ספר ירמיה פרק מח. למואב. כה אמר השם צבאות אלוהי ישראל, הוי אל נבו כי שודדה, הובישה נלכדה קריתים, הובישה המשגב וחתה. למואב. כאן יש נבואה כעת על מואב. מואב, אומר להם הנביא נבואה, כה אמר השם צבאות אלוהי ישראל, הוי אל נבו. פירושו של דבר, עם ישראל כעת ינקמו, השם כביכול ייקח את נקמתנו ממואב. חורבן מואב היה על כך שהמואבים הצירו לנו. ועל זה הוא אומר להם, הוי אל נבו, הוי זה לשון של זעקת שבר, כי שודדה. הובישה, שודדה הכוונה מלשון בא שודד עליה, מישהו שנטל את ממונם, מישהו שהכה אותם. נלכדה קריתים. מה זה קריתים? למה לא תגיד קריתם? מה הלשון הכפולה? קריתים זה מלשון שתיים. אז הסבר אחד אומר הרד"ק, שהייתה עיר שנקראה קריתים, כמו בשווה קריתים וכולי. יש אפשרות נוספת הוא אומר, שהיו שני מגדלים בעיר, ולכן היא נקראה קריה על שם המגדל, קריתים על שם שני המגדלים. הובישה המשגב וחתה. הובישה המשגב, העיר שנקראת משגב, הובישה וחתה. חתה זה מלשון פחד, לשון שבר, אל תירא ואל תחת. המשגב, לפי הביאור הזה, הרד"ק מסביר שהכוונה היא שם של מקום. אבל לעומת זאת, המשגב זה גם כן ביטוי למקום שבו אדם רוצה להישגב, להינצל, כן, המקום הזה יהיה משגב לנו, משגב לנו הכוונה כמו משגב לדך, מקום ששמה הוא יינצל. כך באמת מתרגם תרגום יונתן, בהיתו מבית רחצונהון. הכוונה נתביישו מבית משגבם, מהמקום ששם הם חשבו להישגב ולהינצל, משם הם התביישו, כביכול הוא חשב ששמה יהיה לו הצלה, וראה שהמקום הזה יש להתבייש ממנו כביכול, המקום הזה אכזב ולא הגן עליהם כפי שהם חשבו.
אין עוד תהילת מואב בחשבון חשבו עליה רעה, לכו ונכריתנה מגוי, גם מדמן תידומי אחריך תלך חרב. אין עוד תהילת מואב. היות ושודדה נבו וקריתים והמשגב, אלה המקומות שהיו נחשבים למהוללים, לחשובים, אז כאשר יש מקום חשוב שחרב, אז אותו מקום שהוא תהילה לך, הוא כבר איננו קיים. אין עוד תהילת מואב, המקום שבו הייתם מתהללים ומשתבחים, אין עוד, המקום הזה כבר לא במציאות. ולכן, הוא אומר, ולא זו בלבד, אלא בחשבון חשבו האויבים עליה רעה. שמה הם ישבו ותכננו, התייעצו יחד איך להכרית אותה מגוי. וגם מדמן, שהמדמן הייתה בסוף הגבול, ואלה שהיו במואב ברחו לשם כדי להינצל, גם אותה מדמן תידומי, ואחריך תלך בחרב. וגם היא, החרב תרדוף אחריהם להרוג את אלה שברחו לאותו מקום שנקרא מדמן, וחשבו ששם הם יוכלו להימלט. וזה כמו שכתוב בישעיהו, כי מי דימון מלאו דם, כי אשית על דימון נוספות. זה דימון, זה אותו מקום שנקרא מדמן, והנהר שלהם מימיו מלאו דם מפאת אלה שברחו לשם כדי להינצל. מסביר הרד"ק שיש כאן לשון נופל על לשון. הוא אומר, בחשבון חשבו עליה. זאת אומרת, כיוון שהמקום נקרא עיר חשבון, אז שמה חשבו עליה, ישבו ותכננו תכנונים איך להכרית אותה. חשבו זה מלשון חשבון. ולאחר מכן הוא אומר, מדמן תידומי. המקום שנקרא מדמן, הוא יהיה דומם. ותידומי זה מלשון מדמן, כן. כמו שכתוב עקרון תעקר, גם כן אנחנו רואים לשון מליצית, לשון נופל על לשון, כיוון שדיבר על עקרון, אז הביטוי המתאים לה זה ביטוי של עקירה. ומה שכתוב פה תידומי, זה גם כן כמו שראינו לאל, נדמתה אשקלון, במובן של נכרתה. אז גם מדמן, גם היא בסופו של דבר תיכרת, וגם אחריהם, כמו שאמרנו, לבורחים, גם אחריהם תרדוף החרב.
