ספר ירמיהו פרק נ. הדבר אשר דיבר השם אל בבל אל ארץ כשדים ביד ירמיהו הנביא. גם הפרק הזה ממשיך למסור נבואה ביחס לאומות. וכאן יש נבואה ביחס לבבל, וכמו שאומרים, לבבל יש מה שנקרא מנה מיוחדת. יש לנו התייחסות מיוחדת לבבל מכיוון שבבל הצר עלינו מאוד, בת בבל השדודה אשרי שישלם לך אחרי שיאחז וניפץ את עוללייך אל הסלע, החריבה את ביתנו, היות וכן בבל זוכה לטיפול מיוחד ונבואה אינדיבידואלית. הדבר אשר דיבר השם אל בבל אל ארץ כשדים. ארץ כשדים זה המקום, בבל זה האומה, האומה הבבלית אשר בארץ כשדים.
הגידו בגויים והשמיעו ושאו נס. השמיעו אל תכחדו. אמרו נלכדה בבל, הוביש בל, חת מרודך, הובישו עצביה, חתו גילוליה. הגידו בגויים והשמיעו ושאו נס. הגידו בגויים זה להגיד, יותר מזה זה השמיעו. השמיעו פירושו של דבר הכריזו בפרסום. יותר מזה שאו נס, שאו נס זה כלונס גדול שעליו היו שמים את הדגל וזה מבטא פרסום רב. ואז הבקשה היא שתשמיעו את הפרטים כולם. אל תכחדו, הכוונה את מה שאני אומר לכם כעת תמסרו כמסר מלא, מבלי להחסיר פרטים. ומה תגידו? אמרו נלכדה בבל, הוביש בל, בל זה היה אלוה שלהם. ולא זו בלבד, אלא אומר לך, גם שאר הגילולים, חת מרודך. מרודך גם כן היה אליל שלהם. המלבי"ם אומר מה ההבדל בין בל לבין מרודך? מה, מה הם היו צריכים שניים? אז קודם כל זה לא קושיא, הם היו עובדים אלילים רבים, אלוהויות רבים. אבל כאן הבל היה אל הכבוד שלהם. היו עושים לו עצבים, דהיינו עושים לו מיני עבודה זרה מיוחדת כדי לעבוד אותו. כיוון שהוא היה אל הכבוד, לכן הוא אמר להם נלכדה בבל הוביש בל. במקום כבוד, ביזיון ובושה. המרודך היה אליל הגבורה שלהם. לכן למלך קראו אויל מרודך, כי רצו לקרוא למלכים ולחשובים על שם האלילים. כמו שראינו שקרא נבוכדנצר לדניאל בלטשאצר על שם אלוהיו. על שם אלוהיו קראו לו בלטשאצר, או שהוא קרא לו בלטשאצר על שם אלוהיו. אז כך גם כן אויל מרודך על שם האלוה שקראו לו מרודך. מרודך היה אליל הגבורה. אז אם בל היה אליל הכבוד, מרודך היה אליל הגבורה. אז לבל היו עושים עצבים, לאליל הגבורה היו עושים גילולים, סוג שונה של עבודה זרה. ולכן הוא אומר, תשים לב, לגבי בל שהוא אל הכבוד כתוב חת, כתוב הוביש, שזה אומר בושה. לגבי מרודך שהוא, כמו שאמרנו, אל הגבורה, כתוב חת. חת זה אומר נשבר. וזה ההפך מגבורה. לא עמד בגבורה אלא נשבר. ותמיד זה ביטוי שבא ביחס למלחמה. כמו שאנחנו אומרים תמיד אל תירא ואל תחת. אל תחת הכוונה תעמוד בגבורה כנגד האויבים ולא תישבר. אז זה הפך האומץ לב. הנה תראו שהאל הזה מרודך חת, הובישו עצביה חתו גילוליה.
כי עלה עליה גוי מצפון, הוא ישית את ארצה לשמה, ולא יהיה יושב בה מאדם ועד בהמה נדו הלכו. עלה עליה גוי מצפון, גוי מצפון זה מדי ופרס. הם שוכנים מפאת צפון. והגוי הזה ישית את ארצה לשמה. יעשה מהארץ שלהם מבבל שממה. ולא יהיה יושב בה מאדם ועד בהמה נדו הלכו. לא יישארו בה לא אדם ולא בהמה מרוב שיעשה אותה שממה. ולמה העונש הזה? אומר המלבי"ם זה מידה כנגד מידה. היות והם עלו על ישראל מצפון, כמו שאנחנו אומרים מצפון תיפתח הרעה, וזה מדבר על בבל, כנגד זה גם עליה יביא השם גוי מצפון.
