00:00 ירמיהו פרק מ"ה. הדבר אשר היה אשר דיבר ירמיהו הנביא אל ברוך בן נריה בכותבו את הדברים האלה על ספר מפי ירמיהו בשנה הרביעית ליהויקים בן יאשיהו מלך יהודה לאמור. אנחנו ראינו בפסוקים הקודמים, ראינו כיצד האנשים מבקשים מירמיהו שידרוש ויבקש את השם ויאמר להם, האם להישאר כאן, האם ללכת למצרים, מה לעשות. ירמיהו אמר להם, הקדוש ברוך הוא אמר תישארו פה, תישארו כאן ואל תלכו למצרים. אם תישארו פה תהיו קיימים, אם לא תישארו פה תרדו למצרים, אתם רק תסבלו. הם לא שמעו, כך ראינו בפרק מ"ג, הם לא שמעו, הם ירדו למצרים. לאחר מכן הוא יורד איתם, בפרק מ"ד הוא נמצא איתם במצרים, לקחו גם אותו בכוח, הוא לא רצה לרדת, כפו אותו לרדת, כמו שהכניסו אותו לחצר המטרה בכפייה, כפו גם אותו לרדת למצרים. וגם שם במצרים היו עובדים ומקטרים לעבודה זרה ולאלוהי מצרים, וראינו זה ביזיון גדול, כי אנחנו יצאנו ממצרים ויצאנו מהעבודה זרה של מצרים. איך פעם מישהו אמר, אנחנו יצאנו ממצרים אבל הקושי הגדול זה להוציא את מצרים ממנו, מאיתנו. לא החוכמה לצאת ממצרים אלא להוציא את מצרים ממך. יצאנו ממצרים אבל כל ההנהגות של מצרים עוד נשארו, והם היו מקטרים לאלוהיהם. ואז הוא מוכיח אותם, אומר להם שכחתם את הצרות, את הבעיות שהיו לפניכם, והם לא שומעים בקולו. ואז הוא מוכיח את הנשים, והנשים אומרות לו מה, אנחנו עשינו את זה מעצמנו? הרי זה בהוראת הבעלים שלנו. וחוץ מזה הם אומרים לו, מאז חדלנו לקטר למלכת השמיים והסך לנסכים, חסרנו כל ובחרב וברעב תמנו. דבר נורא ואיום. עבדנו עבודה זרה היה לנו טוב, לא עבדנו עבודה זרה היה לנו רע. שזה ממש כפירה גמורה ועיוורון מוחלט, כי הרי כל מה שהם סבלו זה בעקבות העבודה זרה. ואז הוא אומר להם, לכן שמעו דבר השם כל יהודה היושבים בארץ נשבע בשמי הגדול אמר השם, יהיה עוד שמי נקרא בפי כל איש וכולי, הנני שוקד עליהם לרעה ולא לטובה, ותמו כל איש יהודה. ואמר להם רק פליטים ישובו. מי הם אותם פליטים? זה ראינו, ברוך בן נריה ועוד אנשים מועטים שהם אלה ששבו. וסימן לכך הוא אומר להם שהדבר יתקיים, הנני נותן את פרעה חופרע מלך מצרים ביד אויביו וביד מבקשי נפשו. וזה אות שבאמת כל מה שאני אומר לכם לגביכם יתקיים.
בפרק מ"ה, היה נבואה שירמיהו בעצם מקבל מאת השם למסור לברוך בן נריה. לא, חנמאל היה בן דודו, ברוך בן נריה היה מתלמידי ירמיה הנביא. הוא היה רושם את הנבואות מפיו ומתלמד בנבואה. כתוב עליו שהוא אמר שהוא התלונן, הוא רצה מאוד להיות נביא. עכשיו, אם אתם זוכרות, אנחנו ראינו לעיל שכאשר אמר להם ירמיה תדעו לכם שאתם צריכים להישאר כאן, אחרי עשרה ימים שביקשו ממנו תבקש מהשם תשאל אותו מה נעשה, והוא אמר להם הוראת השם תישארו פה. זה לא מצא חן בעיניהם. נכון? ואז מה הם אמרו? זה ברוך בן נריה מסית אותו להגיד לנו את זה. ולמה שברוך בן נריה יסית אותו להגיד את זה? הם אמרו ברוך בן נריה מתאמן בנבואה, וכבר שנים רוצה לזכות בנבואה, והוא יודע שנבואה תהיה רק איפה? אפשר לקבל בתחילה נבואה רק בארץ הקודש. לכן הוא לא רוצה שנרד, ולכן ירמיהו, הוא ברוך בן נריה מסית את הרבי שלו את ירמיהו להישאר כאן.
לכן בא הפסוק כאן ואומר, ואומר להם תדעו לכם שזה לא קשור לברוך בן נריה, כיוון שיש לי נבואה מיוחדת שנמסרה לברוך בן נריה שהוא לא יזכה לנבואה. למה? נראה עכשיו. כה אמר השם אלוהי ישראל עליך ברוך. אמרת, אוי נא לי כי יסף השם יגון על מכאובי, יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי. ברוך בן נריה מתרעם, היה מתרעם על הנבואה. הוא היה אומר, מה נשתניתי משאר תלמידי הנביאים? יהושע שימש את משה וזכה לנבואה, השם דיבר איתו. אלישע שימש את אליהו, זכה לנבואה, נחה עליו רוח הקודש. אני למה נשתניתי? אוי נא לי כי יסף השם יגון על מכאובי, לא מספיק כל הצרות, עוד אני רוצה כל כך לזכות לקשר אלוקי ולא זכיתי לזה. יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי. אומר שכביכול הוא רוצה להגיד יגעתי באנחתי והנבואה נקראת מנוחה. חז"ל אומרים שהנבואה נקראת מנוחה. יש איזה ראיות מפסוקים שכך נקראת הנבואה. יש מקור, אני לא מוצא את זה כעת, שהנבואה נקראת מנוחה, לומדים את זה מפסוק. ואז הוא אומר אוי נא לי שלא זכיתי למנוחה, דהיינו לא מספיק כל הצרות, עוד לא זכיתי למנוחה, לפחות הייתי זוכה לנבואה, אז הייתי זוכה לאיזשהו קשר אלוקי. יש אומרים שהבקשה שלו הייתה על זה שהוא רואה שהיו באו צרות רבות על עם ישראל, והוא מבקש מהשם שימחל להם, ימחל לעם ישראל על הצרות שלהם ולא יביא את הפורענויות. והוא אומר, אומר הקדוש ברוך הוא לירמיה תגיד לברוך בן נריה שלא יתפלל על זה כיוון שזה גזירה שלא תשוב. לא, לפי הפירוש השני בעצם הוא ביקש מחילה על עם ישראל. אז הפסוקים האלה לא נאמרו על הנבואה, אלא הפסוקים האלה נאמרו רק על העניין הזה שהוא ביקש שיהיה מחילה לעם ישראל, השם ישיב אותם לאדמתם. על זה הוא נמסר, אומר לו השם, אמרת אוי נא לי כי יסף השם יגון על מכאובי, יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי, על מה? על מצבם של עם ישראל בגלות, השם אומר לו כביכול חבל לך להתפלל, אני לא כעת עד שלא יעשו תשובה, לא מתכונן להשיב אותם.
