אז תשמח בתולה במחול ובחורים וזקנים יחדיו. והפכתי אבלם לששון וניחמתים ושימחתים מיגונם. אז תשמח בתולה במחול. למה בלשון יחיד? למה לא כתוב בתולות? אומר הרד"ק שהכוונה על כל בתולה ובתולה. כמו ויהי לי שור וחמור, שהכוונה היא שוורים הרבה וחמורים הרבה. כן? יונתן תרגם ובכן יחדון כנשתא דישראל. הבתולה כאן לא מדבר על נערה בתולה, אלא זה משל לכנסת ישראל. כנסת ישראל אמרנו שמדברים עליה בלשון נקבה. אז תשמח כנסת ישראל במחול, בחינגין. הכוונה חינגאות. המלבי"ם אומר, תשים לב, תשמח בחורה במחול, בחורים וזקנים יחדיו
ריקודים נפרדים, אומרים לך אדוני זה המצאה שהביאו מהאשכנזים, זה המצאה של הדור האחרון, ונהיו פנאטים ועוד כל מיני ביטויים מהסוג הזה. תקראו פסוקים מפורשים, לעולם אתם תראו את ההפרדה בפסוק. "אז תשמח בתולה במחול" נקודה. "ובחורים וזקנים יחדיו". לא כתוב אז תשמח בחורה ובתולה ובחורים יחדיו, בשום אופן לא תמצא. תשמח בתולה במחול, נקודה. בחורים וזקנים יחדיו, זה כן. בחורים וזקנים יחדיו, אבל לא בחורים ובתולות יחדיו, זה בשום אופן לא תראה. ויש לזה עוד כמה פסוקים רבים שיש בהם בהללויה, נכון, אנחנו אומרים את זה בכל יום, בחורים גם בתולות, זקנים עם נערים. לא בחורים עם בתולות כמו שעושים היום, אלא בחורים גם בתולות, זקנים עם נערים. וכך יש פסוקים רבים שמבטאים את הרעיון הזה שאין מצב ומציאות שרוקדים יחדיו, אלא תמיד ההפרדה היא גדר הקדושה.
המלבי"ם מסביר, תדקדק "ובחורים וזקנים יחדיו", מה יחדיו אומר? היחדיו אומר שהשמחה שלהם תהיה שווה. לאפוקי מה? לאפוקי בית שני. הרי כתוב שבבית שני כשחזרו לכאן הזקנים, הם ראו את הבית, הם בכו. ראו את זה הצעירים, הם שמחו. ולמה? כי הצעירים לא ראו בית ראשון, לא היה להם מה להשוות. אבל הזקנים שראו בית ראשון בתפארתו, כשהם רואים את הבית השני הם בוכים. הם אומרים מה, זה הבית? מה זה, זה לא, זה אפילו לא תחליף זול למה שהיה כאן. איפה כבוד השם, איפה עשרה ניסים שהיו בבית המקדש וכעת חסרנו אותם. בקיצור, הם ראו הבדל שמיים וארץ. לעומת זאת בגאולה העתידית, "ובחורים וזקנים יחדיו ישמחו", הוא אומר לך השמחה תהיה שווה, השמחה תהיה זהה. ולא בגלל שפה אף אחד לא ראה את הבית הראשון, לא בגלל זה, אלא בגלל שהבית ירד בתפארתו, בנוי, פאר שלא היה כדוגמתו, פאר שיבוא מן השמיים, אז בזה כולם ישמחו יחד כי אף אחד לא יוכל להגיד שמשהו אחר היה טוב יותר, שבית אחר היה מכובד יותר.
"והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם". המלבי"ם עכשיו יבאר לנו את השינוי של הניסוח. אבלם ויש ניחום, יש ששון ויש שמחה. מה בעצם ההבדל ביניהם? אומר המלבי"ם, האבל זה משהו חיצוני, והששון זה שמחה חיצונית. דהיינו, מה ההבדל בין שמחה לבין ששון? שמחה זה בלב, אומר המלבי"ם, ואילו הששון זה הסימנים החיצוניים שיעשו להראות השמחה. כמו שלובשים בגדי יום טוב, כמו ריקודים. הביטוי החיצוני לשמחה נקרא ששון. אתה אומר "ושש ועולץ", שמח זה יותר משהו שקורה בפנים הלב. אומר המלבי"ם, כך גם כן אבל, האבל זה ביטוי לאבלות חיצונית. זאת אומרת אבל זה לא בהכרח ביטוי לצער. ואין חיוב בהלכה שהאבל צריך להצטער. אין דין להצטער. מה כן? צריך להתלבש בבגדי אבלות, צריך לשבת על הארץ, כל אלה הם ביטויים חיצוניים. אז אם כן, האבל, אבלות, זה סממנים חיצוניים להראות את האבלות. לעומת זאת כשאני אומר אדם זה היה ביגון, יגון זה משהו פנימי, היה לו צער פנימי. אבלות זה משהו חיצוני, יכול להיות שהוא בכלל שמח שנשארה לו ירושה גדולה. ככה כתוב שככשבן אדם נפטר אביו, כתוב שמברך ברוך דיין האמת ומברך מה? שהחיינו. על מה שהחיינו? לא כי הוא מצפה שאבא שלו יקום בתחיית המתים, לא. מברך שהחיינו על הירושה שהוא קיבל, כן? זה כמו אצל אחינו שמברכים שהמקום ינחם אתכם. הקושי של הפרידה מאבא, המקום, הוא השאיר מקום פה ומקום שם ועוד כמה מקומות וכמה נכסים. אצל הספרדים אומרים תנוחמו מן השמיים. במה ינחמו? בחובות אתה תתנחם? תנוחמו מן השמיים. טוב, על כל פנים, אז לענייננו אנחנו מבינים שהיגון זה משהו פנימי, אבלות זה משהו חיצוני. שמחה זה משהו פנימי, ששון זה משהו חיצוני. אומר המלבי"ם עכשיו תבין את מה שכתוב כאן. "והפכתי אבלם", אבלם זה החיצוניות אמרנו, הפכתי את זה לששון, שהששון זה הסימנים החיצוניים כמו שביארנו. אז האבל החיצוני תמורתו יהיה ששון שהיא חיצונית. "ונחמתים ושמחתים מיגונם", וכנגד היגון שכמו שאמרנו שזה משהו פנימי, כנגד זה אני אתן להם שמחה, שהשמחה היא משהו שבא לידי ביטוי בפנימיות האדם.
"ורויתי נפש הכהנים דשן ועמי את טובי ישבעו נאום השם". ורויתי נפש הכהנים דשן, אומר המלבי"ם, הכהנים שעוסקים בעבודה, הנפש שלהם תרווה מהדשן של השפעת הקורבנות. והוא נקט לשון דשן כיוון שגם בקורבנות יש דשן, ודשן זה בעצם מבטא את השומן, כן? אז כמו שכתוב שעצמותיהם תדשנה ועוד, דשן זה ביטוי לשומן. אז הוא רוצה להגיד שיהיה, הנפש שלהם תהיה מלאה, אז הוא נקט לשון שקשורה גם כן לדשן של הקורבנות. מכיוון שהעיקר מעבודת הקורבנות ועבודת המקדש זה ההתקרבות לאלוקים. זה העיקר. זה לא בית מטבחיים אוכלים שם, אלא העיקר שמה הכהנים אוכלים, בעלים מתכפרים. זאת אומרת שהכל זה עבודה שבמקדש. כך שלמעשה "ורויתי כהנים נפש הכהנים דשן", הכוונה שהנפש שלהם תתרומם ותתעלה מבחינה רוחנית על ידי עניין הקורבנות. "ועמי את טובי ישבעו נאום השם", על ידי זה עמי ישבעו את טובי, יהיה להם כל טוב לשובע. מכיוון שכאשר בית המקדש פועל כראוי והקורבנות קרבים לפני השם, זה מקור השפע לכל העולם כולו. כמו שאומר האור החיים הקדוש, אם האומות היו יודעות כמה שפע יורד להם מבית המקדש, הם היו שמים משמרות סביב בית המקדש שלא יחריבו אותו. הרי קורבנות שאנחנו היינו מקריבים, הרי זה בשביל האומות, מה שהיינו מקריבים בסוכות, שבעים פרים, כך שזה כנגד האומות. ולא רק זה, כלל השפע בעולם מגיע מכוח בית המקדש. אז על ידי זה "טובי ישבעו נאום השם", מכך שהכהנים יעבדו את עבודת בית המקדש, לכלל העם יהיה שבע וטוב.
"כה אמר השם קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להינחם על בניה כי איננו". קול ברמה נשמע, רש"י מביא תרגום יונתן: "קלא ברום עלמא אשתמע, קל בית ישראל דבכן על ירמיה נביאה, כד שלח יתיה נבוזראדן מרמתא, למישב מבתר גלוותא לגדליה בן אחיקם". מה זה קול ברמה נשמע? לפי תרגום יונתן הכוונה קולם של ישראל הבוכים. קול ישראל שבוכים על ירמיה הנביא, שכאשר נבוזראדן הגלה אותם, ירמיהו הנביא הלך עמהם. ירמיהו הנביא אמר אני לא אעזוב את צאן מרעיתי. ואז שלח אותו נבוזראדן מרמתא, מהמקום שם, שלח אותו שישוב מאחורי הגולים, ילך אל גדליה בן אחיקם. ואז העם התחילו לבכות, כיוון שעד עכשיו עוד היה להם איזשהו ביטחון כאשר הנביא נמצא איתם ויאמר להם דברים מאת השם. אבל עכשיו, "נהי בכי תמרורים רחל", זה הכוונה כנסת ישראל, "מבכה על בניה מאנה להינחם על בניה כי איננו". מי זה? מדברים כאן על ירמיה, שירמיה חזר ועל זה כנסת ישראל בוכה.