בימים ההם ובעת ההיא נאום השם, יבואו בני ישראל המה ובני יהודה יחדיו, הלוך ובכו ילכו, ואת השם אלוהיהם יבקשו. בימים ההם ובעת ההיא נאום השם יבואו בני ישראל המה ובני יהודה. מה זה בימים ההם? כשחרבה בבל, אז יצאו ישראל מהגלות. מכיוון שכאשר יבוא כורש מלך פרס, הוא יאשר לעלות לכאן לארץ, ואז עזרא ונחמיה והעם העולים מן הגולה יבואו לכאן ויבנו את ארץ ישראל בבית שני. אז בימים ההם ובעת ההיא נאום השם יבואו בני ישראל המה ובני יהודה יחדיו, הלוך ובכו. המה ובני יהודה יחדיו, הכוונה המה שהיו בגלות בבל עם יהודה ובנימין. כשגלו עשרת השבטים היו כאלה שנשארו בארץ שהם מפוזרים, כמו שכתוב בדברי חזקיהו ויאשיהו. ועל אותם בני ישראל הוא אומר שהם גלו עם יהודה לבבל, והם גם כן שיצאו איתם כשהם יצאו מבבל על ידי כורש מלך פרס. אז על זה הוא אומר יבואו בני ישראל המה ובני יהודה יחדיו. אלה שנותרו כאן וגלו בסוף, וגם בני יהודה שגלו מראש, כולם יחזרו. הלוך ובכו, יחזרו יחדיו הלוך ובכו. הלוך ובכו למה? אומר הרד"ק זה בכי של שמחה. זה לא בכי של עצבות, הרי הם כעת שבים לארצם. ולכן הלוך ובכו משמחתם בשובם לארצם. כי יש בכי של שמחה, כמו בבכי יבואו, כמו וישק לרחל וישא קולו ויבך, כמו ויבך עוד על צוואריו. אז בכל המקומות האלה יש גם פירושים אחרים. ויבך עוד על צוואריו, יש דעה שרצה לנושכו, וכיוון שנעשה צווארו שיש נשתרבבו שיניו, אז צריך עכשיו השתלות ובלאגן וכאבים, ולכן בכה, על השיניים שלו. למה יעקב בכה? על הצוואר, כאב לו שצווארו נהיה שיש, ככה אומר המדרש. אז יש כאלה שמסבירים שהבכי שם זה לצער. כך גם כן מסבירים בדרך צחות, וישק לרחל וישא קולו ויבך. למה בכה? כיוון שהוא קלט את כל עמי הארץ אשר הסתכלו מסביב, ועכשיו הם יש להם איזה שהוא לומדעס לבוא ולהגיד הנה אפילו יעקב אבינו מנשק בת ישראל, נו, יש להם איזה לימוד מהעניין הזה. אז כתוב וישק יעקב לרחל, מיד וישא קולו ויבך. אמר נו מה, מה עכשיו ילמדו מזה? מה יבואו עכשיו להסיק כל מיני פריצי עמנו איזה מסקנות יבואו להסיק מהעניין הזה? טוב, זה פירוש שמסבירים בדרך צחות, כן? הכל פנים בחז"ל יש ביאור אחר, מה זה ויבך? ראה שאינה עתידה להיקבר עמו. אז לפי זה זה עוד הסבר שמסבירים את זה בדרך של צער. אבל על כל פנים, הרד"ק אומר אין הכרח, אלא יש בכי של שמחה. אז כמו שכאן יחדיו הלוך ובכו ילכו בשמחה, גם שם זה בשמחה.
המלבי"ם לעומת זאת מסביר, שמה שכתוב הלוך ובכו ילכו, אומר המלבי"ם כמי שנאבד לו אביו המוליכו בדרך, כן יבקשו למצוא את השם לשוב אליו. זאת אומרת שגם המלבי"ם מבין שהבכי המצוין כאן זה בכי שמבטא כמיהה ורצון ושאיפה למצוא את ריבונו של עולם, שריבונו של עולם הרי במציאות הגלות כמו אבד לנו, כמו התרחק מאיתנו. אז על זה הלוך ובכו ילכו ואת השם אלוהיהם יבקשו. זה יהיה בכי שיש בו בקשה למצוא את השם. מסביר המלבי"ם, תשים לב, כתוב כאן שני ביטויים: בימים ההמה ובעת ההיא. מה זה בימים ההמה ומה זה בעת ההיא? לכאורה אמרת את אותו דבר. אז מה הכפילות? אומר המלבי"ם, בעת זה מדבר על נקודת זמן מסוימת. בעת ההיא זה כמו שאני אגיד לך מחר בתשע. זה נקודת זמן מסוימת. לעומת זאת כאשר אני אדבר על הימים, אני אדבר על דבר המתמשך וקורה למשך זמן לא מועט. אני אומר לך מה היה בימים ההם, לא התכוונתי בנקודת זמן בתשע בבוקר. אבל כשאני אומר לך בעת ההיא התכוונתי בתשע בבוקר. אז עת תמיד מציין נקודה ספציפית, ואילו ימים מבטא ביטוי על זמן ארוך ומתמשך שבאותו הזמן קרה הדבר. אז בימים ההמה ובעת ההיא נאום השם, בדיוק באותו הזמן יתחיל ולאחר מכן זה יימשך במשך ימים.
