00:00 ספר ירמיהו פרק מט. לבני עמון, כה אמר השם, הבנים אין לישראל, אם יורש אין לו, מדוע ירש מלכם את גד ועמו בעריו ישב. לבני עמון, כעת הנביא מתנבא על בני עמון וכמו שהזכרנו, הנביא מתנבא גם כן לאומות ועל פורענותם של האומות. כעת הוא מתנבא על בני עמון ואומר, כה אמר השם, הבנים אין לישראל, הבנים זה בלשון תמיהה, האם אין לעם ישראל בנים? אם יורש אין לו, הכוונה היא אם אין לעם ישראל יורשים? מדוע ירש מלכם את גד? מלכם הכוונה המלך שלהם, זה ההבנה הפשוטה, עוד מעט נראה ביאור נוסף. מדוע ירש מלכם את גד? כשגד וראובן, בני גד ובני ראובן כאשר הם גלו מהארץ, עמון ומואב הרי היו שכנים להם, הרי גד ובני ראובן הם מעבר לירדן המזרחי, שמה הרי זה המקום של ירדן, כן? זה המקום שבו ישבו עמון ומואב. כאשר הם ראו את השטח שהתפנה, בני גד ובני ראובן גלו, באו בני עמון ומואב וישבו שם. הם היו בטוחים גם כן שזה מגיע להם, כיוון שיש להם איזה קושאן שהם שלפו מלפני כך וכך מאות בשנים, והבג"ץ כידוע תמיד מצדיק את אויבי ישראל, אז הוא הצדיק אותם ואמר לפנות, כן? דהיינו המקום הזה מגיע להם לבני עמון ומואב, היה להם שמה טריטוריה הרי לפני שאנחנו באנו וכבשנו את המקום. אז על זה הוא בא ואומר, הבנים אין לישראל אם יורש אין לו? האם לעם ישראל אין בנים, אין להם יורשים? למה ירש מלכם את גד ועמו בעריו ישב? למה הלך המלך של בני עמון וירש את גד, את המקום שבו ישבו גד ובני ראובן, הלך והתיישב בעריהם?
מלכם, הסברנו לפי הרד"ק שהכוונה המלך שלהם, וכך גם כן מסביר המלבי"ם. לעומת זאת רש"י מסביר שמלכם זה כמו מילכום. מלכם זה העבודה זרה של בני עמון, ככה נקרא, ולמילכום תועבת בני עמון. כן? כך שלמעשה יוצא שפה הוא בא בטענה עליהם ועל אלוהיהם שכביכול בשמו הם עושים את תועבותיהם.
לכן הנה ימים באים נאום השם, והשמעתי אל רבת בני עמון תרועת מלחמה, והייתה לתל שממה, ובנותיה באש תצתנה, וירש ישראל את יורשיו אמר השם. לכן הנה ימים באים נאום השם, והשמעתי אל רבת בני עמון תרועת מלחמה. היות והוא מחזיק בארץ גד, אז יבוא השודד, שימו לב, עד עיר המלוכה, וזה רבת בני עמון, הוא יחריב אותה ואת בנותיה. דהיינו, אל תחשוב שאם תפסת את גד שלא כדין, אז ממילא יבוא האויב ויפנה אותך מגד. לא, אלא הוא יבוא וילחם כנגד עיר המלוכה, אל רבת בני עמון, לשם תהיה תרועת מלחמה. ושם יהיה תל שממה, הכוונה המקום יהיה שומם בעקבות מה שיעשה שם האויב. ובנותיה באש תצתנה. מה זה בנותיה באש תצתנה? בנותיה זה ביטוי שמופיע הרבה בכתובים, כוונת הכתוב אל הערים, ערי הלוויין, הערים הסמוכות לה, הם נקראות בנותיה. שאנחנו מדברים על ירושלים וכל בנותיה או בנות ירושלים, הרבה פעמים מדברים על הערים הסמוכות לירושלים, לא מדברים על הבנות עצמם, או תגלנה בנות יהודה. בנות יהודה אלה הם הערים הנמצאות וסמוכות ליהודה, לערי יהודה. אז בנות הרבה פעמים מדברים על ערים. זה מה שהוא אומר כאן, והייתה לתל שממה, ובנותיה, בנותיה של רבת בני עמון, הערים הסמוכות לה הקטנות יותר, באש תצתנה. הם יישרפו באש, איך? על ידי נבוכדנאצר, אז באותו הזמן יבוא וילחם גם כן כנגד בני עמון.