הרד"ק מסביר, קול ברמה נשמע, זה על דרך משל על עשרת השבטים. נהי בכי תמרורים, עשרת השבטים הראש שלהם זה אפרים, והאמא לכולם זה רחל. ואז היא כאילו בוכה על בניה, כיוון שאפרים גלו, ולרחל יש את יוסף ובנימין, שזה בין השאר אפרים ומנשה, אז כאשר הם גולים, האמא היא הבוכה. "כי איננו", מי זה איננו? העם. ועל זה הוא אומר, איננו כוונת הדברים שלא שבו. שהנה תראה, יהודה לאחר מכן, לאחר שגלו, שבו בבית שני, יהודה ובנימין שבו. לעומת זאת, "מאנה להינחם על בניה כי איננו", שהנה תראה שאפרים לא שבו, איננו, ולא חזרו עד הגאולה העתידה. מה זה ברמה נשמע? למה נשמע ברמה? מסביר הרד"ק שכדי להשמיע קול למרחוק היו עולים על הרים. אז לכן אומר קול ברמה נשמע, כדי להשמיע את הכל למרחוק.
והדרש מוכר, ידוע ומפורסם. אומר המדרש, למה רחל? לפי שהלכו אבות ואימהות לפייס את הקדוש ברוך הוא על שהעמיד מנשה צלם בהיכל, ולא נתפייס. כתוב שהסיבה לגלות הייתה על שמנשה העמיד צלם בהיכל. כך מפורש למדנו במלכים ב', שעל העניין הזה נגזרה הגלות ונגמר העניין. אז אפילו שלאחר מכן היו כבר שינויים ומנשה חזר בתשובה, אף על פי כן הדבר הזה לא השתנה. מעבר לכך שיש דיון בנוגע למה הוא חזר בתשובה, כפי שמביא המלבי"ם, הוא הרי גם חטא בשפיכות דמים וגם בעבודה זרה, ולא ברור שמשניהם הוא חזר בתשובה. על כל פנים, עניין הצלם בהיכל חתם גזר דינם לגלות. והקדוש ברוך הוא ממאן להתפייס. נכנסה רחל ואמרה לפניו: ריבונו של עולם, רחמי מי מרובין? רחמיך או רחמי בשר ודם? מי יותר רחמן, אתה או בשר ודם? הווה אומר רחמיך מרובים. אומרת לו רחל, והלא אני הכנסתי צרתי לביתי. שכל העבודה שעבד יעקב את אבי, לא עבד אלא בשבילי. כשבאתי להיכנס לחופה, הכניסו אחותי. ולא די ששתקתי, אלא שמסרתי לה סימניי. אף אתה, אם הכניסו בניי צרתך לביתך, שתוק להם. הרי אם אני הייתי מסוגלת להתגבר ולא להקפיד, ואדרבה, עוד נתתי לאחותי הסימנים ולא קינאתי בה, אז אתה ריבונו של עולם, על אחת כמה וכמה שלא תקנא לה לעבודה זרה. אמר לה, יפה לימדת סנגוריה על בניי. יש שכר לפעולתך, לצדקתך שמסרת סימנים לאחותך. מה זה לפעולתך? לאותו מעשה צדקה, אומר השם יש שכר. מהו השכר? שלנצח יש לרחל אמנו פתחון פה ללמד סנגוריה על עם ישראל.
ועוד יש דרש, אומר הרד"ק, כי דרך קבר רחל הוליכום בגולה. עם ישראל כאשר ירדו בגולה, דרך היכן עברו? דרך קבר רחל. ולכן הוא אמר רחל מבכה על בניה. והיכן העניין הזה נדרש? על הפסוק "ותקבר בדרך אפרת". אמרו, מה ראה יעקב אבינו לקבור את רחל בדרך אפרת? קוברים בבית קברות, לא קוברים מישהו על אם הדרך, זה לא מכובד. אלא שצפה יעקב אבינו ברוח הקודש שהגלויות עתידות לעבור דרך שם. לפיכך קברה שם, כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים. ידע יעקב שהגלויות יעברו דרך שם, קבר שם את רחל כדי שרחל תבקש רחמים, ומכוח זה עם ישראל יהיו ראויים להיגאל. הדא הוא דכתיב קול ברמה נשמע וכולי.
בכי תמרורים, מה זה תמרורים? בכי במרירות הלב. רחל מבכה על בניה. לא כתוב בוכה, אלא מבכה. זה נקרא פועל כבד. בוכה זה פועל קל. מבכה, שימו לב כמה זה מכביד על מוצאות הלשון. מבכה, זה פועל כבד. ותמיד כל ביטוי בפועל כבד אומר שהוא נעשה בכבדות, הוא נעשה בכוח, הוא נעשה בקושי. פועל קל זה אומר שהפעולה כמו נעשתה בקלות. אז רחל מבכה על בניה, רצה להדגיש את רוב כובד הבכי, שהבכי היה בעוצמה, בכבדות, אז רחל מבכה על בניה, ולא הסתפק ברחל בוכה על בניה.
