ירמיהו פרק ל"ד. הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת השם, ונבוכדראצר מלך בבל וכל חילו וכל ממלכות ארץ ממשלת ידו וכל העמים נלחמים על ירושלים ועל כל עריה לאמור. השם אומר נבואה לירמיהו, כאשר נבוכדראצר מלך בבל וחילו וכל ממלכות הארץ וכל העמים נלחמים על ירושלים. באותו זמן שכבר הם מתקרבים כדי לבוא ולצור על ירושלים. כה אמר השם אלוהי ישראל, הלוך ואמרת אל צדקיהו מלך יהודה ואמרת אליו, כה אמר השם הנני נותן את העיר הזאת ביד מלך בבל ושרפה באש. הקדוש ברוך הוא אומר לו הלוך ואמרת אל צדקיהו מלך יהודה ואמרת אליו. ומה הכפילות? מבאר המלבי"ם, הקדוש ברוך הוא אמר לו שיאמר את הנבואה הזאת לעם, ולאחר מכן הקדוש ברוך הוא מצווה אותו שיאמר את הנבואה הזאת לצדקיהו.
ראינו שלעיל ירמיהו אומר את הדברים לעם, וראינו שבעקבות זה מה עושים לו? כולאים אותו בחצר המטרה. בעקבות זה אומרים לו אתה מרפה את לבב העם, אתה גורם לכך שהם לא יאמינו בגאולה וכך שהם יתרפו מלהילחם כנגד הגויים, ובזה אתה בעצם מוריד את העם מבחינה מורלית. אבל כאן, פה הוא מוסר את הנבואה הזאת לצדקיהו בעצמו. וצדקיהו בעצמו לא היה אכפת לו שתימסר הנבואה, לא. לא היה אכפת לו, ואדרבה, ראינו שכאשר צדקיהו כלא את ירמיהו, מה השאלה שהוא שאל אותו? זה מדהים. היש איתך דבר השם? מה, מה השם אמר? הוא כולא אותו על זה שהוא מנבא לעם, ואחרי שהוא כולא אותו אומר לו תגיד לי מה השם אמר. מאמין בו באמונה שלמה, הוא יודע שהוא נביא השם. אבל בשום אופן אל תלך תגיד את זה לעם. אתה נותן רפיון בליבם. אבל בינינו, תגיד לי מה, מה השם אמר. ואגב צדקיהו חז"ל אומרים מלך צדיק היה. רק דורו היו רשעים, אבל הוא מצד עצמו היה מלך צדיק.
שימו לב מה הוא אומר לו. ואתה לא תימלט מידו כי תפוש תיתפש ובידו תינתן. ועיניך את עיני מלך בבל תראינה, ופיהו את פיך ידבר ובבל תבוא. אומר לו אותך לא יהרגו, אתה תגיע לבבל והוא ידבר איתך. מה פירוש דיבור? דבר קשה. ובאמת נבוכדראצר דיבר איתו משפט. על מה הוא דיבר איתו? זוכרים? על זה שהוא הלך ופרסם את זה שהוא אכל ארנבת, ארנבת חיה. על זה, והפר את השבועה שהוא נשבע לו. על זה שהוא הפר את השבועה שהוא נשבע לו שלא ימרוד בו, והוא קם ומרד בו.
ופה נשים לב, הוא אומר לו עיניך את עיני מלך בבל תראינה. אומרים חז"ל אמר לו אתה תראה את עיני מלך בבל אבל לא את בבל. את עיני מלך בבל תראינה אבל לא את מלך בבל עצמו. כי באמת אחרי שהוא הביא אותו אליו ודיבר איתו מול עיניו, דיבר איתו משפט, ניקר את עיניו. וזה מה שנאמר לו בנבואה אחרת, שמה תבוא ואותה לא תראה. אתה תבוא לבבל אבל לא תראה אותה. והוא התפלא, איך יכול להיות? אם אני בא לבבל אני רואה אותה. זה, בזה אחרי זה התברר לו, כאשר ניקר את עיניו, שהנה נתקיים בה הנבואה, לבבל באתי אבל אותה לא ראיתי.