מוסיף הרד"ק ואומר, היות ואמרנו שבני עמון ירשו את ארץ גד, הוא אומר תדע לך שיהיה זמן שישראל ירשו את עמון. זאת אומרת, לרד"ק יש פה קושי, כי כתוב כאן וירש ישראל את יורשיו אמר השם. עם ישראל עתידים לרשת את יורשיו, את מי? את אלה שירשו את מקומם של בני גד ובני ראובן, עם ישראל עתידים לרשת את אותם המקומות. אומר הרד"ק ולא שמענו כזה דבר, הרי בזמנו לא היה כזה דבר, מכיוון שגם הכיבוש של עזרא ונחמיה לא כלל את רמת הגולן, הוא לא כלל את המקומות שהם מעבר לירדן המזרחי. ואם כן איך כתוב כאן וירש ישראל את יורשיו אמר השם? אומר הרד"ק שהנבואה הזאתי לעתיד לבוא. שלעתיד לבוא כאשר עם ישראל ירשו את הארץ ויהיה גבולה מים עד ים, אז לעתיד לבוא גם כן ירש ישראל את יורשיו, עם ישראל יבואו ויירשו את המקומות שאותם לקחו בני עמון. וייתכן מאוד שאפשר להסביר שזה כבר בזמננו אנו, שחלק מהמקומות שהם עבר הירדן המזרחי, כן, ששייכים לנו, חלק מהמקומות הללו, כן, כמו הגולן וכן הלאה, יכול להיות מאוד שזה נחלתם של בני עמון שעליה הוא מדבר שעם ישראל עתידים לרשת אותה, יכול להיות שזה חלק מאותו מקום.
אבל הוא מסביר הסבר נוסף שייתכן מאוד שאנחנו נסביר את זה גם על ההווה. כך אומר הרד"ק, איך תסביר וירש ישראל את יורשיו? הוא אומר הרי בני עמון לקו על ידי מדי ופרס. כך מובא בנבואת יחזקאל, הנני נותנך לבני קדם למורשה. וישראל עלו מהגולה על ידי כורש, שהיה מלך פרס. ואז ייתכן מאוד שהוא נתן להם זכות גם כן בארץ בני עמון. כיוון שמלך פרס כבש את עמון, וכיוון שללנו הוא נתן רשות לעלות לכאן לארץ, אז ייתכן מאוד שהוא גם כן נתן לנו רשות וזכות באותו מקום שאותו הוא כבש, שזה בארץ בני עמון. ואז אם כן יוצא שהנבואה הזאת לא נאמרה על לעתיד לבוא, אלא התקיימה כבר בעלייתם של עזרא ונחמיה.
הילילי חשבון כי שודדה עי, צעקנה בנות רבה, חגורנה שקים, ספודנה והתשוטטנה בגדרות, כי מלכם בגולה ילך, כהניו ושריו יחדיו. הילילי חשבון כי שודדה עי. כיוון שהאויב בא דרך עי של מואב, אז הוא אומר להם הילילי חשבון, הכוונה חשבון תיילל, ושודדה עי, זה בא לרבו, משם בא לרבת בני עמון, על ידי זה צעקנה בנות רבה. הוא בעצם מונה כאן את כל התחנות שהאויב עבר בהם, והוא אומר למקום מקום שהאויב מגיע, האומה שם זועקת וצועקת מצרת האויב. ועל כן עד שיגיע לבנות רבה, שהכוונה היא הערים הסמוכות לרבת בני עמון כמו שהסברנו, הערים שתחת רבה שעליהם הוא אמר ובנותיה באש תצתנה בפסוק הקודם, אז גם הם צעקנה בנות רבה, יצעקו אותם ערי לוויין של רבת בני עמון. חגורנה שקים, אמרנו שחגירת השק מבטאת אבל. ספודנה, זהו הספד. והתשוטטנה בגדרות. מה זה והתשוטטנה בגדרות? דהיינו הם יאלצו לשוטט בין הגדרות, כי בתים כבר לא יהיה להם, יחריבו בתיהם.
רש"י מביא תרגום יונתן, 'ואתהמומן בסיען'. סיען זה סיעות. סיעות הכוונה היא חבורות. התהממן הכוונה היא מלשון הממם, מלשון המם אותם. ואם כן הכוונה היא התגודדו בחיילות, זה הכוונה. דהיינו חיילים משוטטים, יהיו סיעות משוטטות, זה הכוונה והתשוטטנה בגדרות. עוד הסבר הוא מסביר, והתשוטטנה, התעוללנה בזבל גדרות צאן. דהיינו הוא מסביר התשוטטנה כמו ביזיון. כתוב 'ויבז עשיו את הבכורה', 'ושט עשיו ית בכירותא'. שט זה מלשון ביזה. אז והתשוטטנה כאן הכוונה היא אתם תהיו מבוזים, כמו תהיו מעוללים בזבל, זה הכוונה ההתשוטטנה שכתוב כאן.