המלבי"ם מסביר, קול ברמה נשמע, אומר המלבי"ם הרמה זה עיר בארץ בנימין. כמו שכתוב "הרמתה, שובו הרמתה". רחל מבכה על בניה, אומר המלבי"ם ומתאר לנו את רחל שהיא אם הבנים, והיא מבכה על בניה. למה בניה בלשון רבים? על בני יוסף ובני בנימין. בני יוסף מסמל את עשרת השבטים, ובני בנימין מסמל את יהודה ובנימין. אומר המלבי"ם, בני בנימין שגלו עם יהודה לבבל, הם עתידים לחזור בזמן כורש, כמו שהזכרנו, בית שני. והיא מבכה על הבנים שכעת הולכים בגלות. אבל לעומת זאת בני יוסף, אפרים, מנשה, הם הרי גלו לחלח, חבור, נהר גוזן, מעבר להרי החושך, מעבר לנהר הסמבטיון. עליהם רחל ממאנת להינחם. שימו לב, ולכן אומר המלבי"ם יש כאן כפילות. רחל מבכה על בניה, מאנה להינחם על בניה. למה הכפילות? אומר המלבי"ם, כבר ביארתי באיילת השחר, איילת השחר זה ספר שבו המלבי"ם כותב את כללי התנ"ך, את כללי הביאור שלו בתנ"ך. ספר כבד, ספר מאוד מאוד מקיף, מאוד דקדוקי. בכלל קל"ח, שמה הוא כותב שכאשר שם חוזר פעמיים באותו פסוק, לא מדברים על אותו אחד. זה הכלל. אם הוא חוזר פעמיים לא מדברים על אותו אחד. אז אם כתוב רחל מבכה על בניה, מאנה להינחם על בניה, בניה כבר אמרת קודם, למה אתה עוד פעם חוזר על בניה? אז אם כן מדברים על בניה אחרים. בהכרח שהבניה הראשון מדברים על בנימין, מאנה להינחם על בניה כי איננו, מדברים על יוסף. אומר ולכן תבין למה כי איננו כתוב רק בסוף. מכיוון שבאמת בנימין אי אפשר להגיד כי איננו, כי בנימין חזר בבית שני. לעומת זאת יוסף, עשרת השבטים עד היום לא חזרו. ולכן אומר מאנה להינחם, על מי? על בניה כי איננו. דהיינו על בנימין ויהודה עוד יש לה תנחומים, על בנימין יש לה תנחומים כיוון שהוא חוזר. אבל לעומת זאת על יוסף, מאנה להינחם על בניה שזה יוסף, כי איננו, כיוון שיוסף לא חזר בבית שני.
"כה אמר השם מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה כי יש שכר לפעולתך נאום השם ושבו מארץ אויב". מזכירים כאן פירוש יפה, למה היא אומרת מאנה להינחם על בניה כי איננו? למה הביטוי איננו? מכיוון שאם נשים לב, הביטוי איננו זה ביטוי שרודף את יוסף. כאשר השבטים מביאים ליהודה, כשיהודה מגיע ורואה שאין יוסף בבור, אז שמה כתוב כשראובן רואה שאין יוסף בבור, אז ראובן הילד אומר "הילד איננו ואני אנה אני בא". לאחר מכן כאשר מבקשים מיעקב שיוריד את בנימין למצרים, הוא אומר "יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תיקחו". אז ראינו פעם שנייה שעל יוסף מופיע הביטוי איננו. ולכן באה כעת רחל ואומרת, מאנה להינחם על בניה כי איננו. היא עוד פעם מזכירה את הביטוי איננו. אפשר לומר, מה בא לרמז בזה? שהאיננו הזה הוא כמו האיננו ההוא. כמו שהאיננו ההוא לא היה במובן של הושמד, אלא זה איננו אבל חוזר, כי אחרי מכן התגלה שהוא מלך. כך גם כן מאנה להינחם על בניה כי איננו, דהיינו היא מקווה שהאיננו הזה זה כמו האיננו ההוא. הוא רק איננו אבל הוא עתיד לחזור. יש כאן תנחומים עדיין שעדיין נזכה לראות את הילד הזה מחדש, ולמעשה יש מחלוקת בזה בחז"ל האם עשרת השבטים עתידים לחזור או לא, ומקובלנו שהם עתידים לחזור. אז אם כן יוצא שהאיננו הזה זה כמו האיננו ההוא, ולכן נקטה דווקא בלשון הזה, יפה מאוד.
