"הציבי לך ציונים שימי לך תמרורים שיתי ליבך למסילה דרך הלכת שובי בתולת ישראל שובי אל עריך אלה". אומר המלבי"ם, הציבי לך ציונים, כשמתקנים את הדרך שתהיה ראויה להילוך הרבים, מציבים ציונים. מה זה ציונים? זה מה שהיום נקרא שילוט. אומרים לך פנייה ימינה מובילה לכאן, פנייה שמאלה מובילה לשם, ההתפצלות הבאה מביאה אותך למקום פלוני. זה נקרא ציונים, שילוטים. כאשר הדרך היא יותר מתוקנת, אז היו גם כן נוטעים תמרורים. מה זה תמרורים? תמרורים אלה עצי תמר קטנים שהיו נוטעים אותם משני צידי הדרך, והם היו המאפיין של דרך לרבים. כשהיו רואים עצי תמר משני הצדדים, היו יודעים זה אוטוסטרדה. אז זה מה שכתוב הציבי לך תמרורים. כאשר הדרך עוד יותר מתוקנת, אז היו גם כן סוללים מסילה. מרימים את האבנים ממה שיש, מיישרים את הדרך. ולכן הוא אומר כאן לבני ישראל שמבקשים את הדרך לארץ ישראל, אומר להם השם הרי תמצאו את הדרך על ידי הציונים, ויותר מזה על ידי התמרורים, כמו שאמרנו עצי התמר. השילוט ועצי התמר. ויותר מזה, אם תשיתי ליבך למסילה, שתראה שסללו כאן את הדרך, כל זה מורה לך את הדרך הנכונה. אומר להם השם אם כן, שובי בתולת ישראל מן הגולה, תשובי אל הערים הללו, כי הנה הערים הללו עומדים לפנייך והם מצפים לשובך. אז שובי מן הגולה מכיוון שהדרך כמו סלולה כבר להגיע בחזרה לארץ ישראל.
יש פה רמז מעניין בדברי המלבי"ם. אומר המלבי"ם, ועל זה אמר לבני ישראל שמבקשים הדרך לארץ ישראל, הלא תמצאוהו על ידי הציונים. אומנם הוא אומר על ידי הציונים, כן, הציבי לך ציונים, אבל על ידי הציונים. כן, כתוב בתהילים בס"ט ל"ז, כתוב "כי אלוהים יושיע ציון ויבנה ערי יהודה וישבו שם וירשוה".
ישועה. אם ישבו כאן בארץ ולאחר מכן ירשוה, כי התחיל כאן יישוב של ארץ ישראל ולאחר מכן התחילו המלחמות וירשו אותה. עכשיו על ידי מי תהיה הירושה? על ידי צדיקים או על ידי אנשים שאינם צדיקים? כתוב וזרע עבדיו ינחלוה. עבדיו זה במדרגה הנמוכה. לאחר מכן יבואו היראים ואוהבי שמו ישכנו בה. לאחר מכן יבואו היראים והם ישכנו בה. אבל כבר הוא אומר לך שתראה שבדרגה הנמוכה בהתחלה ירשוה. אם כבנים אם כעבדים, לא יהיה פה בחינה של בנים כשיבואו לכאן לרשת את הארץ, אלא ינחלוה זרע עבדיו. אלה שינחילו את הארץ בתחילה יהיו רק בחינה של עבדיו בדרגה הנמוכה יותר. אבל לאחר מכן הוא אומר לך תדע לך שאלה שהתיישבו כאן בארץ התקרבו להשם והם בסופו של דבר אוהבי שמו ישכנו בה. אז אולי יש כאן רמז הלוא תמצאו על ידי הציונים כמו שאמרתי, הציבי לך ציונים.
עד מתי תתחמקין הבת השובבה, כי ברא השם חדשה בארץ נקבה תסובב גבר. עד מתי תתחמקין הבת השובבה? אומר כביכול לארץ ישראל, אומר השם, עד מתי את מסתתרת מבני הגולה? כי ברא השם חדשה בארץ נקבה תסובב גבר. אומר המלבי"ם, המליצה כאן באה לתאר כביכול את המדינה כמו נקבה ואת העם היושב בה כמו הזכר. ראינו ביטוי לזה, כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בנייך. זאת אומרת אנחנו רואים שהארץ היא כבתולה והבאים היושבים בה הם כבחור, וזה גם כן מה שכתוב כאן, המדינה כנקבה והעם הם כמו הזכר הבועל אותה, מלשון בעלות. אז כמו שמנהג העולם שהאיש הוא מסובב ומחזר אחר הנקבה, ככה על כל פנים היה מקובל פעם, אז ככה גם כן השתדלו העם לכבוש את הארץ אם ירצו לשבת עליה, על ידי כיבוש ומלחמה. כמו שהאיש מחזר אחר האבדה, אחר האישה, אז העם מחזרים אחרי הארץ, הם אלה שעושים את המאמץ כדי לכבוש את הארץ. אבל אומר המלבי"ם, בזמן בית שני כאשר הם חזרו לארצם, הם חזרו לפה, כבר לא היה כיבוש, לא היה מלחמה. דהיינו כורש, הורמנותא דכורש ודריווש, בעקבות זה אנחנו נחלנו את הארץ. ואז זה בעצם נותן ביטוי למציאות שבה כביכול הארץ מבקשת אותנו. הארץ מכינה את עצמה לקראת הגבר אשר יבוא אליה, ולא באופן הרגיל שהאיש הוא המחזר אחרי הנקבה, כאן זה הפוך, הנקבה, הארץ היא המחזרת אחרי בניה. על זה הוא אומר, כי בארץ השם ברא חדשה, אפילו שבסתמא נקבה תסובב גבר, פירושו של דבר הנקבה היא זאת המסובבת והמחוזרת על ידי הגבר, כאן זה בריאה חדשה. כאן המציאות היא הפוכה. היא תבקש, הנקבה פה היא תסובב גבר, היא תבקש אותו. לא כמו תמיד שהנקבה היא תסובב על ידי הגבר, הכוונה היא הוא המבקש אותה, אלא פה נקבה תסובב גבר, הנקבה היא המבקשת את הגבר. מה זה אומר? זה אומר שהארץ היא המבקשת את בניה, ולא בניה הולכים ונלחמים עליה כדי לכבוש אותה ולבקש אותה.