ציון ישאלו דרך הנה פניהם, בואו ונלוו אל השם ברית עולם לא תשכח. ציון ישאלו דרך הנה פניהם, בואו ונלוו אל השם ברית עולם לא תשכח. רש"י אומר, ציון ישאלו, אומר רש"י דרך המקום הזה ירושלים, לשם הם ישימו את פניהם כאשר בבל תחרב. ואמרנו שהם יצאו משם ברישיונו של כורש מלך פרס. ולכן הם יבקשו ללכת אל ירושלים. מסביר המלבי"ם, ציון ישאלו דרך. המלבי"ם כאילו גורס את הדרך כמחובר אל ישאלו. זאת אומרת הם ישאלו מהי הדרך ההולכת לציון. המלבי"ם כאן לא הולך לפי הטעמים. וכבר אמרנו כמה פעמים שהטעמים מורים דרך מסוימת, אבל אין הכרח לבאר את הפסוק דווקא לפי הטעמים. כמו שפעמים רבות הגמרא מביאה על מקראות שאין להם הכרע. מה זה מקראות שאין להם הכרע? זה מקראות שיש מילה שאני יכול לצרף אותה לאחור ואני יכול לצרף אותה לפנים, אין הכרע לאן המילה שייכת. כולם שואלים למה אין הכרע? תסתכל על הטעמים, והטעמים מוכיחים בצורה מאוד ברורה האם המילה הזאת שייכת למשפט הבא או שהיא סיום של המשפט הקודם. התשובה היא, כיוון שלמקרא אין הכרע, אז ממילא כותב הטעמים תפס צד וביאר לפי צד אחד. אבל מה זה אומר שזה הפירוש היחיד שיש? ואנחנו אומרים אין הכרע, אז חז"ל מגלים לנו שיש גם אפשרות אחרת. אבל בשביל הטעמים אני צריך לכתוב את הטעמים בצורה מסוימת, ולכן הטעמים נכתבו בצורה מסוימת על פי דעתו של המטעים הטעמים. אבל זה לא אומר שזה הפירוש היחידי שאפשר לבאר כאן במקרא. כך גם כן כאן, המלבי"ם לא הולך לפי הטעמים, אלא ציון ישאלו דרך הנה פניהם. מסביר המלבי"ם, ציון ישאלו דרך, הם ישאלו את הדרך של מי שהולך לציון. למה? כי עד עכשיו הנה פניהם. כל פניהם, שאיפתם ורצונם תמיד בגלותם היה לציון. כשהם התפללו, הם התפללו שהשם ישיב שכינתו לציון. אז עד כאן הנה פניהם, תמיד פניהם היו אל ציון. כמו שראינו גם בדניאל, וכוין פתיחין ליה בעליתו נגד ירושלים. כתוב אצל דניאל שהיה לו חלונות בעלייה נגד ירושלים. מפה לומדים הלכה שבבית הכנסת צריכים להיות חלונות למול ירושלים, מהכוין פתיחין ליה, מהדלתות הפתוחות לו. ואז בואו ונלוו אל השם. ציון משיבה להם ואומרת להם בואו ונלוו אל השם. הקדוש ברוך הוא ברית עולם לא תשכח, יש לו איתכם, וממילא בואו ונלוו אל השם. אדרבה, ציון מבקשת ומחכה שעם ישראל יחזרו ויגיעו בחזרה ויישבו את הארץ הקדושה.
צאן אובדות היו עמי, רועיהם התעום, הרים שובבום, מהר גבעה הלכו, שכחו רבצם. פה עכשיו זה דבר השם. קודם ראינו שהעולים ארצה שואלים ומבקשים מציון, כביכול ציון היא איזה ישות והם שואלים אותה מהי הדרך לשוב אלייך. כעת הקדוש ברוך הוא בא ואומר, עמי היו דומים כמו צאן שהיו אבודות במדבר. זאת אומרת הם היו מופקרות. צאן אובדות היו עמי. מה הייתה הסיבה? רועיהם התעום. הרועים שלהם התעו אותם, העלו אותם על ההרים, ההרים שמה שובבו אותם. זאת אומרת, בהתחלה הם עבדו עבודה זרה בארץ. על ידי זה הם הלכו מהר להר ומהר לגבעה, ועל ידי זה הם שכחו את מקום המרבץ הקודם שלהם. עד שהגיע מצב שגם כשהם גלו הם המשיכו לעבוד עבודה זרה גם במקומות גלותם. זה מה שהוא אומר, רועיהם התעום. הרועים התעו אותם. איפה? בהתחלה הרים שובבום. בהתחלה הם הביאו אותם אל ההרים, שמה הם התעו אותם, בהרים שבארץ. בשלב השני, מהר אל גבעה הלכו, שכחו רבצם. הלכו מהר לגבעה וגלו, ושכחו רבצם. רבצם זה המקום הקבוע שבו הצאן רובץ. ובנמשל, הם שכחו את אלוהיהם, שזה האל שבו הם היו בוטחים באופן תמידי. הרד"ק מסביר מה שכתוב הרים שובבום, שובבום זה מלשון, זה מעניין גירוש, שילוח. כי שובבים יהיה, על דעת רבנו יונה פירושו אל ההרים גירשום ושילחום. אז הרועים גירשו אותם אל ההרים, הרים שובבום. הוא מסביר עוד הסבר, הרד"ק אומר ששובבום זה הכוונה כמו שברו אותם וקיתתו אותם. שובבים עניינו שבר וקטיטה. כמו שכתוב ושובבתיך ושיסעתיך, ככה כתוב שם בנוגע לגוג. אז רואים שהכוונה היא ישבור אותו. אז שמה הרים שובבום. לפי המלבי"ם, הרים שובבום הכוונה הם לקחו אותם אל ההרים ללכת שובב. שובב זה ביטוי למי שסוטה מן הדרך ולא הולך בדרך הנכונה, כמו שהיום משתמשים בזה בביטוי לילד שהוא שובב. אז כך גם כן שם, שובב הכוונה היא סוטה מן הדרך הנכונה. אז הם לקחו אותם אל ההרים ושם התעו אותם מהדרך הנכונה שהיא עבודת השם.