כה אמר השם מנעי קולך מבכי, הכוונה היא על בני בנימין, אומר המלבי"ם. ועינייך מדמעה, על בני יוסף. שהעיניים דומעות על בני יוסף כמו שראינו שהם לא חזרו. כנגד בני בנימין הוא אומר לה יש שכר לפעולתך, דהיינו מה את פועלת כעת, את מתפללת בעדם. יש שכר, כיוון שאני מבטיח לך ושבו מארץ אויב. הם ישובו מהגלות. וכנגד בני יוסף שהם לא ישובו, על זה הוא אומר ויש תקווה לאחריתך נאום השם ושבו בנים לגבולם. יש תקווה בנוגע לבני יוסף, זה רק לאחריתך. התקווה תהיה רק לעתיד. לאחריתך אז ושבו בנים לגבולם. לעומת זאת כשמדברים על בנימין, פה יש שכר עכשווי לפעולתך נאום השם, שבו מארץ אויב, הם ישובו כעת מארץ אויב. תשימו לב, אומר המלבי"ם, למה אומר ושבו בנים לגבולם ולא אומר ושבו מארץ אויב לגבולם כמו שאמר קודם? מסביר המלבי"ם מכיוון שעשרת השבטים לא נמצאים בארץ אויב. הם נמצאים שוכנים לעצמם במקום מרוחק. לכן לגביהם הוא לא נוקט מארץ אויב. הם ישובו באחרית לגבולם. אבל עם ישראל, יהודה ובנימין, הם באמת גלו לארצות אויביהם.
הרד"ק מסביר, יש שכר לפעולתך, לא עניין התפילה. יש שכר לפעולתך מה שאת מתפללת בעדם, לא על העניין הזה. אומר הרד"ק, יש שכר לפעולתך הכוונה היא שפה יש פנייה לכנסת ישראל. אתם כנסת ישראל שסבלתם את הגלות ולא שכחתם שם השם ולא עברתם על בריתו, יש שכר לפעולת בנייך שהם כל מה שעברו בגלות יזכו בזכות זה לגאולה. וכך גם כן תרגם יונתן, "ארי אית אגרא לעובדי אבהתך צדיקיא". יש שכר למי שעושה את רצון השם, הצדיקים. אז הפנייה פה היא לכנסת ישראל, שמה שעבדנו ועבדנו את השם גם בגולה, יש על זה שכר והיא הגאולה העתידה.
בספר מאיל שמואל הוא מביא את דבריו של המגיד מווילנא, רבי זאב. שהוא היה שואל, הרי כל הנביאים התנבאו שיום יבוא ועם ישראל יחזרו מהגלות. למה אם ככה על רחל נאמר מאנה להינחם? למה היא ממאנת להינחם? הרי עתידה להיות הגאולה וזה מוסכם. אומר המגיד מווילנא, ירמיהו הנביא בעצמו מסביר לך מה הביא אותה למאן להינחם. מאנה להינחם על בניה כי איננו. היא לא ממאנת להינחם על זה שהם הלכו לגלות, זה הרי ברור, הגלות כבר הייתה צפויה מראש. היא לא ממאנת להינחם גם על זה שהם לא יחזרו, כי גם זה ברור שהם יחזרו. אז על מה היא ממאנת להינחם? שימו לב, על בניה כי איננו. מה זה אומר? הבנים הם כבר לא נראים כמו בנים. זה לא אותם אלה שיצאו לגלות. בניה כי איננו. חזרו לכאן, כן, חזרו אנשים, אבל זה לא בניה. מאנה להינחם על בניה כי איננו. האיננו פה זה בניה. זה כבר לא הבנים שלי, הם לא נראים כמו ילדים שלי. כי הרי מה שנאמר שם זה ושבו מארץ אויב, לא מוזכר בנים. ובאמת אנחנו רואים שאחרי שרחל מפצירה, אז הקדוש ברוך הוא מבטיח לה ושבו בנים לגבולם. יום יבוא והבנים יחזרו ויהיו ראויים שוב פעם להיקרא בנים. הכוונה לא רק שבו מארץ אויב, אלא שבו בנים לגבולם, הם יחזרו בתשובה שלמה ואז על ידי זה בחינה של בנים הם. ובזה רק הייתה מוכנה רחל להינחם.
"שמוע שמעתי אפרים מתנודד יסרתני ואיווסר כעגל לא לומד השיבני ואשובה כי אתה השם אלוהי". שמוע שמעתי אפרים מתנודד, מה זה מתנודד? הרד"ק מסביר בוכה ונוהם. רש"י אומר מתנודד זה מלשון מי ינוד לך. מי ינוד לך הכוונה היא כאשר מישהו נמצא בצרה, היו באים לנוד לו. לנוד לו הכוונה היא כמו בן אדם שמצטער אז הוא מנדנד ראשו מצד לצד. אז אדם שבוכה ונאנח הוא גם כן נד בראשו. אז זה הכוונה שמעתי אפרים מתנודד, בוכה, נוהם ונאנח. ומה הוא טוען, מה הוא אומר? יסרתני ואיווסר. אומר הרד"ק, אפרים טוען ואומר ריבונו של עולם, זה כמה שנים אני בגלות ואני איווסר, יש לי ייסורים. ואני כעגל לא לומד, שלא לימדו אותו למשוך בעול. את העגל היו מלמדים למשוך בעול, אבל אם הוא לא לומד, אז הוא כל הזמן מתמרד. ואז מה היו עושים? היו מכים אותו עד שהיה לומד למשוך בעול. כך גם כן הוא אומר, אני סבלתי את הייסורים וכעת אני שב אליך. יסרתני ואיווסר, כמו שהעגל לאחר שמייסרים אותו, ואיווסר, מקבל את הייסורים. הכוונה מקבל את המוסר ומתנהג כראוי, כך גם כן אני סבלתי את הייסורים ושבתי אליך. לכן השיבני ואשובה כי אתה השם אלוהי.