קול צעקה מחורונים שוד ושבר גדול. קול צעקה מחורונים, אומר המלבי"ם, זה על פי מה שכתוב בישעיה, לבי למואב יזעק, בריחיה עד צוער עגלת שלישיה, כי מעלה הלוחית בבכי יעלה בו, כי דרך חורונים זעקת שבר יעוערו. שמה המלבי"ם אומר, שמה הוא ביאר, שאלה שברחו, יברחו עד המקום שנקרא צוער. בעקבות האויבים שירדפו אחריהם, הם יברחו עד צוער. הם לא יילחמו, אלא יברחו מהם, ועוד יברחו במורד. המורד נקרא מורד חורונים. וכידוע שכאשר האויב רודף אחרי העם הנמלט במורד, אז הרבה יותר קל לו לפגוע בו, לירות בו חיצים, להרוג אותו. ושם באמת הם הוכו במלחמה. אלה שברחו במורד חורונים, הוכו במלחמה. מי שנפלט, אז מהמורד הוא עלה במעלה הלוחית. זה היה שם של מקום, זאת אומרת מי שהצליח להימלט אחרי המורד, עלה במעלה הלוחית. ומי שהצליח להימלט ועלה, היה עולה בבכי. פירושו של דבר, הוא ראה את גודל השבר וגודל האסון והיה בוכה. וזה מה שכתוב, קול צעקה מחורונים, מהמקום הזה שנקרא חורונים, ששם היה המורד והם נמלטו, היה שוד ושבר גדול. ועל ידי כך נשברה מואב, השמיעו זעקה צעיריה. נשברה מואב, והצעירים שבה השמיעו צעקה. מי זה צעיריה? רש"י אומר, המלכים, השלטונים, כלשונו של התרגום. מצודת דוד וציון מסביר לעומת זאת, שהכוונה כמו שאנחנו מבינים, צעיריה הכוונה הקטנים, הצעירים. אז כנראה שאולי מפני שהם נבהלים תחילה, אז לכן הוא מזכיר את הצעקה שהיא צעקה שלהם. והמלבי"ם מסביר שצעיריה זה אנשי צוער. זה הכוונה צעיריה, לא בא לדבר על תואר, אלא בא לדבר על מקום. צעיריה מלשון העיר צוער. צעיריה, אנשי צוער השמיעו צעקה, מכיוון שהבורחים ברחו הרי לצוער. היות ולשם הם נמלטו, אז אנשי צוער שמעו את הצרה הזאת, והם השמיעו קול צעקה. וכיצד חיה, הייתה אותה מפלה? כי מעלה הלוחית בבכי יעלה בכי, כי במורד חורונים צרי צעקת שבר שמעו. כי מעלה הלוחית, כאשר היה עולה במעלה הלוחית, כמו שהסברנו שחורונים היה בירידה והלוחית היה במקום של עלייה, שמעו צעקת שבר. במורד חורונים, זה מקום שהיה בשפל, אז הצרים היו משמיעים צעקת שבר, מכיוון שנהרגו אנשיהם, הם צעקו במר נפש כאשר היו עולים במעלה הלוחית. ותשימו לב, כתוב בבכי יעלה בכי. מה פירוש הדבר? אז מצודת דוד מסביר שבכל פעם הבכי היה הולך ומוסיף. בבכי, הוא היה בבכי, ויעלה בכי, הולך ומוסיף, הולך ומוסיף, בכי נוסף. לעומת זאת המלבי"ם מסביר שהבכי הראשון זה פעולה, והבכי השני זה שם עצם. זאת אומרת, על ידי שהיה בוכה, היה מעלה את הבכי. הכוונה היא, בכי מלשון בכייה, דהיינו הפעולה, כי הראשון הוא הפעולה. בבכי, כשהיה בוכה, היה מעלה את הבכי, הכוונה היה מוסיף עוד בכי.