כה תאמר אליו, כה אמר השם, הנה אשר בניתי אני הורס, ואת אשר נטעתי אני נותש, ואת כל הארץ היא. אומר לו אשר בניתי אני הורס. אומר לו זה לא זמן שכשר לנבואה. למה? אומר לו תדע לך, אתה חושב שאתה לא כשר לנבואה מבחינת עצמך, ולכן אתה מאוד מצר. אומר לו זה לא תלוי בך, זה תלוי בזמן. הזמן עכשיו לא ראוי לנבואה. בגלל סיבת רשעי הדור, עכשיו לא ראוי לנבואה. והרי כידוע לנו מחז"ל שכל הזכות של הגדול לנבואה זה בגלל זכות הדור. כשאין זכויות לדור, אין זכות לנבואה. או, הנה עכשיו מצאתי את הפסוק. מה שכתוב מנוחה לא מצאתי, חז"ל אומרים אין מנוחה אלא נבואה, שנאמר ותנח עליהם הרוח, על אלדד ומידד. ואומר ונחה עליו רוח השם, רוח יראה ובינה וכולי. ואומר ונחה רוח אליהו על אלישע. אומר לו הקדוש ברוך הוא, אז אתה מבקש לך נבואה? אשר בניתי אני הורס. אומר לו הרי בוא תראה שכאשר יש בניין אז יש עניין לבנות גם את הנביאים. אבל כאשר יש הרס, אני מחסל, אני עכשיו שולח אותם לגולה, מה העניין עכשיו של הנביאים? הרי כל המעלה של הנביאים היא בשביל עם ישראל. איך היה כתוב אצל משה? כאשר עם ישראל חוטא בעגל, מה אמר לו השם למשה? לך רד כי שיחת עמך. אומר לו הקדוש ברוך הוא רד מגדולתך, כל גדולה שנתתי לך לא הייתה אלא בשבילם. כל הנבואה שהנביאים מתנבאים זה בזכותם של עם ישראל. נכון, אבל עדיין היה זכויות לעם ישראל. אבל עכשיו כשיש גלות המוחלטת, אין, בזה בטלו הזכויות. ובעצם הוא בא לומר לו, תדע לך, הנבואה לא באה להשלים את נפש הנביא כדי שיהיה מעולה יותר, אלא הנבואה נמסרה בשביל הכלל. האמת היא שהרמב"ם לא לגמרי אומר ככה. הרמב"ם אומר שיש כמה סוגי נבואות. כתוב שכמה נביאים היו לעם ישראל? מיליון ומאתיים אלף. מיליון ומאתיים אלף נביאים היו לעם ישראל. אבל רק 48 נביאים ושבע נביאות הם אלה שנבואתם נכתבה לדורות. למה? מכיוון שהם היו רלוונטיים לדורות. יש הרבה נביאים שהיו מקבלים נבואה להשלמת נפשם, כך אומר הרמב"ם. אבל פה השם מתכוון לבוא ולומר לו, אתה רוצה נבואה, תדע לך זה לא תלוי בך. זה לא תלוי בך, זה תלוי בעם. וכיוון שהעם לא ראוי לזה, אז ממילא אתה לא זוכה לנבואה. כמו שחז"ל אומרים, המדרש אומר, אם אין כרם, סייג למה? אם אין כרם, למה צריך לגדר? אם אין צאן, רועה למה? אז ממילא הנבואה אצלך כעת מיותרת.
הגמרא אומרת שיצאה בת קול בבית המדרש ואמרה, יש כאן אדם שראוי לנבואה אבל אין הדור ראוי לכך. זה נאמר על הלל הזקן. זה נאמר גם על שמואל הקטן. הוא ראוי לנבואה, מה לעשות, הדור לא ראוי. אז זה מה שהוא אומר לו גם כן כאן. אתה רוצה עכשיו לזכות לנבואה? ואתה תבקש לך גדולות? גדולות הכוונה נבואה, כמו שכתוב שם ספר לי את הגדולות אשר עשה אלישע, הכוונה מה עשה על ידי כוח הנבואה. אל תבקש. כי הנני מביא רעה על כל בשר נאום השם, ונתתי לך, מה על כל פנים מה יהיה לי? ונתתי לך את נפשך לשלל על כל המקומות אשר תלך שם. תגיד תודה שנפשך תהיה לך לשלל. זה, זה כבר מספיק. אתה עוד מבקש לך גדולות שאתה עוד רוצה נבואה? אומר לו זה אתה כעת לא ראוי לזה, סליחה, הדור כעת לא ראוי לזה ולכן לא תזכה כעת לנבואה. ברוך חטוא וינוי אנהנו מנחנו עוונו פשענו כל ניונו.
