לכן הנה ימים באים נאום השם ושילחתי לו צועים וצעוהו, וכליו יריקו ונבליהם ינפצו. לכן אומר השם, הנה ימים באים, ושילחתי לו צועים, כאלה שירוקנו אותו. אם המשלנו אותו ליין שלא התרוקן ועבר ממקום למקום, כעת הוא אומר שהם עתידים כן להיות מרוקנים ממקום למקום. וכליו יריקו ונבליהם ינפצו, ונבליהם ינפצו, אז רש"י מסביר שינפצו זה כמו ישברו. ולעומת זאת הרד"ק מסביר בשם אביו שינפצו זה יריקו, כמו ותער כדה, שמה כתוב ונפצה. או כתוב על אדם שרוצה לגרש אשתו מפני שהיא מנפצת לאשפה, כן, גם שמה זה ביטוי נקי לרעיון הזה. על כל פנים, הרד"ק מסביר שהנה כאן הוא מודיע להם שיבואו מגלים ויגלו אותו, כמו שהסברנו שהכוונה להריק אותו ממקום למקום, כמו שאומר תרגום יונתן בזוזין ויבזוננון, הכוונה היא כאלה שבוזזים ויבזזו אותו. וכאן בעצם המשל הוא שעתידים בני מואב לגלות. היין אומר המלבי"ם, כאשר הוא סגור וחתום, לפעמים קורה מצב שמתחילה תסיסה. ואז אם סוגרים אותו אטום, הכלי יכול להתפוצץ. לכן בדרך כלל כשסוגרים יין, סוגרים אותו בשלב של התסיסה, סוגרים אותו עם בד. לא סוגרים אותו בצורה שהוא אטום, כי אם הוא לגמרי אטום, התסיסה יכולה לגרום להתפוצצות הכלי. אז הוא אומר, הנה בוא תראה, כמו שכתוב באיוב, הנה בטני כיין לא יפתח כאובות חדשים יבקע. כמו יין שלא נפתח, ואז הכלי, האובות שהם מעין נודות, יבקעו, יבקעו מפאת התסיסה שיש בפנים. לפי זה אומר המלבי"ם, מה שכתוב כאן צועים וצעוהו, זה הרתיחה של היין. היין הוא רותח, היין הוא סוער בתוך פנימיותו, אז צועה וזועה וסועה וסוער, לפי המלבי"ם הכל זה בעצם אותו רעיון, הכוונה היא זה סער שסוער בתוך פנימיותו. ואז כביכול הוא אומר להם, אני אשלח לכאן אויב שיעשה סערה בתוך הכלי, הכוונה היא שיהיה בתוך הכלי לחצים, כמו שיש כאשר היין תוסס. וזה משל ללחצים פנימיים. כי אם אני מדבר על אויב, אז אני אגיד שיבוא אויב מבחוץ ישבור את הכד, אבל לא על זה הוא מדבר, הוא מדבר על תסיסה פנימית. תסיסה פנימית זה אומר שתתחיל תסיסה בתוך המדינה, דהיינו יהיה מרד, מרד בתוך המדינה. ואז על ידי זה יהיה חרב איש באחיו. ועל ידי כן צעהו, צועים וצעוהו, על ידי כן מה קורה לנוד? הוא נבקע בעקבות התסיסה בפנים, יבקע הנוד, ועל ידי זה יריקו את היין שנמצא בתוכו, וההרים יתרוקנו, כמו הנוד יין שיתרוקן מהיין אשר בתוכו, ערי מואב יתרוקנו, הם יחרבו, והסיבה שהשם עושה את זה, ובוש מואב מכמוש, כאשר בושו בית ישראל מבית אל מבטחם. כדי שהוא יתבייש מכמוש, כמו שהיה אלוהי מואב, והבושה הגדולה לעובד עבודה זרה זה כאשר הוא רואה שהאלוה שלו לא היה מסוגל להציל אותו. הוא טיפח אותו, הוא האכיל אותו, הוא כיבד אותו, הקריב לו קורבנות, לפעמים גם את הילדים שלו, והנה מגיע העת, מה שנקרא העבודה זרה לא עשתה את המלאכה, לא עשתה את העבודה. ואז יש בזה בושה גדולה, איפה האלוה שלך? אבד כמוש, כמו שאומרים להם הנביא. אז זה כך גם כן הוא אומר, ובוש מואב מכמוש, יהיה למואב ביזיון שהנה כמוש אלוהיו לא הצליח להציל אותו, כאשר בושו בית ישראל מבית אל מבטחם. כמו שבית ישראל בושו מבית אל מבטחם, העגלים אשר היו בבית אל ועליהם הם סמכו, אותם הם עבדו, בושו כאשר ראו שאותם עגלים גלו עמהם.