המלבי"ם מסביר, שמעתי אפרים מתנודד, כאן לאפרים היה ויכוח כביכול עם קודשא בריך הוא. ומה היו הטענות? יסרתני ואיווסר כעגל לא לומד. א', אומר המלבי"ם, ישנם שתי דרכים להשיב את העם בתשובה. הדרך האחת מיראה. על ידי מכות, על ידי ייסורים, על ידי גלויות, על ידי זה שבים בתשובה. דרך שנייה זה בדרך של אהבה. הקדוש ברוך הוא מראה לנו ניסים, הקדוש ברוך הוא עושה איתנו חסדים, ומתוך זה אנחנו נדבקים באהבת השם ומתוך זה הקדוש ברוך הוא גואל אותנו. הקדוש ברוך הוא רצה לגאול את אפרים על ידי ייסורים. ולכן בא כעת אפרים ומתאונן. אומר אפרים, יסרתני ואיווסר. דהיינו, בייסורים שהבאת עליי, לא קיבלת כלום. דהיינו לא יצא מזה שום דבר. כי הנה תראה, מה שיצא מזה זה רק ואיווסר. רק ייסורים נשארתי, יסרתני ואיווסר. ואם כן, אני דומה לעגל לא לומד. שהשור המלומד כשהוא סוטה מן התלם, נתת מכה, חזר לתלם. כשהעגל לא לומד סוטה מן התלם, תכה אותו, הוא סוטה יותר, הוא בורח. הוא הרי עגל לא לומד. אז כך גם כן הייסורים לא רק שלא קירבו אותי, הם עוד הרחיקו אותי. כי אני כעגל לא לומד. ולכן מה אני מבקש? השיבני ואשובה כי אתה השם אלוהי. אני מבקש ממך ריבונו של עולם, שאתה תעשה את הקירבה בדרך טובה. בדרך של אהבה, כי אתה השם אלוהי. אני מבקש שאתה תראה לי את ההשגחה המיוחדת, את אלוקותך עליי. אלוהי תמיד זה ביטוי שהקדוש ברוך הוא מגלה מלכותו עלינו, מצד שהוא קשור אלינו, אלוקינו. לא אלוקי העולם, אלא אלוקיי, כמו אלוקי ישראל. ואם כן, על ידי שאתה תשפיע עלינו טובה, זאת תהיה הדרך שבה אנחנו נתחבר ונתקשר אליך. אבל הייסורים לא נתנו לנו מאומה חוץ מסבל, כי באמת להתקרב אליך לא התקרבנו.
"כי אחרי שובי נחמתי ואחרי היוודעי ספקתי על ירך בושתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעוריי". כי אחרי שובי נחמתי, פירושו של דבר, כעת אני מתחרט. אחרי ששבתי אליך אני מתנחם מהמעשים הרעים שלי. אומר הרד"ק, כי בעל תשובה אין תשובתו שלמה אם לא יהיה תוהה וניחם על הראשונות. חייב להיות הא' ב' של תשובה זה אחרי שובי נחמתי. אחרי שחזרתי בתשובה אני מתנחם, אני תוהה על הראשונות. כמו שכתוב "מי יודע ישוב וניחם". דהיינו הא' ב' של תשובה צריך להיות שבן אדם מתחרט על מה שעשה. ואחרי היוודעי ספקתי על ירך. אחרי שנודע לי העוונות שלי וחישבתי את הדברים המקולקלים שעשיתי, ראיתי את הרעות הרבות, ספקתי על ירך. אדם שסופק על ירך זה אדם שמכה על יריכו לאות כאב וצער. והתביישתי, בושתי וגם נכלמתי, התביישתי מהמעשים הרעים שלי. כי נשאתי חרפת נעוריי. כשזכרתי מה שנשאתי וסבלתי, היה חרפת נעוריי. דהיינו זכרתי שכל מה שכל הרע שיש לי, זה חרפת נעוריי. דהיינו המעשים שעשיתי בצעירותי, שזה מתאר את עם ישראל שהם מתארים את מה שהיה להם בעבר. מה שעשו בצעירותם, הכוונה כשהם היו כאן בארץ ובבית מקדש, והם אז קלקלו ומרדו בהשם. זה נקרא נעוריי. נעוריי הכוונה היא בדור הקודם, כשהייתי צעיר יותר, בימים הקדמונים. אז זכרתי חרפת נעוריי, על זה כעת אפרים מתנודד, אפרים כעת כואב על העניין הזה ומתחרט על הנהגתו.