נוסו מלטו נפשכם ותהיינה כערוער במדבר. כאילו הנביא מייעץ להם ואומר להם, תברחו על נפשכם, ותהיינה כערוער במדבר. מה זה הערוער? רש"י מסביר, ערוער זה מגדל ערוער, מגדל שהיה במדבר. ומגדל שנמצא במקום שבו אין יישוב ואף אחד לא יושב במגדל, הוא נראה כחורבה. אז הוא אומר להם, תימלטו ותהיו כערוער במדבר, כמו מגדל הנמצא במדבר ללא יושבים, שאז הוא בעצם כמו חורבה, תהיו כערוער במדבר. תרגום יונתן מסביר, וכך גם כן תרגם יונתן, מנחם מסביר, רש"י מביא, כערוער שהוא שם עץ מעצי היער. הכוונה היא, הוציא לומר עץ בודד, זה ביטוי מוכר כערער במדבר, פה הוא אומר כערוער במדבר, שם עץ מעצי היער, שהוא כמו יושב במדבר כבודד. מסביר המצודת דוד שכאן הוא אומר להם, אתם תברחו ותעזבו את כל הכסף שלכם. אל תישארו לאסוף ממון, אלא תברחו, כיוון שאתם תהיו כערוער במדבר, דהיינו אין סיכוי שתצליחו לאסוף את ממונכם ולהינצל, ולכן תצילו רק את נפשכם. והמלבי"ם גם כן מסביר שהעצה שלהם זה לא להילחם. כי במקום שבו יש סיכוי על ידי מלחמה לגבור על האויב, אז אדרבה, תילחם. אבל במקום שיש לך נבואה שהנבואה אומרת אין סיכוי לגבור על האויב, למה תילחם? הסיכוי היחיד הוא רק שאתה תיפול בקרב. אם אין סיכוי לגבור על האויב, אז זה סוג של התאבדות. ולכן הוא אומר להם, אל תילחמו, אלא נוסו מלטו נפשכם, ועל ידי זה תהיינה כערוער במדבר. מסביר המלבי"ם, ערוער הייתה עיר מואב שהיא ישבה במדבר. ואז הוא בעצם ממליץ להם, לכו לשבת במדבר ותעזבו את עיר מושבכם.
כי יען בטחך במעשיך ובאוצרותייך גם את תלכדי, ויצא כמוש בגולה, כוהניו ושריו יחדיו. אומר להם הנביא, למה אתם לא בורחים? כי יען בטחך במעשיך ובאוצרותייך. אתם בוטחים במעשים שלכם, דהיינו בקניינים שלכם, באוצרות שלכם, ולכן אתם לא בורחים. אומר הרד"ק, מכיוון שבטחת במעשייך, הכוונה היא בקניינים שלך, כמו שכתוב איש במעון ומעשהו בכרמל, כך כתוב על נבל הכרמלי. מה זה מעשהו? מעשהו הכוונה קנייניו. יען בטחך במעשייך, הכוונה את בוטחת בקניינים שלך, באוצרות שלך, בבית הגנזים שלך, כפי שמתרגם יונתן. אומר לה, גם את תלכדי. גם את, כמו הגויים האחרים שאין להם אוצרות ונלכדו, גם את תלכדי. דהיינו, האוצרות לא יועילו לך. פירושו של דבר, פעמים רבות לאומה שהיו אוצרות, הייתה משחדת את המלך שכנגד, קח את האוצרות ותניח לנו. אבל כאן הוא אומר לה, אל תבטחי באוצרות שלך, האוצרות שלך לא יצילו אותך, והם לא יועילו לך, כי גם כמוש אלוהייך, דהיינו זה שאת סומכת עליו, גם אותו שבו, גם הוא יצא בגולה. המלבי"ם מסביר שהאוצרות הללו שהיא בוטחת בהם, אומר המלבי"ם, זה לא במובן של לשחד את האויב עם האוצרות הללו, אלא אומר המלבי"ם, זה במובן כזה שבן אדם קשה לו להתנתק מהקניינים החומריים שלו. אתן דוגמה, הרב שך בזמנו סיפר שכאשר הוא התארס, כמה ימים התבייש לבוא לישיבה. למה? כי בזמנו, בזמנם כשבחור היה מתארס, היו שואלים אותו מה הקסט שהוא קיבל. דהיינו, כמה חמיו התחייב לו, כמה אוכל על שולחנו ומה. הוא אומר, אני לא קיבלתי שום דבר. ולא רק זה, אחרי החתונה הוא היה ישן בבית של חמיו, ואפילו לשכור דירה לא היה להם כסף. היה ישן בבית של חמיו, חצו את הבית עם