אך שמע דבר השם צדקיהו מלך יהודה. כה אמר השם עליך, לא תמות בחרב. דהיינו, פה יש לך נחמה. אפילו שאתה תגלה, אתה לא תמות בחרב. זאת אומרת הפורענות הזאת היא בעוון הדור, כמו שאמרנו כי צדקיהו עצמו היה מלך צדיק. ולכן אתה לא תמות בחרב. המת בחרב המלך, אין מספידים עליו. מי יודע למה? הרוגי מלכות אין סופדים עליהם. למה? כי בזה אתה כביכול מראה מרידה במלך. אני המלך החלטתי להרוג אותו, אתה עכשיו בא אומר איזה צדיק הוא היה, איזה אדם מיוחד. זאת אומרת לא מגיע לו מיתה. אז אתה עכשיו מתנגד למלך. אדם כזה יהרגו גם אותו. הרוגי מלכות לא מספידים עליהם. ופה הוא אומר לו אתה לא תמות בחרב המלך, אתה תמות מיתת עצמך.
וזה מה שאומר לו בפסוק הבא. בשלום תמות, וכמשרפות אבותיך המלכים הראשונים אשר היו לפניך כן ישרפו לך. והוי אדון יספדו לך, כי דבר אני דיברתי נאום השם. אומר לו בשלום תמות. חז"ל אומרים שנבוכדנצר מת בימיו של צדקיהו. כל ימי נבוכדנצר לא יצאו אסירים מאסוריהם. לא היה מושג של שחרור שבויים או שחרור אסירים או חנינה. נבוכדנצר היה מלך נורא ואיום, מלך קשה ביותר. ולא הייתה מציאות כזאת. רק לאחר מיתתו של נבוכדנצר שחררו אסירים. ואז יצא צדקיהו מבית האסורים, ולמחרת נפטר. נתקיים בו הנבואה שהנה אתה לא תמות מיתת חרב אלא תמות מיתת עצמך. וגם כיוון שלא תמות מיתת חרב, אז הוי אדון יספדו לך, יספידו אותך בכבוד.
מה זה וכמשרפות אבותיך המלכים הראשונים אשר היו לפניך כן ישרפו לך? מה הכוונה? מה, מה היו שורפים? אז מבארים, מבארים שבעצם כאשר היה מלך מת, כל כלי תשמישו של המלך היו שורפים אותם. והסיבה לכך היא כדי שלא ישתמש בהם אדם אחר. אין זה כבודו של מלך שהדיוט משתמש בכליו. אלא מה נגיד? המלך הבא אחריו? המלך הבא אחריו יש לו כלים מיוחדים משלו. הוא לא ישתמש בבגדים משומשים או בכלים משומשים. יש לו בגדים מיוחדים משלו. ולכן כאן הוא אומר לו ישרפו לך כמשרפות אבותיך. יש ביאור נוסף, שאומרים שהיו שורפים על מיטתם בשמים וכל מיני סממנים מרוקחים שזה יעשה ריח טוב. צריכים להבין שבזמנם כאשר היו מוציאים את המת, הרבה פעמים אנשים היו מתרחקים ממיטתו בגלל הריח. היום כשמוציאים את המת לקבורה אז הוא אחרי זמן רב בקירור. שעה, שעתיים, יכול להיות אפילו יותר מזה, 12 ו-14 שעות, תלוי מתי הוא נפטר. ועד הקבורה הוא לא מספיק להסריח. אבל בזמנם, יכול להיות שהוא נפטר בלילה ויקברו אותו למחרת בחצות היום, יכול להיות שבינתיים מספיק לנדוף ממנו ריח רע. היו שמים לו בשמים. והיה מקובל לשים הדסים על מיטתו או בשמים. ועל המלכים היה מקובל לרקוח על מיטתם ולשרוף כל מיני בשמים מרוקחים ועל ידי זה היה נודף ריח טוב מן המיטה. זה הכוונה וכמשרפות אבותיך המלכים הראשונים כן ישרפו לך, לפי הפירוש השני של הרד"ק. לפי חז"ל הכוונה שורפים את כלי תשמישו.