המצודת דוד אומר, והתשוטטנה בגדרות, היו שומעים הנה והנה. ולמעשה שברתי את הראש להבין מה הוא רוצה, מה זה היו שומעים הנה והנה, וחיפשתי לראות האם בדפוסים אחרים כתוב משהו אחר, אבל כתוב את אותו דבר. ולמעשה אין כל ספק שזה טעות דפוס. זה טעות סופר. זה לא היו שומעים אלא היו שוטטים. המ"ם דומה לטי"ת, והעי"ן גם כן דומה לטי"ת, והתחלפו פה האותיות. אז אם כן היו שוטטים הנה והנה, מלשון לשוטט. ומי שרוצה לראות שהפירוש הזה נכון, יראה מה אומר המצודת ציון. מצודת ציון זה המצודת דוד, רק יש חלק שבו הוא מפרש את הפסוק, יש חלק שבו הוא מפרש את המילים. במצודת ציון הוא מפרש את המילים. והתשוטטנה, עניין ההליכה הנה והנה, וכן שוטטו בחוצות ירושלים. הוא אומר והתשוטטנה זה לא עניין השמיעה. מה הקשר בין התשוטטנה וגם מה הקשר לומר שומעים הנה והנה? מה זה שומעים הנה והנה? לכן ודאי אין כל ספק והתשוטטנה בגדרות, היו שוטטים הנה והנה להתחבא בגדרות, מקום רביצת הצאן, היו הולכים כדי להתחבא במקום ששם רובצים הצאן.
מה תתהללי בעמקים, זב עמקך, הבת השובבה, הבוטחה באוצרותיה מי יבוא אלי. מה תתהללי בעמקים, מה תתפארי בעמקים. מה זה בעמקים? מסביר רש"י, הארץ שלהם היא ארץ עמקים. הם לא סובלים מבצורת, מעצירת גשמים. החמה איננה שולטת בה. זב עמקך, הוא אומר לה תתכונני שאת תקבלי מכה של רוב גשמים עד שיזובו המים בעמק. כך הסביר מנחם. זאת אומרת זב עמקך זה עונש. את מתהללת בעמקים? זב עמקך הבת השובבה, הבוטחה באוצרותיה, יזוב עמקך מרוב גשמים, דהיינו שיטפון גדול יבוא עליהם. הרד"ק מסביר, מה זה זב עמקך? אותו העמק שבו את משתבחת, זב עמקך בדם חללייך. הוא יזוב דם חללים, זה הזב עמקך. מה יזוב שם? דם ההרוגים בעקבות העונש שתקבל רבת. ויונתן תרגם, זב עמקך, חרובו תוקפך, יחרב עוצמתך. המלבי"ם מסביר שהעיר הזאת רבה הייתה מקום שנקרא עיר המים. זה מקום עם נהרות, מקום עמק מלא מים. ולא יכלו לכבוש את המקום הזה בגלל שהמקום היה עם נהרות מסביב, מקום שהיה בו שהיה זב עמקך. וזה הגורם לה שתתהללי בעמקים, כיוון שזב עמקך, את אומרת אצלנו פה בעמק יש נהרות מכל כיוון, קשה לכבוש אותם. וגם היה להם שם אוצרות, הבוטחה באוצרותיה, ולכן היא אומרת מי יבוא אלי, מי יכול לבוא ולכבוש אותי.
הנני מביא עלייך פחד נאום השם, נאום השם צבאות, השם אלוקים צבאות, מכל סביבייך. ונדחתם איש לפניו ואין מקבץ לנודד. הנני מביא עלייך פחד נאום השם אלוקים צבאות. פחד כדי שיגרום להם לברוח מהמבצר. והבריחה הזאת תהיה כל אחד מכל סביבייך ונדחתם איש לפניו. איש לפניו מסביר הרד"ק, כל אחד יברח לכיוון הקרוב ביותר שיש אליו. לאן שפניו מועדות לשם הוא יברח. זאת אומרת מרוב הפחד והבהלה, כאשר הבן אדם הפחד הוא לא גדול, אז חישבתי דרכיי ואני עושה חשבון לאן כדאי לברוח. אבל כשהפחד הוא גדול, כל אחד בורח לאן שפניו מועדות, לאן שפניו פונות לשם הוא בורח. הוא רוצה להגיד הפחד יהיה כזה גדול ונדחתם איש לפניו. כל אחד יברח אל ממול פניו מרוב הפחד. ולא זו בלבד, אלא גם כן אין מקבץ לנודד. זאת אומרת הנידחים לא יתקבצו. כאשר מתקבצים הנידחים, זאת אומרת כל אחד ברח ולאחר מכן באיזה שהוא מקום הם מתאספים יחד, אומר הרד"ק ינחמו איש באחיו. הם מתנחמים זה בזה. זאת אומרת הם מתאגדים יחד, הם מתכננים תוכניות יחד. אבל כאשר כל אחד בורח ומוצא את עצמו לבד, אין מקבץ לנודד, אז ממילא זה מביא שבר נוסף שאין להם התחזקות הדדית אחד מחברו.
מסביר המלבי"ם ששמים לב יש ביטוי ונדחתם ויש ואין מקבץ ויש ביטוי גם כן נודד. ונדחתם איש לפניו ואין מקבץ לנודד. מה ההבדל בין נידח לבין נודד? מסביר המלבי"ם, הנידח זה נידח ממקומו. אבל יכול להיות שאולי הוא רק נידח מכאן אבל הוא מקובץ במקום אחר. לעומת זאת הנודד זה מי שנודד ממקום למקום והוא מפוזר. אי אפשר לקבץ אותו. ולכן הוא אומר ואין מקבץ לנודד. הוא לא אומר את זה ביחס לנידח, כי נידח יכול להיות שכן יתקבץ. אבל לנודד אין מקבץ.
ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון נאום השם. אחרי שהם יקבלו את הגמול שלהם, אומר השם אני אשיב את בני השבי של בני עמון שישובו למקומם.
הפרק שלנו הוא מקבץ נבואות לעמים. אחרי שדיברנו על בני עמון, כעת עובר לדבר על אדום. לאדום, כה אמר השם צבאות, האין עוד חכמה בתימן, אבדה עצה מבנים, נסרחה חכמתם. זאת נבואה שמתנבא הנביא כנגד אדום, ותשימו לב, לפי הרד"ק הנבואה הזאת היא נבואה עתידה. זאת אומרת זה לא משהו שקורה כעת, זה נבואה שאמורה להיות לעתיד לבוא. לעומת זאת נראה במלבי"ם שהמלבי"ם מסביר שזה נבואה שגם מדברת על התקופה העכשווית שבה עומד הנביא וגם על התקופה העתידה. האין עוד חכמה בתימן? שימו לב, הנבואה הזאת מופיעה גם כן בעובדיה. והאבדתי חכמים מאדום. ואם אתה רואה שהוא אומר האין עוד חכמה בתימן, ותימן הכוונה היא אדום, כי תימן מדברים מבני אליפז בן עשיו, אחד מבניו של אליפז בן עשיו היה תימן. ואם כן מדברים כאן על צאצאים של אדום, עשיו הוא אדום. אז האין עוד חכמה בתימן, אבדה עצה מבנים? האם אין בהם עוד חכמה? מה כוונת הדברים? אומר הרד"ק מהניסוח הזה אתה מבין שאדום היו נחשבים לחכמים. והיות וכן, כאשר קרה והם עשו דבר שהוא נחשב למעשה סכלות, על זה הוא אומר האין עוד חכמה בתימן. אנחנו רואים שלאורך השנים אדום ורומי ועמי אירופה היו נחשבים ליותר אינטליגנטים מלדוגמה כאשר מדברים על עמי ערב, כן? אפילו שבהיסטוריה שתדעו בתקופתו של הרמב"ם היו עמדו חכמים גדולים לעמי ערב, כן? רק בתקופה היותר מאוחרת הם התחילו להתעסק עם פצצות במקום עם ספרים, וזה הביא אותם לגאונות הגדולה שיש להם היום, שאם כבר יש איזה מהנדס אז הוא אחד שמייצר פצצות. זה החכמה הגדולה שיש היום בעמי ערב, אין שמה שום אינטליגנציה ושום חכמה ושום... לא תשמעו על המדען הערבי הנודע. מתי שמעתם דבר כזה לאחרונה? איזה גילויים מדעיים או איזה קידמה הביאו לנו אומות ערב? אם יש פיתוחים זה רק כמו שאמרתי בתחום הפצצות, וגם כשהם צריכים לייצר אטום שצריך פה כבר אנשים יותר משכילים, אז את כל זה מייבאים מרוסיה ומעוד מקומות אחרים. חכמה אין שם. על כל פנים אתה מבין שבאדום היה מקובל שהיו חכמים. ולכן הנביא מתפלא על זה ואומר, האין עוד חכמה בתימן? האם באדום כבר אבדה חכמתם? איך ייתכן שבאה עליהם רעה, אבדה עצה מבנים ונסרחה חכמתם?
אבדה עצה מבנים, מסביר הרד"ק שמבנים זה לא במשמעות של בנים, כוונת צאצאים. אי אפשר להגיד שזה לא במשמעות, כי יונתן מתרגם מבנים מבניא, הכוונה באמת מבנים. אבל לעומת זאת הרד"ק בעצמו מסביר שמבנים הכוונה מלשון תבונה. הוא אומר כמו בנתה לרעי, שזה מהבניין הקל. כן, תבונה זה בניין כבד, כיוון שיש בה כמה הברות. בנים זה בניין קל. אז הוא אומר אבדה עצה מבנים, כביכול אומר אבדה תבונתם, לא מתכוון לומר מבניהם, כן? אז הוא מתפלא ואומר כיצד ייתכן הדבר? תרגום יונתן מסביר שתימן זה דרומא. הוא לא מסביר שתימן הכוונה היא לאחד מבני אליפז, אלא שתימן הכוונה היושבים בארץ הדרום.
כפי שפתחתי קודם, המלבי"ם מסביר שהנבואה כאן על אדום היא גם עוסקת בתקופה הקרובה וגם עוסקת על העתיד לבוא. על שני חורבנות שהיו לאדום, הם בזמן הקרוב והן לעתיד. מסביר המלבי"ם, הוא נותן הקדמה קטנה, בישעיהו כ"א למדנו שכאשר נחרבה אדום, אז הדבר היה בעקבות איזה שהוא פח שטמנו לה. ומה היה אותו הפח? אז בני דדן היו רחוקים, ואדום יצאו להילחם עמהם. כיוון שיצאו בני אדום עם כל צבאם להילחם כנגד בני דדן, הדבר הזה גרם שהוא יתרחק מגבול ארצו, בא האויב נכנס לארצו ונפלה לידו כפרי בשל. על זה מתפלא הנביא ואומר, האין עוד חכמה בתימן? איזה סכלות הם עשו שהלכו לרדוף אחרי בני דדן למרחקים והשאירו את ארצם כאשר היא חשופה לביאת האויב. האין עוד חכמה בתימן? אין להם שכל, איך הם עשו כזה דבר? אבדה עצה מבנים, גם המלבי"ם מסביר שמבנים זה מלשון נבונים. עד עכשיו היו ביניהם נבונים, ועכשיו נסרחה חכמתם, דהיינו עשו מעשה של סכלות, אבדה עצה.