דיקט, הוא אומר מהצד הזה של הדיקט אני ישן, מהצד השני חמי וחמותי ישנים. תבינו באיזה עניות מדובר. והוא מספר שלאחר מכן, את זה הוא סיפר לבחור שהתמהמה, לא לא לא מיהר להתחתן כי הוא חיכה שיבוא איזה שהוא סידור מלא. אז הרב שך ככה אמר לו, בוא תראה שאין לך מה לחפש. ואומר לו הרב שך, חברים שלי, כל אחד זה קיבל בית, ההוא קיבל כך, זה קיבל כך, זה התחייבות לזון אותו על שולחנו. טוב, אומר הרב שך, התחילו רוחות מלחמה מנשבות. אני ואשתי, כל הבגדים שלנו, הכל נכנס לתוך מזוודה אחת. תבינו באיזה עניות מדובר. היום רק הנעליים של הבן אדם הוא לא מצליח להכניס בתוך מזוודה. שם את הכל, כל הבגדים, שבת, חול, שלו, ניחה, של אשתו גם, הכל נכנס לתוך מזוודה אחת. אומר, ארזנו הכל והלכנו. אומר, אבל החברים שלי, חבל להם לעזוב. ההוא יש לו בית, זה יש לו עסק, זה יש לו כך, זה יש לו כך, כל אחד היה לו כסף. וכיוון שהיה לו כסף, אז הם אמרו, טוב, תשמע, זה יעבור, זה זה זה תקופה רעה, זה. אומר, וכאשר הם כבר הבינו שזה לא עומד לעבור והם כבר רצו לצאת, אז כבר סגרו את גבולות המדינה ולא ניתן היה לצאת. אומר להם הרב שך, אני ברוך השם עדיין חי, אבל הם השם יצילנו באושוויץ. מה אתה רואה? שבן אדם לא צריך למסור נפשו על הממון, ובן אדם לא צריך לחפש כסף, מכיוון שלפעמים הכסף זה רק סיבת האובדן של האדם, והאם לא טובים החיים מאשר רדיפת הממון? זה גם כן מה שהיה כאן. אומר המלבי"ם, הם לא רצו לברוח כדי לא לעזוב את מעשיהם בשדה, היות והיה להם כסף רב והיה להם ממון רב, היה חבל להם לברוח. מה, אני אשאיר פה את כל מה שיש כאן? ואז הוא אומר, תדעו לכם, לא זו בלבד, אומר להם הנביא, שהוא ייקח את האוצרות, הוא גם יהרוג אתכם. גם כמוש ושריו וכהניו יצאו בגולה, אז אם לא טוב היה לכם יותר להניח את כל קנייניכם ולהשאיר אותם כאן ולברוח לנוס על נפשכם? לפחות את נפשך הצלת.
ויבוא שודד אל כל עיר ועיר לא תמלט, ואבד העמק ונשמד המישור אשר אמר השם. ויבוא שודד אל כל עיר. אומר להם, תדעו לכם שהכל יאבד. לא רק הערים, אלא אבד העמק ונשמד המישור, שאליהם מקומות פחות מיושבים. אומר המלבי"ם, העמק, איך יאבד? על ידי שיתמלא בעפר. אז כך יש אפשרות לאבד את העמק, שכבר אין עמק, ממלאים אותו בעפר. לעומת זאת, לגבי מישור, לא שייך לאבד אותו. מה תאבד את המישור? מישור הוא מישור. לכן הוא אומר, לגבי המישור לא כתוב אבד המישור, אלא כתוב נשמד המישור. מה זה אומר נשמד? ייתכן מאוד נשמד במישור על ידי שהמקום נהפך לארץ מלחה, אשר לא תיזרע ולא תצמיח. ואז על ידי זה, אומנם המקום לא אבד, אבל נשמד. נשמד פירושו של דבר, ביטול צורת הדבר ואיכותו, אומר המלבי"ם, זה נקרא שמד. אז אם כן, אל תחשבו שאולי לא בטוח שיגיע, אולי נתמהמה, אולי נאסוף את הרכוש. אומר להם, יבוא שודד אל כל עיר, ועיר לא תמלט, אפילו עיר בודדה לא תמלט, ולא רק הערים, אלא גם העמק וגם המישור יאבדו וישמדו. ולמה? אשר אמר השם. היות והשם אמר זאת, השם הבטיח, זה כמו כאשר אמר השם, כמו שמסביר המלבי"ם, כן. כמו תאכל מצות אשר ציוויתיך, כאשר ציוויתיך. אז גם פה, ונשמד המישור אשר אמר השם, כאשר אמר השם, כמו שאמר השם, כך בסופו של דבר התקיים.