זאת אומרת, גם אותם לקחו, אז הנה האלילים אשר סמכת עליהם לא הועילו, לא לא הועילו לך, אז ככה גם כן כאן, לכן בני מואב יהיה בושה מכמוש, בטחתם בכמוש והנה האלוה הזה כמש, נבל, אתם רואים שלא לא יצא ממנו שום דבר. איך תאמרו גיבורים אנחנו ואנשי חיל למלחמה? הוא אומר להם למואב, איך אתם אומרים שאתם גיבורים? אנחנו חזקים כדי לצאת למלחמה, אתם כאלה חזקים? איפה הגבורה שלכם? איפה העוצמה שלכם?
המלבי"ם מסביר מה הכפילות גיבורים אנחנו ואנשי חיל. אומר המלבי"ם, גיבור זה בטבע. לעומת זאת איש חיל הכוונה היא אדם המאומן בתכסיסי מלחמה, זה נקרא איש חיל. אז איך אתם אומרים אנחנו גיבורים בטבע, והנה אנחנו גם כן אנשי חיל, דהיינו התאמנו ולמדנו במכללות הבעיות היוקרתיות ביותר ואנחנו מכירים את כל תכסיסי המלחמה, אתם אומרים אנשי אנשים למלחמה? איך אתם אומרים כן?
הרי שודד מואב ועריה עלה ומבחר בחוריו ירדו לטבח, נאום המלך השם צבאות שמו. שודד מואב, הנה אתם רואים שאין בכם שום גבורה. ועריה עלה, מסביר המלבי"ם, כמו ועריה עלה לטבח. כביכול ועריה עלה ומבחר בחוריו ירדו לטבח. אז ועריה עלה לטבח ומבחר בחוריו ירדו לטבח. המילה לטבח כמו לוקח אחרת עמו. זאת אומרת, המנהג הוא, וכך עד היום כאשר מדברים על תורת הלחימה, הכלל הוא תמיד לא להיות פסיבי, אלא כדי להצליח בקרב אתה חייב להיות אקטיבי. אתה לא יכול להיכנס לכוננות ספיגה ולחשוב שככה תנצח. אתה אולי ככה תשרוד, אבל לא תנצח. לנצח חייבים להיות פעיל, ולכן תמיד הכלל הוא כשיש מפגע, אז תשמעו את הביטוי לחתור למגע.
אל תחפש איזה שהיא פינה ומאחוריה תנסה לראות. לא, זה לא הולך ככה. הבן אדם ימשיך ויהרוג עוד אנשים עד שתחפש איזה זווית טובה. לא, צריך לחתור למגע. הכוונה היא אתה תרוץ אליו, תחפש את הבן אדם כדי לתת לו כדור בראש. אז אתה תוכל לו, אבל אם אתה מחפש באיזה שהוא מקום איזה שהוא מקלט ושמה משמה לראות, אז אין סיכוי. אז הוא אומר, אז אם כן, איך שודד מואב ועריה עלה? איך ייתכן עליה ערה לטבח? הרי אתם, הגיבורים שלכם, אתם צריכים לעלות על חומת האויב כדי להילחם כנגדו. ופה מה שקרה זה הפוך. האויב בא ועלה על חומותיכם, לא כך מתנהג גיבור. הגיבור לא יושב במקומו וממתין לאויב, הגיבור יוצא ותוקף. ואילו כאן עריה עלה לטבח, הערים האלה של מואב עליהם עלה האויב כדי לטבוח ואנשי העיר הסתתרו ונמלטו אל תוך הערים.
