון הירדן, עולה בלא פחד. וכמו שהמים גאון הירדן באים ומתגברים, כך יעלה האויב כאריה בגאונו כמו ימלא את כל גדותיו. ולמה הוא מזכיר דווקא את הירדן? כיוון שהירדן היא בארץ ישראל, והרע שיבוא להם זה מגאון הירדן. פירושו של דבר אתם הצרתם לארץ ישראל, החרבתם את בית המקדש, אז מגאון הירדן, הכוונה היא כביכול בשל גאון הירדן, בשל עם ישראל תבוא לכם הצרה הזאת. זה לא צרה מקרית והיא לא באה בשל שאר האומות, אלא דווקא בגלל שכבשתם את ארץ ישראל. והיא תבוא אל נווה איתן, מקום שהוא איתן, זה בבל. כי ארגיעה אריצם מעליה. כי ארגיעה אריצם מעליה, הרד"ק מסביר כאשר אני ארגיע ואעשה שקט לעם ישראל, אז אני אריץ אותם מעל בבל. פירושו של דבר אגלה אותם. עכשיו הם עדיין בבבל, אבל עם ישראל יהיה להם רגיעה, ועל ידי זה אני אפקוד אותם כשהם יוכלו לעלות בחזרה לבנות את בית המקדש. לפי דבריו של המלבי"ם ארגיעה אריצם מעליה, פירושו של דבר שמלך פרס בהתחלה היה על בבל, הרגיע, הכוונה הניח קצת, ולאחר מכן חזר אליה שוב פעם בכוח רב וכבש אותה. אז זה ארגיעה אריצם מעליה. ועל זה אומר השם ומי בחור אליה אפקוד, הכוונה את הבחורים החיילים הנבחרים אפקוד עליה. כי מי כמוני ומי יעידני. כי מי כמוני הכוונה מי יכול למחות ביד השם. ומי יעידני, מי יקבע זמן ומועד כדי להילחם כנגדי. פירושו של דבר היו רוצים לעשות לפעמים קובעים זמן למלחמה, אז אומר השם כביכול מי יכול לקבוע זמן עמדי כדי להילחם עמי. ומי זה רועה אשר יעמוד לפני. ומי הרועה, מי הרועה אשר יעמוד כנגדי לבוא ולהילחם כנגדי כאשר אני אבוא להציל את צאני מידו. כביכול המלך הוא כמו רועה העם, העם הם צאנו, ואז כאשר בא מישהו לקחת מן הצאן, מיד הרועה מתקומם כנגדו. אז אומר השם מי הוא הרועה אשר יעמוד כנגדי לבוא ולהילחם כנגדי כאשר אני אבוא להציל את עמי את עם ישראל ולהיפרע מבבל.
לכן שמעו עצת השם אשר יעץ אל בבל ומחשבותיו אשר חשב אל ארץ כשדים אם לא יסחבום צעירי הצאן אם לא ישים עליהם נווה. לכן שמעו עצת השם אשר יעץ אל בבל ומחשבותיו אשר חשב אל כשדים. תשמעו את עצת השם מה שהוא יעץ לבבל וגם את המחשבות שהוא חשב לעשות אל הכשדים והמלבי"ם כבר לעיל הסביר לנו מה ההבדל בין בבל לכשדים, מה ההבדל בין יעץ, מה ההבדל בין זה לבין חשב. אם לא יסחבום צעירי הצאן. צעירי הצאן הכוונה היא עם ישראל. הם יסחבום, הרד"ק מתפלא כיוון שלא מצאנו שעם ישראל הם אלה שנלחמו כנגד בבל וארץ כשדים. הוא מסביר שאמנם לא הם פיזית, אבל מה הייתה הסיבה שהייתה מלחמה כנגדם? זה עם ישראל. אם כך יוצא שהדבר מיוחס עליהם. הסיבה שעכשיו בבל מוכה זה בגלל ישראל. אז כאילו אני רוצה לדון מי עשה את זה לבבל? אני אומר ישראל. כיוון שישראל הם הגורמים ובסיבתם כעת השם נפרע מאשור ובבל היות והם עשו את הצרות, הקדוש ברוך הוא נפרע מהם. זה מה שכתוב בחז"ל שהקדוש ברוך הוא עתיד להחריב את בית המקדש, ובא אלי כפורי ידי בההוא גברא. פירושו של דבר השם יחריב את בית המקדש, אבל כביכול יקנח את ידיו בזה שהחריב את בית המקדש, דהיינו זה שהחריב את בית המקדש ישלם על זה מחיר יקר. הסיבה היא בגלל שהוא עשה את זה מרוע לבבו, בגלל שאני קצפתי מעט והם עזרו לרעה, יש כמה סיבות למה בכל אופן גם הגויים שכביכול קיימו את רצון השם למה גם הם יסבלו. ועל זה הוא אומר אם לא יסחבום צעירי הצאן אם לא ישים עליהם נווה. ישים הכוונה יעשה עליהם את הנווה שלהם לשממה.
מקול נתפשה בבל נרעשה הארץ וזעקה בגויים נשמע. מהקול שיצא והתפרסם שבבל נתפסה ונפלה, זה יצר רעידת אדמה גדולה, נרעשה הארץ. וזעקה בגויים נשמע. וזעקה בגויים נשמע הכוונה היא וקול זעקה נשמע בגויים. למה אנחנו מסבירים קול זעקה? אומר הרד"ק אתה חייב להסביר כך, שהקול שכתוב קודם מקול נתפשה בבל נרעשה הארץ, וקול זעקה בגויים נשמע, שהקול הכתוב קודם הוא חוזר גם על סוף הפסוק. ומה ההכרח? כי אם לא תסביר כך היית צריך להגיד וזעקה בגויים תשמע, כיוון שזעקה היא נקבה. למה אתה אומר וזעקה בגויים נשמע? על כורחך שמדברים על קול זעקה, וקול הרי הוא זכר. קול לשון זכר.