המלבי"ם אומר שההבדל בין בנים, כוונת תבונה, לבין חכמה, שחכמה המלבי"ם מסביר את זה הרבה בספר משלי, כמו שאנחנו חוזרים על העניין פעמים רבות. חכמה זה מה שאדם מקבל מאחרים, ותבונה זה מה שאדם מתבונן ולומד מעצמו, מבין דבר מתוך דבר. אז הוא אומר, אומנם הם לא חכמו, אבדה חכמה, לא חכמו מאחרים, אבל וכי מעצמם לא יכלו להתבונן? האם תבונה עצמית אין להם כדי להבין שהמהלך שהם עושים הוא מהלך שגוי?
נוסו הפנו העמיקו לשבת יושבי דדן, כי איד עשיו הבאתי עליו, עת פקדתיב. מסביר המלבי"ם, בני דדן נוסו העמיקו לשבת. זאת אומרת הם ברחו למרחוק. ככה הוא מסביר את הפח שבו נפלו אדום. בעקבות זה יצאו אדום כדי לרדוף אחריהם כיוון שהם נוסו הפנו העמיקו לשבת, הם התרחקו. ועל ידי זה איד עשיו הבאתי עליו. בא האויב וכבש את ארץ אדום כיוון שכבר לא היו שם לוחמים. ואיד עשיו, פירושו של דבר את האיד המיועד לו מצד המערכה, מה שמיועד לעשיו, שעשיו צריך לסבול ולקבל את העונש שלו. עת פקדתיב, זה הזמן שמיועד למפלה מצד ההשגחה ומצד פקודת עוונותיו, כעת השם פוקד עליו את עוונותיו, זהו זמן האיד שהקדוש ברוך הוא הביא עליהם את אשר נגזר להם.
הרד"ק לעומת זאת מסביר שדדן זה בעצם שם נוסף של אדום. לפי הרד"ק נוסו הפנו העמיקו לשבת, הוא בעצם אומר לאדום, כיוון שיבוא עליכם האויב תברחו. יושבי דדן, מי זה יושבי דדן? לפי המלבי"ם זה אלה שמשכו את אדום החוצה ובעצם הרחיקו אותם מארצם והביאו למפלתם. לפי הרד"ק לא, זה המשך דיבור שהנביא מדבר אל אדום. אז כמו שאתה רואה את אדום, הוא מכנה אותה פעם אדום ופעם הוא מכנה אותה תימן, ועכשיו הוא מכנה אותה דדן. אומר הרד"ק דדן זה מאדום, כמו שכתוב בנבואת יחזקאל ודדנה בחרב יפלו. ולכן כביכול ממשיך ופונה לאדום ואומר להם תברחו מכיוון שהאויב קרוב.
אם בוצרים באו לך, לא ישאירו עוללות, אם גנבים בלילה, השחיתו דים. זה הפטרה שכולנו מכירים, הפטרה שנמצאת בעובדיה, הפטרת וישלח, חזון עובדיה. וגם שם יש פסוק דומה, אם גנבים באו לך, אם בוצרים, הלא ישאירו עוללות. אנחנו נסביר כעת מה המשמעות של הדברים, רק לפני כן נדגיש את מה שחז"ל אומרים. רש"י מביא את זה כאן. אומר רש"י, כל כעין דוגמה זו ניבא עובדיה על אדום. ולפי שסגנון אחד עולה לכמה נביאים, ואין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, במקצת הדברים משתנים. זאת אומרת הרעיון הוא אותו רעיון, אבל הניסוחים שונים. זאת אומרת אנחנו רואים שזה לא העתק של אותה נבואה בדיוק. ומדוע? סגנון אחד עולה לכמה נביאים, ואין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד. זה נשמע כותרת של סתירה, אבל פה הסגנון הראשון שונה מהסגנון השני, ואני אסביר. מסביר האברבנאל, זה נמצא בישעיהו פרק ב' בפסוק ב', אומר האברבנאל שאפשר שיהיה העניין המושג שווה בשניהם, אבל לא שיהיו הדברים שווים אלא מתחלפים. זאת אומרת כשאנחנו מדברים על העניין עצמו, זה אותו עניין, המסר הוא אותו מסר. אבל הניסוח הוא ניסוח שונה. ולכן אתה תראה, זה בעצם אותם רעיונות, אם גנבים באו לך, אם בוצרים, הלא ישאירו עוללות, זה אותם רעיונות, אבל הניסוחים