ומבחר בחוריו ירדו לטבח. זאת אומרת, הגיבורים הם עולים על חומת העיר כדי להילחם. בני העיר הם בדרך כלל יורדים ומסתתרים. ופה הוא אומר שבני הערים עלו על המשגב והיות וכן הם היו לטבח, והגיבורים הם בכלל לא עלו, אלא הגיבורים ירדו לטבח. זאת אומרת, אפילו לעלות כדי לנסות לעשות משהו, גם את זה הם לא עשו, אלא ירדו לטבח. נאום המלך השם צבאות שמו.
קרוב איד מואב לבוא ורעתו מהרה מאוד. קרוב איד מואב לבוא, מה זה איד? איד זה שבר, כי קרוב יום אידם. אז קרוב שברם של מואב. ואל תגיד שהוא לא כל כך מהר, הוא אומר ורעתם מהרה מאוד. מסביר המלבי"ם מה ההבדל בין קרוב לבין מהר? קרוב זה הכוונה במקום. אתה פה, הוא קרוב אליך, שני מטרים. זה הכוונה קרוב. או אני יכול להגיד גם קרוב בזמן, קרב זמן הגאולה. כן? משיח צדקנו, כל הביטויים הללו הם ביטויים של זמן. לעומת זאת, וזה אגב ההפך מרחוק. כשאני אומר קרוב זה הפוך מרחוק. לעומת זאת, כאשר מדברים על מהר, מהר זה ההפך מלהתמהמה. יכול להיות שהזמן קרוב שהוא צריך לבוא, אבל כאשר הוא יבוא הוא יבוא באיזי. אז אני אגיד הזמן קרוב אבל הוא יתמהמה. ולעומת זאת יכול להיות מצב שכאשר הוא יגיע זה ייקח עוד הרבה זמן, רחוק הזמן. אבל כשהוא יבוא הוא יבוא בזריזות. אז אז הוא אומר פה שני הדברים יהיו. א', קרוב איד מואב לבוא מבחינת הזמן והמקום, זה גם קרוב מבחינת זמן, גם קרוב מבחינת מקום, שזה אומר לך שזה הדבר הזה יקרה מבחינת המקום האויב כבר מעבר לדלת. וגם כשהוא יבוא זה יהיה בזריזות. הוא לא יתמהמה. הוא יבוא בכוח ובזריזות, רעתו מהרה מאוד.
נודו לו כל סביביו וכל יודעי שמו אמרו איכה נשבר מטה עוז מקל תפארה. תמיד הביטוי נודו זה מלשון לנוד ראש, מלשון קינה, כמו אל תנוד לו. אומר המצודת דוד, דרך השומע מאובדן דבר חשוב לנוד בראשו. ככה עושה ככה עם הראש ימין ושמאל, נכון? זה תמיד ביטוי של לנוד, דרך קינה, דרך אבל. אומר הנביא, נודו לו כל סביביו. אתה יכול כבר עכשיו לנוד לו. זאת אומרת, אתה מחכה שיקרה השבר, אני כבר, הנביא הרי רואה את הדברים כמו שאמרנו במוחש. אז הוא אומר כבר כעת, עוד לפני שנשבר, נודו לו. כי אני אומר לכם שהשבר של מואב קרוב מאוד. ואמרו איכה נשבר מטה עוז מקל תפארה. המטה, מסביר המלבי"ם, תמיד מציין מלכות. לעומת זאת מקל, כבר ראינו לאל כמה פעמים, שהוא מציין הלקאה, מכות. תמיד מקל מבטא מלקות, מבטא הכאה. כאשר המטה הוא לא מטה עוז אלא רק הוא תפארה, והוא רודה על ידי מקל עוז ובחוזקה, אומר המלבי"ם, הדבר הזה הוא לא דבר טוב. אבל במואב הייתה המלכות עזה מצד עצמה.