תנו ציץ למואב כי נצא תצא, ועריה לשמה תהיינה מאין יושב בהן. תנו ציץ למואב. רש"י והרד"ק מסבירים שהכוונה היא כנף. תנו כנף למואב. רד"ק מביא תרגום סנפיר, ציצין. ואמרו חז"ל, זה הסנפירין שפורח בהם. כי אין כנפיים, שיש לעוף, כך לדג. הדג פורח במים והעוף פורח באוויר. כך גם כן רש"י אומר, שכל דבר תלוי, התולה ובולט מן האדם ומן הבהמה, קרוי ציץ. דבר שתלוי ובולט נקרא ציץ, כמו והיה לכם לציצית, ויקחני בציצית ראשי. כך שכאן מדברים על דבר הבולט מן הגוף, ומה הוא? זה בעצם הכנף. ומה אומר להם? תנו ציץ למואב, תנו למואב כנפיים, שיפרח מהר, שיברח מכאן, כיוון שהמקום הזה הוא כמו שאמרנו מקום של סכנה שעוד מעט יבואו לכאן האויבים. וזה מה שהוא אומר להם, כי נצא תצא. פירושו כמו עוף תעוף. זה הנצא תצא, כמו כי נצו גם נעו. הכוונה היא, מלו הניצה, מלו הכנף, כן. במילים פשוטות, תפרוש כנפיים ותעוף, כיוון שהניצה זה מבטא את הנוצה, ומעופו של העוף הוא על ידי הנוצה. אז הוא אומר להם, כי נצא תצא, הכוונה היא בכוח הכנף יצאו משם ויגורשו. ולכן הוא אומר להם, אז תנו ציץ למואב כדי שילכו מכאן מהרה ולא יישארו ויוכו למוות ביד האויבים. יונתן פירש שציץ זה כמו ציץ הזהב. והיונתן אומר, עדו כיתרא מן מואב, ארי מגל תגלה. אז תנו ציץ למואב, הכוונה הסירו הכתר. הציץ זה הכתר, תסירו את הכתר ממואב, אז עכשיו יש להם מלוכה, ממשלה, תסירו מהם את הכתר. למעשה בתרגום יונתן שמופיע בדפוסים כתוב עדו ביטרא ממואב. אני שברתי את הראש להבין מה זה הביטרא הזה, ואין עוד ביטוי דומה כזה בכל התרגום יונתן ובירושלמי, אין ביטוי כזה ביטרא. מה זה, מה זה המילה הזאת ביטרא? לא, לא הבנתי על מה מדובר. רק אחרי זה ראיתי שגם רש"י וגם הרד"ק מביאים שזה טעות, זה כיתרא. הם לא מתקנים את הטעות, אצלם זה מופיע בצורה ברורה ככיתרא. אחרי זה חיפשתי באוצר החכמה וגם ראיתי שמביאים מכתבי יד עתיקים שזה לא ביטרא, זה כיתרא. אז תנו ציץ למואב, הכוונה תנו כתר, תסירו את הכתר ממואב, עדו כיתרא ממואב, כיוון שהם מאבדים את הממלכה, שהרי עומדים כעת לגלות. המלבי"ם לעומת זאת מסביר בדרך שונה. המלבי"ם מסביר, תנו ציץ למואב, דהיינו, הרי הוא ממליץ להם לברוח. אומר להם הנביא, תדעו לכם, רק אם אתם תברחו יהיה לכם קיום ותפרחו מחדש. אבל אם אתם תישארו, ישמידו אתכם, לא תוכלו לפרוח מחדש. ולכן, אני ממליץ לכם לברוח, על ידי הבריחה, יהיה לכם קיום, לאחר מכן תחזרו ואז אתם תראו שאתם מחדש תרוממו את קרן הממלכה. וזה מה שהוא אומר כאן, תנו ציץ למואב כי נצוא נצות תצא, דהיינו רק על ידי מה שאני מציע לכם, הבריחה, רק מכוח זה יהיה לכם ציץ וצמח למואב שתוכלו להציץ ציץ, כמו ויצץ ציץ ויגמול שקדים, תוכלו להציץ, פירושו לפרוח מחדש. רק על ידי הבריחה אתם תתקיימו. לעומת זאת, אם אתם תישארו בעריכם, על זה הוא מבטיח להם ועריה לשמה תהיינה. הערים תהיינה שוממות, ואם כן, אז לא יהיה לכם קיום אם תישארו כאן. אל תחשבו שהוא יותיר אתכם לכורמים וליוגבים כמו שהיה בגלויות הראשונות של ישראל, אלא תדעו לכם, אם תישארו כאן תושמדו. אם אתם תברחו, יהיה ציץ למואב, ציץ יחזור ויציץ ויפרח.