אז לכן אומר השם עד מתי תתחמקין הבת השובבה, דהיינו ארץ ישראל עד מתי כביכול את נסתרת ולא הולכת לבקש את בנייך. כה אמר השם צבאות אלוהי ישראל, עוד יאמרו את הדבר הזה בארץ יהודה ובעריו בשובי את שבותם, יברכך השם נווה צדק הר הקודש. הרד"ק אומר גם הפרשה הזאת היא פרשה עתידה, הכוונה שמדברת על העתיד, וגם הפרשיות שבאות אחריה עד הפרשייה של הדבר אשר היה אל ירמיהו. כה אמר השם צבאות אלוהי ישראל, עוד יאמרו את הדבר הזה בארץ יהודה ובעריו. ארץ יהודה הוא מזכיר דווקא אותה כיוון שבחלקו בית המקדש, וזה מה שהוא מזכיר בסוף הפסוק, נווה צדק הר הקודש. ואז יאמרו יברכך השם נווה צדק הר הקודש. הכוונה בית המקדש מעתה תהיה מבורך על ידי השם, לא יהיה יותר חורבן, לא יהיה יותר מציאות של גלות, אלא יברכך השם נווה צדק הר הקודש.
אומר המלבי"ם, עוד יאמרו בשובי את שבותם, הכוונה היא כאשר הערים תשובנה למעלה הראשונה שלהם. יברכך השם נווה הצדק, למה השם יברך אותנו? נווה הצדק זאת הסיבה. מכיוון שהצדק כאילו נטע פה משכנו. זה הכוונה נווה צדק. הצדק פה מצא את ביתו, זה נווה הצדק. והר ציון יקרא הר הקודש, דהיינו כביכול הקודש כאן בנה את ביתו. אז כיוון שהמקומות הללו הם יהיו מקומות של קדושה וצדק, אז ממילא לא תהיה כאן יותר גלות ולא יהיה חורבן. וישבו בה יהודה וכל עריו יחדיו, איכרים ונסעו בעדר. וישבו בה, הכוונה בצדק ובנווה הזה, ישבו יהודה וכל עריו. ואז הוא כביכול כמליצה אומר כאילו הערים והאנשים כולם יושבים בנווה הצדק, דהיינו מלאים בצדק, מלאים בקודש, נווה הקודש. גם האיכרים שהם עובדי האדמה, וגם אלה שתמיד נוסעים למרחוק, מי אלה? מדברים על הרועים, על העדרים, ונסעו בעדר. אנשי הרועים והעדרים זה המאפיין של אנשים שהם היו גזלנים. האיכרים זה מאפיין של בורים. בדרך כלל האיכרים היו נקראים עמי הארץ, כל עניינם בארציות, היו מתעסקים רק בעבודת האדמה. אז הוא אומר לך גם האיכרים שנחשבים לנחותים מבחינת ההשכלה שלהם והרוחניות שלהם, וגם הרועים שנחשבים לנחותים מצד העבירות שיש בידם שהם גזלנים, יותר לא יסעו ממקום למקום והם ישבו בקביעות בנווה צדק, הכוונה ינהגו בדרך של צדק ויושר.
כי הרוויתי נפש עייפה וכל נפש דאבה מלאתי. נפש ישראל שהייתה עייפה וצמאה בגלות, אומר השם, כעת אני ארווה אותה ממעייני הישועה כמו שמבאר הרד"ק. המלבי"ם מסביר מי שהיה עייף מרוב עבודה, כן, זה אותו רעיון. ונפש דאבה, נפש דאבה הכוונה אדם שחסרים לו כל צרכיו, אני מלאתי את צרכיו, זה מלאתי. לא יצטרכו לחמוס ולגזול. הרד"ק מסביר שדאבה זה מלשון כמו דאגה. נפש דואגת ודואבת מן הצרות, אומר הקדוש ברוך הוא, מלאתי אותה שמחה וזה יסיר ממנה את הדאבה, את הסבל ואת הצער.