אני אולי אסביר את זה במשל כדי שיהיה קל עלינו להבין. יש פעמים שקם איזה שהוא שליט והשליט הזה אין לו באמת מלכות, אבל הוא איזה שהוא מצביא מסוכן מאוד, אלים ביותר, השתלט על הממשלה בכוח, כמו קדאפי ועוד דברים כאלה, שליטים מהסוג הזה. אז אנחנו לא יכולים לבוא ולהגיד שהוא מטה עוז. מטה זה ממשלה. אין לו ממשלה, אין לו ממשלה עזה, אין לו ממשלה בעלת כוח. מה כן? אני יכול להגיד שיש לו מקל עוז. הוא יודע להכות. מי שמנסה לצייץ משהו נגד המושל, מורידים לו את הראש. זאת אומרת, אם כן, יש לו מקל עוז, זה ההלקאה, ההכאה. אבל הממשלה עצמה היא לא ממשלה גדולה וחשובה. לעומת זאת, אם תיקח לדוגמה את אמריקה, אז שמה מדברים על מטה עוז. הממשלה מצד עצמה היא ממשלה חזקה, מיוסדת, אז זה מטה עוז. במואב היה שמה מלכות עזה מצד עצמה. ושימו לב, כאשר המלכות היא עזה, היא לא צריכה מקל עוז. כי המקל הוא רק יותר לתפארת. כיוון שמתי אתה צריך להתנהג באלימות? זה כל ילד בבית ספר יודע, שהמורה האלים זה המורה החלש. למה? אם יש לך עוצמות, אתה מצליח לשמור על שקט בכיתה מבלי להרים יד על אף אחד, גם מבלי לצעוק. כי יש לך עוצמות, יש לך ממשלה. כשאין לך ממשלה, אתה קטן, אז אתה כל הזמן צועק ואתה כל הזמן זה ומאיים ו... זאת אומרת, עצם הצורך כל הזמן להשתמש באלימות מראה על זה שהבן אדם הוא קטן. ממשלות שהם חלשות, הם חייבות באלימות. אם לא, איך הוא יחזיק את העם שלו? כל איזה שהוא שחרור קל, העם יעשה צרות. אז הוא חייב הרבה אלימות. יוצא אם כן, שהדרך הנכונה היא שיש מטה עוז ומקל תפארה. ואם יש מצב של מטה תפארה ומקל עוז, זה גרוע מאוד. הדרך הנכונה היא זה מטה, ממשלה, שהוא מטה של עוז, הממשלה היא חזקה מאוד, מצד עצמה, מיוסדת. ואז המקל הוא רק לתפארה. לא צריך כל הזמן להכות. לכן ברוב המדינות המתוקנות אין עונש מוות. כשהממשלה היא חזקה, לא צריך לעשות עונש מוות ולא עינויים ולא דברים מהסוג הזה. ולעומת זאת, במדינות שהמטה הוא תפארה, הממשלה זה רק תפארה, זה ממשלת בובות, ובאמת אין לו כוח, אין לו ממשלה, אלא מה? רק באלימות. כאשר המטה הוא תפארה, אז המקל הוא עוז. אז שמה מכים בעוז, כן? שמה על כל תזוזה קלה מוציאים להורג. אומר לך, בוא תראה, במואב היה שמה מטה עוז. מטה זה ממשלה, היה אז. והמקל היה רק לתפארת. אז נודו לו כל סביביו וכל יודעי שמו. ואז תאמרו איכה נשבר? איך נשבר ממשלה שהייתה מטה עוז ומקל תפארה, שזה כמו שאמרנו הדרך הנכונה להנהגת ממשלה, איך ייתכן שמואב עם כל המעלות הללו נשבר?
רדי מכבוד ושבי בצמא, יושבת בת דיבון. כי שודד מואב עלה בך, שיחת מבצריך. רדי מכבוד, מהכבוד שהיית בו קודם, כמו שאמרנו מטה עוז מקל תפארה, תרדי מהכבוד הזה. כבוד שבו לא היה חסר לך מאומה. ושבי בצמא. שבי בצמא הכוונה היא זה גלות. צחי צמא, שהיו יוצאים בגלות, אז כביכול הם רחוקים מהמקורות של ארצם, מהמים, מהמזון. אז שם תמיד גלות מבטאת רעב וצמא. כי שודד מואב, הכוונה בא האויב ושדד את כל ארץ מואב, וגם שיחת את מבצריך. המבצרים שסמכת עליהם לא יכלת להינצל בהם ומכוחם, ולכן רדי. רדי מכבוד, יושבת בת דיבון. המלבי"ם מסביר שיושבת בת דיבון זה היה בשלב הבא, שאחרי שהאויב כבש את מואב, הוא המשיך את יושבת בת דיבון ושיחת את מבצריו.