ארור עושה מלאכת השם רמיה וארור מונע חרבו מדם. לפי הרד"ק, יש כאן בעצם קריאת עידוד לאומות להיפרע ממואב. כמו שהסברנו, מואב הצירו לעם ישראל, והיות וכן, יש כאן נבואה רעה עליהם. אז מעין מה שכתוב בת בבל השדודה אשרי שישלם לך, אחרי שיאחז וניפץ את עוללייך אל הסלע, אז מעין זה כאן הוא אומר, ארור עושה מלאכת השם רמיה. מה היא מלאכת השם? שהשם אמר להיפרע ממואב. אז ארור עושה מלאכת השם רמיה, מי שלא ילך ולא ייפרע ממואב כמו שהשם מבקש, הרי הוא ארור, כי הוא עושה את מלאכת השם, את הציווי ואת המלאכה שהקדוש ברוך הוא ציווה והורה, הוא עושה את זה רמיה, הוא לא פועל בדרך הנכונה כדי להוציא את ציווי השם אל הפועל. וארור מונע חרבו מדם. וארור מי שמונע את חרבו משפוך דמם של מואב כדי להחזיר להם על הרעה שעשו לנו. אומר הרד"ק, תשים לב, אמר זה במואב מה שלא אמר כן בשאר האומות. זאת אומרת, לא ראינו בשאר האומות שהנביא מקלל בדבר השם את מי שלא ייפרע מהם. ולמה כאן בדווקא? אומר הרד"ק, כי קצף השם גדול עליו, לפי שהאל הזהיר את ישראל ואמר אל תצר את מואב. יוצא אם כן שאנחנו נזהרנו ביחס אליכם, אנחנו לא הצרנו לכם, והם הרשיעו לעשות להם, מואב הצירו לנו. אז ממילא, אם יש אומה שאנחנו חוששים ומפחדים שמא אנחנו נזיק לה, ולכן נמנענו מלהזיק לה, והיא מזיקה לנו, ניחא, תגיד זה התגוננות. אבל פה אתם הרי יודעים שאנחנו הוזהרנו אל תצר את מואב. אם הוזהרנו אל תצר את מואב, אין לכם ממה להתגונן, אז למה אם כן הלכתם והצרתם לנו? ולכן הצרה הזאת תבוא עליהם, אשר מרוב גאוותו, לרוב שלוותו, כן, הלך והגדיל את הצרה על עם ישראל, ולכן תבוא עליהם הצרה הזאת. המלבי"ם אומר, המלבי"ם בעצם הקו שלו הפוך. ארור עושה מלאכת השם רמיה, לא נאמר לרעתם של מואב, אלא נאמר לטובתם של מואב. מה כוונת הדברים? כיוון שראינו לאל שהנביא ממליץ להם ואומר להם תברחו, כי מי שיישאר כאן ימות, ואם אתם תברחו, אומר להם הנביא, על ידי זה ומכוח זה יצא ציץ, אתם תחזרו לפרוח. לכן הוא אומר להם, ארור עושה מלאכת השם רמיה. היות ומלאכת השם ורצונו שאתם תצאו ותעזבו את המקום כדי שעל ידי זה אמרנו נצוא תצא, יהיה לכם ציץ, תנו ציץ למואב, על ידי זה יהיה לכם פריחה, יהיה לכם קיום. אז מי שלא יצא וינוס, מי שיחליט בכל אופן להישאר, אז הוא עושה רמיה במלאכת השם, ועל ידי זה הוא ראוי להיהרג. כיוון שהשם רוצה להציל אותך והוא ממליץ לך להימלט, ואתה בכל אופן מעדיף להישאר כאן, אז אתה עושה את ציווי השם רמיה, הכוונה לא מתייחס אל ציווי השם. אז ממילא אתה בגדר ארור שמגיעה לך המיתה. השם רוצה להציל אותך ואומר לך לצאת ואתה מתעקש להישאר, אז ודאי המיתה מגיעה לך בדין. ארור מונע חרבו מדם, כדי מי שמונע חרבו מדם זה לבלתי להרוג את הנשארים בעם שהם ארורים. שימו לב, לפי הרד"ק, אנחנו צריכים להסביר שכפל העניין במילים שונות. והרד"ק פעמים רבות הולך בקו הזה, וכבר הסברנו כמה וכמה פעמים שאצל המלבי"ם אין כזה דבר, וכל כפל של ביטויים או מילים בא להוסיף על מה שאמרנו קודם. אין דבר כזה שסתם לתפארת המליצה הוא חוזר. לפי הרד"ק, ארור עושה מלאכת השם רמיה, ארור מונע חרבו מדם, שניהם נאמרו על מי שלא יכה את מואב, יש פה ציווי, תחסלו אותם. אבל לפי המלבי"ם, ארור עושה מלאכת השם רמיה מדבר על מואב. אתה מואב שאני המלצתי לך לברוח להינצל, ואתה תחליט להישאר, אתה ארור כי אתה עושה מלאכת השם רמיה, השם רוצה לתת לכם שארית ואתה מתנגד לזה, אתה ארור. וארור מונע חרבו מדם, אלה שיישארו אמרנו, כיוון שהם ארורים, מגיעה להם המיתה, אז ארור האויב אשר ימנע חרבו מלהרוג את הנשארים. זה הארור השני. הארור השני זה בעצם ציווי לאויב, לך תהרוג את אלה שנשארו, מכיוון שאלה שנשארו כאן הם ארורים העושים מלאכת השם רמיה, בעצם זה שהם נשארו. היות וכן, אז הנביא כמו מצווה על האויב להרוג את כל הנותרים כאן והמתעקשים לאחז בארצם ולא לגלות על פי ציווי השם.