וידבר ירמיהו הנביא אל צדקיהו מלך יהודה את כל הדברים האלה בירושלים. כמו שהסברנו שפה השליחות הייתה לדבר אותם ישירות לצדקיהו ולא לומר את זה לעם. וחיל מלך בבל נלחמים על ירושלים ועל כל ערי יהודה הנותרות, אל לכיש ואל עזקה, כי הנה נשארו בערי יהודה ערי מבצר. הם נותרו ערים מבוצרות חוץ מירושלים עצמה.
הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת השם, אחרי כרות המלך צדקיהו ברית את כל העם אשר בירושלים לקרוא להם דרור. כתוב שבשנה השביעית למולכו הוא כרת ברית עם כל העם לקרוא לעבדים דרור. פירוש הדבר לשחרר את העבדים מעבדותם. פה אנחנו מדברים על עבד עברי שהיה משועבד ביד אחיו הישראלי. אמר להם לקרוא לעבדים ולשפחות דרור. לשלח איש את עבדו ואיש את שפחתו העברי והעברייה חופשים, לבלתי עבוד בם ביהודי אחיהו איש. שאף אדם לא יעבוד באחיו.
חז"ל אומרים שבאו אנשים מזקני יהודה לדרוש את השם. והם טענו לו כך: עבד כהן שמכרו רבו, מהו שיאכל בתרומה? הרי כתוב שעבד איש מקנת בית הוא יאכל בו, נכון? אוכל בתרומה. מותר לו לאכול כמו הכהן עצמו. עבד של כהן אוכל בתרומה כמו הכהן. שאלו אותו עכשיו, אם העבד הזה הכהן מכר אותו לישראל או לגוי, יכול לאכול בתרומה? אמר להם מה פתאום. מה הם בעצם רצו לבוא להגיד לו? אנחנו לא ניענש מכיוון שכביכול השם מכר אותנו. הנה השם מכר אותנו לנבוכדנצר. אנחנו משועבדים להשם? לא. אז אין לו טענות כלפינו. כך כביכול רצו לטעון ליחזקאל. ולעומת זאת הם אמרו להם שהם צריכים לשחרר את כל עבדיהם. ואז המלך כורת איתם ברית שיקראו לעבדים דרור, יוציאו אותם לחופשי. עכשיו הוא תיקן שתי תקנות. א', לשלח איש את עבדו חופשים. דהיינו העבדים שהיו ברשותם, אפילו שהם לא עבדו שש שנים, לשלח אותם חופשי. וגם בעתיד, לבלתי עבוד בם איש ביהודי אחיהו, זה כבר מדבר על העתיד, שלא ישתעבדו אותם בעתיד. לא יקנו עבדים עבריים.
וישמעו כל השרים וכל העם אשר באו בברית לשלח איש את עבדו ואיש את שפחתו חופשים לבלתי עבוד בם עוד, וישמעו וישלחו. קיבלו על עצמם כך לעשות, וכך בסופו של דבר גם כן שלחו. זה אומר המלבי"ם, מה זה שכתוב וישמעו וכל השרים אשר באו בברית? הכוונה באו לכרות את הברית, זה שמיעה אחת. ושמיעה שנייה שעשו את זה גם בפועל. קיימו את הברית שכרתו, בין על העבר, דהיינו שלא להמשיך להשתעבד בעבדים שיש לנו, ובין על העתיד שלא לשעבד מחדש עבדים או לקנות עבדים אחרים. ואז עשו את זה בפועל, וישלחו.
וישובו אחרי כן וישיבו את העבדים ואת השפחות אשר שילחו חופשים, ויכבשום לעבדים ולשפחות. אבל לאחר מכן הם התחרטו. בן אדם קם בבוקר, צריך שמישהו יכין לו את המים לנטילת ידיים, צריך שמישהו יגהץ לו את הבגדים, צריך שמישהו יעבוד לו בשדה, צריך... וואו, כל זה ללכת להביא עכשיו פועלים, הרבה כסף. איזה טיפש אני ששלחתי את העבד שלי, היה לי עבד עושה את כל הדברים האלה. מה עשו? הלכו וכבשו אותם שוב לעבדים ולשפחות. החזירו אותם.