הם לא אותם ניסוחים בדיוק, מכיוון שהנבואה, כמו שדיברנו כמה פעמים, עוברת דרך הנביא. וכיוון שהיא עוברת דרך הנביא, היא מקבלת משהו מהנביא עצמו. ואז ממילא יש בזה שינויים בניסוח. לעומת זאת אמרנו שאם היו שני נביאים כדוגמת משה רבנו, הם היו מתנסחים בדיוק באותו ניסוח. ולמה? כי אצל משה רבנו המעלה הגדולה שלו הייתה שהוא היה רואה באספקלריה המאירה. מה זה אספקלריה המאירה? זה מראה מלוטשת, כוונה זכוכית מלוטשת בלא שום פגם. מה זה אומר? שמשה רבנו רואה את הדברים, דברי השם באופן ישיר. כל נביא כשהדברים עוברים דרכו, אז כמו שאמרנו יש נשאר טעם של הכלי עצמו של הנביא. זה עובר דרכו וממנו יוצא. משה, ונחנו מה. האיש עניו על פני האדמה. משה לא תופס מקום בכלל. אז דבר השם נכנס ויוצא כמות שהוא. אין פה את הפן האישי של הנביא, אין פה את הביטוי העצמי שלו כי הוא לא תופס מקום. כך שלולא יצויר שבאמת היו שני נביאים כמשה, לא היה לנו מושג כזה שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד. שניהם היו מתנבאים באותו סגנון, מכיוון שהדברים לא קיבלו את הסגנון של משה, כי משה רבנו היה בבחינה של אפס, ונחנו מה, שום דבר. וממילא הנבואה יוצאת בדיוק כמו שהיא מתקבלת.
אם בוצרים באו לך, לא ישאירו עוללות. מסביר המלבי"ם, האויבים שבאו על אדום, מצד אחד באו כגנבים, מכיוון שהם באו מבלי הרגשת בעל הבית, גנב בא בסתר. ומצד שני הם באו כבוצרים, כיוון שגנב בא בלילה והם באו ביום. הם הרשו לעצמם לתקוף את אדום מכיוון שהם לא היו בבית כמו שאמרנו, הם יצאו להילחם כנגד בני דדן. בא אומר לך כאן תראה שהם גרועים מבוצרים וגרועים מגנבים. גרוע מבוצר הבא ביום וגרוע יותר מגנב הבא בלילה. אם בוצרים באו לך, כאשר מגיעים בוצרים, הכוונה כאלה שבאים לגנוב מן הכרם ביום, וכי לא ישאירו עוללות? האם הם לא משאירים את הענבים, את האשכולות הקטנים? מה שחבל להשקיע עליהם זמן לקטוף אותם. עוללות זה מלשון עולל ויונק, אלה האשכולות הקטנים יותר, כך מסביר האבן עזרא. אומר ובוא תראה, הם לא השאירו מאומה. יוצא אם כן שהם גרועים מהבוצרים, כי הבוצרים על כל פנים משאירים עוללות. כך גם כן הם גרועים מן הגנבים. כיוון שהגנבים לא מקפידים להשאיר עוללות, כיוון שהגנבים באים בלילה ואז הם משחיתים הכל. הוא לא, הוא לא מקפיד להשאיר עוללות, הוא לוקח הכל, הוא בא בלילה, הוא לא יכול להתחיל לבדוק ולראות מה מתאים לו ומה לא מתאים לו, הוא לוקח הכל. אומר אבל הם, גם הגנבים ישחיתו דים. הכוונה היא לפי הצורך שלו ישחית ויאמר די. הם לא ישחיתו דברים שאין להם בהם צורך. וגם הגנבים בלילה לא יודעים את כל המקומות הצפונים, כי בלילה קשה למצוא את המחבואים, את המקומות ההסתר. אבל הנה בוא תראה, הוא אומר כאן, גנבים בלילה השחיתו דים, ואילו כאן בוא תראה שהם חיפשו והשחיתו את הכל. כמו שכתוב בעובדיה, איך נחפשו עשיו, נבעו מצפוניו. הכוונה המקומות שהם צפונים, גם את זה גילו. גם זה נבע ויצא החוצה. אז בוא וראה שהמצב של עשיו יותר גרוע מאם באו לו גנבים או בוצרים. כי גנבים או בוצרים עדיין משאירים משהו, ופה לא נותר מאומה.