[שקט] עכשיו יש לנו מפרק מ"ו, אנחנו מדלגים, כי כל אלה הם נבואות על הגויים. ואנחנו עשינו לנו למנהג פה ללמוד את הדברים שהם בעיקר דברים סיפוריים. זאת אומרת, מה קרה, השתלשלות המאורעות שהייתה, שהייתה עם ירמיה, שזרקו אותו לחצר המטרה, מה הוא דיבר עם המלכים, איזה נבואות הוא מסר להם. כל אלה זה השתלשלות של המאורעות, ואת זה מה שבעיקר אנחנו לומדים. לכן דילגנו על החלק הראשון שהוא בעיקר נבואות וזה לשונות קשים וכל מיני ביטויים שהם ביטויים שלא מוכרים לנו באלה בלשון הקודש המדוברת, ולכן לא ראינו צורך להיכנס לזה. מי שתרצה לעשות בגרות, שתלמד את זה, בגרות בתנ"ך. אבל לעת עתה אנחנו אין לנו עניין דווקא להתמקד בזה, אנחנו נעדיף להמשיך הלאה, כי יש לנו עוד עניינים בהמשך, יש לנו עוד נביאות, יש לנו עוד ספר דניאל שנרצה ללמוד אותו. אז לכן אנחנו נעבור לפרק האחרון של הספר. הפרק הזה הוא פרק די מקביל למה שאנחנו למדנו בסוף ספר מלכים. הפרק הזה עוסק בחורבן. ואף על פי שלמדנו אותו, אני רוצה לחזור עליו כי יש דברים שבאו שם בקצרה והם פה יותר בארוכה, דבר אחד. דבר שני, אנחנו קרובים לי"ז בתמוז וזה גם כן הדברים שמתאימים לזמן הזה. חצר המטרה זה היה כלא, כן.
פרק נ"ב. בן עשרים ואחת שנה צדקיהו במולכו, ואחת עשרה שנה מלך בירושלים, ושם אמו חמוטל בת ירמיהו מלבנה. לא מהענתות, אלא מלבנה, זה לא קשור לירמיהו, לירמיהו הנביא. כן. הוא היה בן 21. מה שהוא מזכיר לנו את זה פה בן 21, זה כדי ללמד עליו זכות, כי צדקיהו צדיק היה ודורו רשעים, ככה הגמרא אומרת. והפלא הוא איך זה שצדקיהו לא החזיר את דורו בתשובה? לכן מתחיל ואומר לך, צדקיהו היה צעיר במולכו. לא היה לו הרבה כוח. בן 21 שנה. מה זה ילד בן 20 בא מתחיל למלוך, יש פה אנשים בני 60 שהם כבר מוליכים את העם באף לעבודה זרה, לכל אותם דברים, אותם הבלים, קשה מאוד עכשיו להתחיל לשנות. כן. למה מוזכר פה ירמיהו ושם אמו חמוטל? תגיד מה שם אבא שלו? תמיד מזכירים את שם האבא. אז באמת, לא אצל כולם, אצל התימנים אומרים מי שברך בשם האבא. כן. לאיש בשם האבא, לאישה בשם האמא. כן, אבל אגב השכבות אומרים לאיש בשם האבא, לאישה בשם האמא, כך גם, כך ראוי להגיד גם לספרדים. למה הכתוב מזכיר את שם האם? כי הבן, החינוך העיקרי שהוא מקבל בבית זה מהאמא. האמא נמצאת איתו. האבא הוא המלך, הוא עסוק בצורכי העם, אין לו זמן להתעסק איתו. נכון? אומרים בן חכם ישמח אב, ובן כסיל תוגת אמו. למה? כשהבן חכם, האבא לוקח איתו לכל מקום את הבן. ישמח אב, פשש איזה בן חכם יש לך, איזה בן מבריק, איזה... אבא לוקח אותו. מי מקבל את כל השבחים? האבא. האמא לא יודעת, היא רק אם האבא יבוא ויספר ואז היא תדע. אבל ככה את כל השבחים מקבל האבא. אבל כשהבן הוא כסיל, אז איפה האבא דוחף אותו? אצל האמא. קחי אותו, קחי אותו, אני לא צריך אותו, שלא יבוא איתי, שלא יעשה לי בושות, שלא יבוא איתי. שיישאר איתך. מי סובל ממנו? האמא. בן כסיל תוגת אמו. כשהבן כסיל התוגה, הצער הוא של האמא. טוב, מה לעשות. אז אצל מי ראינו שאמו ייסרה אותו ועל ידי זה תיקנה אותו? שלמה. נכון? באה חבטה אותו בסנדלה. נכון? כתוב שם אשר ייסרתו אמו. זה שלמה המלך.
ויעש צדקיהו, כן, חוזרים על צדקיהו. ויעש הרע בעיני השם ככל אשר עשה יהויקים. מה זה ויעש הרע? צריכים לדעת שפה מדובר לא ברעה שהוא עשה באופן עצמאי, אלא ברעה שנבעה מזה שהוא לא מחה, לא מחה בעם, דבר אחד. דבר שני, שצדקיהו לא שמע בקול הנביא, כאשר הנביא אמר לו אל תמרוד בנבוכדנצר, כי הוא הומלך מאת השם, והוא לא שמע לו. כי על אף השם הייתה בירושלים וביהודה, עד השליכו אותם מעל פניו, וימרוד צדקיהו במלך בבל. זה היה על אף השם. מה פירוש על אף השם? הכוונה בגלל שהשם כעס עליהם, אז השם כביכול גרם לכך שהם ימרדו בנבוכדנצר כדי שייענשו. הביא אותם לידי כך.