ומה היה שם? כל מוצאיהם אכלום, וצריהם אמרו לא נאשם, תחת אשר חטאו להשם נווה צדק ומקווה אבותיהם השם. כל מוצאיהם אכלום. הדבר הזה גרם שכל מי שמצא אותם אכלום, נעשו הפקר וכל מי שמצא אותם אכלום. אומר המלבי"ם, למה נקט אכלום? כי אכילה זה דבר של הנאה. השחתה, אז אתה לא נהנה, אלא אם כן אתה סדיסט. אבל באופן רגיל כשבן אדם אוכל, זה השחתה שבה הבן אדם נהנה. מספר הרב יענקל גלינסקי שפעם הוא, אתם יודעים שהוא עבר תקופות מאוד קשות. הוא גם כן היה נחקר לא פעם ולא פעמיים על ידי הק.ג.ב, מה שהיה אז האן.ק.ו.ד. ומי שיודע להיכנס שמה לכלא זה לא היה חוויה קלה. ומכות וייסורים, הוא סיפר שם שהיה איזה חוקר אחד אכזרי במיוחד, שממש הפליא בו את מכותיו. ובשלב מסוים הוא אומר, שאלתי אותו, תגיד לי, מה האחוזים שאתה מכה אותי בשביל לדעת את התשובה, ומה האחוזים שאתה מכה אותי בשביל לשאוב סיפוק? הוא אומר, וזה הייתה הפעם האחרונה שהוא הרים עליי יד. זאת אומרת, הוא הבין את האמירה הזאת, עד כמה האמירה הזאת קשה. זאת אומרת, זה עדיין מישהו שהיה לו איזה מצפון, כי מישהו אחר זה היה מרגיז אותו יותר והוא היה ממשיך שבעתיים. אבל הוא באמת הרגיש שהדברים האלה הם דברים אמיתיים. הגוי כשהוא הכה ביהודי, הוא עשה את זה עם כל ההנאה, עם כל הכיף. וזה מה שהוא אומר כאן, כל מוצאיהם אכלום. אכלום זה לא סתם להשחית אותם, אלא זה לאכול, אומר המלבי"ם, זה להנאה. וצריהם, הוא אומר הצרים, אומר המלבי"ם, הם השחיתו אותם מתוך שנאה, לא בשביל הנאה. לא, חס ושלום, הוא לא, הוא לשם שמיים. הוא מרביץ רק לשם שמיים, לא מתוך הנאה, אלא רק ורק כי אנחנו צריכים לקבל מכות. רגע, אבל מה, אתה לא חושש שאתה תיענש על ידי השם על המעשה שאתה עושה? הוא אומר לך, אמרו לא נאשם. הם אמרו אל תדאג, השם לא יתבע אותנו על זה. תחת אשר חטאו להשם. הרי האנשים האלה, עם ישראל שגלו כעת, חטאו להשם, הם ראויים לכלייה. והם חטאו להשם. מה זאת אומרת חטאו להשם? נווה צדק ומקווה אבותיהם השם. הם רוצים להגדיל את העוון, אז הם אומרים, אתה יודע למי הם חטאו? הם חטאו להשם שהשם הוא נווה צדק. הכוונה הנווה שמיוחד לצאן, שם מקום הצדק. הנווה המיוחד לצאן זה ארץ ישראל, ושם מקום הצדק זה בית המקדש. ושם הוא אומר לך, מקווה אבותיהם השם. שם השם שוכן, שזה מקווה אבותיהם. במילים פשוטות, הם עזבו את הצדק שזה בין אדם לחברו, ואת השם אלוהי אבותיהם שזה בין אדם למקום. אז אל תדאג, אתה יכול לעשות להם ככל העולה על רוחך.