על זאת הקיצותי ואראה ושנתי ערבה לי. על זאת הקיצותי ואראה, רש"י אומר, כך אמר ירמיה, כל מה שהייתי ישן ונרדם בנבואת הפורענות, וירמיה הרי היה נביא הזעם, נביא הפורענויות, אומר בנבואה הזאת שסוף כל סוף אני מקבל פה מסר חיובי, מסר שמתאר את הגאולה, הקיצותי מתרדמתי, דהיינו כביכול זה משהו שעורר אותי, לשמוע כאלה דברים נפלאים. הרד"ק מסביר שהנבואה תבוא על פי רוב לנביא בחלום. ועל זה הוא אומר, אמר נביא על דא בשורתא דיומן נחמתא דעתידין למיתי, אתערית וחזית ושנתי הניאתני. על הנבואה הזאת שפה פתאום אני רואה דברים טובים, התעוררתי, שמחתי, חזרתי לישון ושנתי ערבה לי. דהיינו תמיד שנתו לא ערבה לו. הייתה שינה של בעותים, של חלומות רעים, של נבואות רעות, אבל הפעם שנתי ערבה לי. המלבי"ם מסביר שירמיהו לא יכל לראות נבואתו בהקיץ. ולמה? כי כדי לראות נבואה בהקיץ צריך שאדם יהיה במצב של נבואה. במצב של נבואה זה מצב של שמחה. כאשר היו רוצים שהנביא תשרה עליו הרוח, כנגן המנגן, היו מביאים את המנגן, אז ותהי עליו רוח השם. יוצא אם כן שירמיהו שתמיד היה רואה רק דברי בעותים, לא יכל להגיע לידי שמחה. ולכן חלה עליו הנבואה והרוח רק בחלום. אבל לעומת זאת כאן מדובר הרי בנבואה של שמחה, כאן מדובר בנבואה חיובית, כמו שראינו מדברים כאן על הגאולה. על זה הוא אומר הקיצותי ואראה. את זה כבר ראיתי בהקיצה. את זה כן הייתי מסוגל לראות כאשר אני ער, כי אני באמת במצב של שמחה. את זה ראיתי בעת היקיצה ולאחר מכן חזרתי לישון ושנתי ערבה לי ולא היו לי שנות בעותים כמו שתמיד הייתי רואה בנבואות השליליות.
הנה ימים באים נאום השם וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה. מה זה זרע אדם וזרע בהמה? הרי מדבר על זרעתי את בית ישראל, אז רש"י מסביר שהטובים והשכלים אלה בני אדם שנדמו מעשיהם לבהמה. אז זרע אדם וזרע בהמה, אני אזרע את כולם שכולם יהיו שלי. הכוונה היא גם האנשים ההגונים וגם שאינם הגונים. יונתן תרגם, אקימינון כבני אנשא ואצלחינון כבעירא. אני אעמיד אותם כבני אדם ואצליח אותם כבהמות. איזה הצלחה יש לבהמה? אומר רש"י שאין עוונותיה נפקדים עליה. זה ההצלחה של הבהמה. אז יהיה לנו הצלחה כזאת שעוונותינו לא יזכרו ולא יפקדו עלינו. הרד"ק מסביר, מה זה זרע אדם וזרע בהמה? כמו שמפרוטה אחת יוצאים פרוטות רבות, אז כך גם כן כאן אני אזרע אותם. מזרע אחד, אתה שם אחד, זורע, צומח לך מזה עץ תפוזים מלא בתפוזים, והכל מזרע אחד. כך גם כן אני אזרע אותם. זרע אדם וזרע בהמה, אומר הרד"ק שהכוונה ישים בהם ברכתו וירבם ולא תהיה בהם משכלה. עוד הסבר הוא אומר שהו"ו של וזרע בהמה זה כמו השוואה, זה לעומת זה. כמו מים קרים על נפש עייפה ושמועה טובה מארץ מרחק. זה לעומת זה. אז הוא אומר כך גם כן כאן, זרע אדם כזרע בהמה. שאדם ירבה כמו הבהמות. כמו שכתוב בפסוק אחר ארבה אותם כצאן אדם. אז אם כן זה מדבר על הריבוי. המלבי"ם מסביר שפה הוא מתאר את המציאות שלהם שהם בגלות הם כמו הזרע. והזרע כידוע כשאתה רוצה לזרוע דבר מה, בשלב הראשון הזרע נרקב. הזרע מסריח, מתקלקל, ורק לאחר מכן מהזרע צומח אילן גדול ונפלא. אז יוצא אם כן שהגלות היא הבחינה של ריקבון הזרע. שלפני שיש תחייה תמיד יש בחינה של העדר. תמיד יש בחינה של מיתה. אז זה גם כן מה שקורה כאן. אתם בית ישראל בגלות בחינה של זרע, בחינה של העדר. אז אפילו שזרעתי אותם והפיצותי אותם בכל הארצות, עד שכבר הם התבטלו מהיות מעם, אומר תדע לך, זה לא לשם פיזור, אלא זה לשם איסוף. זה לשם צמיחה. כמו שאדם לוקח זרע שם באדמה והוא לכאורה קלקל אותו, אבל זה לשם הצמחה של אילן גדול ונפלא. וזה מה שהוא אומר, בין בזרע אדם בין בזרע בהמה. הכוונה היא כדי להצמיח מכלל ישראל, הן מהחשובים שבהם והן מהפחותים שבהם, להצמיח את הגאולה.
וזה מה שאומר בפסוק הבא, והיה כאשר שקדתי עליהם לנתוש ולנתוץ ולהרוס ולהאביד ולהרע, כן אשקוד עליהם לבנות ולנטוע נאום השם. כאשר שקדתי עליהם הכוונה כמו שהשתדלתי לנתוש ולנתוץ, אני אשתדל לבנות ולנטוע. הנתישה המלבי"ם מסביר לאל שהכוונה היא לעקור את הנטיעות מהמקום שלהם. והנתישה זה לצורך הנטיעה. והנתיצה זה לצורך הבניין. פירושו של דבר, אפילו שהיה עד עכשיו לנתוש ולנתוץ, אבל כשאתה רוצה לבנות וילה ויש לך שם איזה חירבה, אז דבר ראשון אתה חייב לנתוץ ולאחר מכן לבנות. זה מה שהוא אומר, היה צריך לנתוץ כדי לאחר מכן לבנות. והיה צריך לנתוש, כשאתה רוצה לעשות פרדס יפה ויש שם כל מיני עצים מקולקלים, אתה צריך קודם כל לנתוש, דהיינו קודם כל צריך לעקור אותם, ורק לאחר שאתה עוקר אותם אז לנטוע. על ידי זה אפשר לנטוע נטיעה יפה וראויה. אז זה גם כן הביטוי של הזרע אשר נמצא באדמה ונרקב, ולאחר מכן הוא מצמיח אילן גדל, אילן שגדל לתפארה.