שאנן מואב מנעוריו ושוקט הוא אל שמריו, ולא הורק מכלי אל כלי ובגולה לא הלך, על כן עמד טעמו בו וריחו לא נמר. שאנן מואב מנעוריו. הפסוק הזה מוכר לרבים ממדרש אגדה שמופיע על מגילת אסתר. כתוב שכאשר המלך אחשוורוש רצה להרוג את ושתי, אז הוא קרא לחכמים, יודעי העיתים. מי אלה יודעי העיתים? חז"ל אומרים, אלה חכמי ישראל שהיו יודעים לעבר את השנים. זאת אומרת, הם היו יודעים את העיתים. זה הכוונה יודעי העיתים. אמר להם, כדת מה לעשות במלכה ושתי? הם הבינו שהם מסתבכים כאן בכל צורה שלא תהיה. כל תשובה שהם יענו, זה תשובה שאתה נכשלת בה. למה? אם אנחנו נגיד לו, אדוני המלך, תשמע, תעביר, לא נורא, זה זה זה נכון, היא התחצפה, אולי תעשה לה סנקציות, אולי תוריד לה באיפור, לא יודע מה, תעשה משהו, אבל תניח לה. אה, אתם לא אכפת לכם מהביזיון שלי? הוציא אותם להורג. המלך יצווה להרוג את חכמי ישראל, מבזים את המלך בשפה קשה ועזה, למי שקורא שם את מדרשי חז"ל מה אמרה לו, ואלה חכמי ישראל לא אכפת להם. טוב, מה נגיד לו? אדוני המלך, אתה צודק, תעשה באמת דברים כמו שצריך, תחסל אותה. או, אלה אכפת להם מכבוד המלך. המלך בסוף יתפקח מיינו, ואז הוא יבין שאתה תגיד לי, מי הטיפשים שנתנו לי את העצה הזאת? יגידו לו, זה היהודים, זה חכמי ישראל. הם אלה שאמרו לך. יוציא אותם להורג. במילים פשוטות, זה לא ייגמר טוב איך שלא יהיה. ואז צריך להיות חכם, לא צודק. אמרו לו חכמי ישראל, תשמע, אתה יודע, אנחנו עם ישראל גלינו, אתה יודע שאנחנו עם ישראל במצב כזה אבדה חוכמת חכמיו ובינת נבונאיו תסתתר. אתה, אתה צריך לשאול אנשים כאלה שלא גלו. חכמי מואב, תשאל אותם. ואז הביאו את הפסוק הזה. שאנן מואב מנעוריו ושוקט הוא אל שמריו, ולא הורק מכלי אל כלי ובגולה לא הלך, על כן עמד טעמו בו וריחו לא נמר. תפנה אליהם, אצלם יש חכמים, הם בטח ידעו לענות לך תשובות. אבל אני מה צריך להסתבך עם הסיפור הזה? וכך גלגלו את הגחל הלוהט הזה אל חיקם של חכמי מואב. על כל פנים, בואו נראה עכשיו את הביאור של הפסוק כאן על פי הקשר העניין אצלנו. שאנן מואב מנעוריו, פירושו של דבר, היה עד היום שאנן. לכן אומר הרד"ק, תשים לב שהנו"ן היא בפתח, כי זה בלשון עבר. שאנן מואב מנעוריו, עד היום היה מואב שאנן. מנעוריו היה שוקט על שמריו. שוקט אל שמריו, כמו שוקט על שמריו, כמו יין שהיין כאשר הוא על שמריו, הוא שוקט. כאשר מריקים אותו מכלי אל כלי, אז ידוע שהארומה שלו יוצאת, הטעם שלו מתחיל להתפזר. והמבינים, יש להם כוסות מיוחדים לכל מיני סוגי יין. יש יין שצריך כוס רחבה כדי שהריח שלו יתפשט, ויש כאלה שצריך כוס צרה כדי שהריח שלו לא יתפשט. בקיצור, עצם הורקת