המלבי"ם מבאר, מה בעצם היה העניין פה וכעת בכל העניין הזה? הרי הם נמצאים כעת במצור. הם נמצאים כעת לפני כיבוש. זה לא זמן של תקנות, זה לא זמן ש... זה זמן שכל אחד נלחם על חייו. מה פתאום עכשיו הולך ירמיהו ומתחיל לצוות אותם לשלוח את העבדים על פי דבר השם, כן? אבל מה בעצם העניין בזה כעת? [דובר בקהל: העבדים האלה עבדים עבריים?] עבריים, רק עבדים עבריים. מבאר המלבי"ם... [דובר בקהל: מה זה לכבוש אותם?] כבש, הכוונה להחזיק אותו תחת ידו. זה הכוונה לכבוש. כובש שכר שכיר, זה מחזיק תחת ידו ולא נותן. [דובר בקהל: עבד עברי אתה קונה אותו.] יפה. אבל הם הרי קיבלו לשחרר אותו. וחזרו וכבשו אותו תחת ידו. הכוונה לתפוס, אחרי ששחררו, וישובו אחריהם וישיבו את העבדים והשפחות אשר שלחו חופשים ויכבשום. חזרו ותפסו אותם בכוח, זה הכוונה לכבוש. [דובר בקהל: זה סוג של גניבה.] יפה מאוד.
אומר המלבי"ם, באותה תקופה, כדי להבין את העניין, אומר המלבי"ם, היו רבים מאנשים שהיו מדלת העם, שהיו חייבים כספים לאנשים העשירים יותר. היו הפרשי מעמדות. והם היו משועבדים להם. כשבן אדם אין לו מה לשלם, היו לוקחים אותו לעבד. עכשיו, באותה תקופה שהם היו במצור, חשש מאוד צדקיהו המלך שהאנשים האלה שמשועבדים כעבדים לגבירים מישראל, יחושו שאין להם מה להפסיד. וכיוון שכך, הם ילכו ויתנו יד לכובשים שבאים לכבוש את ירושלים, ויעשו יהיו בבחינה של גייס חמישי להצטרף להם על מנת להשתחרר מיד אדוניהם. על זה אומר המלבי"ם, שכן קרה לרומיים בימי קדם. שבעת מלחמה הוכרחו לקרוא דרור למשועבדים להם בעד חובותיהם להשקיט המרד, כידוע בקורות ימי קדם. הוא מביא שמבחינה היסטורית כך קרה גם ברומי, שהיו המשועבדים הולכים ומסייעים לאויבים כדי להשתחרר מהשיעבוד. אין לי מה להפסיד. פה אני משועבד, פה אני מתייסר, אם האויב ייכנס אני הופך להיות חופשי. ואדרבה, אני עוד מסייע לו, אז יכול להיות מאוד שייתן לי עוד איזה שהוא תפקיד או ייתן לי איזושהי דרגה או מעלה, שזה ודאי יותר טוב מהמצב העכשווי שלי.
ועכשיו הם חוזרים וכובשים אותם בסופו של דבר. ראו שלא יכולים בלעדיהם, חזרו ולקחום בכוח. אומר המלבי"ם, פה הם חטאו בשניים. א', אתה נשבעת, כרתת ברית. ואתה עובר על הברית והשבועה, זה חמור מאוד. הרבה יותר חמור מעצם המעשה שלקחת אותו לעבד. דבר שני, אחרי שהוא כבר היה חופשי, ברגע ששחררת אותו מה בעצם עשית? אתה בעצם כביכול מחלת על החוב. כשאתה הולך ומשעבד אותו מחדש, זה גניבה גמורה. זה גוזל נפשות. זה איסור חמור, זה אחד מהאיסורים של עשרת הדיברות, לא תגנוב, שמה הכוונה בגונב נפשות הכתוב מדבר, אומרים חז"ל.