כי אני חשפתי את עשיו, גליתי את מסתריו, ונחבה לא יוכל. שודד זרעו ואחיו, שודד זרעו ואחיו ושכניו ואיננו. כי אני חשפתי את עשיו, כמו שאמרנו, פה הם חיפשו והשחיתו את הכל, אז יש פה מצב שבו עשיו כל מסתריו חשופים. ואני חשפתי את עשיו. וחשפתי אותו גם כן מהמבצרים שהיה מוקף בהם, והיה בוטח על מבצריו שאף אחד לא יוכל לו. אומר השם גליתי את מסתריו, גליתי את המקומות שבהם הוא נסתר. ונחבה לא יוכל. למה? מכיוון שמי שנמצא בתוך העיר מחפש מקום להחבא. אבל כאשר אתה הולך להילחם כנגד האויבים ויוצא החוצה כמו שהיה אצל עשיו, אצל אדום שהלכו להילחם כנגד דדן, אז הוא לא יכול להתחבא, אין לו היכן להתחבא. ואז ממילא נחבה לא יוכל, וכלל לא היה בביתו שיוכל להתחבא. על זה הוא אומר כי שודד זרעו ואחיו ושכניו ואיננו. שודד זרעו ואחיו ושכניו, הוא עצמו איפה? איננו, הלך להילחם כנגד בני דדן. הוא לא נמצא שם בכלל במקום, אינו נמצא כלל בביתו.
אומר המלבי"ם, תשים לב כתוב כאן חשפתי את עשיו, גליתי את מסתריו. מה ההבדל בין חשפתי לבין גליתי? אומר המלבי"ם, חשף זה כאשר אדם מסיר דבר הדבוק על דבר אחר. כמו קליפה של עץ. מחשוף הלבן, כאשר יעקב חשף את הקליפה והסיר מעל המקלות אשר פיצל ברהטים בשקתות המים, שמה זה נקרא מחשוף הלבן, כיוון שלחשוף פירושו דבר שדבוק והסרת אותו. ומשם אומר המלבי"ם לקחו את זה בהשאלה לכל דבר שהוא מכוסה באופן תמידי ומסירים ממנו את הכיסוי, אפילו אם הוא לא דבוק. כמו חשופי שת, חשופי שובל. חשופי שת הכוונה שהם ערומים. ופה הוא מתאר על כך שהקדוש ברוך הוא הסיר את המבצרים. לעומת זאת גילוי, אומר המלבי"ם, גילוי זה לאו דווקא לחשוף דבר המכוסה, אלא כל דבר. זה ביטוי יותר ארטילאי, אני אומר גם מגלה סוד. אפילו שבגילוי סוד לא הרמת שום כיסוי. זה משהו יותר מופשט. אנחנו בכל אופן מתבטאים בביטוי גילוי, גילוי הדבר המוסתר, גילוי סוד וכן הלאה. הגילוי זה ביטוי יותר כולל שעוסק גם כן בדברים מופשטים.
עזבה יתומיך אני אחיה, ואלמנותיך עלי תבטחו. אומר המלבי"ם, זה נאמר בלשון תמיהה. עזבה יתומיך אני אחיה? הרי עזבת את היתומים שלך כאן, הלכת מארצך, הנחת אותם בלי שמירה, הלכת להילחם עם בני דדן, וכי אני אחיה אותם? ואלמנותיך, הכי עלי תבטחו? וכי אתה סומך אומר השם שאני אשמור לך על אלמנותיך? הרי אתה עזבת אותם והלכת, אז ממילא אין מי שידאג ויטפל בהם, והיות וכן הם ישלמו את מלוא המחיר כמו שעוד מעט נראה בפסוק הבא. הרד"ק לעומת זאת מסביר שהביטוי עזבה יתומיך אני אחיה, פירושו של דבר כאשר בן אדם הולך למלחמה או נופל בקרב אפילו, והוא גוסס, אז אומר לו אדם אחר, עזבה יתומיך אני אחיה. דהיינו אתה מודאג, מי ידאג לבנים שלך, מי ידאג לאלמנה, אז הוא אומר אל תחוש, עזבה יתומיך אני אחיה. כך אומר חייל לחברו כאשר הוא נפגע בקרב. הוא אומר כאן, אין מי שיאמר להם דבר זה, עזבה יתומיך אני אחיה ואלמנותיך עלי תבטחו. מכיוון שכמו שכתוב בנבואת עובדיה, ולא יהיה שריד לבית עשיו. אז אם אין שריד אז מי יאמר למי עזבה יתומיך עלי, אני אחיה אותם? אף אחד לא נשאר לשרוד כדי לקחת אחריות על היתומים של חברו שנפל בקרב, כיוון שבסופו של דבר כולם יפלו, לא יהיה שריד לבית עשיו.