ויהי בשנה התשיעית למולכו, בחודש העשירי, בעשור לחודש, בא נבוכדראצר מלך בבל הוא וכל חילו על ירושלים, ויחנו עליה, ויבנו עליה דייק סביב. מה זה בחודש העשירי? מה זה בעשור לחודש? עשרה בטבת. הנה, מקרא מפורש, בעשרה בטבת בא נבוכדראצר מלך בבל, ויחנו עליה ויבנו עליה דייק סביב. פה התחיל המצור. עשרה בטבת התחיל המצור. ותבוא העיר במצור עד עשתי עשרה שנה למלך צדקיהו. לא, בשנה התשיעית זה התחיל. בשנת ה-11, עד השנה ה-11. תשיעית, עשירית, 11. שלוש וחצי שנים היה המצור. חז"ל אומרים דבר נורא. אומרים חז"ל שלוש שנים ומחצה בכל יום היה נבוזראדן מקיף את ירושלים ולא היה יכול לכובשה. כיוון שלא היה יכול לכובשה ביקש לחזור. נתן הקדוש ברוך הוא בליבו והתחיל מודד את החומה. המדרש אומר דבר פלאי. אומר המדרש, יום אחד הם תלו את מעיליהם על גבי החומה. היו נועצים מסמר בחומה ותולים את המעיל. אלה הצבאות שמסביב, צרים, יש מצור על ירושלים, הם מסביב לחומה. יום אחד אחד מהאנשים אומר בואנה, תסתכל, איזה מוזר. אני תליתי לפני שבועיים הייתי תולה פה, היה המקום שהיה המעיל תלוי באוויר. אני מסתכל עכשיו, אני רואה שהמעיל כבר נוגע בארץ. המסמר לא זז. אז החומה שוקעת. אומר המדרש, נתן הקדוש ברוך הוא בליבו והתחיל מודד את החומה, והייתה שוקעת בכל יום טפחיים ומחצה. עד ששקעה כולה. כיוון ששקעה כולה, נכנסו שונאים לירושלים. על אותה שעה הוא אומר, לא האמינו מלכי ארץ וכל יושבי תבל כי יבוא צר ואויב בשערי ירושלים. זה גם כן בא לרמז על הירידה וההידרדרות המוסרית. כמו החומה ששקעה, ככה גם כן עם ישראל מבחינה מוסרית הלך ושקע, הלך ושקע, הלך והידרדר. כתוב גם כן בחורבן הבית השני, שכאשר הגיעו לבית המקדש הדלתות נפתחו, נפתחו מאליהן. למה נפתחו מאליהן? זה גם בא לרמז על ההידרדרות המוסרית שהייתה עד כדי כך שכבר הדלתות נפתחו מאליהן, כביכול אנחנו בהידרדרות שלנו פתחנו את הדלתות שיבואו וייכנסו ויחריבו את בית המקדש.
בחודש הרביעי בתשעה לחודש ויחזק הרעב בעיר ולא היה לחם לעם הארץ. מה זה חודש הרביעי? אב. ניסן, אייר, סיוון, תמוז. ניסן, אייר, סיוון, תמוז. אנחנו עדיין בתמוז. כן. רגע, בתשעה לחודש אז ויחזק הרעב בעיר ולא היה לחם לעם הארץ. ותיבקע העיר. פה כתוב ותיבקע העיר בתשעה לחודש. הירושלמי אומר שזה לא היה בתשעה, זה היה בי"ז. ולמה כתוב בתשעה? בגלל הצרות שהיו, התבלבלו להם החשבונות. באמת יש, יש בזה אריכות דברים. דיברנו על זה אז, אני לא רוצה לחזור על זה עכשיו. יש פה מופיע בתשעה, לעומת זאת חז"ל אומרים בי"ז בתמוז ואז גם קבעו את הצום. הירושלמי אומר קלקול חשבונות היה שם. זאת אומרת מרוב הבלבול לא קבעו את החשבון נכון, ובעצם שני התאריכים נכונים, כל תאריך משמעותי מבחינה אחרת. אני לא אכנס להסביר עכשיו, מי שתרצה תוכל אחרי זה לראות במע"ם לועז, יש לו אריכות דברים להסביר.
ולא היה לחם לעם הארץ. ותיבקע העיר, וכל אנשי המלחמה יברחו ויצאו מהעיר לילה, דרך שער בין החומותיים אשר על גן המלך. וכשדים על העיר סביב. וילכו דרך הערבה. וירדפו חיל כשדים אחרי המלך, וישיגו את צדקיהו בערבות יריחו, בערבות יריחו, וכל חילו נפוצו מעליו. בשנה, בחודש הרביעי, בתשעה לחודש הובקעה העיר. אז שימו לב, מה בעצם היה לנו? בשנה התשיעית, בחודש העשירי בעשור לחודש, בעשרה בטבת, התחיל המצור. בי"ז בתמוז הם הבקיעו את העיר, אחרי שלוש וחצי שנים. בי"ז בתמוז הצליחו להבקיע את העיר, בתשעה באב נשרף בית המקדש. זה היה סדר המאורעות. בדיוק. באותה שנה נחרב בית המקדש. ואז כל אנשי המלחמה בורחים ויוצאים דרך מהעיר לילה. איך הם יוצאים? דרך מערה שהייתה לצדקיהו מתוך הארמון. לא הפלסטינים המציאו את המנהרות. היה לו פתח מילוט. וירדפו חיל כשדים אחרי המלך וישיגו את צדקיהו בערבות יריחו וכל חילו נפוצו מעליו. איך תפסו אותו? כתוב כל רודפיה השיגוה בין המצרים. כתוב שכל חילו ושריו עזבו אותו. כתוב שמה מפורש, וירדפו חיל כשדים וישיגו את צדקיהו וכל חילו נפוצו מעליו. הוא נשאר הוא לבדו. איך, איך הצליחו לתפוס אותו? חז"ל אומרים שהקדוש ברוך הוא זימן צבי, והם, אנשי נבוזראדן רדפו אחרי הצבי, ופתאום הם רואים, אה, מי מול העיניים צץ להם? צדקיהו. והוא וכל חילו. ואז חילו ברחו, והם הלכו לרדוף אחרי צדקיהו, נבוזראדן והבבלים הלכו לרדוף אחרי צדקיהו, כי הוא היה הטרף העיקרי, הכי חשוב, הוא מרד במלך.