ועל זה יש כעת נבואה. ויהי דבר השם אל ירמיהו מאת השם לאמור. פה מה שהזכיר לפני כן שהיה דבר השם אל ירמיהו, עכשיו הוא חוזר ואומר לנו מהו אותו דבר השם. כה אמר השם אלוהי ישראל, אנוכי כרתי ברית את אבותיכם ביום הוציאי אותם מארץ מצרים מבית עבדים לאמור. אומרים חז"ל, הקדוש ברוך הוא כאשר הוציא את ישראל ממצרים כרת איתם ברית שלא ישתעבדו באחיהם. כי לי בני ישראל עבדים. עבדיי הם, ולא עבדים לעבדים. שיהודי לא יהיה בחינה של עבד. ואמרתי להם, מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר יימכר לך. ועבדך שש שנים ושילחתו חופשי מעימך. ולא שמעו אבותיכם אליי ולא הטו את אוזנם. תגידו לי, אחרי כמה שנים שולחים את העבד? [דובר בקהל: שש שנים.] השביעית הוא כבר חופשי. או שגם בשביעית הוא עובד? [דובר בקהל: בשביעית הוא חופשי.] בשביעית הוא חופשי. אז מה זה מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו? [דובר בקהל: בסוף שבע.] בסוף שבע? אז זה לא נכון. הרי אנחנו אומרים מקץ שש שנים שולחים. לא מקץ שבע. [דובר בקהל: יכול להיות שאדם נכנס לעבדות בתחילת השביעית.] לא לא לא. לא קשור לכל אדם ואדם. פה כן, על כל אדם ואדם. הרי זה נמדד לפי הזמן שהאדם עצמו עבד. [דובר בקהל: לא לפי השמיטה.] לא לא.
אומר המצודות דוד, פשוט. הראש גם הוא קצה, נכון? אם אני לחבל כמה קצוות יש? שניים, נכון? אז תחילת השנה גם היא קצה השנה. יש לה קצה מכאן וקצה מהצד השני. אומר המצודות, מקץ שבע שנים הכוונה מתחילת השנה השביעית. כי גם תחילה גם היא קצה של השנה. קצה לא חייב להיות בסוף. [דובר בקהל: למה כתוב ביוסף מקץ שנתיים ימים?] אני אמרתי שהקצה הוא לא סוף? לא להגזים. קצה הוא ודאי סוף. אבל הוא גם התחלה. [דובר בקהל: אבל אתה לא יכול להבין למה מתכוון הפסוק.] יפה, העניין מצד עצמו מוכיח. אתה מבין? העניין מצד עצמו. כשכתוב מקץ שבע שנים, לא ייתכן בשום אופן שזה קצה שבע שנים, כי בתורה כתוב שש. ובפרט שפה כתוב ועבדך שש שנים. שלא יגיד בן אדם אולי משהו בין התורה עד ספר ירמיה השתבש להם. ירמיה כותב מפורש ועבדך שש שנים. [דובר בקהל: שש שנים זה עד תחילת השביעית.] בדיוק. אז הוא אומר, הנה אני ציוויתי כך בתורה, שאי אפשר להשתעבד בעבד עברי לתקופה בלתי מוגבלת. רק שש שנים, לאחר מכן צריך לשחרר אותו. אז מקץ הסברנו, קץ זה גם התחלה. לחבל כמה קצוות יש? שתי קצוות. אז מקץ זה גם התחלה וגם סוף. פה מדברים על קץ שהוא התחלה.
ותשובו אתם היום ותעשו את הישר בעיניי לקרוא דרור איש לרעהו. ותכרתו ברית לפניי בבית אשר נקרא שמי עליו. ואתם, אומר להם, עכשיו שבתם בתשובה. ותעשו הישר בעיניי לקרוא דרור איש לרעהו, לשחרר אותם. נפלא מאוד. ולא רק זה, אתם עוד עשיתם טוב יותר ממה שהתורה דרשה. כי אתם קראתם להם דרור עוד לפני שש שנים. דהיינו עוד בשלב שמותר לכם היה להשתעבד בהם. זה לא מצד חיוב ועיקר הדין. ולכן הוא אומר להם ותעשו הישר בעיניי. מה זה הישר בעיני השם? זה לפנים משורת הדין. הישר בעיניי, לא מה שאתה מחויב, אלא אפילו יותר מזה. וגם, אומר להם, ותכרתו ברית. עוד עשיתם על זה שבועה, כרתתם ברית.