אל דרך עמדי וצפי, יושבת ערוער. שאלי נס ונמלטה, אמרי מה נהיתה. אל דרך עמדי. הוא פונה אל יושבת ערוער ואומר לה אל דרך עמדי. מסביר המלבי"ם, ערוער ישבה בקצה המדבר. כמו שראינו כבר לאל, כערוער במדבר, זו הייתה עיר שהייתה יושבת במדבר. היא הייתה רחוקה מהיישוב. ולכן הוא אומר לה שהיא תעמוד לצד הדרך, ועל ידי זה היא תוכל מה שנקרא להתעדכן בחדשות אונליין. איך? עכשיו יש אנשים שבורחים ונמלטים. הבורחים והנמלטים הם בורחים בדרך, עד במדבר, את לא יודעת מה בדיוק קורה. לכן אני ממליץ לך ללכת להיות על אם הדרך, שם את תוכלי לשמוע מהנברחים והנסים והנמלטים, לשמוע מהם מה עבר עליהם. ואז שאלי נס ונמלטה. שאלי נס זה איש, ונקבה נמלטה. תשאלי מה נהיתה. מכיוון שבמהפכה הזאת לא הגיע לשם איש ממואב, אלא היו צריכים לעצור בדרך ולשאול אנשים. ואז כאשר תשאלי, את תדעי שהוביש מואב כי חתה. הילילו וזעקו, הגידו בארנון כי שודד מואב.
לפני שנסביר את הפסוק, רק נזכיר שהמלבי"ם אומר מה ההבדל בין נס לבין נמלטה. אומר המלבי"ם, הזכר ינוס, אבל הנקבה תימלט. מה פירוש הביטוי להימלט? להימלט הכוונה היא להינצל. כי הגמרא אומרת אישה כלי זיינה עליה. פירושו של דבר, אישה כלי מלחמתה עליה. דהיינו, האויב באופן טבעי לא רוצה להרוג את האישה. באופן טבעי הוא רוצה לקחת את האישה כשלל, רחם רחמתיים לראש גבר. אז את הנשים היו לוקחים כשפחות או כפילגשים. אז לכן האישה הייתה יותר מוגנת. אז היא נמלטה, הכוונה היא יותר ניצל. לעומת זאת נס, זה בורח, כי את הגברים היו הורגים. אז לכן שאלי נס, זה הגברים, ונמלטה, אליהם הנשים. אמרי מה נהיתה. ואז יאמרו לך, הוביש מואב כי חתה. הוביש מואב מכיוון שהוא נשבר. חתה זה מלשון שבר. והשבר הזה יגרום לו לבושה. הילילו וזעקו. על ידי כך אתם תיללו ותזעקו. ולכן הוא אומר להם, הגידו בארנון כי שודד מואב. אתם תפרסמו את הדבר, תודיעו ששודד מואב. ארנון היה בגבול מואב. זאת אומרת שאם שודד מואב, אז יש כבר איום כעת על ארנון שיושבים על גבולם.
ומשפט בא אל ארץ המישור, אל חולון ואל יהצה ועל מיפעת. אחרי שהאויב כבש את המבצרים, ניצח את המלחמה, אז הוא ישב במשפט. כמו עשו משפט, כמו ישבו לדון, זה הכוונה. ישב במשפט איזה המקומות הבאים שאותם הוא יחריב. ובא המשפט אל ארץ המישור. ערים שנמצאים בארץ המישור, והם הערים המוזכרים כאן: חולון, יהצה, מיפעת. זה מעניין שחולון מופיעה בכתובים כעיר בארץ מואב. מעניין איך היא קפצה אלינו לביקור, כן? בדרך כלל השמות של הערים היו משתדלים לקרוא אותם על פי המקומות שלהם באותו אזור. טלסטון לדוגמה, לא מסכימים לקרוא לה טלסטון, אתם תראו שהכיתוב הוא קריית יערים. כי על פי מחקרם, האזור הזה בעבר התיישבו בו, באזור הזה, בזמנו קראו לו קריית יערים. בית שמש זה פחות או יותר באזור של בית שמש המקראית. וכן הלאה, זה הדרך. אז איך חולון הגיעה לפה? זה באמת צריך עיון. אבל על כל פנים, אנחנו רואים שחולון במקראות היא מארצות מואב. ועל דיבון ועל נבו ועל בית דבלתיים. כל אלה הוא אומר משפט בא. הכוונה היא שהאויבים עשו משפט והחליטו לבוא אל ארץ המישור, אל חולון, אל יהצה, מיפעת, ועל דיבון ועל נבו ועל בית דבלתיים. ועל קריתים ועל בית גמול ועל בית מעון. ועל קריות ועל בצרה ועל כל ערי ארץ מואב הרחוקות והקרובות. קריות זה שם של עיר. לעיר קראו קריות. ועל כל ערי ארץ מואב הרחוקות והקרובות. הרחוקות, הכוונה אלה שנמצאים על הגבול, והקרובות, אלו שנמצאים בתוך הארץ. לעומת זאת, המצודת דוד מסביר שהרחוקות והקרובות זה ביחס לארנון. הרחוקות מארנון והקרובות אל ארנון.