הביאו אותו לרבלתה. איפה זה רבלתה? רבלתה זה אנטיוכיה. אנטיוכיה זה באזור של לבנון, בהרי הלבנון. שם נמצאת אנטיוכיה, שם ישב, שם ישב נבוכדנצר. נבוכדנצר לא נכנס לארץ, הוא חשש. הוא שלח לפה את נבוזראדן רב טבחים. ולכן אנחנו פוגשים את נבוזראדן, לא פוגשים את נבוכדנצר. אותו לוקחים, ויתפסו את המלך ויעלו אותו אל מלך בבל רבלתה. שם הוא ישב, הוא לא ישב בארץ. בארץ חמת, וידבר איתו משפטים. מה זה וידבר איתו משפטים? דיבר איתו דברים קשים, איך הוא העז למלוך, למרוד בו. זה וידבר איתו משפטים. וכתוב שעשה לו עונש נורא ואיום. וישחט מלך בבל את בני צדקיהו לעיניו. לעיניו. וגם את כל שרי יהודה שחט ברבלתה. לא הסתפק בזה. ואת עיני צדקיהו עיוור, ויאסרהו בנחושתיים, ויביאהו מלך בבל בבלה, ויתנהו בית הפקודות עד יום מותו. הביא אותו אל ביתו של מלך בבל בבלה, ושם אותו בית הפקודות. מה זה בית הפקודות? שם היו מפקידים את האנשים, זה בית כלא. עד יום מותו. עד יום מותו של מי? של נבוכדנצר. אנחנו נראה שאויל מרודך, בנו של נבוכדנצר, הוציא אותו מן הכלא, נראה את זה עוד מעט, הוציא אותו מן הכלא והשיב אותו בחזרה, נתן לו, נתן לו אוכל, דאג לו.
ובחודש החמישי, בעשור לחודש, היא שנת תשע עשרה שנה למלך נבוכדראצר מלך בבל, בא נבוזראדן רב טבחים, עמד לפני מלך בבל בירושלים. בחודש החמישי בעשור לחודש. מה זה החודש החמישי? אב. אז בא מגיע נבוזראדן ועומד בירושלים. וישרוף את בית השם ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלים ואת כל בית הגדול שרף באש. זה המקור פה מה שקרה בתשעה באב. חז"ל אומרים שזה לא היה בתשעה, כתוב בעשור לחודש, בעשירי. אז איך אומרים בתשעה? חז"ל אומרים התחלת השריפה הייתה בתשעה, עיקר שריפת בית אלוקינו בעשירי הייתה. אבל חז"ל אמרו אתחלתא דפורענותא זה הדבר הכי קשה, ולכן הולכים לפי ההתחלה ועושים את הצום בתשיעי. עם כל זה, בעשירי אנחנו נוהגים לא לאכול בשר עד חצות היום. למה? כי עיקר שריפת בית אלוקינו היה בעשירי.
את כל בית הגדול שרף באש, הרי כבר כתוב שהוא שרף את בית השם. מה זה את כל בית הגדול? אומרים חז"ל הכוונה למרכזי התורה, מרכזי התפילה, בתי המדרשות, בתי הכנסיות, מקום שמגדלים שם תורה ותפילה, את הכל שרף באש. ואת כל חומות ירושלים סביב נתצו כל חיל כשדים אשר את רב טבחים. כדי שלא יהיה להם שום תקווה, הלכו וקיתתו את החומות שעוד נשארו, מחוץ למה שטבע בארץ, כל מה שנשאר קיתתו את זה שלא יחשבו אולי נצליח להתגבר, אולי בעתיד, כלום. ומדלות העם ואת יתר העם הנשארים בעיר, ואת הנופלים אשר נפלו אל מלך בבל, הכוונה אלה שהלכו ליפול אל מלך בבל להגיד לו אנחנו משלימים איתך. ואת יתר האמון, הגלה נבוזראדן רב טבחים. ומדלות הארץ השאיר נבוזראדן רב טבחים לכורמים וליוגבים. הוא אומר אפילו, אפילו את אלה שבאו להשלים איתו, את כולם, את יתר האמון, הכוונה את יתר העם, את אותם אנשים שהם היו רק דלות הארץ, כאלה שלא היה שום חשש שימרדו בו, אותם הוא השאיר. לכורמים ויוגבים שימשיכו לעבד את הארץ, שהארץ לא תשם. שלא תהיה שממה. אבל את כל השאר הגלה. עכשיו הוא יתאר לנו מה הוא לקח משם.
ואת עמודי הנחושת אשר לבית השם, היו שני עמודי נחושת יכין ובועז. ואת המכונות, המכונות היו כיורות כמו שלמדנו. ואת ים הנחושת, ים ענק, גיגית ענקית מנחושת, שם היו רוחצים ידיהם ורגליהם. אשר בבית השם, שיברו כשדים, וישאו את כל נחושתם בבלה. לא שייך היה ליטול אותו גדול, כיוון שהוא היה ענק. אז לכן שברו אותו ולקחו את שבריו כנחושת, נחושת זה חומר יקר, לקחו את זה לבבל. על העמודים האלה כתוב שקונן ירמיה, ידו פרש צר על כל מחמדיה, כי ראתה גויים באו מקדשה.
ואת הסירות ואת היעים ואת המזמרות ואת המזרקות ואת הכפות ואת כל כלי הנחושת אשר ישרתו בהם לקחו. ואת הסיפים ואת המחתות ואת המזרקות ואת הסירות ואת המנורות ואת הכפות ואת המנקיות אשר זהב זהב ואשר כסף כסף לקח רב טבחים. סיפים יש אומרים זה כלי זמר, יש אומרים שזה כלים שבהם היו מקבלים את הדם. יש אומרים שסיפים זה לשון כד, כדים. את הכל הם לוקחים. את המחתות, מה שחותים ומרימים איתו גחלים מעל גבי המזבח. את המנורות, כתוב ששלמה עשה עוד חמש מנורות, כל המנורות האלה הם לוקחים. את המנקיות, אלה כעין מקלות מזהב שעל גביהם היו מניחים את לחם הפנים כדי שיתאוורר ולא יתעפש כי כל הזמן היה, הוא היה מחומם. היה חם, לא מחומם, הוא עצמו היה חם כל הזמן. בין מזהב בין מכסף, אשר זהב זהב ואשר כסף כסף, את הכל לקח, לא השאיר כלום. העמודים שניים, הים אחד, והבקר שנים עשר נחושת. מה זה היה הבקר? על מה עמד הים? על שנים עשר, על שנים עשר בקר שהיו מנחושת. נכון? עליהם עמד הים. כן. אשר תחת המכונות אשר עשה המלך שלמה לבית השם, לא היה משקל לנחושתם. כל הכלים האלה לא שייך היה לשקול, זה היה כמות אדירה. והעמודים שמונה עשרה אמה קומת העמוד האחד, וחוט שתים עשרה אמה יסובנו. ועוביו ארבע אצבעות נבוב. וכותרת עליו נחושת, וקומת הכותרת, זה החלק העליון שהוא הכותרת, וקומת הכותרת האחת חמש אמות, ושבכה ורימונים על הכותרת סביב, הכל נחושת, וכאלה לעמוד השני ורימונים. דהיינו מספר לך כמה זה היה יפה, כמה זה היה מפואר, את כל זה לקחו, פירקו, לקחו את הכל. ויהיו הרימונים תשעים ושישה רוחה, כל הרימונים מאה על השבכה סביב. כל הרימונים תשעים ושישה לרוח, הכוונה לכל צד תשעים ושישה. כל הרימונים מאה על השבכה סביב. כמות אדירה.