ולמעשה, מי שיודע, זה היה הזרז של הנצרות כשותפה פעילה בכל מה שהיה בתקופת השואה. הנוצרים כידוע, ימח שמם וזכרם, הם היו שותפים פעילים בייסוריהם של עם ישראל. פעמים רבות הם היו הולכים ומוסרים אותם לגסטפו ומוסרים אותם לכוחות האס.אס במלשינות. אם לא, אז היו לוקחים ומנסים לנצר את הילדים של אלה שנלקחו למשרפות. והם היו פעילים מאוד אקטיביים בעניין. והסיבה שלהם הייתה בדיוק זו: לא נאשם תחת אשר חטאו להשם. הם הרי טוענים שהנצרות זה אלה שהשם בחר אחרי שעם ישראל סטה מן הדרך. כדי לחזק את התפיסה הזאת, אז הם צריכים תמיד להביא הוכחות שעם ישראל נמאסו בעיני השם, ולכן נגזר עליהם לנצח שיהיה להם סבל וייסורים. אז אם זה לא קורה, אנחנו צריכים לעזור לזה, כדי שבאמת זה יקרה. ואז הנה, אתם רואים שהשם בחר בנו? אתם רואים שהשם מחק את הישנה וכתב חדשה? יש ברית חדשה, זהו, אנחנו נבחרנו. ככל שעם ישראל יסבלו יותר, יש בזה ראיה יותר לכך שהשם מאס בהם והיום יש לו עם חדש, היום יש לו את הנוצרים. ולכן לנוצרים היה קשה מאוד כל העניין של חזרת עם ישראל לארצו, של בניין ירושלים, של קיום כל הנבואות. היה קשה להם מאוד עם העניין הזה. האפיפיור במשך שנים לא היה מוכן להגיע לכאן לארץ. הגיע למעבר אלנבי וזהו, ונתקע שם. אחרי זה גם כשהגיע לארץ, להגיע לירושלים, שום אופן לא היה מוכן. מה הסיבה הזאת? מה זאת אומרת ירושלים? מה, אז מתקיים מה שכתוב בנבואות שעם ישראל עתידים לחזור? איך זה יסתדר? הרי אתם טוענים שהשם מאס בהם והוא זרק אותם לנצח. איך פתאום הם חוזרים וכל הנבואות מתחילות להתקיים? זה לא, אתם הרי ישראל, ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי כי קרבו לבוא, אין לך קץ מגולה מזה. איך, איך ייתכן שפתאום המציאות משתנה? אז אולי כל מה שמכרתם לנו היה שטויות? אז אולי אתם דת השקר ודת החמלה שהייתה דת האכזריות הנוראה ביותר, עוד מתקופת האינקוויזיציה, עוד בתקופות לפני כן במסעות הצלב, ובמשך כל השנים. נו, אז אולי הכל שקר? אתם מבינים, פתאום מתחיל להתברר איך נבואו עשיו, נבעו עשיו נגלו מצפוניו. פתאום מתברר מיהו העשיו, מה הם מצפוניו, מהי הצביעות הנוראה של עמי אירופה. אבל שנדע שהטיעון הזה, לא נאשם תחת אשר חטאו להשם, זה הטיעון שהזין הרבה מהגויים ללכת ולעצר לישראל.
נודו מתוך בבל ומארץ כשדים צאו, והיו כעתודים לפני צאן. השם אומר לצאן עמו, תנדדו, תצאו, נודו מתוך בבל. מאיר המלוכה, כי בבל עומדת להתהפך. לאחר מכן הוא אומר להם תצאו מכלל ארץ כשדים. והגם שאין לכם רועים שהרועים הללו יוליכו אתכם, הוא אומר להם תהיו כעתודים ההולכים לפני הצאן, שהצאן הולכים אחרי העתודים, אחרי הצאן הבריאים, החזקים, שהם בעצם המנהיגים שהלכו לפניהם. מדברים כאן על עזרא, על נחמיה, זרובבל, אלה שהלכו לפני העם. אומר להם צאו והיו כעתודים לפני צאן, אתם תלכו בראש והעם יבואו אחריכם. נודו מתוך בבל, צאו. אומר המלבי"ם, מה ההבדל בין נד ויוצא? נד זה ממקום למקום. לעומת זאת יוצא זה יציאה גמורה. אז בהתחלה רק תנודו ממקום שבתכם, ולאחר מכן תצאו יציאה מוחלטת מן הארץ.
כי הנה אנוכי מעיר ומעלה על בבל קהל גויים גדולים מארץ צפון, וערכו לה, משם תלכד, חיציו כגיבור משכיל לא ישוב ריקם. אומר הנביא, אנוכי מעיר ומעלה על בבל קהל גויים גדולים. כעת הוא יתאר בצורה פרטנית איך בבל תיפול. אז קודם כל כתוב הנה אנוכי מעיר ומעלה, דהיינו הדבר הזה הוא בהשגחה מלאה מאת השם. דבר אחד. דבר שני, קהל גויים גדולים מארץ צפון. דבר שלישי, שיערכו לה ומשם תלכד. הכוונה היא, הם יכבשו את החומה שמצד צפון ומשם תלכד העיר. משם תלכד, חיציו כגיבור משכיל לא ישוב ריקם. מה זה חיציו כגיבור משכיל לא ישוב ריקם? החיצים יהיו, נקרא את לשונו של המלבי"ם, כאילו יש להם שכל ויבואו מעצמם אל המטרה, לא ישובו ריקם, כגיבור שיש לו שכל. הדבר הזה מדהים, מכיוון שזו בעצם נבואה שהיום רק אפשר להבין אותה. כאשר דיברת בזמנו של ירמיהו על חיצים שהם כגיבור משכיל, אנחנו לא מבינים איך יכול להיות שהחץ יש לו גבורה, חץ הוא לא גיבור, ואנחנו לא יכולים להבין איך הוא משכיל, חץ הוא לא משכיל. אבל כאשר היום אתה מדבר על טילים, טילי פופאי למיניהם וכל מיני כאלה שהם כגיבור משכיל, זה חץ שאתה יורה אותו ומסמן לו מטרה והוא עובר בין בניינים, הוא כמו מטוס, ימינה, שמאלה, איזה חלון סימנת לו, הוא ייכנס לתוך החלון פנימה. חיציו כגיבור משכיל. ואגב, זה מאוד מתאים, מכיוון שמי שזוכר, אלה היו טילים שהשתמשו איתם במלחמה נגד עיראק. כאשר ארצות הברית נלחמה כנגד עיראק במלחמת המפרץ, השתמשו בטילים הללו. וכאן אנחנו מדברים על בבל. הנה אנוכי מעיר ומעלה על בבל קהל גויים גדולים. קהל גויים גדולים מכיוון שהגיעו, הייתה קואליציה, למי שזוכר, והגיעו אומות מכמה, הגיעו צבאות מכמה אומות. והם יבואו מארץ צפון וערכו לה ומשם תלכד, בסופו של דבר היא נלכדה. וחיציו כגיבור משכיל לא ישובו ריקם, אליהם אותם חיצים שהם כגיבור משכיל. יש גירסה, במקום כגיבור משכיל, יש גורסים את זה בשין ימנית, דהיינו ב-ש'. ואז יוצא חיציו כגיבור משכיל. ואז משכיל פירושו של דבר שהחיצים הם כמו גיבור שכאשר הגיבור לא מוצא את מי להרוג, הורג את הקטנים. מה ייתן לו? ייתן לו שההורים יהיו שכולים. אז החיצים הם כגיבור משכיל. כגיבור משכיל הכוונה היא שהוא הורג ועושה שכול, זה הגיבור משכיל. אבל הגירסה אצלנו זה כגיבור משכיל. ועם כל זה המפרשים נוטים להסביר יותר כפי ההסבר שאומר משכיל, שזה מלשון שכל, כפי שמבאר המלבי"ם. כן, למעשה אלה שתי גרסאות וקשה להכריע מהגרסה היותר מדויקת.