כי כה אמר השם, הנה אשר אין משפטם לשתות הכוס, שתו ישתו. ואתה הוא נקה תנקה? לא תנקה, כי שתו תשתה. אומר השם, אלה אשר אין משפטם לשתות הכוס, שתו ישתו. מה פירוש הדבר? יש כאלה שאין משפטם לשתות הכוס, ולמה בכל אופן שתו ישתו? מסביר המלבי"ם, מכיוון שהם נתחייבו מצד המקום הכולל. כמו שכאשר יוצאת אש ומוצאת קוצים ונאכל גדיש או הקמה, היא שורפת ומכלה את הכל. אחרי ששבט אפו של השם יצא להרגיז ממלכות, אומר המלבי"ם, כבר אינו מבחין ומשחית את הכל. אז הנה הוא אומר, אתה, כמו שראינו בצורת שאלה, עזבה יתומיך אני אחיה, אלמנותיך עלי תבטחו? האם אתה חושב שאני אחיה אותם אומר השם? הרי אלה אשר אין משפטם לשתות הכוס שתו ישתו. אלה שלא מגיע להם העונש בדין בעקבות מעשיהם הרעים, בכל אופן שתו ישתו. ואתה, הרי אתה הגורם לכל זה, המשחית הרי יצא בגללך, כיוון שאתה הוא המרשיע. אז איך אתה חושב שנקה תנקה? זה דבר שהוא בלתי אפשרי. ולא רק שלא תנקה, אלא שתו תשתה. אתה חייב לפי המשפט לשתות את הכוס, הכוונה כוס התרעלה, ואתה תהיה גרוע מכל העמים. מכיוון שהעמים אחרי שישתו הם ינקו מעוונם. אבל אתה, הגם ששתו תשתה, בכל אופן לא תנקה מעוונך. הרד"ק מסביר שמה שכאן בעצם נאמר, כי כה אמר השם הנה אשר אין משפטם לשתות הכוס שתו ישתו, אלה שהם לא מוטל עליהם העונש כמו שהסברנו, הם לא צריכים להיענש מצד עצמם, עם כל זה שתו ישתו. אתה שעליך מוטל העונש על אחת כמה וכמה. ומדוע? מכיוון שכל האומות לא היו אח לישראל. אבל אתה אומר הרד"ק, הרי אח עשיו לישראל. מאח לישראל היינו מצפים שמישהו אח שלנו יעזור לנו. היינו מצפים שבעת צרה כשאחרים קמים עלינו, הוא יהיה עזר וסיוע להציל אותנו מידם. ולא זו בלבד שלא היה לנו עזר וסיוע כנגד הקמים עלינו, אלא הוא עצמו לא הפסיק כל הזמן להצר לנו ולהציק לנו ולרדוף אותנו. כמו שעובדיה אמר בנבואתו, מחמס אחיך יעקב תכסך בושה. אתה צריך להתבייש ממה שחמסת את אחיך יעקב במשך כל השנים, ונכרתה לעולם. ולכן משפט אדום לשתות את כוס התרעלה יותר מכל שאר האומות. כי שאר האומות גם אם הצירו לנו, זה לא היה באותה רמה של עמי אדום שלמשך כל ההיסטוריה רדפו אחרינו ואדמת אירופה מלאה בדם ישראל לדורותיהם. ודבר שני, מהם מצפים ליותר, כיוון שהם הרי אחים שלנו, ובתור אחים שלנו כמו שאמרנו, אז אדרבה עוד הייתם צריכים לעוזרנו. אז הוא אומר המצב שלך לא דומה למצב של שאר האומות.
כי בי נשבעתי נאום השם, כי לשמה, לחרפה, לחורב ולקללה תהיה בוצרה. וכל עריה תהיינה לחורבות עולם. אומר השם, בי נשבעתי נאום השם, שאינו דומה מצבך למצבם. כיוון שאמרנו שהם, החרב, התרעלה תיפסק. אבל אצלך נאום השם לשמה, לחרפה, לחורב ולקללה. כמה וכמה ביטויים קשים. הוא אומר יש זמן שעיר מלכות אדום תחרב ואז היא תהיה שממה וחורבה לעולם. הוא לא מדבר פה על הנבואה כמו שהסברנו במלבי"ם שיש כאן שתי נבואות, נבואה על חורבנה של אדום בהווה ועל חורבנה לעתיד לבוא. בהווה, כמו שראינו בעת שהלכו לרדוף אחרי בני דדן. על זה הוא לא אומר לשמה לחרפה לחורב ולקללה לחורבות עולם. כי יגיד האדם הנה, אדום לא חרבים חורבות עולם. הנבואה הזאת לא נמסרה על אז, היא נמסרה על לעתיד לבוא. שלעתיד לבוא תהיה אדום לשמה, לחרפה, לחורב ולקללה. יבוא יום באחרית הימים והיא תחרב שנית, ואז יהיה באמת שממה מוחלטת. ואז לא תנקה לעולם. וכל עריה, כל ערי המדינה תהיינה לחורבות עולם. מסביר המלבי"ם, מה שכתוב חורב, אומר זה במקום שיש בניינים, אז מדברים על חורב שזה מלשון יחרבו הבניינים. שממה זה ביטוי שמדבר על כל הארץ, שכל הארץ תהיה שוממה. ויותר מזה הוא מוסיף, שכל מקום ככל שיהיה מיושב יותר, כך תגדל מפלתה יותר. עד שבמקום ששמה יש ערים, הם יהיו חרבות ותחול בהם קללה שזה יותר מחרפה. כי לשמה לחרפה, זה המקומות שכלל הארץ. ולעומת זאת לחורב ולקללה תהיה בוצרה, שזה המקום ששמה מיושב, שם לא רק חרפה יהיה קללה, ושמה יהיה גם כן חורבן. ככל שהמקום יהיה יותר מיושב ויותר חשוב, כך חורבנו יהיה גדול יותר.