אבל, ותשובו ותחללו את שמי. ותשיבו איש את עבדו ואיש את שפחתו אשר שילחתם חופשים לנפשם, ותכבשו אותם להיות לכם לעבדים ולשפחות. עכשיו הוא אומר להם, הרעותם בכפליים. א', בזה שאתם מחללים את שמי. כי הנה בזה שאתם עוברים על השבועה יש חילול השם גדול. אתה נשבע בשם השם ועושה הפוך? זה חילול השם. ותשובו ותחללו את שמי, הרי נשבעתם בשם השם. דבר שני, ותשיבו איש את עבדו, דהיינו שהלכתם וכבשתם אותם, ותכבשו אותם, זה גניבה. זה גזילת נפש.
לכן כה אמר השם, אתם לא שמעתם אליי לקרוא דרור איש לאחיו ואיש לרעהו. הנני קורא לכם דרור נאום השם, אל החרב, אל הדבר ואל הרעב. ונתתי אתכם לזעווה לכל ממלכות הארץ. אתם לא קוראים דרור לעבדים? אני אקרא דרור לכל הצרות, שהם יהיו חופשיות לבוא לפגוע בכם. זאת אומרת, אתם רוצים להיות אדון לעבדים? אז אני לא אהיה מוכן להיות אדון לעם כזה. כשיש אדון אז הוא שומר אותך. אבל כשאין לך אדון, לא אדונים לאלה, אז ממילא הם נפוצים. אז גם הוא אומר להם, אני לא אהיה אדון לכם, וממילא החרב והדבר והרעב יהיה להם דרור, והם יהפכו אתכם לזעווה. מה זה זעווה? מאיזה לשון זה זעווה? [דובר בקהל: זעזוע.] לשון תנועה, זע. זע. זעווה וזעווה זה אותו דבר. פה אומנם כתוב זעווה וקוראים זעווה. וזה בעצם אותו עיקרון כמו כבש וכשב. נו, איזה עוד דוגמה? שלמה ושמלה. וכן עוד מילים כאלה שהם קהל ולהק. מקהלה ולהקה. זה אותה מילה שהיא בעצם משינוי האותיות כמו כבש וכשב וזעווה וזעווה. שניהם הם ביטויים נכונים. [דובר בקהל: למה יש את השינויים האלה?] אלה שתי מילים שהם... הם ביטויים המתאימים לדבר. עכשיו כש יורדים יותר לעומק לשון הקודש אז יודעים כל אות למה נכתבה פה ולמה דווקא האות הזאת ולא אות אחרת, ואז גם אפשר להבין כל אות מהו המיקום שלה. רק שאלה דברים עמוקים שלא, לא כולם ידועים לנו. אנחנו יש לנו רק נשאר לנו היום פירורים מעומק לשון הקודש. כדי להבין... [דובר בקהל: כמו את בצרי ואת בסגול, אפילו זה אותו דבר.] טוב, שמה זה עניין הניקוד, הרבה פעמים בגלל ענייני הסמיכות. הרבה פעמים זה בגלל ענייני הסמיכות, זה את עם סגול או את עם צירה.