בימים ההם לא יאמרו עוד אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה. כי אם איש בעוונו ימות, כל האדם האוכל הבוסר תקהינה שיניו. הרד"ק מסביר, אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה, זה משל לחוטא. שהיו אומרים בעיתות הקדמוניות, אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עוונותיהם סבלנו. הנה תראו מנשה כבר לא נמצא, ועם כל זה הגלות הייתה בעקבות חטאת מנשה, כמו שהנביא מזכיר כמה פעמים. אז אבות אכלו בוסר, תראה שהאבות קלקלו, האבות חטאו, והבנים סובלים. אומר הרד"ק, אמת הוא כי ממידת הבורא יתברך פוקד עוון אבות על בנים, על שילשים ועל ריבעים. ואם כן, איך ייתכן שבימים ההם לא יאמרו עוד אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה? הרי זה דין וזה מהלך בתורה. מסביר הרד"ק, אמת הדבר, אבל בשביל שהדבר הזה יתקיים צריך שיתקיימו שני תנאים. תנאי ראשון, שהבנים אוחזים במעשה אבותיהם בידיהם. תנאי שני, שימו לב זה תנאי שלא הרבה יודעים אותו, שיהיה מדובר בחטא גדול של עבודה זרה. ואיך יודעים את זה? אומר הרמב"ם במורה נבוכים, מכיוון ששם כתוב כי השם אלוהיך אל קנא. ואומר הרמב"ם אל קנא נאמר רק על עבודה זרה. שהשם כביכול כמו מקנא לכך שעובדים את העבודה זרה. אז יוצא אם כן שכדי שיתקיים האבות אכלו בוסר שיני בנים תקהינה, צריך שהם יאחזו מעשה אבותיהם בידיהם, וצריך גם כן שזה יהיה בחטא גדול כמו חטא העבודה זרה. אומר הרד"ק, וכאן הקדוש ברוך הוא מבטיח שלבבינו לעתיד לבוא יהיה שלם עם השם, מלאה הארץ דעה את השם, על ידי זה החוטאים ימעטו. ולא זו בלבד שימעטו, אלא גם חטאים גדולים לא יהיו, כמו חטאי העבודה זרה. ולכן הוא אומר, גם להם הקדוש ברוך הוא כביכול יאריך את העונש, החוטא בן מאה שנה יקולל. אז אפילו שהוא חטא, אבל אתה רואה שאפילו מאה שנה זה מעט, כדי שכביכול מה, כבר בגיל כזה יקללוהו. אז כל שכן שלא יענש הבן בחטאי אביו, אפילו אביו חטא, הבן לא יאכל את, הבן לא תקהינה שיניו מהבוסר שאביו אכל.
המלבי"ם מסביר את זה יותר, בצורה נפלאה מאוד. הוא שולח לעיין ביחזקאל י"ח פסוק ב', ושם הוא מוסיף, חז"ל אומרים ארבעה דברים אמר משה ובאו ארבעה נביאים וביטלום. משה רבנו אמר ארבעה דברים, באו הנביאים וביטלו דבריו. אחד מהם זה מה שכתוב כאן. משה אמר פוקד עוון אבות על בנים, בא יחזקאל וביטלה, הנפש החוטאת היא תמות. אומר המלבי"ם, מה הפשט בזה? אומר המלבי"ם, היות והפסוק הזה כמו שהסברנו כעת כפי שאמר הרד"ק ומבואר ברמב"ם, נאמר על עבודה זרה. והיות ומדובר פה על עבודה זרה, הרי אנחנו מדברים כבר בדור, יחזקאל הרי חי בזמן של כנסת הגדולה. ובזמן כנסת הגדולה הרי כבר ביטלו יצרא דעבודה זרה. אז אם כן, בא יחזקאל וביטל את האבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה. כי אבות אכלו בוסר שיני בנים תקהינה אמרנו זה רק בעבודה זרה. בזמנו של יחזקאל ביטלו יצרא דעבודה זרה, אז ממילא נתבטל אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה, אלא איש בחטאו יומת. ולכן זה גם כן מה שכתוב כאן אצלנו, בימים ההם לא יאמרו עוד אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה. כבר לא יהיה ביטוי לעניין הזה, כי זה רק בעבודה זרה ובימים ההם יתבטל יצר הרע של עבודה זרה כפי שהיה בבית שני, וממילא לא שייך יהיה שהאבות יאכלו בוסר והבנים תקהינה שיניהם, אלא איש בעוונו ימות, לא יענשו הבנים בעוון האבות.