ויקח רב טבחים את שריה כהן הראש ואת צפניה כהן המשנה ואת שלושת שומרי הסף. כל אלה, את הכהן הגדול, ואת סגן הכהנים שהיה ממונה תחתיו, למקרה שהכהן הגדול יארע קרי ולא יוכל לשמש, מכניסים את הסגן תחתיו, כמו שאנחנו קוראים בתפילה של יום הכיפורים. את כולם, את כולם לקח. ומן העיר לקח סריס אחד אשר היה פקיד על אנשי המלחמה, ושבעה אנשים מרואי פני המלך אשר נמצאו בעיר. הכוונה אנשים חשובים, מרואי פני המלך. ואת סופר שר הצבא המצביא את עם הארץ, את הסופר שהוא היה כותב את כל עניינו של שר הצבא. ושישים איש מעם הארץ הנמצאים בתוך העיר, את כל אלה הוא לוקח יחד איתו. ויקח אותם נבוזראדן רב טבחים ויולך אותם אל מלך בבל רבלתה. ויכה אותם מלך בבל וימיתם ברבלה בארץ חמת, ויגל יהודה מעל אדמתו.
ויגל יהודה. פה כתוב ויגל יהודה. ירמיהו איך אומר? גלתה יהודה מעוני. למה פה זכר שם נקבה? אומרים חז"ל כיוון שגלו תש כוחם כנקבה. לכן כתוב שם לשון גלות, לשון נקבה. מסופר שאפלטון, הפילוסוף היווני, בא לירושלים עם נבוכדנצר אחרי החורבן. והוא נכנס לבית המקדש, למקום של החורבן, הוא רואה את השריפות, את העצים המפויחים, הוא רואה את, הוא רואה את ירמיהו הנביא בוכה ומרים קול נהי וקינה על החורבן. שאל אותו שתי שאלות. שתי שאלות שאל אפלטון את ירמיהו. א', אתה החכם שבישראל, מה אתה בוכה על עצים ואבנים? אז הלך בית, פחות בית, תבנה בית חדש. מה הסיפור? כולה בית. דבר שני, הוא אומר לו הרי הבית כבר חרב. ראוי לבן אדם לבכות על העבר? מה שהיה היה. נגמר. השיב לו ירמיה, אמר לו בטח יש לך הרבה ספקות שאתה מסופק בהם שאין להם, אין לך, לא נפשטו לך. אמר לו ודאי ככה הדבר, אומר ואני סבור שאף אחד בעולם לא יכול לפשוט את ספקותיי. תראו כמה ענוותן היה האפלטון הזה. אמר לו ירמיהו, אמור לי את אותם ספקות. אמר לו את כל ספקותיו ופשט לו אותם ירמיהו כלאחר יד. מה שנקרא היום בשליפה. נדהם אפלטון ותמה, האם זה ילוד אישה? או שזה מלאך? איזה חוכמה אלוקית אדירה. אמר לו ירמיהו, כל החוכמה שלי ינקתי אותה מן האבנים האלה. מהבית הזה. מהשכינה ששרתה כאן. מפה ינקתי את כל החוכמה. עכשיו אתה מבין שאני לא בוכה על אבנים ועצים? עכשיו אתה מבין שאני בוכה על ההפסד, על ההיעדר הרוחני העצום שאנחנו קיבלנו בעקבות חורבן הבית? אתה מבין שזה לא סתם בכייה על איזה שהוא חיסרון גשמי, אלא הבכייה על החיסרון הרוחני שחסרנו. את זה צריכים לזכור בתשעה באב. על זה הצער, על החיסרון הרוחני. על זה שמאז החורבן נפרסה מחיצה של ברזל בינינו לבין אבינו שבשמיים, על זה הצער.
זה העם אשר הגלה נבוכדראצר בשנת שבע, יהודים שלושת אלפים ועשרים ושלושה. בשנת שמונה עשרה לנבוכדראצר מירושלים, נפש שמונה מאות שלושים ושניים. בשנת שלוש ועשרים לנבוכדראצר, תראו פעם שלישית הוא מגיע, הגיע, הגלה נבוזראדן רב טבחים יהודים נפש שבע מאות ארבעים וחמישה, כל נפש ארבעת אלפים ושש מאות. כאן מתחיל לספר לך מי גלות יכוניה עד הגלות האחרונה כמה בכל דור ודור גלו.