היין, תשאיר יין פתוח, הוא פסול לקידוש. למה? כי עצם זה שהיין פתוח, הוא מאבד טעמו. וכאשר אתה מריק אותו מכלי אל כלי, זה פוגם בו. ואם כן הוא אומר, מואב לא הורק מכלי אל כלי. זה יין שלא הריקו אותו מכלי אל כלי. מה זה אומר מבחינה מעשית? זה אומר שהוא גם לא יצא בגולה. עם ישראל עד היום הורקו מכלי אל כלי, יצאו בגולה. אבל מואב לא יצא בגולה, והיות וכן, עמד טעמו בו. הטעם שלו עדיין קיים. וריחו לא נמר. ריחו לא נמר, פירושו של דבר, לא התחלף. או פירוש נוסף, או לא רפה, כן. תרגום אומר לא נמר, לא פג. פג זה אומר חלף, כמו תאריך תפוגה, כן. או תפוג תורה, אל תתני פוגת לך, הכוונה היא מנוחה. אז ריחו לא רפה ולא התחלף. המלבי"ם מסביר, מה הוא התכוון לומר להם כאן? אתם יודעים למה השם גזר עליכם גלות? הוא מסביר להם, הרי אני משכנע אתכם לברוח. למה השם גזר עליכם גלות? כיוון שמואב היה שאנן מנעוריו, מאין מחריד. שוקט על שמריו. מה ההבדל בין שאנן לבין שוקט על שמריו? מסביר המלבי"ם, שמחריד זה מבחוץ. לא בא אף מלך מבחוץ, אף אומה להחרידם. ומה זה שוקט אל שמריו? שמרים זה בפנים. שוקט אל שמריו, זאת אומרת גם מבפנים לא היה מרד, לא היה מישהו שקם כנגד המלך, שוקט אל שמריו. מה מה פירוש הדבר? אומר המלבי"ם, כשמריקים את היין מכלי אל כלי, אז השמרים נשארים בכלי הראשון. ואז יש לנו יין מבלי השמרים. מה זה בעצם שמרי היין? שמרי היין זה המשקעים. כאשר אתה לוקח ענבים, אתה סוחט אותם, אז משאירים את הזגים, את החרצנים, משאירים הכל. זה השמרים של היין, וזה בדרך כלל הולך ושוקע בתחתית הכלי, ואת זה מערים. אבל על מואב הוא אומר, מואב נשאר על שמריו. השאירו אותו על השמרים, לא העבירו את היין. הוא עדיין בכלי הראשון. ועל כן עמד טעמו בו. כמו שהסברנו, שיין שמוציאים אותו מהשמרים, מאבד קצת מהטעם והריח. ומה הנמשל? הנמשל הוא שהעם שמגלים אותו ממקום למקום, הוא בעצם קונה נימוסים והנהגות של האומה שאליה הוא גלה. וזה מציאות. עם ישראל גלו לאירופה, הם נכסו לעצמם גינונים אירופאים. גלו לעיראק, לתימן, למרוקו וכן הלאה, ואימצו לעצמם את אותם גינונים ואת אותם הנהגות. כך שלמעשה, כשאומה עוברת וגולה לאומה אחרת, היא מקבלת מהאומה שבתוכה היא נמצאת את אותם נימוסים והנהגות. ואז ממילא זה כמו היין שמעבירים אותו ממקום למקום, משתנה טעמו. אז כך גם כן כאן, כשהאומה מעבירים ממקום למקום, משתנה טעמה. זאת אומרת, הסגנון חיים שלה, צורת ההתנהגות שלה משתנה לפי אנשי המקום. אבל על מואב הוא אומר, לא הורק מכלי אל כלי, דהיינו בגולה לא הלך, הוא יושב כאן עוד מימי קדם, לא חלו בו שום תמורות, ריחו לא נמר, זה מלשון תמורה, לא חלו בו תמורות.