הנה ימים באים נאום השם וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה. הנה ימים באים נאום השם, יהיה עם בית יהודה ובית ישראל ברית חדשה. אומר הרד"ק, מה המשמעות כאן של ברית חדשה? זה ברית שהחידוש שלה כביכול יחודש על ידי השם. כביכול הברית שהשם כרת איתנו בהר סיני הופרה, והברית תחודש. אומר הרד"ק, והאומר כי הנביא ניבא על תורה חדשה שעתידה להיות, לא כמו התורה שניתנה בסיני, אומר הרד"ק, טעות בידו. שהרי חז"ל אומרים מה היא הברית אשר כרתי את אבותם? המה הפרו את בריתי וזאת הברית לא יפרו אותה. למה? הרי בוא תראה את ההמשך, אני אתן תורתי בליבם, על ליבם אכתבנה, שלא תישכח מהם. אומר אתה רואה אם כן שלא מדברים כאן על תורה חדשה, אלא על משהו שעד היום לא קיימנו, מהיום אנחנו נקיים. ותשים לב אומר הרד"ק, במלאכי שהוא חותם הנביאים, מה הוא כותב בחתימת דבריו? זכרו תורת משה עבדי אשר ציוויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים. וכל זה זה בעצם נבואה עתידה. מה תורת משה עבדי? יהיה לנו תורה חדשה, הרי ירמיה בישר לנו. אלא ודאי שאין זו הכוונה. לא מדברים כאן על תורה חדשה, אלא זאת התורה לא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת. וכמו שהוא חותם הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא, הרי אתה רואה אומר הרד"ק, כי לא תהיה לעולם תורה חדשה, אלא אותה שניתנה בהר סיני, כמו שכתוב אשר ציוויתי אותו בחורב, זה מה שישאר לנצח. מה כן? הברית הזאת שלצערנו נתרופפה, ומה היא הברית? ברית זה הסכם, ברית זה חוזה, ברית זה התחברות והתקשרות בינינו לבין השם, אומר הקדוש ברוך הוא בזה תהיה ברית חדשה. הכוונה היא הברית הזאת לא תופר, ההסכם בינינו לא יופר עוד כמו שהיה עד עכשיו. במה הדבר בא לידי ביטוי? אומר המלבי"ם, שבעבר הייתה אפשרות לחטוא, אבל לעתיד לא תהיה כלל אפשרות לחטוא. וממילא יוצא שכאן מדברים בקשר חדש בינינו לבין השם, קשר שלא ינתק. כי אם יש אפשרות לחטוא, יש אפשרות להתנתק. אבל אם אין אפשרות לחטוא, אז זה חיבור תמידי.
לא כברית אשר כרתי את אבותם ביום החזיקי בידם להוציאם מארץ מצרים, אשר המה הפרו את בריתי ואנוכי בעלתי בם נאום השם. לא כברית אשר כרתי את אבותם. אומר המלבי"ם, הברית הזאת לא תהיה כמו הברית שכרתי עם אבותם. למה? כי הברית שכרתי עם אבותם הייתה ברית שהם הפרו אותה. למה הם הפרו אותה? כי אז הם עדיין לא היו מוכנים וראויים לשלמות ואל התיקון. למה? כי תשים לב מה כתוב כאן, ביום החזיקי בידם להוציאם מארץ מצרים. מי אתה מחזיק בידו כדי להוציאו? רק נכה או ילד. אדם שהוא בריא לא צריך להחזיק בידו. זאת אומרת שבמציאות אז הם לא היו ראויים. אני הוצאתי אותם מהר מהר לפני שהם יתקלקלו, כי אם הם היו מתעכבים עוד קצת, אז נון שערי טומאה כבר לא ניתן היה לגאול אותם. ואומר לך הברית ההיא אשר המה הפרו את בריתי. אחרי שהיה טבע העם הנגאל ממצרים מחובר אל הרע, וירעו אותנו המצרים, הם למדו מהם עבודה זרה, אז הנה בוא תראה, הברית הזאת הם הפרו אותה. הפרו את בריתי. רואים כבר 40 יום אחרי יציאת מצרים עשו להם עגל מסכה. הם ביטלו את התנאי. אומר הקדוש ברוך הוא ואנוכי בעלתי בם. בעלתי בם הכוונה כמו הייתי בעלים עליהם ועל כורחם. שלא בדרך של רצון. הרד"ק מביא בשם אביו שכל בעילה שמחוברת עם המילה ב', כן, כמו כמו פה בעלתי בם, אומר הרד"ק, אביו מסביר שהכוונה היא זה מלשון גנאי. ובעלתי כמו בחלתי. ואז אם כן משמעות הדברים ואנוכי כמו קצתי בם נאום השם. כמו בחלתי בם, כמו מלשון בחילה, שמשהו שאדם קץ בו.
כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נאום השם, נתתי את תורתי בקרבם ועל ליבם אכתבנה והייתי להם לאלוהים והם יהיו לי לעם. אומר השם זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נאום השם. מה תהיה הברית? אומר השם נתתי תורתי בקרבם. א', הם יקיימו את התורה מצד הערת השכל עד שתהיה כדבר טבעי להם. זה נמצא בקרבם. פירושו של דבר, היום כשבן אדם מקיים את התורה, אז יש לו התנגדות פנימית ובכל אופן הוא עושה כי זה רצון השם. כבר אמרנו פעם את מה שאומר הגר"א, שאם בן אדם יש לו דילמה והוא לא יודע מה לעשות, לאיזה שני צדדים, אחד משני צדדים לבחור, אומר הגר"א תראה איזה צד אתה מעוניין בו ותבחר בצד השני. ככה אומר הגר"א. זאת אומרת שאנחנו רואים שהיום המציאות שלנו יש לנו הזדהות