ויהי בשלושים ושבע שנה לגלות יהויכין מלך יהודה, בשנים עשר חודש בעשרים וחמישה לחודש, נשא אויל מרודך מלך בבל בשנת מלכותו את ראש יהויכין מלך יהודה ויוצא אותו מבית הכלא. בשנת 37 לגלות יהויכין, מתחיל למלוך אויל מרודך, בנו של נבוכדנצר. מה הוא עושה כשהוא מתחיל למלוך? דבר ראשון לוקח את העצמות של אבא שלו ומגרר אותם. מצווה להוציא אותם מהקבר. למה? לוודא שהוא מת באמת, ולא בצחוק. למה? בפעם הקודמת נבוכדנצר סיפרתי לכם הרי, הרי נגזרה עליו שיהיה כעוף השמיים ויהיה כחיית הארץ, גלה לתוך היער. קם אויל מרודך למלוך, חזר אבא שלו, שם אותו בכלא. מה אתה קמת למלוך? אני פה הבוס. פעם שנייה הוא פחד. לכן בא, אמר אני רוצה להוציא אותו מהבור, אני רוצה לראות בטוח מת טוטאלית, לא יקום יותר. וידבר איתו טובות. אז הוא עכשיו עושה חנינה. מוציא אויל מרודך את צדקיהו מהכלא. וידבר איתו טובות, דהיינו חוץ מזה שהוא שחרר אותו, דיבר איתו דברים טובים. יש אומרים דיבר איתו דברי חוכמה, וראה שחוכמתו גדולה. ויתן את כיסאו ממעל לכיסא המלכים אשר איתו בבבל. שמים? כמו, כמו משנה למלך. מעל כל כיסא המלכים. ושינה את בגדי כלאו, ואכל לחם לפניו תמיד כל ימי חייו. שינה את בגדי כלאו, דהיינו, יש אומרים שנתן לו בגדים אחרים, זה פשוטו של מקרא. יש אומרים שהוא השאיר את הבגדים המפוספסים, בגדי הפסים של האסירים, כן, יש אומרים שהוא השאיר את הבגדים האלה ועליהם שם את בגדי המלוכה. למה? כדי לזכור תמיד את חורבנה של ירושלים. ואכל לחם לפניו תמיד כל ימי חייו. כתוב אכל לחם לפניו תמיד, אומרים חז"ל אכל לחם לפניו אבל לא איתו. למה? הוא לא התגאל בפת בג המלך, לאכול פת שהיא אסורה. אלא היו מבשלים בבית יכוניה ומביאים לבית המלך. וארוחתו ארוחת תמיד ניתנה לו מאת מלך בבל דבר יום ביומו עד יום מותו כל ימי חייו. לא הסתפק בארוחה ליום, אלא בוקר וערב היה מביא לו ארוחת תמיד. ממנו, מיהויכין, נשתלשלו ראשי הגולה והנשיאות, גאוני סורא ופומבדיתא, כולם היו משורשו של צדקיהו.
מעשה היה ברבי אברהם הלוי שראה בחלומו את ירמיה הנביא, מחזיק בידו קיטון של מים, והוא מבקש ממנו שישפוך מים על ידיו. כך ביקש בחלום. רבי אברהם הלוי פחד, בינתיים נעלמה דמותו של ירמיה בחלומו. בא לספר את הסיפור הזה לאר"י הקדוש, לשאול אותו מה פשר החלום. אמר לו האר"י הקדוש, חבל על ההזדמנות היקרה הזאת. ירמיה כהן הוא. הוא ביקש ממך לרחוץ את ידיו כי רבי אברהם היה לוי. רבי אברהם הלוי. הלוי נותן את הידיים לכהן. אומר לו אם היית עושה כן הייתה הגאולה באה מיד. שומעים מה זה איזה פספוס.
כן. פה בעצם, פה בעצם נסתיים ספר ירמיה. אני ברשותכם, יש לנו עוד כמה דקות, הייתי רוצה להקריא לכם מדרש שהוא מהווה השלמה למה שלמדנו עכשיו. המדרש נמצא בפסיקתא רבתי, פסקא כ"ו. ויחזק הרעב בעיר, מה שקראנו בפסוק ו'. והיו בנות ציון מחברות בשווקים והיו רואות אלו את אלו. הכוונה מתחברות, רואות, מסובבות. זאת אומרת לחברתה, למה יצאת לשוק? שלא יצאת לשוק מימייך? את יוצאת לשוק? יש לך שליחים, עבדים, מה פתאום יצאת? והיא אומרת לה, מכסה אני ממך. דהיינו, מה יש לי להסתיר? מכסה אני ממך, קשה היא מכת הרעב, איני יכולה לסבול. והן אוחזות זו בזו וחוזרות ומבקשות בתוך העיר ולא היו מוצאות. והיו מגפפות את העמודים ומתות עליהם בראש כל פינה. ובניהן יונקין חלבן והיו מהלכים על ידיהם ועל רגליהם. כל אחד ואחד מכיר את אמו והיה עולה ונוטל דדו ונותן בפיו שמא ימשוך לו חלב. והוא אינו מושך, ונפשו מטרפת, והוא מת אל חיק אמו. לקיים מה שנאמר בהשתפך נפשם אל חיק אימותם. באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא לירמיהו, קום לך לענתות וקח את השדה מאת חנמאל דודך. זוכרות? אותה שעה חשב ירמיהו בליבו, שמא נותן הוא המקום ונושאים ונותנים בתוכה? שאומר לי המקום לך קנה לך את השדה? אולי הקדוש ברוך הוא ירחם עלינו, אולי בעצם אומר לי תשמע, לך תעשה קניינים בארץ, אוטוטו באה הגאולה. כיוון שיצא ירמיהו מירושלים, ירד המלאך מן השמיים ונתן רגליו על חומת ירושלים ופרצן. קרא ואמר, יבואו השונאים וייכנסו לבית שאדונו אינו בתוכו, ויבוזו אותו ויחריבוהו. וייכנסו לכרם ויקצצו את גפניו, שהשומר הניחו והלך לו. למה, למה המלאך בא וקרא להם כביכול זימן אותם? שלא תהיו משתבחים אתם הבבלים ואומרים אתם כבשתם אותה. קריה כבושה כבשתם, עם הרוג הרגתם. באו השונאים וקבעו בימה שלהם בהר הבית. עשו שמה את המועצה שלהם, עשו אותה בתוך הר הבית. הלכו ועלו להם בבימה אמצעית, מקום שהיה המלך שלמה יושב ונוטל עצה מן הזקנים. מקום קדוש ששם המלך היה יושב. משם שנשתכלל בית המקדש, שם ישבו השונאים ונטלו עצה היאך לשרוף את בית המקדש. מאיפה כדאי להתחיל לשרוף אותו? איך