והייתה כשדים לשלל, כל שולליה ישבעו נאום השם. עוד דבר הוא מודיע לנו כאן, שאחרי שינצחו את בבל, אז כשדים, אלה הם בני המדינה, הם לא יילחמו עוד, אלא הם יהיו לשלל, דהיינו כמו השלל הנשאר אחר המלחמה. כל עוד, וזה באמת מאוד מתאים, מכיוון שבזמנו סדאם חוסיין היה כיסה את מרד הראשי, וברגע שאותו מיגרו, אז ממילא בבל כבר נפלה כפרי בשל ולא היה צורך עוד להמשיך ולהילחם. אומנם עד היום יש שמה מלחמות ופלנגות וגדודי ודאעש ומה שלא תרצה, כל זה זה חלק מהעונש של בבל, אשרי שיאחז וניפץ את עוללייך אל הסלע, בת בבל השדודה, אחרי כל מה שעשתה לנו. אבל על כל פנים, אתה רואה שכמו שהוא מתאר כאן, שהייתה כשדים לשלל, כל שולליה ישבעו נאום השם. דהיינו לאחר מכן כבר יהיה שלל מכיוון שלא יצטרכו עוד להילחם כיוון שהמדינה הזאת תיפול בידם. דבר נוסף, הוא אומר לך, לא יהיה כמו כובש ארץ שלאחר שהוא כבש את הארץ אז מיד המדינה הנכבשת עושה מאמץ להסתיר את כל האוצרות, את כל השכיות החמדה שיש לה, כדי שהשולל שלל לא יבוא וייקח את הכל. אומר כאן, זה לא יהיה, אלא והייתה כשדים לשלל, פירושו של דבר כל מה שיהיה אצלם יבוא כשלל לידי האויב הכובש.
כי תשמחו וכי תעלזו שוסי נחלתי, כי תפושו כעגלה דשה ותצהלו כאבירים. אומר המלבי"ם, כעת הוא יודיע לנו באיזה זמן זה יהיה. זה יהיה כאשר אתם, שוסי נחלתי, אלה ששוסים את נחלת ישראל, אתם תשמחו בלב ותעלזו בפועל. יש פה גם תשמחו וגם תעלזו. המלבי"ם מסביר שההבדל בין שמחה לעליזות, ששמחה זה כאשר זה עדיין בליבו של האדם, ועליזות זה כאשר הבן אדם, השמחה הזאת מה שנקרא פורצת גבולות, יוצאת החוצה ואז הוא עולז. מתי זה היה? מתי הם היו שמחים ועליזים ואז תיפול בבל? לא לשכוח, הגם שאנחנו רואים כאן בנבואה ביטוי למה שהיה בדור שלנו, אבל נבואה הרי במקורה נכתבה לזמנה. נכתבה לזמנה ולעתיד לבוא. אז כאן הוא מדבר עם בבל על אותה תקופה. לאחר מכן זה נכתב גם, יש בזה מסר לדור לאחר מכן. אבל הנבואה במקור נכתבה לאותו הזמן, נפילת בבל הייתה באותו זמן. על מה הוא מדבר? הוא מדבר על הזמן שבלשצר עשה משתה והוציא את כלי בית המקדש והיה שותה בהם. מי שירצה יוכל לשמוע את זה בדיסק שלנו על ספר דניאל, שם אנחנו מאריכים ומפרטים את כל מה שהיה שם, והיד שיצאה משמיים וכתבה על קיר הארמון מנא מנא תקל ופרסין, והפתרון שחיפש בלשצר למצוא לעניין הזה, ובסופו של דבר בבליליא קטיל בלשצר. עוד באותו הלילה שהמליכו אותו ועשה משתאות וחגיגות והוציא את כלי בית המקדש, באותו הלילה נהרג בלשצר. יוצא אם כן, שהוא אומר כי תשמחו כי תעלזו שוסי נחלתי, כאשר אתם שוסי נחלתי תשמחו ותעלזו, אז באותו זמן, בעת שתפושו כעגלה דשה, הכוונה היא בעת שאתם תפושו, תפושו זה מלשון כמו נופש, או מלשון תתרבו, ריבוי הבשר. כן, זה התפושו, מלשון נפיש, שזה בארמית זה לשון ריבוי, נפישי, זה לשון הרבה. כאשר אתם תפושו כעגלי מרבק, כמו עגלה שדשה בתבואה, עגלה המלומדת שאוהבת לדוש, ואז תוך כדי הדישה היא אוכלת ממה שהיא דשה. יש אומרים שזה מלשון בנאות דשא, זה הכוונה כעגלה דשה שהיא נמצאת בדשא. כן, יש ספרים שזה כתוב בא', יש ספרים שזה כתוב בה'. אז אם זה כתוב בא', זה מלשון דשא, אם זה כתוב בה', זה מלשון דישה. אז כאשר תפושו כעגלה דשה, הכוונה תוך כדי שהיו בזמנם, בזמן הסעודה, תשמינו מרוב טוב, אז באותה העת תהיה המפלה שלכם.