אז הוא אומר, כמו שאדם, מסביר המלבי"ם, כמו שאדם שהוא עבד, עבד השם. עבד השם הוא לבד חופשי. לא, הוא לבדו יעשה לכם. הוא לבד חופשי. עבד השם הוא לבד חופשי. זוכרים את ההתחלה? רבי יהודה הלוי. עבדי הזמן עבדי עבדים הם, ועבד השם הוא לבד חופשי. מי שהוא עבד לתאוותיו הוא עבד עבדים. כל היום הוא רק בריצות והשגות וצריך לקנות את זה וצריך את זה וצריך את זה. הוא עבד, עבד לתאוותיו ולרצונותיו. ועבד השם הוא לבד חופשי. מי שהוא עבד השם אז הוא לא חייב את זה והוא לא מוכרח שזה יהיה לו והוא לא צריך גם את זה. מה יגיד? אבל ההוא יגיד אני כיף לי, לי יש. אז זה כמו שיבוא אליך מסומם, יגיד לך או, אתה יודע מה זה סמים? זה משהו. אתה אומר לו ברוך השם אני לא צריך את זה. אומר לך כן, אבל אם היה את זה, היה לך את זה, היית מאושר. אתה מקנא בו? אבל הוא מאושר. לא מקנא בו, תודה רבה לך. אני מוותר על זה. מוותר על האושר, מוותר על התענוג, לא רוצה את זה. אז אני חופשי ואתה עבד. לך נראה שאתה חופשי, אתה בהיי. אבל אתה עבד, אתה יכול בלי הסם? כשאתה תצטרך את זה, אז תבוא למי שיקרה בדרכך. אבל אני, נכון, אין לי את זה, אני לא בהיי, אבל אני לא צריך את זה, ברוך השם, אני חופשי. [דובר בקהל: אבל דברים בסיסיים אתה לא יכול להגיד לו.] אני לא מדבר על בן אדם שצריך פת במלח. אני מדבר אם בן אדם הוא, הוא צריך ג'יפ חדיש, והוא צריך גם לממן לו את הביטוח, והוא צריך גם לממן לו את הדלק, והוא אז הוא הופך להיות בעצם עבד. אז הוא אומר לך אני יכול לא לקחת שעות נוספות? אני אומר אני לא צריך את זה, ואני לא צריך שעות נוספות. זאת אומרת, עבד השם הוא לבד חופשי. אבל בן אדם שהולך אחר תאוותיו, אני לא מדבר יש את המינימום שכל בן אדם חייב. קורת גג לראשו בן אדם חייב. לאכול פת לחם בן אדם חייב. אבל כשבן אדם רודף אחרי המעדנים והוא מרגיש שלא, יותר טוב, אומרים לו לא, אתה הופך להיות משועבד לכל אותם דברים. מי שלא צריך את זה, המצב שלו טוב יותר. אז זה בבחינה של עבד השם. עבד השם, אומר המלבי"ם, הוא חופשי מכל העניינים של התאוות של ענייני העולם הזה. עכשיו כשאתה יוצא מרשות השם, אז פה הסתבכת. כבר כל ענייני העולם מסוגלים לשלוט בך. וזה מה שהוא אומר, אני קורא להם דרור, לחרב ולדבר והרעב, כי ברגע שיצאת מתחת יד השם אז ממילא כל פגעי העולם אתה חשוף להם.
ונתתי את האנשים העוברים את בריתי אשר לא הקימו את דברי הברית אשר כרתו לפניי, העגל אשר כרתו לשניים ויעברו בין בתריו. רש"י מסביר שהם לא הספיק להם מה שהם עברו על הברית שלהם, אלא שהם כרתו עגל לשניים ועברו בין בתריו למרוד בו. זאת אומרת, זה מדהים. לא די שעברת על הברית הראשונה, טוב, בוא נגיד עברת על הברית, נגמר. אתה עוד הולך לעשות ברית חדשה לקיים את מה שאתה עובר עכשיו. וזה בבחינה של ברית בין הבתרים. איך היו עושים ברית? ברית זה חוזה. איך היו עושים ברית? שוחטים עגל או ציפור או כל מה שראינו אצל אברהם אבינו, וחותכים אותה ומבתרים אותה לשניים ועוברים בין בתריהם. לכן זה נקרא ברית בין הבתרים. וכך גם כן כאן, העגל אשר כרתו לשניים ויעברו בין בתריו. הם עכשיו כרתו ברית חדשה לעבור על דבר השם. ברית חדשה לשעבד את העבדים מחדש. [דובר בקהל: מה זה מסמל הדבר שעוברים בין הבתרים?] זה כמו היום שיגידו לך תחתום על חוזה. אתה מבין? זה לא משהו סמלי, זה כביכול משהו מחייב. אתה לא יכול להגיד לא, אני מבחינה סמלית חתמתי על החוזה. לא, חתימה על חוזה זה מסמך מחייב. אז בזמנם היו עושים משהו מחייב, היה כריתת ברית. כמו אצל אברהם. כמו אצל אברהם, זה המושג של ברית בין הבתרים. [דובר בקהל: פה עושים להם חטא על חטא יענו.] כן. עכשיו המלבי"ם לעומת זאת מסביר שאין הכוונה פה שהם עשו ברית חדשה לעבור על דבר השם, אלא פה הקדוש ברוך הוא תובע אותם על הברית הראשונה שהם עשו. השם אומר הם חטאו בכפליים. האנשים העוברים את בריתי, מה זה עוברים את בריתי? התורה. אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמיים וארץ לא שמתי. זאת אומרת הברית הראשונה כבר בתורה כתוב לא להשתעבד מעבר לשש שנים. זה עברתם. דבר שני, אשר לא הקימו את דברי הברית אשר כרתו לפניי. חוץ מזה גם אתם כרתם לעצמכם ברית שלא לעבור על דבר השם, לשחרר את העבדים ואת השפחות, וגם על זה עברתם. לפי המלבי"ם פה מדובר על הברית הקדומה שהם עצמם כרתו לעבור על דברי השם.