לעשות את זה? עד שנמלכו ביניהם, נטלו עיניהם והנה ארבעה מלאכים יורדים ובידם ארבעה לפידים של אש, ונתנו בארבע זוויות של היכל ושרפו אותו. כדי להראות להם לא אתם עשיתם את זה, זה חטאיהם של ישראל, אל תתגאו. כשראה כהן גדול שנשרף בית המקדש, נטל את המפתחות וזרקן לשמיים. פתח פיו ואמר, הרי מפתחות של ביתך, אפוטרופוס של שקר הייתי בתוכו. דהיינו כביכול אני לא עשיתי מלאכתי נאמנה, אפוטרופוס אמור להיות אחראי, ולא הייתי אחראי מלאכתי נאמנה, לא הייתי אחראי, והנה לכן הוא נשרף. יצא ללכת לו, תפסו אותו שונאים ושחטו אותו אצל המזבח, מקום שהיה מקריב את התמיד. יצאת בתו בורחת וצווחת אוי לי אבא חמדת עיני, תפסו אותה ושחטו אותה וערבו דמה בדם אביה. כשראו הכהנים והלויים שנשרף בית המקדש, נטלו את הכינורים ואת החצוצרות ונפלו באש ונשרפו. כשראו הבתולות שהיו אורגות בפרוכת, זה היה מלאכתן. ראו שנשרף בית המקדש, נפלו באש ונשרפו כדי שלא יענו אותם האויבים. כשראה צדקיהו כן, יצא לברוח במחילה שהייתה הולכת ליריחו. מקום אמת המים באה, והיה יגע, והיו בניו מהלכים ראשונים. פתאום ראה אותו נבוזראדן. אחזו לו ולעשר בניו, ושלח אותם נבוזראדן אצל נבוכדנצר. ואמר לו, אמור לצדקיהו, מה ראית למרוד עליי? באיזה דין אדונך? אם בדין אלוהיך, חייב אתה הריגה שנשבעת על השקר. ראינו שהוא נשבע לו שלא ימרוד בו. אם בדיני מלכות, חייב אתה הריגה שכל מי שעובר על שבועתו של מלך חייב הריגה. בכן ענה לו צדקיהו, תהרוג אותי ראשון, הורגני ראשון שלא אראה בדם בניי. ובניו מבקשים, הרוג אותנו תחילה שלא נראה בדם אבינו שפוך על הארץ. וכך עשה להם. שחטם לפניו, ואחר כך חטט את עיניו, הוציא את עיניו השם ירחם, ונתנם בתנור. והוליכו בבלה. והיה צדקיהו צווח ואומר, בואו וראו כל בני אדם, שהיה ירמיהו מתנבא עליי ואמר לי לבבל אתה הולך, ובבבל תמות, ובבל עיניך לא יראו. ולא הייתי שומע לדבריו. איך ייתכן? אני אמות בבבל, יקחו אותי לבבל ואני לא אראה את בבל? זה פרדוקס. עכשיו אני רואה התקיים לי בדיוק. והרי אני בבבל, אני עכשיו בבבל ועיניי לא רואות אותה. מילה במילה כמו שאמר הנביא, אחת לאחת התקיים. ירמיהו הנביא הלך לעשות את הרכישה של השדה, עכשיו הוא חוזר. ירמיה הנביא יצא מענתות לבוא לירושלים, נטל עיניו וראה עשן בית המקדש עולה. תראו מה זה, איך, איך עדיין הוא היה נאיבי. אמר בליבו, שמא חזרו ישראל בתשובה להקריב קורבנות? הרי עשן הקטורת עולה. הנה חזרו בתשובה, קורבנות, ברוך השם, רואה עשן ממקום בית המקדש. בא ועמד לו על החומה וראה בית המקדש עשוי לו גדרות גדרות של אבנים. הכוונה ערימות ערימות של אבנים וחומת ירושלים מסוגרת. התחיל צווח ואומר, פיתיתני השם ואפת, חזקתני ותוכל. פיתית אותי, דהיינו כתוב המדרש אומר שכביכול הקדוש ברוך הוא רצה לעשות דבר מה ולא רצה שירמיהו יראה את הדבר ושמא אולי ינסה לבטל אותו, אז הוא פיתה אותו תצא, עשה מה שעשה, עכשיו ירמיהו אתה יכול להגיע. מבינים? כך זה כביכול היה המעשה. פיתיתני ואפת, פיתית אותי לצאת וכך יצאתי. הלך לו לדרכו, התחיל צווח ואומר, באיזה דרך הלכו להם חטאים? באיזה דרך הלכו להם האבודים? אלך אני ואובד עמהם. היה הולך ורואה את השביל מלא דם, והארץ מרובצת בדם הרוגיה מכאן ומכאן, מכל אלה שנבוזראדן הגלה. קבע פניו לארץ וראה פרסות רגליים יונקים ועוללים שהיה מהלכים בשבי. והיה גוחן לארץ ומנשקן, כבר היו מתים. כשהגיע לגלות, כשהגיע לגלות גיפפם ונשקן. היה בוכה לנגדם והם לנגדו. ענה ואמר להם, אחיי ועמיי, כל כך אירע לכם על שלא הייתם שומעים לדברי נבואתי. דהיינו למה לא הקשבתם אז? כיוון שהגיע לנהר פרת, ענה נבוזראדן ואמר לו, אם טוב בעיניך לבוא איתי בבל, תבוא. אם לא, תישאר כאן, אתה, זוכרים? קיבל ויזה מנבוכדנצר. חשב ירמיהו בליבו ואמר, אם אני הולך עמהם לבבל, אין מנחם לגלות הנשאר מהם. אלה שנשארו בארץ, מי ינחמם? יצא לו מהם, נטלו הגלויות עיניהם וראו ירמיהו שפירש מהם. עכשיו הוא שב איתנו, פתאום רואים שהוא עוזב. געו כולם בבכייה בקול רב וצווחו ואמרו, אבינו ירמיה, הרי אתה מניחנו? אומר, שם בכו, שכן כתוב על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו. כ שעזב אותם ירמיה. וענה ירמיה ואמר להם, אני מעיד שמיים וארץ, אילו בכיתם בכייה אחת עד שאתם בציון, לא גליתם. היה ירמיהו הולך ובוכה וכך אמר, חבל עלייך יקרת המדינות. כך היה הולך ובוכה על מצבם, על הידרדרותם של עם ישראל. בכייה אחת יכלה לשנות את הכל. הקדוש ברוך הוא יעזור לכולנו שבעזרת השם בימים האלה שאנחנו עומדים להגיע אליהם שעוד לפני כן ייבנה לנו הקדוש ברוך הוא את בית המקדש ואם לא נזכה אז אולי שנבכה קצת בימים האלה ועל ידי זה נזכה שייבנה הבית במהרה אמן ואמן.