מוחלטת עם הרע. ואז היום איך אנחנו מקיימים את התורה? כמו שאומר שם הווידוי של רב ניסים גאון, וכמו שאתה טבעת למחול, טבעי לחטוא. זאת אומרת הטבע של האדם הוא נמשך לרע, מעורב בו טוב ורע. אבל הוא אומר כאן, התורה הם יקיימו אותה מצד השכל והיא תהיה כמו דבר טבעי שנמצא בקרבם. זה נתתי תורתי בקרבם. זה כמו יהיה נמסך בהם, חלק מהם. עד כדי כך שועל ליבם אכתבנה. לא צריך יהיה לכתוב את התורה על הספר ובדיו, היא תהיה כתובה על ליבם. הלב הוא בעצם מתאר את הבחירה ואת כוח הממשלה שבנפש. הלב הוא בעצם המושל. נחשב כמושל על כל האיברים. ואז התורה תהיה כתובה על הלב. זאת אומרת, מי שמושל על כל הגוף, עליו יהיה כתוב את התורה. כאילו אין צד אחר, אין בחירה אחרת. דהיינו חוקי התורה יהיו חקוקים בהם והם יהיו טבע להם. אגב, זה מאוד מתאים למה שכתוב אצל אברהם. כתוב, דיברנו על זה בעבר, שביקור חולים, ביקור סליחה, הכנסת אורחים זה יותר גדול מהקבלת פני שכינה. איפה רואים? שאברהם אבינו אומר להשם אל נא תעבור מעל עבדך, אני יש לי אורחים להכניס. רואים שאברהם עוזב את השם, הולך להכניס אורחים. ושאלנו, טוב, אנחנו לומדים מאברהם, אבל אברהם מאיפה ידע? מאיפה אברהם היה לו את העוז לעזוב את הקדוש ברוך הוא וללכת להכניס אורחים? ממי הוא למד כן? אז אמרנו שבעצם זה לא קשה כלל, מכיוון שאצל אברהם המציאות הייתה הפוכה ממה שמתאר הגר"א אצלנו. אברהם אבינו כשהיה מרגיש את איבריו נמשכים לדבר מסוים, הוא ידע שזה רצון השם. ולכן כאשר אברהם רואה שהוא נמשך להכניס את האורחים, הוא יודע רצון השם זה הכנסת אורחים. ולכן הוא אומר אל נא תעבור מעל עבדך, אני רץ להכניס אורחים. מהיכן היה יודע אברהם? כתוב שאצל אברהם שתי כליותיו היו כמעיינות נובעים. ותשימו לב כמה זה נפלא, זה מאוד מתאים למה שכתוב פה, נתתי תורתי בקרבם ועל ליבם אכתבנה. אברהם, איך אומר כאן המלבי"ם, לא היה לו ספר כתוב בדיו. הם לא יזדקקו לספר כתוב בדיו, הכל יהיה חקוק בליבם. זה היה המציאות של אברהם, שאצל אברהם הכל היה חקוק בליבו ובכליותיו, ואז ממילא כשגופו נמשך לדבר מה, הוא ידע הדבר הזה הוא רצון השם.
דבר נוסף, והייתי להם לאלוהים ולאחר מכן הם יהיו לי לעם. אומר המלבי"ם, תמיד בהנהגה שלנו היום, הכל מתחיל באתערותא דלתתא ואז יש אתערותא דלעילא. קודם כל תתחיל אתה ואז תראה סייעתא דשמיא. לעומת זאת כאן זה יתחיל הפוך, והייתי להם לאלוהים והם יהיו לי לעם. פה מצד חסד השם תהיה התעוררות כלפינו, שהקדוש ברוך הוא תחילה יהיה לנו לאלוהים ולאחר מכן אנחנו נהיה לו לעם. והסיבה פשוטה, מכיוון שלא תהיה מציאות של בחירה ברע, אז ממילא אין שום מניעה שהשם יהיה לנו לאלוקים ואנחנו לאחר מכן נהיה לו לעם.
דבר שלישי, לא ייתכן שיהיה לנו מצב של טעות בדרכי השם מצד זה שלא יהיה לנו כאלה שילמדו אותנו או יורונו את הדרך הנכונה. זה הפסוק הבא, ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמור דעו את השם. כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם נאום השם. כי אסלח לעוונם ולחטאתם לא אזכור עוד. לא ילמדו איש את רעהו לאמור דעו את השם, הם לא יצטרכו למישהו שילמד אותם דעת, אלא כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם. דבר רביעי, הם גם כן לא יחששו שמא אני אזכור את העוונות שלהם. הרי עד היום היה לנו חטאים, ואם כן אולי הקדוש ברוך הוא לא ישכח לנו את מה שהכעסנו אותו? על זה אומר הקדוש ברוך הוא כי אסלח לעוונם. מה זה עוונם? לפי מה שהסביר המלבי"ם אי אפשר להסביר עוונם שהם יעשו. הרי אמרנו אין בחירה, אין יצר הרע. אלא לעוונם אשר עשו בעבר. אני אסלח לעוון שהם עשו במזיד, ולחטאתם שחטאת זה מבטא שוגג, לא אזכור עוד. פירושו של דבר כביכול על השגגה כביכול לא יזדקקו למחילה, אני כלל לא אזכור. ועוון שהוא מזיד, זה כן זקוק למחילה, ועל זה אומר השם אני אסלח להם. תשים לב אומר הרד"ק, לא כתוב כאן שכולם יהיו שווים בחכמה. דבר זה אי אפשר. כל שכן שיהיו הקטנים חכמים כגדולים. אז אם ככה מה זה כתוב כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם? אומר הרד"ק הכוונה היא לדעת את השם, זה ליראה אותו וללכת בדרכיו. זה כוונת הדברים. אבל שלא תחשוב שהחוכמה לאחר ביאת הגואל תהיה שווה אצל כולם. אלא ידיעת השם וההליכה בדרכיו, בזה יהיו כולם שווים. אז גם החכם הגדול וגם הכסיל, כולם ילכו בדרך השם.