שרי יהודה ושרי ירושלים הסריסים והכוהנים וכל עם הארץ העוברים בין בתרי העגל. כל אלה עברו בין בתרי העגל, הכוונה היו שותפים לכריתת הברית. ונתתי אותם ביד אויביהם וביד מבקשי נפשם, והייתה נבלתם למאכל לעוף השמיים ולבהמת הארץ. למה תהיה נבלתם מאכל לעוף השמיים? זה כנגד מה שהם כרתו ברית והייתה עברו בין נבלת העגל, אז כנגד זה תהיה נבלתם מאכל לעוף השמיים. עכשיו, זה מידה כנגד מידה. ונתתי אותם ביד אויביהם, אומר המלבי"ם, זה על מה שהם עברו על ברית התורה, שזה כמו שאמרנו כבר כתוב בתורה. והייתה נבלתם למאכל, זה על מה שהם עברו על הברית שהם עצמם כרתו בכך שעברו בין בתרי העגל.
ואת צדקיהו מלך יהודה ואת שריו אתן ביד אויביהם וביד מבקשי נפשם וביד חיל מלך בבל העולים מעליכם. את צדקיהו מלך יהודה ואת שריו אני אתן אותם ביד אויביהם וביד מבקשי נפשם, הכוונה ביד נבוכדנצר. לכאורה צדקיהו עצמו הרי היה הגון. הרי צדקיהו עצמו כאן נהג את המנהג הראוי, הוא הרי זה שאמר להם לכרות ברית לטובה. למה אם ככה צדקיהו צריך להיענש? צדקיהו לא היה מאלה שעודדו את העבדות, בדיוק הפוך, הוא מאלה שעוררו נגד כך. מבאר המלבי"ם, היה בידו למחות ולא מיחה. מי שיש בידו למחות ואינו מוחה, נתפס בעוון הדור. ולכן צדקיהו נענש. אבל מה זה ביד חיל מלך בבל העולים מעליכם? היה צריך להגיד העולים עליכם. מה זה עולים מעליכם? [דובר בקהל: עוזבים אתכם.] מתפנים מאיתכם. אומר רש"י, אמת, כן הוא. הרי כשבא מלך מצרים להילחם כנגדם, אז באמת הם עזבו את ירושלים והלכו להילחם כנגד חיל מלך פרעה. אז באמת באותו זמן הם עלו מעליהם, הם חזרו אחר כך, אבל באותו זמן עלו מעליהם.
הנני מצווה נאום השם והשיבותים אל העיר הזאת. אפילו שהם עולים מעליכם כעת, אל תבנו על זה. והשיבותים אל העיר הזאת, ונלחמו עליה ולכדוה ושרפוה באש. ואת ערי יהודה אתן שממה מאין יושב. אומר להם, חיל מלך פרעה ישוב לארצו, והכשדים יחזרו עליכם שוב, והם יילחמו כנגדכם והארץ תהיה שממה מאין יושב.