בושה אמכם מאוד, חפרה יולדתכם, הנה אחרית גויים מדבר ציה וערבה. בושה אמכם. מה השמחה שהייתם שמחים כאשר הייתם שוסים את נחלתי? מסביר הרד"ק, עכשיו תהיה אמכם בושה כשיבואו אחרים וישוסו אתכם. אתם בשמחה הצרתם לעם ישראל. כעת תהיה בושה לאמכם כשתראה איך בשמחה יצרו לכם. מי זה האמכם הכתוב כאן? האמכם מסביר הרד"ק שהכוונה היא כנסתכם או קהילתכם. פירושו, כמו שמוזכר הרבה בקדמונים הכנסייה. הכנסייה לא מתכוונים למה שהיום נקרא כנסייה, אלא מלשון כינוס. הכוונה כניסת העם, כינוס העם זה נקרא כנסייה. כמו שאומר קהילתכם. אז בושה אמכם מתכוונים לקהילה בכללותה, כמו ריבו באמכם ריבו, שאין הכוונה היא שם באמא, על האמא הביולוגית, אלא מתכוונים על הקהילה. זה גם כן מה שהוא מדבר כאן. והנה אחרית גויים מדבר ציה וערבה. אחרית גויים זה מלכות בבל, תהיה ארצה מדבר, הם ייהרגו והארץ שלהם תישאר ציה וערבה, שזה כמו מדבר. המלבי"ם מסביר בושה אמכם הכוונה על הארץ, שהארץ כביכול היא זאת שילדה אתכם. כמו שחז"ל אומרים יש ארץ שיולדת גיבורים, יש ארץ שיולדת חלשים. הכוונה היא כפי טבע הארץ, האקלים שבה וכל מה שיש בה, זה טבע האנשים שנולדים שם. אז...
בושה אמכם זה הארץ שילדה אתכם מכיוון שהאחרית של אותם גויים גדולים של הארץ הזאת שאותה ילדה, דהיינו הגויים האלה שישבו שם באותה ארץ, האחרית שלהם היא מדבר ציה וערבה. אז הארץ כביכול כמו מתביישת על שהולידה כאלה אנשים שבסופו של דבר נפלו בקרב.
נשים לב יש כפילות, בושה אמכם, חפ... מאוד חפרה יולדתכם. מה זה חפרה ומה זה בושה? מסביר המלבי"ם שהחפרה, חפר זה יותר מבושה. חפר פירושו של דבר שמרוב בושה חופר פנים בטמון. פירושו של דבר מחפש איזושהי חפירה להסתיר ולטמון שם פניו מרוב הביזיון. כך שלמעשה מדובר כאן בשלבים. בהתחלה בושה אמכם, לאחר מכן מאוד חפרה יולדתכם.
מה ההבדל בין אמכם לבין יולדתכם? גם זה לכאורה כפילות. מסביר המלבי"ם שאמכם זה כולל גם כן את האומנת. גם זו שגידלה אותם כאם, גם היא נקראת אם. כמו שכתוב הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה, ולא ידע יעקב שאמך חוזר על האומנת שגידלה אותו. כן? אז למעשה אנחנו מבינים שאם לא חייב להיות אם ביולוגית. לעומת זאת יולדתכם, זה חייב להיות אם ביולוגית, היא ילדה אותו. אז הוא אומר בושה אמכם, זה בושה רק. לעומת זאת חפרה אמרנו זה יותר מבושה, זה ביזיון גדול שרוצה לטמון פניו. אז חפרה יולדתכם, כיוון שהיא יולדתכם הביזיון שלה יותר גדול, היא לא רק גידלה אתכם, היא ילדה אתכם בפועל. כך שמדברים כאן על בושה שהיא הולכת וגדלה, כאשר יראו שאחרית גויים מדבר ציה וערבה.