כה אמר השם נותן שמש לאור יומם חוקות ירח וכוכבים לאור לילה. רוגע הים ויהמו גליו השם צבאות שמו. כה אמר השם נותן שמש לאור יומם. הדברים שכאן מוזכרים הם דברים קיימים ונצחיים. היו מקדם ולא ישתנו. השם נותן שמש לאור יומם, השמש מאירה באופן קבוע באור יומם. חוקות ירח וכוכבים לאור לילה. הירח והכוכבים זה חוק, אומר הרד"ק כיוון שחוקי מהלכם זה חוכמה נפלאה, לא ישיגנה האדם על בוריה. והם לאור לילה. רוגע הים ויהמו גליו. הקדוש ברוך הוא מרגיע את מי הים או מביא למצב של המיית הגלים. או יש הסבר נוסף שהכוונה היא שהשם בקע את הים לבני ישראל, אפילו שהמו גליו, הקדוש ברוך הוא הרגיע אותם. השם צבאות שמו. אם ימושו החוקים האלה מלפניי נאום השם, גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפניי כל הימים. אם ימושו החוקים האלה מלפניי נאום השם. כמו שהחוקים הללו, שמש לאור יומם, חוקות ירח וכוכבים לאור לילה, הים וגליו, כמו שהחוקים הללו הם תמידיים, הם חקוקים בטבע, כך אומר הקדוש ברוך הוא, כשם שלא ימושו, גם ישראל ישבתו מהיות גוי לפניי כל הימים. כמו שהם לא ימושו לעולם, כך גם כן ישראל לא ישבתו מלהיות גוי מלפניי, הכוונה מלהיות עמי לעולם. המלבי"ם מסביר שכאן הוא מסביר באופן פרטני שני דברים. א', שלא יהיה בכלל אפשרות לעשות רע. כמו שחוקי הטבע הם לא משתנים, שנותן שמש לאור יומם, חוקות ירח וכוכבים לאור לילה, אלה הם חוקי טבע והם לא ישתנו לעולם, כך גם כן המעשים שלהם לא ישתנו, הם יהיו כטבע להם ולא יוכלו לעשות רע. לא יהיה מציאות של רע, לא יהיה בחירה חופשית. כמו שהשם נותן שמש לאור יומם, חוקות ירח, כמו שהם חוקי טבע. אומר השם, אם ימושו החוקים האלה מלפניי נאום השם, לפי המלבי"ם הכוונה היא שעם ישראל לא ישבתו מהיות גוי לפניי, הם יהיו עמי לפניי כל הימים. אבל לעומת זאת לפי המלבי"ם הכוונה היא שלא תשתנה הבחירה שלהם. זאת אומרת לעולם תהיה בחירתם בטוב. זה כוונת הדברים. הוא מדבר כאן על העתיד, שלעתיד לא יהיה מצב של בחירה ברע, אלא הם יבחרו תמיד מלהיות גוי לפני כל הימים. הם יבחרו תמיד להיות גוי עובד השם, העומד לפניו לשרתו כל הימים.
כה אמר השם אם ימדו שמיים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה, גם אני אמאס בכל זרע ישראל על כל אשר עשו נאום השם. כה אמר השם אם ימדו שמיים מלמעלה. אומר הרד"ק, הסברנו שכוונת הדברים שעם ישראל לא ישבתו מהיות גוי לפניי, הם יהיו עמי לפניי כל הימים. אבל לעומת זאת לפי המלבי"ם הכוונה היא שלא תשתנה הבחירה שלהם. זאת אומרת לעולם תהיה בחירתם בטוב. זה כוונת הדברים. הוא מדבר כאן על העתיד, שלעתיד לא יהיה מצב של בחירה ברע, אלא הם יבחרו תמיד מלהיות גוי לפני כל הימים. הם יבחרו תמיד להיות גוי עובד השם, העומד לפניו לשרתו כל הימים. כה אמר השם אם ימדו שמיים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה, גם אני אמאס בכל זרע ישראל על כל אשר עשו נאום השם. כה אמר השם אם ימדו שמיים מלמעלה. אומר הרד"ק, לגבי שמיים שייך לשון מדידה. מכיוון שהשמיים הם כן נוטים מעלינו, ואז או ביטויים שראינו פרושים השמיים מעלינו, כן, ואז שייך כביכול למדוד אותם. אומר השם אם ימדו שמיים, תנסה למדוד את השמיים. אגב, עד היום עם כל כלי המדע הכי מתקדמים, אף אחד לא הצליח למדוד את השמיים. וכמו ויחקרו מוסדי ארץ. מוסדי ארץ, אומר המלבי"ם, שייך כן למדוד אותם. זה כן מדברים איתנו מה גודל כדור הארץ, ליבת כדור הארץ, למדוד כן שייך. אבל לחקור? היום כל הידיעות שלנו על ליבת כדור הארץ, על מה שיש בפנים, זה הערכות. זה השערות. מצאו פתאום, המדענים שיש מים, הם לא יודעים מאיפה. לא יודעים מאיפה יש מים בליבת כדור הארץ. זה החידוש של השנים האחרונות שהם מצאו, וזה אחד מן הדברים שמובילים כמו שהרב זמיר כהן מדבר למסקנה שהיה כאן כל כדור הארץ מוצף במים בזמן מן הזמנים, שזה בעצם אישור לעניין המבול. כן, על כל פנים, אתם מבינים שאת המידות אני יודע, אבל לחקור פנימה מי חקר. צריך לרדת פנימה כדי להצליח לחקור מה באמת קורה שם. אז אם ימדו שמיים מלמעלה, אף אחד לא הצליח למדוד את השמיים. יחקרו מוסדי ארץ מלמטה, למדוד הצליחו, אבל לחקור אף אחד לא הצליח. אומר השם, כאשר הדברים הללו יעשו, גם אני אמאס בכל זרע ישראל