המלבי"ם מסביר, כי אחרי שובי נחמתי. אומר המלבי"ם, זה המשך טענתו של אפרים, שהוא מנסה לפנות לקודשא בריך הוא, למה לא משתלם להחזיר אותי אליך בייסורים, תקרב אותי אליך בדרך של ניסים. כך אפרים פונה להשם. וראינו שהוא אמר יסרתני ואיווסר, כל הייסורים רק נתנו לי מצב שבו התייסרתי, יותר מזה זה לא הועיל לי במאומה. הייתי כמו עגל לא לומד שרק בורח. והנה תראה, אחרי שובי נחמתי. אתה השם מנסה להשיב אותי על ידי ייסורים, וגם לפעמים זה גורם לי לאיזושהי התעוררות, אבל לפעמים אחרי זה, אחרי שובי נחמתי. אדם חזר בתשובה, לאחר מכן התנחם. ממה התנחם? לא על מעשיו הרעים. התנחם על זה שהוא חזר בתשובה. אז מה עזר ריבונו של עולם המכות? גם אם לרגע אני חזרתי בתשובה, אבל אחרי שובי נחמתי. נחמתי על שובי וחזרתי וקלקלתי. אז אם כן המכות הללו לא רק שלא הועילו, אלא בוא תראה שהן גורמים אחרי זה לקלקול. אחרי היוודעי, הכוונה היא אחרי שאתה ייסרת אותי פעם נוספת. היוודעי מסביר המלבי"ם זה ייסורים, כמו "ויודע בהם את אנשי סוכות". הכוונה היא שכמו השם מודיע לי את החטא על ידי המכות. זה ההיוודעי, אני יודע שחטאתי מכוח מה? מכוח הייסורים. אחרי היוודעי, אתה מייסר אותי פעם שנייה, ספקתי על ירך. עוד פעם אני מקונן על החטאים שלי, אני סופק על ירך, מכה על ירכי לאות צער וחרטה. ועם כל זה, מה אתה חושב שבאמת חזרתי בתשובה? הנה, בושתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעוריי. בושתי וגם נכלמתי שאני רואה שעדיין אני נושא את החרפה של נעוריי, לא שבתי עליהם בתשובה. אז אם כן אתה רואה שאפילו שלכאורה היה פה איזה התעוררות, אבל לאחר מכן אני מגלה שאני נשאתי חרפת נעוריי, אני עדיין נושא את חרפת נעוריי, לא עזבתי אותם. אז הנה ריבונו של עולם, הייסורים לא מועילים. האם לא טוב יותר שתשיב אותנו אליך על ידי ניסים, על ידי קרבה, על ידי אהבה, ואז באמת זה יחזיק ולא כמו עכשיו שאם אני לרגע חוזר בתשובה, לאחר מכן אני חוזר ומקלקל.
המלבי"ם אומר שכל הביטוי של ספק, כמו ספק כפיו, ספק על ירך, אומר המלבי"ם לא בכדי זה נקרא ספק, כיוון שזה בא על ספק. ספק כמו אב בקיאו, תחת רשעים ספקם, על הכאת כף על כף ירך. הוא אומר במקום שזה בא בנוגע להכאת כף אל כף, זה בדבר שבן אדם כאילו מתפלא, כמו מסתפק, מה, ייתכן? הוא מוחא כף, כביכול איזה דבר שהוא לא מאמין, דבר שיש לו ספק. "ויספוק כפיו... לקוב אויביי קראתיך והנה ברכת ברך". איזה דבר של ספק, כאילו איך ייתכן? הדבר שמעורר תמה. "ספקו עלייך כפיים... הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי". אז זה ספק, זה מלשון ספק. כסופק כף והוא ככה עומד בספק ותמה איך ייתכן שקרה כדבר הזה. אז כך גם כן כאן, אומר אחרי היוודעי ספקתי על ירך, כמו אני התחרטתי על העניין הזה, כי הנה תראה שאני בסופו של דבר חוזר ומקלקל.
"הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד על כן המו מעיי לו רחם ארחמנו נאום השם". רש"י אומר, אלה הם דברי השכינה. ראינו שאפרים מתנודד, ראינו שהוא מתחרט אחרי שובי נחמתי, והקדוש ברוך הוא אומר אני ליבי נהפך לרחם עליו. כי הרי אפרים הוא בני יקירי, כמו אדם שיש לו רק בן אחד, ואדם עושה את כל רצונו. אז אומר השם חמלתי על בני על אפרים. ומדי דברי בו, כל זמן שאני מדבר בו, המו מעיי לו, רחם ארחמנו. אני מדי דברי בו אני זוכר אותו, והרחמים שלי מתעוררים כלפיו.
רש"י מביא מדרש, ויקרא רבה. מדי דברי בו, די דיבורי שנתתי בו, שלימדתיו תורתי, לרחם עליו. דהיינו השם זוכר זאת שהוא נתן לנו את התורה, ודי רק עצם העניין הזה שאנחנו קיבלנו תורתו כדי לרחם עלינו.