נגדעה קרן מואב וזרועו נשברה, נאום השם. נגדעה קרן מואב, הכוונה היא מלכות מואב. ולמה למואב, למה הוא מכנה אותה קרן? אז זה ביטוי שמופיע פעמים רבות בתנ"ך. אנחנו גם כן מזכירים אותו בתפילה, וצריך להבין אותו. ואם אנחנו נבין את העיקרון, יהיה ברור לנו בכל המקומות שזה הפשט. הקרן זה המקום הכי גבוה מהגוף של הבהמה, מאיברי הבהמה. ולכן המלכות נקראת קרן, כי היא בעצם נמצאת למעלה. היא הגבוהה ביותר ומושלת בכל העם. ולכן מלכות מבטאים בביטוי קרן. קרן, אנחנו מבקשים גם כן תרום קרננו. וירם קרן משיחו, עוד פעם הכוונה מלכות משיחו. הסבר נוסף, מכיוון שהקרן תפקידה לנגח. אז כאשר אנחנו רוצים לבטא מלכות חזקה שתשלוט על כל האומות, אנחנו מדברים שהתרוממה קרנם. יש רמה קרני בהשם. מה זה רמה קרני? קרני, יש לי קרן לנגח את האויבים. אז קרן בא לבטא שני דברים: א', גובה, מלכות. ב', גם עוצמה לנגח את האויבים. אז נגדעה קרן מואב. מלכותם נגדעה, עוצמתם נגדעה. וזרועו נשברה, נאום השם. זרועו הכוונה השרים, החיילים, הם הרי הזרוע של המלך, הם פועלים מכוחו. אז זרועם נשברה, נאום השם. כך אמר השם, זה ציווי מאת השם, הכוונה זו הנבואה. יונתן תרגם שזרועם הכוונה שלטוניהון איתברו. הכוונה שלטונם נשבר. פירושו של דבר, השרים שלהם, החשובים שלהם. המלבי"ם מסביר שהכוונה החיילים שלהם והמבצרים שלהם.