על כל אשר עשו נאום השם. כביכול בא לומר להם עד כמה המחילה והסליחה תהיה גמורה. כמו שלעולם לא שייך למדוד את השמיים ולחקור את הארץ, כך אומר הקדוש ברוך הוא, אל תחשוב שיש מציאות שלא אסלח להם. אלא לעולם יש כאן הבטחה שאני לא אמאס בהם ואסלח להם על כל אשר עשו. המלבי"ם כאן מבאר את העומק שבברים בצורה נפלאה מאוד. אומר המלבי"ם, תשים לב, הביטוי כאן של הקדוש ברוך הוא זה ביטוי לאהבה אינסופית של הקדוש ברוך הוא אלינו. אומר הקדוש ברוך הוא, האהבה שלי שאני אוהב את עם ישראל, אין לה תכלית מבחינת הכמות. שתגיד כמה אהבה, איזה כמות. כמו שמדידת השמיים לא מביאה לידי תכלית, אתה לא מגיע לאיזה תכלית מסוימת, הכוונה תוצאה מסוימת, כך אומר הקדוש ברוך הוא, האהבה שלי כלפיכם היא בלי תכלית, הכוונה ללא שיעור. עכשיו, אתה יכול לנסות להבין ממה נובעת אותה אהבה? בשביל זה צריך לחקור. צריך לחקור ולהתבונן ממה נובעת אהבת השם כלפינו. על זה הוא אומר, אין לה גם חקר. לא רק שאין לה תכלית שזה כמות, מדידה, אין לה גם חקר. אם יחקרו מוסדי ארץ למטה. אם תנסה לעשות ולהבין על פי חקירה למה הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו, אומר אתה לא תצליח להגיע למסקנה כלשהי. אז דבר שאין לו תכלית בכמות, אי אפשר לבטל אותו על ידי עוונות. כי לעוונות יש תכלית. העוונות יש להם כמות. והאהבה שלי אליכם היא בלתי מוגבלת. אז אתה לא יכול לבטל משהו בלתי מוגבל על ידי משהו מוגבל. האהבה שהיא בלתי מוגבלת היא תמיד תהיה יותר מהעוונות שכמה שהעוונות יהיו גדולים, מה יש מול זה? אהבה. כמה עוונות? הם תמיד בעלי תכלית. ואילו האהבה היא תמיד בלתי מוגבלת. היא ללא תכלית. ודבר שאין לו חקר וטעם, אומר המלבי"ם, כמו דבר סגולי, זה דבר שלעולם לא יוכל להתבטל. ולמה? כי כשיש לדבר טעם, אז אני אומר בטל הטעם, בטל הדבר. לדבר יש טעם, יש לו סיבה. אז כשאני מוצא את סיבת הדבר, התבטל סיבתו, הוא יתבטל. אבל אם לדבר אין טעם, למה זה ככה? כשאתה אומר למה ככה, אז כשאין טעם לדבר, אז אין סיבה שיכולה לבטל אותו.
הנה ימים באים נאום השם ונבנתה העיר להשם ממגדל חננאל שער הפינה. נבנתה העיר להשם, העיר לא תהיה רק בחלקו של בנימין, החלק הזה של ירושלים, אלא להשם. הכוונה היא תהיה כולה לכלל עם ישראל, שזה קודש להשם. ויצא עוד קו המידה נגדו על גבעת גרב ונסב גועתה. יצא קו המידה נגדו, הכוונה חבל שמודדים איתו, עד גבעת גרב. עד מקום שנקרא גבעת גרב, וירכתו על צידון, ונסב הכוונה יסתובב. במילים פשוטות מה שזה אומר, שהמקום יתרחב. שהמקום יגדל. וכל העמק הפגרים והדשן, וכל השדמות עד נחל קדרון, עד פינת שער הסוסים מזרחה, קודש להשם, לא ינתש ולא יהרס עוד לעולם. וכל העמק והפגרים, העמק הפגרים והדשן. מה זה הפגרים? רש"י אומר הכוונה היא העמק ששם נפלו פגרי מחנה סנחריב. והדשן זה מקום שפך הדשן שהיה מחוץ לירושלים. כל זה ייכנס תוך החומות. ירושלים תגדל והכל יהיה תוך החומות. לעומת זאת הרד"ק מביא עוד ביאור, והרד"ק אומר שהדשן חוזר על הפגרים. ופירושו של דבר, מחנה אשור שהיו מדושנים ורעננים, המחנה הזה הוא עתיד להיות, המקום ששמה הם מתו, המקום עתיד להיות חלק מירושלים. זה הכוונה כל העמק הפגרים והדשן. וכל השדמות עד נחל קדרון. מה הם השדמות? לפי פשוטו הכוונה השדות. השדות שסמוכות לעיר, כולם יהיו בתוך העיר, בתוך החומה. הסבר נוסף זה מה שאומר תרגום יונתן, אריתא. כמו אריתא דדלאי, שזה אמת המים שמשקים ממנה השדות, גם היא תהיה תוך החומה. עד פינת שער הסוסים מזרחה קודש להשם. מה זה פינת שער הסוסים? מביא הרד"ק את תרגום יונתן שתרגם, תרע בית ריסא דמלכא. הכוונה היא, בית ריס זה שיעור. שיעור של 70 קנים. הקנה זה שש אמות וזרת. זה משהו בקירוב של קרוב ל-200 מטרים, שהמקום הזה יהיה מקום, היה מקום של מרוצת הסוסים. המלך היה יוצא בו עם הפרשים והיה שמה כמו מקום ישר ששמה הסוסים היו דוהרים. וזה הכוונה עד פינת שער הסוסים, המקום ששמה היו רצים הסוסים. כל המקומות הללו, אומר לך קודש להשם, לא ינתש ולא יהרס עוד לעולם. הם יהיו קודש להשם, שלא ינתשו ולא יהרסו. פירושו של דבר שישארו קיימים לתמיד, ולא ינתש ולא יהרס כמו בית ראשון ובית שני שנהרסו, אלא פה בניין העיר ובניין הבית לא יהרס ולא ינתש עוד לעולם.