מקצף השם לא תשב והייתה שממה כולה, כל עובר על בבל ישום וישרוק על כל מכותיה. מקצף השם לא תשב, פירושו של דבר מהקצף שהשם יקצוף בה, לא תשב, המקום הזה לא ישבו בה בני אדם. מה פירוש הדבר? שהמקום הזה והייתה שממה כולה. שממה הכוונה מקום שומם.
מסביר המלבי"ם שהמדבר יש בו שלושה דברים שהם גרועים, והמקום הזה יהיה יותר גרוע משלושתם. דבר אחד, המדבר שומם מבחינה טבעית, בטבע. פה המקום שלכם לא תשב לא מהטבע, אלא מקצף השם. גרוע יותר מהמדבר ששם זה טבעי, פה זה השגחי, מקצף השם לא תשב. דבר נוסף, במדבר יש מקומות שהם מיושבים, יש נאות מדבר. גם בתוך המדבר יש מקומות שישבו אותם. לעומת זאת כאן, והייתה שממה כולה. פה השממה תהיה על כל אותו מקום שעליו הוא מדבר שתכף נסביר. דבר נוסף, על השממה שבמדבר אדם לא משתומם. זה טבעי שאתה מגיע למדבר, הגעת למקום שממה. לעומת זאת כאן, כל עובר על בבל ישום וישרוק על כל מכותיה. כל מי שיעבור על בבל ישתומם וישרוק. פעם הסברנו שהשריקה מבטאת את התדהמה, שבן אדם עובר ונדהם על המכה הנוראה, אז הוא שורק. אז כל עובר על בבל ישום וישרוק על כל מכותיה.
למעשה הדבר הזה קשה קצת לרד"ק, מכיוון שרד"ק אומר הרי אנחנו רואים שהיום בבל מיושבת. אומר הרד"ק, ובבל שישוב שמדברים עליה דריוש וכורש, ושהיא עד היום, אינה אותה בבל שהייתה מקדם. כי אותה הייתה חרבה, ובנו עיר אחרת באותה בקעה ושמה בבל גם כן. זאת אומרת, מסביר הרד"ק שהבבל שעליה אנחנו מדברים אז של דריוש ושוו כורש, זה לא הבבל של היום. מכיוון שאותה בבל חרבה ובנו לידה מקום שנקרא בבל. למעשה הדברים האלה מדויקים מאוד, מכיוון שהנבואה הזאת היא נבואה שמדברת על שממה שהשממה תהיה לנצח. וראינו עוד נבואה כזאת שכתוב עליה לנצח לא תשב ולא יהל שם ערבי. ראינו נבואות מפורשות שבבל לא תשב לנצח.
ומי שיראה בזמנו הבאנו לכאן גם כן תמונות מאנציקלופדיה שבהם אפשר לראות את בבל העתיקה כמקום שהוא עיי חורבות עד היום. רק מה, היום הם אומרים שהם משמרים את זה בגלל שמבחינתם זה מקום ארכיאולוגי. עתיקות. כן, ולכן הם משמרים את המקום. אבל למעשה אנחנו יודעים למה המקום לא חזר ונבנה, כיוון שיש נבואה שהמקום הזה יהיה שומם לנצח. מה הם עשו? הם העתיקו את העיר למקום אחר ושם בנו אותה. אבל המקום המקורי עד היום חרב ושומם. מי שיודע לסדאם חוסיין הייתה תוכנית לבנות מחדש את חורבות בבל. הוא הרי אחז שהוא נבוכדנצר המודרני והוא חוזר ומקים את האומה הערבית, איזה סלאח א-דין ועוד כל מיני דמיונות כאלה שהיו לאותו מגלומן. ובסופו של דבר הקדוש ברוך הוא הראה לו שהתוכניות שלך לא מתאימות למה שכתוב אצלנו, ולכן פינו אותו מהזירה. ובפועל הנבואה עדיין קיימת שבבל לא תשב לנצח. בבל המקורית עד היום חרבה והייתה שממה כולה, כל עובר על בבל ישום וישרוק על כל מכותיה.
מי שרוצה לקחת את הדברים הללו לזמננו, אז גם היום כל עובר על בבל ישום וישרוק על כל מכותיה. כי מי שמסתכל מאז הכיבוש שנכבשה בבל מסדאם חוסיין, מאז עד היום בבל זה מקום נורא ואיום לגור בו. זה מקום שמדי מספר ימים מתפוצצות שם מכוניות, הרוגים, מדובר על כמויות של 40-50 הרוגים בכל פעם. יש שם קרבות אינסופיים. עדיין לא הצליחו ליצור שם ממלכה מסודרת, דהיינו איזשהו שלטון מסודר. כך שלמעשה המציאות שכל עובר על בבל ישום וישרוק על כל מכותיה. לראות מקום שאמנם היה שם אדם משוגע, אבל עדיין הייתה ארץ בנויה. ואמנם הקיז דם בשמונה שנים של מלחמה מטורפת נגד איראן, חבל שהסתיימה, אבל על כל פנים היה, כן, היה להם עוד לפני כן מלחמות ארוכות, אבל עדיין הייתה מדינה מתוקנת. על כל פנים היום כל עובר על בבל ישום וישרוק על כל מכותיה, שהמקום הזה ספג כמויות אדירות של חומרי נפץ והמקום הזה עדיין מדמם מבלי לדעת לאיזה כיוון הוא הולך.