השכירוהו כי על השם הגדיל, וספק מואב בקיאו והיה לשחוק גם הוא. השכירוהו כי על השם הגדיל. השכירוהו פירושו של דבר מלשון שכרות. השכירוהו פירושו תנו לו את כוס התרעלה שישתה אותה עד תומה. כי על השם הגדיל. מסביר המלבי"ם, שזה כמו שמופיע בצפניה, שמעתי חרפת מואב. הרד"ק מפרט יותר ומביא את הפסוק ששם נאמר, כי על השם הגדיל, כשראו בצרת ישראל הגדילו פיהם עליהם ועל השם. שאמרו שלא יוכל להצילם. המואבים עמדו מן הצד ושמחו על משבתנו. אמרו זהו, גמרנו, הלך עליהם, השם כבר לא יכול להציל אותם. כתוב שמואב היו שכנים רעים, שהם קראו לאויבים ובאו ואמרו להם תבואו ותכו את ישראל. והם חששו, אז אמרו להם אין לכם מה לדאוג, יש שמה עבודה זרה, הם הרשיעו, השם עזב אותם. תבואו ותכו. אז אנחנו רואים שבאמת מואב ראויים לכל מה שהנביא כאן מנבא עליהם. אז הם גם כן ראו את צרתם של ישראל, הגדילו פיהם עליהם ועל השם, אמרו שהשם לא יוכל להציל אותם. ארי על עמא דהשם התרברבו, כך אומר התרגום. וגם כתוב חרפו ויגדילו על עם השם צבאות. אז אנחנו רואים שמואב הצירו לנו, שמחו בצרתנו, דאגו שיכו אותנו. ולכן הוא אומר השכירו את מואב. הכוונה תנו לו לשתות שיהיה שיכור, ישתה עד תומה את כוס התרעלה כי על השם הגדיל. וספק מואב בקיאו. מה זה וספק מואב בקיאו? הרד"ק מסביר שזה כמו השיכור, שכאשר שתה קצת יותר מדי, הוא מתגולל ומתהפך מצד לצד בתוך הקיא שהוא הקיא בעצמו. אז וספק זה כמו לספוק כפיים. לספוק הכוונה היא כמו להידבק על משהו. כמו שאתה מדביק יד ליד, זה נקרא לספוק כפיים. אז גם כן ספק בקיאו, הוא כמו נדבק על הקיא שלו, מתגלגל עליו לצד לצד. המלבי"ם לעומת זאת מסביר שהספק זה לא כמו ספיקת כפיים, אלא ספק זה כמו ספק. אומר המלבי"ם, שספק בקיאו הכוונה הוא מסתפק, רגע, מה שהקאתי זה קיא או יין? וכיוון שהוא לא בטוח, אז הוא מנסה לטעום. כדי להיות בטוח. ואז הוא חוזר ושותה. השם יצילנו את מה שהוא הקיא, ככלב שב על קיאו. ואז הכל צוחקים עליו. אומר המלבי"ם, מה המליצה כאן? הוא אומר לך, כמו שהשיכור אוכל את מה שהוא הקיא, שותה את מה שהוא הקיא, כך גם כן העם, שהם יגלו מארצם לגולה. אחרי שמואב גלו, היו בהם כאלה שהתחילו בתור יחידים לחזור. והחזרה שהם חזרו היא גרמה לכך שהאויב הלך והגלה אותם שנית. ואז יוצא כביכול משהו בלע, הקיא שוב. זה וספק בקיאו. הכוונה היא חזר ושתה את זה והקיא אותו פעם שנייה. ולכן היה לשחוק. מה הוא אותו שחוק? השחוק הוא לא מספיק פעם אחת לקית, חזרת לשם כדי ללקות פעם שנייה? אז על זה צחקו עליו. על זה ביזו אותו. אז זה היה לשחוק.
ואם לא השחוק היה לך ישראל, אם בגנבים נמצא, כי מדי דבריך בו תתנודד. ואם לא השחוק היה לך ישראל? האם מואב, אתה לא צחקת על ישראל? שזה כשישראל עברו את המציאות הזאת של הגלות, אז חזרו מקצתם גם כן לארצם אחרי הגלות. ואז הם חזרו כמו גנב, החותר בתים בחושך. אם בגנבים. דהיינו שבאו בהסתר, מבלי שהרי אי אפשר לאטום את הגבולות. ואז על ידי זה הם באו בהסתר כדי לחזור בחזרה לארצם. אז זה הוא אומר אם בגנבים נמצא. כי מדי דבריך בו תתנודד. מדי דבריך בו, אתה היית מדבר עליו והיית צוחק עליו. תתנודד הכוונה היא כמו בן אדם שצוחק אז אז הוא מתנדנד. הוא מתנדנד מרוב צחוק, מתפקע מצחוק. אז מדי דבריך בו תתנודד, אתה צחקת עליו, הנה ראית ישראל ניסו לחזור לכאן כיחידים והגלו אותם שנית. הוא אומר הרי זה השחוק שאתה צחקת עליהם, כך השם בסופו של דבר ישחק על משבתך. כך יצחקו כולם על מה שיקרה לך. רש"י מסביר שהתתנודד פה זה לא ביטוי להתנודדות מצחוק, דהיינו כמו שאמרנו אדם מתנודד מרוב צחוק, אלא מתנודד הכוונה היא אתה היית מתרונן על חורבנו. זה מדי דבריך בו, כשהיית מדבר עליו היית מתרונן והיית שמח במשבתו. לכן אתה מדי דבריך בו תתנודד, לכן אתה תענש שאתה תתנודד. תתנודד במובן של נדודים, של גולה. לכן אתה תגלה.