לפי המלבי"ם כזכור, הרי ראינו שהעם לא חזרו בתשובה. הם טענו שריבונו של עולם על ידי הייסורים אנחנו הרי לא משנים את הדרך, מכיוון שגם אחרי שובי נחמתי, אחרי היוודעי ספקתי על ירך, בושתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעוריי, אז כל החזרה בתשובה שלי היא רק זמנית, כי לאחר מכן אני חוזר ומקלקל. אז מה אם כן התועלת ריבונו של עולם בכך שאנחנו מתייסרים? אומר להם השם כעת על זה תשובה. אומר להם השם, יש הבדל בין הדורות הראשונים ששמה הראיתי להם את אלוקותי וכך קרבתי אותם אליי, וזה בעצם מה שבעצם אתם מבקשים. למה על ידי ייסורים? תראה לנו אלוקותך, כמו כימי צאתך מארץ מצרים תעשה לנו נפלאות, ואז אנחנו נתקרב אליך. אומר להם הקדוש ברוך הוא, יש הבדל עצום בין הדורות ההם לדורות של עתה. אומר להם השם, יש הבדל בין בן יקיר לבין ילד שעשועים. ילד שעשועים זה ילד קטן, שהוא לא מבין הרבה, וגם אם הוא חוטא ועושה דברים שבהם הוא מכעיס את אביו, אבא אוהב אותו מכיוון שהוא ילד קטן, הוא משתעשע בו. הבן יקיר זה בן גדול. יש לו מעלות רבות מצד יוקר מעלתו, הבן יקיר. ואם הוא חוטא, בכל אופן האבא אוהב אותו כיוון שהוא בן יקיר, יש לו מעלות, יש לו חשיבות, יש לו דרגה. אז גם אם יש לו אלו מינוסים, מצד מעלתו הוא ראוי לאוהבו. אומר להם הקדוש ברוך הוא, במצרים, אפילו שלעם ישראל לא היה שום מעלה, אבל הם היו ילד שעשועים. נער ישראל ואוהבהו. הם היו עוד קטנים, עוד היו בחיתולים, עוד ילדון, אתה לא מקפיד עליו יתר על המידה גם כשהוא מקלקל. לאחר מכן כשהם היו במדבר וגם כשנכנסו לארץ ואז היו ניסים ורוח הקודש לוותה אותם והשגחת השם מופלאת, אומר להם השם אז גם עשיתי להם ניסים מכיוון שהם היו בן יקיר. הכוונה היה להם מעלה מצד עצמם. היו ביניהם נביאים, שרי קודש, חכמים. וגם אם הם חטאו, אומר הקדוש ברוך הוא זכור אזכרנו. אני זוכר את בעלי המעלה שביניהם, ועל ידי זה אני נושא את עוונו. אומר להם הקדוש ברוך הוא, לעומת זאת הדור הזה, אומר להם השם, הבן יקיר לי אפרים? האם אפרים היום הוא בן יקיר? הכוונה יש בו מעלה שהיא סיבה לעשות לו ניסים? הרי אין בו שום יקר ושום חשיבות. האם ילד שעשועים? האם על כל פנים גם אם לא יקר וחשיבות, אבל אולי הוא עדיין ילד? האם ילד שעשועים ואז אתה מרחם עליו? אומר להם הקדוש ברוך הוא, ודאי שלא כן. כבר זקן ובא בימים. ילד שעשועים זה רק כשאנחנו בתחילת הדרך, עוד במצרים, בחיתולים, לא מבינים הרבה, לא יודעים הרבה, אז ראוי לרחם עלינו כמו שמרחמים על ילד שמשתובב. אבל אנחנו היום כבר אפרים, כבר מבוגרים, אז אומר השם הבן יקיר לי אפרים? האם הוא בן יקיר ומצד מעלתו ראוי לחוס עליו? או האם הוא ילד שעשועים ומצד זה ראוי לעשות לו ניסים? אומר המלבי"ם ותשים לב שהמאמרים כאן מקבילים. הבן יקיר לי אפרים, כבן יקיר, אומר השם, מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד. הכוונה אם הוא היה בן יקיר, הבן יקיר ראוי לזכור אותו איך שאתה מדי דברי בו. ואז מה זה מדי דברי בו? אומר המלבי"ם, יש הבדל בין לדבר על לבין לדבר ב. תמיד שמופיע לדבר עם המילה עם האות ב, משתמע מזה גנות. אומר הקדוש ברוך הוא, מדי דברי בו, זכור אזכרנו. גם כשאני מדבר בו ומוצא בו פגמים, אבל אני זוכר את יקרת מעלתו, אז ראוי לרחם עליו. אבל אפרים הוא בן יקיר? האם על לגבי אפרים אפשר לומר כן? אם ילד שעשועים, הרי ילד שעשועים המו מעיי לו, רחם ארחמנו. כי משתעשעים איתו והוא עוד ילד קטן שמדי פעם משתובב. אז באמת ראוי לעשות לו ניסים ולרחם עליו. אבל אתה, איך אתה מבקש שאני אעשה לך נפלאות ואוהב אותך כבימי קדם כשאתה לא בן יקיר ולא ילד שעשועים.