עזבו ערים ושכנו בסלע, יושבי מואב. והיו כיונה תקנן בעברי פי פחת. עזבו ערים ושכנו בסלע. תעזבו את הערים שלכם, כמו שאמרנו הוא מתנבא עליהם שהם יגלו. ואומר להם שכנו בסלע. סלע זה מקום שיש שמה נקיקים ששמה היונים שוכנות. יושבי מואב. והיו כיונה תקנן בעברי פי פחת. מה זה כיונה תקנן בעברי פי פחת? יש בזה כמה הסברים. רש"י מביא הסבר אחד שהוא שמע, שכאשר יש נהר והנהר עולה על גדותיו או זורם בשצף, מה שקורה שהנהר מתחיל לאכול את הגדה. עכשיו כשהוא אוכל את הגדה, תשימו לב, הרבה פעמים הוא אוכל את הגדה והגדות נשארות עדיין בולטות מלמעלה והוא אוכל אותם מלמטה. זאת אומרת, הנהר, כיוון שהזרימה שלו היא מלמטה, אז ממילא הגדה העליונה נשארת כבולטת מעל המים. לאחר מכן כאשר המים יורדים, אז נוצר כמין איזה שהוא גגון משני הצדדים. היונים שמה באותו מקום מלמטה הולכות ומקננות. ככה רש"י מסביר. שזה הכוונה היא כיונה תקנן בעברי פי פחת. מה זה פחת? המקום שנפחת, מופחת, זרימת המים למטה בנהר גורם שמה שנמצא מתחתיו נקרא עברי פי פחת. בגומה הזאת היונה בונה את קינה. ואז כאשר מגיע החורף והנחל שוב פעם מתרבה, מה אז קורה? הוא שוטף את אותם מקומות שהיונה מקננת שם. ואז היא נודדת משם. כיונה תקנן בעברי פי פחת ותנדוד בעקבות עליית המים. אומר רש"י, כך שמעתי. אבל לעומת זאת, רש"י אומר שיונתן לא כך תרגם. יונתן אומר כיונה דשבקא פום שובכא ונחתא ושריא בארעית גובא. כיונה העוזבת את פי השובך והולכת ונוחתת ויורדת בתחתית הבור. כך הם תקנן בעברי פי פחת. הרד"ק מסביר, מה זה עברי פי פחת? אומר הרד"ק, היונה עושה את מושבה בעברי פי הפחתים. מה זה פחת? פחת זה בור, זה תעלה, זה חפירה, שוחה עמוקה. היונה לא רוצה שיגיעו אל הקן, אז היא מחפשת מקום שאין גישה אליו. מהו המקום שאין גישה אליו? מקום שיש פחת לפניו. איפה שיש פחת, יש איזה שהוא בור, שוחה עמוקה, היונה הולכת ומקננת מעבר לפי הפחת. מעבר לפתח של הפחת, כדי שהפתח של הפחת יקשה על מי שירצה לקחת את הקן. מעבר לזה היא בונה את קינה. ואז מי שרוצה לקחת אותה, צריך קודם כל לדלג מעל הבור. הוא לא יכול, הבור הוא עמוק, הבור הוא רחב. ואז היא מוגנת מפני האויבים. כמו כי כרו שוחה או כרו פחת. אז כמו יונה שעושה את הקן שלה מעברי פי פחת, מעבר לפתח של הפחת, כדי שהפתח של הפחת יקשה על מי שירצה לקחת את הקן. המלבי"ם מסביר כיונה אשר תקנן בעברי פי פחת, מקום שישנם שני עברים, שאם האויב בא מצד אחד, אז היונה בורחת לצד השני. וכשהוא יבוא מהצד השני, היא בורחת לצד הזה. וזה עברי פי פחת. הכוונה חפירה עמוקה שהיונה יכולה לברוח בה באותו מקום מצד לצד.